מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק יד · הלכה יג
אחד נדרים וכו' הגיע רגל ולא הביא הרי זה בטל מ"ע. ואין עליו חיוב עשה ברגל השני הנה רבינו הכריח דבר זה משמעתין כמו שהעלה בהגהות ברוך טעם על הטו"א עיי"ש וכן יש להוכיח מביצה דף י"ט דס"ל לר"ש נדר קודם סוכות אין צריך להביא בחהמ"ס ואינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים כסדרן ויביאן בחהמ"ס ותמהו הא עכ"פ עובר בעשה ברגל הראשון להנ"ל ניחא כיון דלמ"ד דל"ב כסדרן וכיון שעבר רגל אחד ולא הביאו ביטול העשה ואין עליו חיוב עוד ה"נ לר"ש דבעי כסדרן לענין בל תאחר גם לענין העשה בעי כסדרן ואין עובר אם לא הביא בחהמ"ס שפגע בו ראשון דל"ה רגל ראשון רק בניסן הבא.
אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן וכו' הר"ז עובר בל"ת. הנה רבינו לא כתב בנדבה אחר שהפריש ולא הביא אי חייב בבל תאחר ואמנם בגמרא דר"ה איתא באפריש ולא אקריב חייב בב"ת וכן במגילה אמרינן הא לענין ב"ת זה וזה שווין משמע אף באפריש עיי' אור חדש פ' ויצא ובפמ"א ח"ר סי' צ"ו וח"ב סי' קי"ט וכן הקשה בצ"ק ריש זבחים מכאן ארשי' נדרים דף ט' בנדבה ליכא תקלה דב"ת רק תקלה דגיזה ועבודה ותי' דהכונה כאן שכבר הפריש ל"ש תקלה ברשיעי עסקינן אלא תקלה שייך אם תאבוד ובנדבה אם אבד פטור ל"ש אטו תקלה דב"ת אבל כל זמן שבביתו בעין חייב להביא אם לאו עובר בב"ת וכ"כ בח"ס לנדרים ולי נראה דהנה בעירוכין דף כ"ו אמרינן בנדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן להקריב קרבן שאין חייב זה יתן המקדיש ורבינו פ"ו מעירוכין כתב דאפי' אחר יכול לפדות וכתב במל"מ שנראה דעת רבינו דבנדבה אין כופין לפדות ויכול אחר לפדותו ואף שרש"י כתב שהוא יפדנה הכונה רק כשרוצה ואין כופין ולדעתי יש לומר דרש"י ורבינו פליגי דלרבינו כשהוא בעין ג"כ ליכא ב"ת ואין כופין לפדותו ולרש"י איכא ב"ת וכן מוכח מרש"י תמורה דף ל"ב שפי' אומד בנדבה כמה יתן שימתין עד שיקריב בן בתו כהן ולא רצה לפרש כרבינו בפ"ו מעירוכין משום דסבירא לי' דחייב להקריב וא"כ עכ"ח כונת רש"י בנדרים ג"כ רק אם נאבד פטור ול"ש ב"ת ליכא תקלה אמנם לדינא הנה דעת רבינו גם בעין ליכא בל תאחר אך לפי"ז קשה קו' הפמ"א על רבינו דבאפריש ולא אקריב מבואר בר"ה שייך ג"כ ב"ת ועוד קשה לי לרבינו דהא איתא בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והעלה במקנה בקידושין דף נ"ד דבנדבה באמת יכול למכור ולכאו' א"כ לדבריו יקשה מר"ה דאפריש ולא אקריב ג"כ שייך ב"ת ולכן נראה ליישב דוקא כשמעכב ולא מקריב שייך ב"ת אבל כשמכר ומקריבו אחר או כשהקדישו ופדאו אחר להקריבו עולה א"כ עכ"פ קרב הקרבן ל"ש ב"ת ובזה ניחא הכל דרבינו סובר דאין כופין לפדות דגם אחר המקריבו סגי ומכאן ראי' למקנה דבנדבה יכול למכור:
ובזה יש ליישב גם פירש"י דנדרים די"ל דגם באפריש שייך תקלה ואף דלאו ברשיעי עסקינן שאין אדם חוטא בלא הנאה הא עכ"פ אם רוצה יכול למכור ושייך תקלה אבל כיון דבארנו דבאמת כשמכר לאחר אין עובר בב"ת א"כ שוב בנדבה ל"ש תקלה דכ"ז שבביתו בודאי לא ישהנו במזיד ואטו ברשיעי עסקינן ואי דשמא ימכרנו הא אף לכשימכור ליכא ב"ת כנ"ל כמוש"כ למקנה וכן מוכח מרבינו דסובר דאין כופין לפדותו ודו"ק היטב:
ואולם חזיתי לרש"י ריש חולין שכתב לכן בנדבה ליכא תקלה חדא דבי גזא דרחמנא ועוד דלא מיהדר הנה מבואר כדברי הפמ"א דבאמת אי לא אבד שייך בנדבה ב"ת ולכן פי' דעכ"פ ליכא תקלה דלא מיהדר שכבר הפריש ואולם יקשה ממש"כ בפ"א ממעילה להוכיח מבכורות ותמורה דלרש"י ל"ש באמת ב"ת בנדבה לכן נראה דרש"י סובר באמת בנדבה דהרי זו עלי שבלשון נדר שייך ב"ת אבל בנדבה הרי זו באמת ליכא ב"ת ובר"ה מיירא בנדבה דהרי זו עלי ודו"ק:
ובזה ניחא לי קו' תוס' חולין מ"ט דר"מ דאפי' בנדבה אוסר קרא לא איירא רק בנדר ולהיפוך לר"י למה מפרש הקרא בנדבה ולא מפרש הקרא כר"מ רק בנדבה להנ"ל ניחא דבאמת יש נדבה בלשון נדר וזה ע"כ בכלל הקרא וסברי תוס' דלא כפירש"י שאין לחלק בין נדבה לנדבה א"כ גם נדבה דהרי זו ג"כ אסור לר"מ וקרא איירא עכ"ח מנדבה דהיינו מנדבה בלשון נדר ושוב לדינא אף שאר נדבה ע"כ לאסור ור"י סובר ג"כ כיון דעכ"ח קרא איירא מנדבה בלשון נדר ולר"י אף בלשון נדר מתיר כיון דקרא עכ"ח מיירא בלשון נדר ג"כ א"כ ע"כ לפרש קרא דלא כר"מ דאף בלשון נדר שרי ודו"ק היטב:
אולם קשה לי מתמורה דף ז' האומר רגלה של זו עולה ימכור לצורכי עולה ופריך אטו יכול להקריב עולה חסירה והיינו משום דאין יכול למכור עולתו ושלמיו וכן פירש"י עירוכין דף ו' ולהנ"ל יקשה הא בהרי זו יכול למכור ואין עובר בב"ת וצע"ג:
ועוד קשה מגיטין דף נ"ה כהנים שפיגלו חייבין פירש"י אף בנדבה חייב שקשה בעיניו שלא הקריב דורן והרי כאן מבואר זה שלא הקריב דורן רק דבר מיעוט וצ"ל באמת האי דצריכין לשלם רק כפי ט"ה זו דכמה רוצה אדם ליתן להקריב קרבן שאין חייב:
עברו עליו שלש רגלים וכו' עובר בב"ת. הנה בשמעתין בר"ה איתא והי' בך חטא ולא בקרבנך חטא ופריך והא מדאחרים נפקא דבכור שעברה שנתו אינו נפסל בכך והוקשו תוס' מהיכא תיתי נאמר דנפסל ובטו"א הקשה מ"פ דאף דגלי קרא דבכור לא נפסל בעברה שנתו אפ"ה הא שפיר צריך קרא למאחר נדרו ג"כ דאע"ג דעבר בב"ת אינו נפסל ורש"י פי' דבכור שעברה שנתו דסד"א שיפסול הואיל ועבר ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג"ר ברוב שנים וא"י כונתו אי רצה לפרש דמאי פריך מעברה שנתו למאחר נדרו משו"ה פי' דא"א לשנה בלא ג"ר ברוב שנים אכתי לא תיקון כלום בזה הא מ"מ כיון דמשכחת לה במיעוט שנים כדר"ש בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' אי לאו קרא דבך חטא ולא בקרבנך חטא הוא דקרבן נפסל היכא דעבר בב"ת והא דמקיש למעשר היינו במיעוט השנים דמ"ל לשנה בלא רגלים ואי כונתו מה"ת דבכור שעברה שנתו פסול לפיכך פי' דא"א לשנה בלא רגלים ומשום דעבר על ב"ת ס"ד שיפסל ל"ל לתלותו בב"ת ת"ל משום דעבר על עשה דתאכלנו שנה בשנה דכתיב גבי בכור גופא ס"ד דיפסל לפיכך כונת רש"י נעלמה מאתי [ובזה נדחה גם מה שרצה בפנ"י לפרש פי' רש"י דכונתו דכיון דע"י ג"ר עובר א"כ הא דכ' שנה בשנה ע"כ למיפסל קרבן אתי דאכתי תיקשי למ"ד דבעי כסדרן ומשכחת שנה בלא רגלים וא"כ מהיכא תיתי לומר שיפסל הקרבן דהא צריך שיאכלנו בשנה למצוה אף שלא עבר ג"ר א"ל א"כ תיפוק לי' דאיכא עשה ברגל אחד א"כ א"צ רש"י לטעם ג"ר אלא דהא ברגל אחד איכא מצוה ע"כ ס"ד למיפסל] עוד הקשה בטו"א מ"פ מדאחרים נפקא דילמא כר"ש ס"ל דבעי ג"ר כסדרן ומשכחת לשנה בלא רגלים ותי' דהכי פי' מדאחרים נפקא וכיון דגלי קרא דאין נפסל משום עשה דשנה בשנה הה"נ דאין נפסל משום ל"ת דב"ת דמה לי עבר אמימרא דרחמנ' בעשה או בלאו ושוב חזר והקשה לפי"ז דעדיפא הו"ל להקשות ל"ל הקישא דאחרים ולא בך חטא ולא בקרבנך חטא דאס"ד דנפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא איך משכחת דיעבוד בב"ת בג"ר כיון דנפסל ברגל אחד משום דעבר בעשה וא"ר להקרבה כלל:
והנה לקמן דאמר רבא דעובר בב"ת בכל יום פריך אברייתא דלא קתני דעובר בב"ת הקשה בטו"א הא בשנה בלא רגלים ודאי עובר בכל יום כדמוכח מבכורות ואפ"ה לא קתני לה ותי' דהאי תנא לא קתני אלא במאי דשוה שנה בלא רגלים לרגלים בלא שנה אבל לענין לעבור בכל יום דלא שוה להדדי לא קתני רק דצריך טעם למאי דס"ד דברגלים בלא שנה א"ע בכל יום ובשנה בלא רגלים עובר בכל יום והנה שם פריך הניחא למ"ד דא"ל כסדרן משכחת שנה בלא רגלים והקשו הראשונים הא לעיל איתא דר"ש ס"ל דבעי ג"ר כסדרן ולית לי' דשנה בלא רגלים ג"כ עובר ורש"י תי' דס"ל כר"ש בחדא ופליג עליו בחדא בשנה בלא רגלים ובבעה"מ תי' הא דקאמר רגלים פעמים ה' ה"מ לעבר עליו בכל יום ויום כיון דע"ע בב"ת בג"ר כסדרן עובר בכל יום ויום מאחר דראיות פנים הוא יום אחד כך בכל יום ויום עובר בב"ת אבל התלוי' בשנה א"ע אלא בכל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה וקשיא הא האי שנה בשנה מבעיא לי' ליום אחד בשנה זו ואחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לב' ימים ולילה אחת כדאיתא רפ"ד דבכורות ולא ללמד שא"ע אלא על כל שנה ושנה ועוד קשיא הא בודאי דבכור לאחר שנתו נמי עובר על כל יום ויום דהא מסיק התם בנולד מום בבכור בזה"ז לאחר שנתו אין רשאי לקיימו וכעין דאורייתא תיקון דבלא נולד בע"מ מדאורייתא עובר בכל יום ויום ואני אומר לתרץ דהנה לקמן דף ו' הקשה בטו"א כיון דבעון בל תאחר אין מגיע עונש לאשתו האיך משכחת לי' להא דאמרו דבעון נדרים מתה אשתו הא בכל יום בעומד ושילם קאי ושמא ישלם אח"ז ותי' עפ"י חי' הר"ן בסנהדרין דאין אשתו מתה אא"כ גמר בדעתו שלא ליתן עוד הא באם גמר בדעתו ליתן אלא שהוא עני אף שעבר על ב"ת אין אשתו מתה עוד תי' דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו בקבע זמן נדרו כיון דעבר זמנו פקע נדרו אבל כשלא קבע זמן לנדרו ובידו לקיימו בכל ימיו אין אשתו מתה דלא פקע נדרו לגמרו ואפשר לקיימו עדיין בכל ימיו ולי נראה כשני התרוצים ביחד דהיינו בקבע זמן לנדרו והגיע זמנו ולא קיים ואין דעתו עוד לקיים כלל אז אשתו מתה בעון נדרים וזה לא תליא בג"ר וכן הוא בירושלמי בשמעתין הרי עלי עולה להביאו בשני בשבת ולא הביאה עובר אמנם לענין בל תאחר עובר בין אם קבע זמנו בין לא קבע זמנו ועבר ג"ר וגלי דעתי' שאין רוצה להביאו עוד לפי"ז י"ל דהא"ט נמי דס"ד דנפסל הקרבן דכהא"ג שעבר ג"ר או שנה בלא רגלים דבשנה בלא רגלים הו' כקבע זמנו משום דמסתמא דעתו לקיים נדרו חוץ שנתו משום דביותר מי"ב משתכח מן הלב ויבוא לשכחו לגמרי כדאיתא בפ' אלו מציאות וכן אחר ג"ר שקבע התורה זמן על ג"ר א"כ מסתמא דעתו לקיים לכל היותר עד ג"ר א"כ הו' נמי כקבע זמנו ועתה שהגיע זמנו ואין דעתו לקיים עוד א"כ הו' כאלו דחאו בידים והו"א שא"ר להקרבה עוד אף אי נמלך להקריבו משום דכבר נדחה [כמו לענין מוקצה בשבת אי הקצהו מדעתו מלהשתמש בו עוד הו' כדחאו בידים לאסור להשתמש בו אף אי נמלך אח"כ להשתמש] קמל"ן קרא דכשר דוהי' בך חטא ולא בקרבן חטא ופריך מדאחרים נפקא דבכור תליא בשנה מזה נשמע דאי לאו דגלי קרא דעובר בג"ר הו' מתחייב רק בשנה בין אי איכא ג"ר או שנה בלא רגלים דדעתו מסתמא להקריב בתוך אותו זמן אפ"ה לא נפסל ול"א דנדחה וא"ר להקרבה עוד ולא קשיא קו' הטו"א דמ"פ דנהי דבעבר שנתו אין נפסל בכך דשם ליכא ב"ת וכאן איכא ב"ת אכתי יהא נפסל דהא אי לאו קרא דתליא בג"ר הו' אמרינן דתליא ביב"ח דמסתמא דעתו רק להקדישו להקריבו תוך זמן זה ואי אמרת שנה בלא רגלים עבר זמנו ונפסל מלהקריבו דהו' כדחאו בידים יקשה הא בבכור כתיב ג"כ שנה בשנה ולא מיפסל ולא עדיף דעת האדם למקבעי זמנו עד שנה שיהא נחשב כדחאו בידים יותר מזמן שקבעו תורה ול"א דעברה זמנו מיפסל א"כ גם קביעת דעת האדם לא אלים מקביעת זמן שנתה תורה א"כ הה"ד עתה דגלי קרא ג"ר ודעתו להקריב תוך זמן זה שקבעה תורה ולא מיפסלה דאי אמרת דע"י קביעת זמן של ג"ר מיפסל כדחאו בידים א"כ בשנה בלא רגלים שייך ג"כ לומר דלא עדיף מקביעת זמן שנתנה תורה דא"ל דתליא בג"ר כסדרן וא"כ בג"ר עברה גם שנתו לכן קביעת זמן כזה שפיר הו' כדחאו בידים כיון שעבר שנתו וגם ג"ר משא"כ בשנה שנאמרה תורה קיל יען דליכא עוד זמן של ג"ר ע"ז פירש"י דעפ"י רוב איכא ג"ר כסדרן בשנה אפ"ה לא מיפסלה משום קביעת זמן שקבעה תורה ה"נ לא מיפסל בנדר דאיכא ב"ת דהא משום ב"ת לא מיפסל רק משום דדעת האדם מקצהו ומדחהו וזה לא עדיף מזמן שקבע תורה דאי הו' אמרינן בבכור לאחר שנתו שעבר זמן שנתנה התורה הו' מיפסל הו' שייך לומר דדעת האדם ג"כ להקריבו עד זמן זה ואי הגיע זמנו ולא הי' דעתו להקריבו עוד הו' ג"כ כדחאו בידים אבל אי אחר זמן שנתן תורה ולא הקריבו לא הו' כאלו דחאו האדם מלהקריבו ה"נ לא אלים מה שהי' דעת האדם להקריבו עד ג"ר לדחותו שלא יהא ראוי להקרבה עוד:
ומיושב אידך קו' הטו"א ג"כ דאס"ד דמיפסל הקרבן א"כ לא משכחת ג"ר דברגל אחד כבר מיפסל משום דברגל כבר עבר אעשה דהא לפי מה שבארנו רק בג"ר דאמרה תורה דעובר בב"ת בזה הוא דעת האדם להקריבו בודאי תוך זמן זה והו' כקבע זמנו ולכן בהגיע זמנו ולא הי' דעתו להקריב עוד אז הו' כדחאו בידים אבל ברגל אחד דאיכא רק עשה לא הו' כקבע זמנו ולכן אף אי דעתו שלא להקריבו עוד לא מהני מה שאין דעתו להקריב עוד לדחות הקרבן כיון שמעיקרא הקדישו ע"ד שיכול להקריב עד זמן של ג"ר ודו"ק:
ולפי"ז מיושב אידך קו' הטו"א דלס"ד בשנה בלא רגלים עובר שפיר בכל יום דמסתמא הי' דעתו להקריבו תוך שנה דלאחר שנה משתכח מן הלב ע"כ אי הגיע זמנו ולא הקריבו עובר בכל שעה ושעה אבל ברגלים בלא שנה שזהו זמן שחידשה התורה הו"א דל"א דמסתמא הקדישו להקריב תוך זמן זה דוקא ע"כ לא הו' כדחאו בידים ע"כ אין עובר בכל יום וע"ז פריך אח"כ הניחא למ"ד דאית לי' כסדרן משכחת שנה בלא רגלים היינו דשוב איכא סברא להיפוך דאחר דגלי קרא דבעינן ג"ר התינח אי איכא ג"ר כסדרן דכבר עברה שנתו א"כ ממנ"פ כבר הי' דעתו להקריבו תוך זמן זה אבל בשנה בלא רגלים דלא עבר עדיין ג"ר כסדרן אפשר שלא הי' דעתו להקריב רק תוך שנתו כיון דכבר גילתה תורה דאיכא זמן אחר להקרבת קרבנו דג"ר כסדרן א"כ אף אי עובר בשנה בלא רגלים אבל ל"ש לעבור בכל יום דלא הו' כדחאו בידים אף שדעתו הי' שלא להקריבו עוד ל"מ דעתו עתה כיון שמתחילתו מסתמא הי' דעתו להקריב תוך הזמן שקבעה תורה שהוא אחר ג"ר כסדרן א"כ שפיר י"ל גם לר"ש עובר בשנה בלא רגלים אלא שאין עובר בכל יום מכש"כ די"ל דר"ש לא איירא משנה בלא רגלים משום דזה רק בהי' דעתו שלא להקריבו עוד אז עובר [וכיון דעתה דגלי קרא דיכול להביא אחר יב"ח שיהא כסדרן א"כ א"ע איב"ח רק באם הי' דעתו שלא להקריבו עוד] ור"ש לא איירא מזה [דאחר ג"ר כסדרן שכבר עבר גם שנה עובר אפי' לא אמר שאין רוצה להביאו עוד] אבל אי הו' דעתו שלא להקריבו עוד גם לר"ש עובר בשנה בלא רגלים ונתיישבה היטב קו' הראשונים והוא ע"ד שתי' בעהמ"א אבל לא מטעמי' אלא דא"ע בכל יום דל"ה כדחאו בידים דלדידי ניחא דלא יקשה כקו' הטו"א דהא בבכור דכתיב שנה בשנה בודאי עובר בכל יום די"ל בבכור דלא תליא רחמנא בג"ר כסדרן ושפיר עובר בכל יום אבל בקדשים דלתיא בג"ר א"ע בכל יום אף שעבר שנתו כיון שהי' דעתו מעיקרא להקריבו עד זמן שקבעה תורה דהיינו ג"ר כסדרן או בשלא הסיח דעתו מלהקריבו אז א"ע בכל יום כסברת הטו"א לעיל שכ' גבי מילה דא"ע בכל יום היכא דהי' דעתו למול עצמו ולא הסיח דעתו מלימול עיי"ש ופלא בירושלמי איתא בעי קומי ר' יוסי כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל א"ל לא תאחר לשלמו כתיב דבר שניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין ופלא אמאי ס"ד דבזה עובר בב"ת להנ"ל ניחא דס"ל דמילה עובר בכל יום היינו בהסיח דעתו ואין בדעתו לימול אבל אם דעתו לימול א"ע דעומד לימול כסברת הטו"א א"כ אי תליא בדעתו א"כ נאמר דעובר נמי בבל תאחר ומשני דאינו ניתן לתשלומין דלאו מכח הקדישו בא אלא חיובא והיינו דעכ"פ ל"ד לקרבן דעיקרו מכח נדרו אבל הכא עיקרו חיובא הוא אלא דתליא גם בדעתו לכן ל"ש בל תאחר והטו"א נתכוון בזה לדברי ירושלמי ודו"ק:
אחד נדרים ונדבות וכו' ומתנות עניים מ"ע מה"ת שיביא הכל ברגל וכו' עברו עליו ג"ר ולא הביא קרבנותיו וכו'. ובטו"א במילואים בשמעתין הקשה אמאי לענין לעבור אעשה כתב גם מתנות עניים וגבי לעבור בב"ת בג"ר שביק למתנות עניים ומשמע דסובר כמו בצדקה עובר בב"ת מיד דהא קיימא עניים ואמאי כיון דלענין עשה מדמינן מתנות עניים לקרבנות גם לענין לעבור בב"ת לא יהא עובר רק בג"ר [ופנ"י ותוס' ריש נדרים שכתבו בפשיטות דגם לענין מ"ע עובר בב"ת בג"ר ולא הרגישו בזה] ונראה ליישב דהנה בפ"א ממתנות עניים כתב רבינו עבר וקצר לוקח ממנו מעט ונתנו לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותו אבד כל הקציר הרי זה לוקה שהרי עבר על הל"ת וא"י לקיים עשה שבה שניתק לו ובשעה"מ פ"ג מה' גירושין הקשה עליו הא בתמורה מבואר דלרבא דאעל"מ בלאו קרא צריך לחזור דרק לאביי מסיק בגמרא שה' דכתיב תעזוב ואם סובר רבינו דגם לרבא בעי קרא לנתוקי דלא לילקי א"כ לא הי' פריך הגמרא בתמורה לאביי דהא כתיב קרא דלא לילקי ומנתק ללאו לכך ל"מ ונראה דהנה תוס' בר"ה הקשו דקתני בברייתא דעל לקט שכחה ופיאה עוברים בג"ר הא אי עבר ונטלו וקיימו עניים צריכין ליתן מיד ואי לא קיימא עניים א"כ בהתירא לקח ואין צריך להחזיר ואמנם הנה דעת החינוך באמת דלקט ופיאה אינו עובר רק אחר ג' רגלים יען דע"כ רמיא רחמנא עלי' והסביר בחס"ו ריש נדרים דבצדקה כיון דמרצונו מפרש הוה כהותנה ליתנו לאלתר דמסתמא דעתו ליתנו לאלתר דהא קיימו עניים אבל בלקט ופיאה דבעכ"ח רמי רחמנא עלי' ליכא אנן סהדי דדעתו ליתנו מיד לכן אין עובר רק אחר ג"ר אמנם לענ"ד באפריש הרי עשה כן מדעתו הו' כמו צדקה ל"ש סברא זו אבל בלא אפריש אלא נטלו לעצמו באיסור מחייב לאהדורי לעניים זה רק מכח דתורה רמיא עלי' וא"ע בב"ת רק אחר שעברו ג"ר ובהא ניחא מה שהקשה בטו"א לר"ע דסובר תעזוב מעיקרא משמע לא שייך ב"ת דאי עבר ונטלו לא מחייב להחזיר וי"ל דר"ע יסבור אעל"מ א"כ צריך ליתן לעניים לתקן האיסור אף שעבר וקצר שייך דעומד בב"ת לתקן האיסור ממילא עכ"ח האי תעזוב להבא משמע דהוה עשה נמשכת גם אחר שעבר הלאו משום ב"ת [כמו שהעלתי בפ"ג מהל' ביאת המקדש] אבל אינו חייב להחזיר מיד ורק אי הוה תעזוב להבא משמע והו' ניתק לעשה אז הו' צריך לקיים אבל אי מעיקרא משמע א"צ לקיים מיד אבל תוך ג"ר חייב ליתן להם ולקיים העשה מצד דאעל"מ.
ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דהא תוס' כתבו וז"ל חייב להניח בשדה וכתוב לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר דאעל"מ בג"ר ואיכא בל תאחר מבואר בדבריהם אף אי תעזוב מעיקרא משמע חייב ליתן דאעל"מ ואיכא בל תאחר וכהא"ג שפיר י"ל דרחמנא רמיא חיובא ע"כ א"ע רק בג"ר ולכן שפיר כתב רבינו דהוה ניתק לעשה דהעשה נחשב גם אחר העבירה מצד אעל"מ וחייב לקיים וליתנו לעניים שלא לעבור בבל תאחר והיינו נתקו לעשה אבל אי אבד דאינו יכול עוד לקיים העשה לא שייך דעובר בב"ת והיינו בלא אפריש אבל באפריש מרצונו הו' כמו צדקה דל"ש דרחמנא רמיא עלי' דהא הוא גמר בלבו לקיים המצוה ונראה לי דתליא זה בהא דנדרים ד"ז איתא דבעי אי בפיאה יש יד לפיאה דאיתקש לקרבנות או דילמא כי איתקש לב"ת והקשה הר"ן נאמר אין היקש למחצה ונראה דא"ש דהא דידות נדרים כנדרים אף דלא פירש הוא משום כיון דבא לנדור מסתמא הוא מנדרי כשרים דגמר בלבו [כמבואר בר"ן ד"ח דהא דתנן כנדבי כשרים ה"ה בנדרים כשנדר בלב שלם הוה כנדרי כשרים] לכן אף שלא הוציא בשפתיו לישנא קטיעא קאמר והו' כהוציא בשפתיו וא"כ בלקט ופיאה מקשינן לקרבנות לענין ידות דאמרינן מרצון טוב ובלב שלם מפריש הפיאה ולא משום דרמיא רחמנא עלי' דהא כבר אפטר כשאמר הדין אגמיא פיאה א"כ כשאמר והדין הו' כנדר מרצון עצמו כמו קרבנות דלא מחייב לנדור לכן לענין בל תאחר דמיא לצדקה ועובר מיד אבל אי אמרינן דאין יד לפיאה דלא איתקש רק לבל תאחר ע"כ דלא אמרינן דפיאה ניתן בלב שלם דהא אמרת דאין יד ורק נותן משום דרמי תורה חיובא עלי' ומצד דין תורה א"ע בב"ת רק עד אחר ג"ר [ועוד דהא הר"ן כתב לכן בנדרים אמרינן יד דבדיבורא חיילי א"כ בפיאה דלאו מצד דיבורא דידי' קמזכה לעניים אלא משום דתורה אמרה דפיאה לעניים לכן לא נשמע יד לפיאה] ולא שייך אין היקש למחצה דהא הו' תרתי דסתרי דאי עובר בב"ת בג"ר ע"כ לא דמיא לקרבנות אשר רק מלבו נדר בלב שלם בנדבי כשרים מעתה יצא לנו דסברת החינוך וחס"ו תליא אי אמרינן יש יד לפיאה והנה רבינו בפ"א מה' מתנות עניים פסק יש יד לפיאה ע"כ דלא אמרינן כסברת החינוך וחס"ו דבעכ"ח רמיא רחמנא עלי' דלכל מילי איתקש לקרבנות והו' כנדר ברצון טוב כמו צדקה א"כ בל תאחר דידהו לא תליא בג"ר רק אי קיימא עניים חייב ליתנו לעניים לאלתר מעתה נתיישבה על נכון קו' הטו"א דהיינו באמת מהא"ט גופי' דלענין עשה חייב לקיים אף בלקחו בהיתר ברגל אחד דאיתקש לקרבנות כיון דלא משום דתורה רמי' עלי' מפריש אלא מרצונו הטוב ובלב שלם דמהא"ט יש יד לפיאה לכן שבקה רבינו למנותו בחיוב בל תאחר דתליא בג"ר דהא כשנטלה בהיתר ורוצה להחזירו עובר מיד בצדקה היכא דקיימא עניים והא דבסוגיא איתא דא"ע רק אחר ג"ר היינו בכהא"ג שקצר באיסור דחייב ליתנו לעניים מצד דאעל"מ א"כ לא ברצון טוב ובלב שלם מפריש רק דתורה רמיא עליה חיובא לכן א"ע רק אחר ג"ר ודו"ק.
עוד יש לומר לפמש"כ הפנ"י דעשה דקרבנות גופייהו לא מחייב לאהדורי ולשלוח להקריב רק אם הוא בירושלים עובר ברגל אחד א"כ יש לומר דלענין נעשה ברגל אחד עובר גם במתנות עניים דמדמינן זה לקרבנות אבל לעבור בג"ר דמחייב לאהדורי בזה שפיר יש לומר דלא דמיא מתנות עניים אלא כל שיש עניים קיימא עובר בב"ת אבל לענין צדקה הא גם בגמרא דנדרים ס"ל לחלק דאף אי מתנות עניים מדמינן לקרבנות לומר דיש יד לפיאה אפ"ה בעי בצדקה אי נמי יש יד לצדקה לכן בצדקה לא תליא בקרבנות אלא תליא אי קיימא עניים ואי לא קיימא עניים א"ח לאהדורי וא"ע אפי' בעשה ברגל אחד וכמוש"כ הר"ן בשמעתין וכן אי נאמר כדעת השעה"מ דרבינו ס"ל דבעינן ג"ר כסדרן יש לומר שפיר דלענין זה לא מדמינן לקרבנות אלא דעובר בשנה בלא רגלים אפי' אי לא קיימא עניים צריך לאהדורי כיון דסופו שישתכח מלב ודו"ק: