אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק יד · הלכה י

הלכה ח

האומר חטאתו ועולתו וכו' רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה וכו'. הנה פסק רבינו בשלמים ועולה צריכין דעת בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה ובחטאת ואשם בין בתחילה בין בסוף בעינן דעת והיינו כשמואל דלא כעולא וקשה לי דהנה בטעמא דשמואל ועולא נראה דפליגי בהא דעולא סובר בשעת כפרה בעינן דעת לא בשעת הפרשה כיון דמרוצה בשעת כפרה איגלאי מילתא למפרע דזכות הוא לו דמצוה הוא ושמואל סובר דבשעת הפרשה בעינן אז ל"ב בשעת כפרה כיון שכבר נתרצה אבל אי בשעת כפרה מרוצה ל"מ למפרע שיהא כאלו נתרצה בשעת הפרשה [וא"ל דאכתי עכ"פ מהני מכאן ולהבא וחל הקדושה מכאן ולהבא הנה זה שייך בשמפרש לפנינו בשעת הקרבה אבל באין לפנינו בשעת הקרבה רק שהודיעהו שמקריבו ל"ש דחל מכאן ולהבא כמש"כ הריט"א פ"ק דבכורות] וכן הביא בריט"א דברי הרא"ש שכ' דשמואל ועולא פליגי בהא אי חל למפרע כשמרוצה בשעת כפרה ונפ"מ אי מועלין למפרע קודם שידוע לנו שמרוצה דלשמואל לא חל למפרע ולעולא חל למפרע [אף שהרא"ש כתב דעכ"פ לענין הקרבה יצא דהקדש חל מכאן ולהבא הנה כ"כ זה בשמפריש עכ"פ לפנינו בשעת הקרבה] וא"כ קשה איך פסק כשמואל כיון דבפ"ד מתרומות בחכם ובא ואמר כלך אצל יפות דאמרינן איגלאי למפרע דניחא לי' כיון דמצוה הוא כמש"ש הכ"מ שם אף בלא שוויא שליח ולמה פסק כאן כשמואל דלא סגי ברצה בשעת כפרה [והנה אי נאמר ברצה בשעת כפרה יצא דחל מכאן ולהבא ניחא לפמש"כ המשל"מ שם דהא דמהני בתרומה רק מכאן ולהבא] ואולם נראה דלק"מ דהנה בריט"א הקשה קו' אחרת דהרי בתרומה בתורם משלו על של חבירו פסק דמהני דסובר דאיבעיא איפשטא מפ"ח כמש"כ המשל"מ ומה שהביא תוס' בכורות שכ' לחלק דל"ד לתרומה דבעינן מדעתכם משא"כ בפ"ח ל"ב בעלים והכונה דבתרומה איתרבי שליח כמו הבעלים בעינן מה אתם לדעתכם לכן בעינן שליחות גמור או ע"י דין זכי' הדבר שהוא זכות גמור אבל בפדיון דלא איתרבי שליח בכלל בעלים ל"ב שליחות ממש אבל מהני עדיין זכי' וזכין לאדם אפי' בדבר שיש צד חוב וצד זכות כל שנתרצה בששמע כמש"כ הריטב"א ג"כ לפרש כונתם אבל בעיני תמוה לפמש"כ רשב"א נדרים דף ל"ו ל"ב בתרומה שליחות רק בשל בעלים אבל משלו על של אחרים לא בעינן שליחות רק זכי' וא"כ הא דבעי בנדרים בתורם משלו על של חבירו דלא ליהני היינו משום דל"ה זכי' גמורה אבל לא מטעם דבעינן שליחות דמשלו על של חבירו ל"ב שליחות] וכתב ליישב דרבינו סובר דמדלא פליגי רק בקרבן דיש לומר דחוב הוא לו שרוצה להביא דורון קרבן ולהתכפר בעצמו דע"פ מקצת כפרה שייך בי' [עיין ר"ה דף ה' משמע גם בשלמים שייכה מקצת כפרה כדמשמע ג"כ תוס' עירוכין בשמעתין דלא כריט"א שכ' דבשלמים ליכא אפי' מקצת כפרה רק דורון] וחוב הוא לו וא"כ לפי"ז ניחא דפסק דלא כעולא דל"ש יען דמצוה זכות הוא לו דאדרבא חוב הוא לו שרוצה להתכפר בשלו ורק ע"כ טעמא דעולא דסובר יאוש של"מ הוה יאוש לכן כשמרוצה בשעת כפרה איגלאי למפרע ושמואל סובר יאוש של"מ ל"ה יאוש ושפיר פסק רבינו כשמואל כיון דביאוש של"מ היכא דל"ה מצוה ול"ש זכות הוא ל"ה יאוש [וזה דלא כש"ך סי' שנ"ח שכ' דדוקא ביאוש של"מ סובר דל"מ למפרע משום דאף השתא אי ידע היכן הוא לא הי' מיאש אבל בנתן לאכול לאחר משל חבירו אי מרוצה לבסוף אמרינן איגלאי למפרע דמרוצה ורק תרומה שאני דבעינן מבורר בשעת הפרשה דניחא לי' והרי כאן ג"כ מוכח דל"מ כשמרוצה בשעת כפרה ואולי גם במפריש על חבירו בעינן מבורר בשעת הפרשה דניחא לי' כמו בתרומה] וראי' למש"כ נראה דהנה בתרומה מבואר ברשב"א ותה"ד שאביא להלן דיותר זכות הוא לו במפריש משלו על של חבירו ואמרינן איגלאי למפרע ומשלו על שלו ל"א איגלאי למפרע ובקרבן מוכח דמשלו אמרינן איגלאי למפרע דהרי במשנה דערכין קתני דחייבי עולות ממשכנין ובלבד שיאמר רוצה אני להתכפר מוכח בשעת כפרה סגי במרוצה אף שלא הי' מרוצה בשעת הפרשה דהרי ממשכנין היינו שכופין להפריש כמש"כ רבינו בפרקין דממשכנין בין בהפריש ולא אקריב בין בנדר ולא אפריש וכ"כ התוס' שם דהאי דשמואל עולה צריך דעת קאי אהפרשה דקאי אמתניתן דחייבי עולות ממשכנין שזהו הפרשה חזינן דמדידי' ל"ב דעתו בשעת הפרשה ע"כ משום דכיון דמרוצה בשעת הקרבה סגי בדידי' והנה לכאורה קשיא מ"פ הגמ' אשמואל פשיטא עד שיאמר רוצה אני תנן אמאי לא קאמר דשמואל אשמעינן דבשעת הפרשה בעינן ג"כ שיתרצה דהיינו דנאמר דכפינן אותו שיתרצה אהפרשה וראיתי בצ"ק שהקשה כן וכ' לתוס' דשמואל אמשנה קאי דאיירי מהפרשה ניחא ואני בעניי לא זכיתי להבין דמשנה איירי מהפרשה דהיינו דממשכנין להפריש אבל לא דכפי' קאי אהפרשה ולקו' הצ"ק ע"כ לומר דל"צ לכוף אשעת הפרשה דכיון דמרוצה בשעת כפרה הנה הוא מרוצה מסתמא אהפרשה אף דקודם כפי' לא הי' מרוצה כיון דנתרצה אח"כ אהקרבה מסתמא מרוצה אהפרשה [כמש"כ רבינו לכן מהני כפי' עד שיאמר רוצה אני דאנו אומרים מסתמא רצונו לעשות רצון אבינו שבשמים ומי מעכב שאור שבעיסה מעכב ועי' כפי' חומרו וגופו הנה ברצון נפשו רוצה בכפרה וה"ה בהפרשה] חזינן דבדידי' אדרבא סגי במרוצה בשעת כפרה ובהפריש אחר בעינן שיהא מרוצה בשעת הפרשה מוכח דיש לזה דין אחר מתרומה ודו"ק:
והנה מש"כ רבינו בדין זה תחילה אם רצה הר"ז מניח לו להקריב הנה לכאורה משמע דאף בחטאת סגי ברצה רק בהקרבה אף שלא רצה בהפרשה וזה א"א שהרי כ' לבסוף דבעינן רצה מתחילה ועד סוף וע"כ כונתו אם רצה בהפרשה הר"ז מניח להקריב ויקשה לאידך גיסא דמשמע גם בעולה בעינן רצה בשעת כפרה וצ"ל דנקט אגב חטאת וסמך אמאי שכ' אח"ז ברצה בשעת הפרשה ולא בשעת הקרבה לא איכפת לן בעולה ושלמים:

אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה וכו'. וראיתי בריט"א שהקשה דלכאורה נראה דשמואל ועולא פליגי בסברא אי חשוב זכות דעולא סובר כיון דלא מחסרי' ממונא אנן סהדי דניחא לי' וזכין לאדם שלא בפניו ושמואל פליג בזה דס"ל דאפי' בשלמים לא זכות הוא לו כיון דמצוה עלי' רמיא וא"כ בכל המצות נמי נימא כן וא"כ הא דאיבעיא ב"פ אין בין המודר בתורם משלו על של חבירו תלוי בפלוגתא דעולא ושמואל וא"כ קשה דרבינו פסק מודר משלו על של חבירו מהני דזכות הוא וכאן פסק דבעינן דעתו בשעת הפרשה ול"א דזכות הוא לו והנה לכאורה י"ל דלכן כאן בעינן דעתו בשעת הפרשה משום דאז אף כשמוחה בשעת כפרה לא מהני כמש"כ רבינו אבל באמת אם לא מוחה בשעת כפרה באמת אף שלא ידע מהפרשה ומן הכפרה מהני אלא דמשמואל משמע דבעינן דוקא ידע ע"פ בשעת הפרשה ורבינו פסק כן שפיר קשה אמאי פסק דבעינן דוקא ידע בשעת הפרשה אף דלא ידע לא מהפרשה ולא מהקרבה יצא אי נודע אח"כ ניחא לי' כמו בתרומה ולדעתי די"ל דלכן בעינן ע"פ דעתו בשעת הפרשה או בשעת כפרה לעולא לפמש"כ הרשב"א הביאו משל"מ פ"ג משגגות גם מי שעבר אעשה אין מקבלין ממנו קרבן אם לא עשה תשובה א"כ בשלמא אי איכא דעתו א"כ רוצה בכפרה לא נתמעט מקרא דזה תשובתו שרוצה בכפרה אבל אי ליכא דעתו א"כ לא עשה תשובה אין מקבלין ממנו אפי' עולה ושלמים ודו"ק:
ועיי' מש"כ בירוש"ל יור"ד סי' ב' לתרץ קו' תוס' תיפוק לי' מכח זבח רשעים תועבה וכתב דנפ"מ בהפריש אחר קרבנותיו דל"ש זבח רשעים ורק אין מקבלין מקרא דע"ה פרט למומר לעיל הבאתי דרבינו פסק תורם משלו מהני דאיפשט מפ"ח ומשל"מ הקשה מתוס' נראה דלק"מ דהנה תוס' כ' דתרומה דכתיב אתם לדעתכם וכבר הקשתי דרשב"א כתב דרק בתרומה דבעלים בעינן שליח מה אתם לדעתכם אבל משלו על של חבירו ל"ב לדעתכם ונראה דתוס' קאי אי יאוש של"מ הוה יאוש א"כ הא דבתרומה בעי אי מהני ע"כ משום דלדעתכם דא"ל דל"ב לדעתכם משלו על של חבירו א"כ מאי בעי אי הוי זכות גמור אף אי ל"ה זכות גמור כיון דניחא לבעלים כששמעו הרי איגלאי למפרע מהני וע"כ אף בזה בעינן מה אתם לדעתכם אבל בפ"ח ל"ב לדעתכם אבל אי יאוש של"מ ל"מ א"כ י"ל הא דבעי בתרומה מתורם משלו אי מהני לא משום דבעינן לדעתכם אלא דבעי אי זכות הוה ול"ב כלל נודע דמסתמא ניחא אף כשמת ולא נודע לו מעולם או כשלא נודע כגון שמת אי אמרינן דמסתמא ניחא לי' ול"ב דעתו כלל א"כ כיון דבפ"ח מהני ע"כ משום דל"ב דעתו כלל דאי בעי דעתו ל"מ אף בנודע לבסוף ע"כ ה"ה תרומה ול"ש לומר בתרומה כתיב לדעתכם בשלו על חבירו ל"ב לדעתכם:
הנה רבינו פסק כשמואל דמפריש קרבן על חבירו צריך דעת בשעת הפרשה וקשה מהא דנדרים איבעיא להו בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת ופסק רבינו בפ"ד מתרומות דתרומתו תרומה וא"צ דעת ומ"ש מהך דשמואל ונראה ליישב דלכאורה קשה איך אמרינן דבעינן דעת בשעת הפרשה לפמש"כ הר"ן פ"ק דנדרים דבמתנה דבעינן גם דעת המקבל אי נתרצה לבסוף מהני ואמאי הא קיי"ל אין ברירה וע"כ דבזה לא שייך אין ברירה כיון דא"צ להתברר מב' צדדים רק מצד אחר אי יתרצה וכיון דנתרצה מהני כהא"ג לכ"ע יש ברירה א"כ ה"נ למה צריך דעת בשעת הפרשה ולא נימא כיון דנתרצה הוברר הדבר דנתרצה מעיקרא בשעת הפרשה ולכך נראה באמת הא דפליג עולא ושמואל אי בעי דעת אין הכונה שיהא מבורר בשעת הפרשה אלא דאתיא לאפוקי דלא נימא דזכות הוא לו ולכן אף אי לא נתרצה לבסוף דמהני מטעם דהו' זכיה כמש"כ רמב"ן הביאו הה"מ פ"ד מהל' זכיה דזכות גמור ובעינן דעת לבסוף אי נתרצה לבסוף שוב אמרינן דהוברר הדבר בשעת הפרשה ומהני כמו בתרומה דכתב דמהני ותרומתו תרומה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה