מצודת דוד על דברי הימים ב· רבי דוד אלטשולר
פרק ב
פסוק א
ומנצחים עליהם. רודים ונוגשים עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה:
פסוק ב
כאשר עשית וכו׳. כאומר כן עשה עמדי וכאשר יאמר בסוף דבריו:
פסוק ג
להקדיש לו. נדרי קרבנות:
ומערכת תמיד. הם לחם הפנים:
ועולות. להעלות לו עולות תמיד בבקר ובערב:
לשבתות וכו׳. הם המוספין:
לעולם זאת. הדבר הזה קבוע הוא לעולם על ישראל וכאומר בעבור זה מהצורך לבנות בית חזק ומתקיים:
פסוק ד
גדול. אעשנהו גדול בבנין וביופי:
פסוק ה
ומי וכו׳. כאומר הנה עם כל גודל הבית אל תחשוב שתהיה לשבתו כי מי יעצר כח וכו׳:
ושמי וכו׳. הם השמים העליונים אשר ממעל השמים הנראים:
לא וכו׳. לא יחזיקו אותו כי הוא מקום העולם ואין העולם מקומו:
ומי אני. עם כי אני מלך מי אני נגדו הלא כמוני כאין:
כי וכו׳. אינה עשויה כ״א להקטיר בה לפניו:
פסוק ו
עם החכמים. לעשות במלאכה עם החכמים אשר עמי:
פסוק ז
מהלבנון. אשר בארצך:
יודעים לכרות וכו׳. לפי הקצב הנראה למלאכת הבנין:
עם עבדיך. יהיו עם עבדיך לסייע להם:
פסוק ח
ולהכין. צוה להכין לי וכו׳:
והפלא. ברוב הגודל ומהצורך א״כ לעצים מרובים:
פסוק ט
לחוטבים. ולתוספת ביאור אמר לכורתי העצים:
נתתי. כמו אתן:
מכות. כתות וטחון, או הוא מלשון נכת והוא תרגום של נשך ור״ל לנשוך בשיניהם ולאכלם ויהיה כמש״כ במ״א מכולת שהוא כמו מאכולת:
פסוק י
באהבת. בעבור שה׳ אוהב את עמו לזה העמיד אותך עליהם למלך להיות להם לפאר ולעזר:
פסוק יא
אשר יבנה. אשר יהיה בונה בית ה׳ ובית ההגון למלכות ישראל וכאומר אם הוא יהיה הבונה אז יהיה בתכלית הפאר והיופי:
פסוק יב
ועתה וכו׳. גם זה מדברי הכתב ששלח אל שלמה ועל שהתחיל בה לומר באהבת וכו׳ לזה הפסיק וסמך לו שאמר אז להעומדים לפניו ברוך ה׳ וכו׳ וחוזר לדברי הכתב:
לחורם אבי. כמו לחורם ולאבי ור״ל יודע בינה ואומן מובהק שלי ומאז היה אומן מובהק של אבי, או הלמד היא במקום את ועל האומן אמר כי גם שמו היה חירם כמ״ש במ״א וקראו אבי בלשון חשיבות על רוב חכמתו כי אב הוא ענין שר וחשוב:
פסוק יג
איש צורי. ר״ל מאז התגורר בצור:
ולחשוב. להמציא מלאכות יקרות הבאה ממחשבת הלב וכן מעשה חושב (שמות כ״ו:א׳) ויאמר על מעשה האריגה מחולף הצורות בהעבר מזה מן העבר מזה:
אשר ינתן לו. לעשות אותם עם חכמיך:
פסוק טו
ואנחנו. ר״ל עבדי:
על ים יפו. היו קרוב אל הלבנון ועל הים ההוא השיטו את העצים:
ואתה. ר״ל עבדיך יעלו אותם מן המים לשאתם ירושלים:
פסוק טז
הגירים. הם הגבעונים:
פסוק יז
ויעש מהם וכו׳. עם כי כבר נאמר למעלה חזר ואמר לסמכו לספור הבנין:
מנצחים. רודים ונוגשים את העם לעשות העבודה ולא ירפו ידיהם מן מלאכה: