מצודת דוד על דברי הימים א· רבי דוד אלטשולר
פרק טז
פסוק ב
בשם ה׳. בהזכרת שם ה׳:
פסוק ג
לאיש. ר״ל לכל אחד:
פסוק ד
משרתים. לכבד ולרבץ לפני הארון:
פסוק ה
ומשנהו. השני לו:
במצלתים. היה מקיש במצלתים להשמיע קול גדול:
פסוק ז
אז נתן וכו׳. אז מסר בתחילה ביד אסף להודות לה׳ בזה השיר:
פסוק ח
הודו לה׳. ר״ל וזה השיר הודו לה׳ וכו׳:
קראו בשמו. בהשם המיוחד לו לבדו המורה על גדולתו:
הודיעו. פרסמו בין העמים פלאי מעשיו:
פסוק ט
שירו לו. בפה:
זמרו לו. בכלי שיר:
שיחו. דברו בתמידות בכל נפלאותיו:
פסוק י
התהללו. שבחו א״ע להתפאר בשם קדשו אשר יורה על יכולתו:
ישמח. למען ישמח לב כ״א ממבקשי ה׳ בשמעו כל אלה:
פסוק יא
ועוזו. דרשו להראות לכם עוז יכלתו:
פסוק יב
ומשפטי פיהו. המשפטים שעשה בעכומ״ז במאמר פיו:
פסוק יג
זרע ישראל. אתם זרע ישראל עבדו:
בחיריו. הנבחרים לה׳ מיתר העובדי כוכבים:
פסוק יד
הוא ה׳. דעו שה׳ אלהינו הוא בהויתו ובכל הארץ שולטים משפטיו כמאז:
פסוק טו
בריתו. התורה הנתונה בברית:
דבר צוה. והוא הדבר אשר צוה לנו אחר אלף דור כי תתקע״ד דורות העביר הקב״ה מן העולם ולא בראם ולאחר כ״ו דורות משנברא העולם נתן את התורה הרי אלף דור:
פסוק טז
אשר כרת. על הדבר אשר כרת עליה ברית עם אברהם ועליה היתה השבועה ליצחק:
פסוק יז
ויעמידה. הדבר ההיא העמידה ליעקב לחוק קבוע:
לישראל וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יח
לך אתן. ולא לישמעאל ועשו עם שהמה מזרעם:
חבל. מהו שהוא עתה חבל נחלתכם:
פסוק יט
בהיותכם. בעוד היותכם מתי מספר כחשבון היותר מעט ר״ל בימי האבות שהיו מעטים והיו בהארץ ההיא כגרים:
פסוק כ
ויתהלכו. לא ישבו במקום אחד והלכו מגוי האחד אל גוי האחר ומממלכה זה וכו׳ ודרך בני המדינה לעשוק הנכרי הבא לגור בלי קבע:
פסוק כא
ויוכח. בעבורם הוכיח במכאוב את מלך מצרים ומלך פלשתים על כי לקחו את שרה (ואומר עליהם כי בעבור זה פחד אבימלך לגעת ברבקה):
פסוק כב
אל תגעו. בהמכאוב שהביא הוא כאלו אמר אל תגעו וכו׳ ולאבימלך נאמר בפירוש:
במשיחי. ר״ל בגדולי ונסכי וכן למשיחו לכורש (ישעיה מה):
ובנביאי. כי האבות היו נביאים:
אל תרעו. אל תעשו רעה:
פסוק כג
בשרו. בכל יום בשרו הישועה הבאה כי בכל יום תהיה:
פסוק כה
על כל אלהים. הם שרי מעלה של העכו״ם:
פסוק כו
אלילים. היא מלה מורכבת מאל ולא ור״ל דבר שאין בו ממש וכן רועי האליל (זכריה י״א):
וה׳. אבל ה׳ עשה את השמים וכחו רב:
פסוק כז
הוד והדר. יסוד ההוד וההדר המה לפניו:
פסוק כח
הבו לה׳. וחוזר ומפרש הכבוד והעוז הבו לו ר״ל אמרו שהכבוד והעוז המה לו ובידו וכן נתנו לדוד רבבות (ש״א י״ח):
פסוק כט
כבוד שמו. הכבוד הראוי לשמו:
בהדרת. באוהל הארון המהודר בקדושה:
פסוק ל
כל הארץ. יושבי הארץ:
אף תכון. ר״ל אף אתה תבל עמדי על כנך ובסיסך ואל תהי נוטה ליפול כל הימים אשר גזר המקום לעמוד על עמדך:
פסוק לא
ישמחו וכו׳. ר״ל עת יבוא תגלה מלכותו וישמחו צבאות השמים ויושבי הארץ ה׳ מלך. ר״ל גלה מלכותו:
פסוק לב
ומלואו. הבריות הממלאים אותו:
פסוק לג
עצי היער. הוא ענין מליצה ולומר שמאד יתרבה השמחה בעולם:
מלפני ה׳. הרננה תהיה מלפני ה׳ כאשר יבוא לשפוט את הארץ לשלם לכ״א גמול כמפעלו:
פסוק לד
כי טוב. כי ה׳ הוא טוב לכל וכי הוא עושה חסד לעולם:
פסוק לה
ואמרו. דוד אמר להם התפללו לה׳ בעבור בני הגולה שתהיה לאחרונה ואמר בעבורם הושיענו כי אתה מעולם אלהי ישענו:
להודות וכו׳. על התשועה הבאה להשתבח בתהלתך. לשבח את עצמנו בתהלתך כי לשבח יחשב להדבק בה׳ המהולל מאד:
פסוק לו
מן העולם וכו׳. מן העה״ז עד העה״ב:
ויאמרו. צוה דוד שיאמרו כולם אמן רצה לומר אמת הדבר אף יאמרו הלל לה׳ כ״א לפי מהללו:
פסוק לז
לאסף. את אסף:
לשרת. בדבר השיר:
לדבר יום. שירה הראוי בכל יום ישירו ביומו:
פסוק לח
לשוערים. להיות שומרים שערי אוהל הארון:
פסוק לט
לפני משכן. היו משמשים לפני המשכן:
בבמה. במזבח אשר עמד בגבעון:
פסוק מ
להעלות. שהם יעלו שמה את התמידין:
ולכל הכתוב. המה המוספין:
פסוק מא
אשר וכו׳. אשר פרשם בשמות מי ומי יעמדו לפני המשכן:
כי לעולם חסדו. ומהראוי להודות לו על זה:
פסוק מב
ועמהם. ר״ל עם הימן וידותון היו חצוצרות וכו׳:
למשמיעים. העשויים להיות משמיעים קול גדול:
וכלי שיר. ושאר כלי שיר העשויים לשורר בהם לפני משכן האלהים:
לשער. היו ממונים לשמור שער המשכן:
פסוק מג
ויסב דוד. מאת פני אוהל הארון:
לברך את ביתו. כדרך שבירך את העם בשם ה׳: