מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק יד · הלכה ג
הניח מנחה לשתי בניו וכו'. הנה בלח"מ ביאר שני שיטות ונראה דלפירש"י דבשני יורשים אף שאין מתכפר בקופי' אין עושין תמורה מקרא דיורש אחד ולא שני יורשים דהמר ימיר משמע רק אחד ולא שנים א"ש קו' התוס' זבחים דף ה' ד"ה מקופיא מה שהקשו מיומא עייש"ה ודו"ק:
הניח מנחה לשני בניו וכו'. והנה קייל"ן אין שותפות במנחה ע"כ דס"ל דאין ירושה במנחה ובלח"מ הקשה ממש"כ רבינו פ"א מתמורה דאין יורשין ממירין הקרבן שהניח להם אביהם משום דאין שותפין ממירין מוכח דס"ל דאין ירושה בקרבן וכתב בלח"מ דרבינו מפרש הסוגי' דלמסקנא יש להם קנין בקרבן ובמהרמ"ש פ' ויקרא הקשה הא קייל"ן בסי' רע"ו סע"ו דאין יורשין דבר שאין בו רק טוה"נ דטוה"נ א"מ ובקצה"ח כתב דאפי' אם הוא בידם אין להם כח בירושה וא"כ איך ירשו קרבן שהוא של הקדש לא של בעלים ולפי המסקנא דאין מכפר אלא מקופיא א"כ אין להם אלא כטה"נ ואיך אפשר דקנו יורשים והנה ליישב קו' הלח"מ נראה דיש דין ירושה במנחה והא דאין שותפות במנחה ביורשים היינו משום דהו' נשתתפו לזמן ידוע דא"ר לחלק וה"נ הא מחייבין להביא הקרבן ברגל הראשון דאל"ה עוברין עכ"פ בעשה וכיון דא"י לחלק אין להם שותפין דעדיין תפיסת הבית עליהם עיי' ירושלמי פ' מי שמת הובא בבאה"ט סי' קע"ו דעד שלש דורות קיימו בתפיסת הבית עיי' ב"ח ס"ו חו"מ סי' מ"ז שמפרש כן דברי הירושלמי אבל לענין תמורה כיון דאי אומר חצי' זו ותכנס זו אי הו"א מהני דבריו שתצא זו לחולין אז הו' בר חלוקה דליכא אז מצוה להקריבו ויכול כל אחד לכוף את חבירו לחלק ע"כ הו' כשאר שותפין מביאין קרבן ומה שהקשה המהר"ם שיק מטוה"נ לדעתי יש לומר דהא דטוה"נ א"י לירש היינו אם ע"י טוה"נ יזכה בגוף התבואה אבל הכא ע"י הטוה"נ א"י לזכות בגוף הקרבן אלא בטוה"נ לבד שפיר הו' כקרבן של שני שותפין.
ועוד נראה להוסיף כמוש"כ לחלק דיורשין אין ממירין משום דע"ז הא לא נשתתפו מעיקרא כדי להמית א"כ לא הו' כנשתתפו לזמן דא"י לחלק והו' כשאר שותפין דעלמא ועוד דהא דאין שותפין ממירין ילפינן בתמורה דף ט"ז ממעשר בהמה ומעשר הא פטורין בשל יורשים דלא שייך דהו' נשתתפו לזמן עד שיעשרו דהא ניחא להם יותר שלא יצטרכו לעשר ובהא ניחא לי מה שהקשה באור חדש פסחים דף צ"א הא פסח אין שוחטין על היחיד א"כ איך משכחת תמורה וכדמוכח ביומא דף נ' ולפמש"כ יש לומר כך דהנה פליגי תנאי הא דאין שותפין ממירין לת"ק ילפינן כן מדכתב ולא ימיר בלשון יחיד ולר"ש ילפינן כן מדכתב בלשון יחיד יש לומר באמת יורשים שירשו בהמה ממירין שפיר א"כ משכחת באחים שירשו קרבן פסח דשפיר ממירין דרק למ"ד דיליף ממעשר נשמע דגם יורשים אין ממירין אבל אי ילפינן מדכתיב בלשון יחיד שפיר יש לומר דממירין דהא יורשים מביאין מנחה אף דכתיב בה נפש.
ובהא יש לומר פרפרת דהנה באו"ח ת"י דמשכחת בהפריש קרבן פסח קודם שנמנו עליו דליכא עדיין שותפות אמנם ע"ז יש להקשות הא כיון דאין שוחטין על היחיד ע"כ להמנות קאי א"כ לא הו' קרבן יחיד וכן הוא באמת בירושלמי פ"ק דפסחים דלהאי מ"ד דאין שוחטין על היחיד אף קודם שנמנו אין ממירין כיון דלהמנות קאי הו' כנמנו כבר אך נראה דזה תליא אי אמרינן הטעם דאין ממירין דילפינן ממעשר בהמה א"כ כל זמן שלא נמנו לא הו' דומיא דמע"ב ושפיר ממירין כמוש"כ האו"ח והיינו לר"ש דס"ל כיון דילפינן ממעשר בהמה והא דאיתא בירושלמי דאין ממירין משום דסופו להמנות לא הו' דומיא דקרבן יחיד ולהאי מ"ד הא בארנו דשפיר משכחת ביורשין שירשו קרבן פסח דלא הו' כשותפין כיון דאין עומד לחלוק ודו"ק.
בענין בית חוניו וחזיתי למהרמי"ט חו"מ סי' פ"א שתמה אמאי מהני כשאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב כיון דאמר הרי עלי הו' תרתי דסתרן והו' תנאי ומעשה בדבר אחד דלאו כלום הוא וכתב דהכי קאמר דנעשה כאומר הרי עלי עולה אם לא אקריבנה בבית חוניו אין מתחייב באחריות ואם אבדה או נאנסה יתחייב באמת להביא אחרת למקדש אולם לי נראה דמה שאמר הרי עלי היינו להביאם ולא נתחייב להקריבה אלא לטפל בהן לכן לא הו' תרתי דסתרן ושפיר דבריו קיימין.
ובסי' קט"ז תמה עוד מה מהני בע"מ להקריבה בבית חוניו נהי דלא קיבל אחריות אבל הא אם הרגה בידים פשיטא דחייב דלא עדיף משאר אדם שאם הזיק שורו שחייב וכתב וז"ל דאע"ג דמקטל קטלה כלומר דהקריבה בחוץ לאו הקרבה הוא אלא דמי שהרגה לא דקטלה איהו בידים אלא שגרם להרגה שהוליכה בבית חוניו כסבור מצוה קעביד לכהנים המשמשים בה הקריבהו ולא הו' אלא פשיעה דאפי' שוגג אדם מועד לעולם אם לאו דאיהו לא שחטה בידים והא דקאמר דמקטל קטלה גרם לה קטלה ואלו עשה כן בשל אחרים פטור הי' אלא משום דחייב באחריותה חייב באונסין וכל שכן בפשיעה עכשיו שאמר ע"מ שלא אתחייב באחריותה כמו שלא קיבל עליו שמירה כלל דמי וכמו שכתב במרדכי להוכיח מהכא דאמר אמר ע"מ שלא אקבל באחריות פטור מפשיעה וכתב עוד דלאו משום דאמר ע"מ פטור מפשיעה דהא אמרינן בכתובות פ' שני דייני גזירות דאחריות דנפשי' ודאי קיבל עליו אלא הא"ט דפטור אפי' משבועה יען דהו' של הקדש ואין דין שמירה בהקדשות דנתמעט מרעהו ואף לרבינו דמתחייב בפשיעה דהו' כמזיק בידים היינו שנעשה שומר אבל כאן שאמר ע"מ שאהרגנה לא קיבל שמירה ולא נעשה שומר עלי' כלל.
והנה שם במהרי"ט העלה דאף דיכול אדם להתחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם אבל רק היכא דעכ"פ נכסים משתעבדים דבעינן שיהא אחריות מה שמחייב עצמו על שאר נכסיו דאי אין נכסין נכסים בשיעבוד גם על גופו לא חייל דהו"ל כקנין דברים בעלמא לפי"ז אם מתחייב ליתן כל נכסיו באמת לא חל החיוב וכן ראיתי שהעלה בשו"מ קמא ח"ג סי' קכ"ג ואמנם קשה לי ע"ז מהא דאיתא בערכין דף כ"ח דלא יקדיש אדם כל נכסיו וס"ל לר"א דאפי' אם החרים לא הו' חרם ומפרש בגמרא דיליף מקרא דאך חרם בישראל אשר יחרים מכל אשר לו מכל במקצת נכסיו ולא בכולו ואמר ראב"ע אם לגבוה אסור כש"כ שלא יבזבז אדם להדיוט כל נכסיו והוקשו בתוס' הא קרא בחרמי כהנים כתיב שאין בהם קדושת הגוף ותי' גם חרמי כהנים יש בהם לגבוה ולהנ"ל אכתי קשה דחרמי כהנים הא לא הו' אלא כחיוב שמתחייב עצמו ליתן אבל הקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ מנ"ל דילמא לכן נקט מכל אשר לו משום דאין יכול לחייב כל נכסיו אבל להקדיש הו' כמסירה.