מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק טו · הלכה ז
האומר דמי פרה זו לעולה וכו' או שאמר דמי' וכו'. הנה רבינו פסק כרבא דרק בקדה"ג לא פקע בכדי ותמהו דהא איתותב רבא ונראה ליישב דהנה בשמעתין פריך מאומר ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים מוכח דקדה"ג פקעה בכדי וקשה לי דבקידושין דף י"ג איתא דס"ד לומר דמיתת הבעל פקע איסור לאו ומיתה דידי' אבל נשאר עשה דומיא דפסהמ"ק א"כ יש להקשות דילמא הכוונה כך היא דפשיטא לי' בהא דלמחר אי את אשתי דלא פקע בכדי היינו דעכ"פ נשאר איסור עשה והיינו דמתרץ רבא קדושה"ג שאני דלא פקע לגמרי דומיא דפסהמ"ק דהא בפסהמ"ק קשה ג"כ דנאמר אדעתא דהכי לא אקדשי' כדהקשה הגאון בטיב גיטין בתשובה אפ"ה חזינן דאיסור עשה איכא [ולא יצא לחולין לגמרי דאף אחר פדי' אסור בגיזה ועבודה] כן באשה נשאר איסור עשה וחזינן דנקלשה האיסור א"כ מאי הקשה אביי מהא דאומר לאחר ל' יום עולה או שלמים דפקע די"ל דשפיר יכול לעשותו קרבן אחר כיון דנקלשה הקדושה ועוד קשה דהא בהא דאיתא בשמעתין למ"ד קדושת דמים לא פקעה בכדי היינו משום דחוזרת וקדשה ולפי"ז בקדושת הגוף נמי אי נימא דלא פקעה היינו דחזרת וקודשת ול"ה אלא כקדושת דמים דלקדושת מזבח בעינן קדושת פה ואי קדושה ראשונה קדושת פה פקעה אף דנאמר דלא גרע מקד"ד דלא פקע היינו דחוזרת וקדשה ואיכא בי' קד"ד אבל לא שייך חוזרת וקדשת קדה"ג דזה ל"ה קדושת פה ולא חזי להקרבה [ודמיא למקדיש בהמה תמימה לקדושת דמים דנהי דלא יצא מידי מזבח לעולם אבל אינה קדושה קדושת הגוף ואין חזי להקרבה עד שיחזור ויקדשה קדושת פה עמש"כ בפ"א מה' איסורי מזבח] וכן לענין מעילה אין מועל היכא דפקעה קדושת פה אף דחוזרת וקדשה מטעם דחצר הקדש חוזר וזוכה בו ובהא ליכא מעילה כמוש"כ הרמב"ן ב"ב דף ע"ט וא"כ באמת ליכא רק קדושת דמים ודמיא שפיר לפסהמ"ק וא"כ מאי פריך אביי דילמא ליכא קדושת דמים ויכול לעשותו קרבן אחר אך יש לומר דהנה הרא"ש הקשה דקאמר לימא תיהוי תיובתא דב"פ וקשה דהא כש"כ דיקשה לב"פ ונראה דבאמת מהאי טעמא לא פריך לב"פ די"ל כיון דלדידי' ק"ד לא פקעה א"כ יש לומר בקדה"ג נמי דקדה"ג פקעה אבל קדושת דמים נשאר דחוזרת וקדושת קדושת דמים דומיא דפסהמ"ק ולכן חלה עליו קדושת קרבן אחר והא דבאמת לא משני הכא וקאמר לימא תיהוי תיובתא דמשמע דמסופק אי מתרצתא אליבא ד"פ או גם לב"פ קשיא לזה אני אומר דהנה בתמורה דף י' פליגי בר פדא סובר קדושה אין חלה על עוברין והמקדיש עובר אינו קדוש ורי"ו סובר דקדוש ליקרב והוקשה בתוס' מהא דתנן בתמורה דף כ"ד דאומר היא שלמים וולדה עולה לא אמר כלום בשלמא לרי"ו סובר דקדושה חלה מצ"ע אבל לב"פ אמאי וולדה עולה ותי' דב"פ עכ"ח סובר דקדוש מכח האם ואם אמה חטאת הוא וולד חטאת שתמות ואם אמה שלמים הוא ג"כ שלמים דהיינו משום דסובר שיורי אין משוייר ואם הניחו חולין קדוש מכח האדם [רק רי"ו ס"ל אם שיורי משוייר ולכן אין קדוש האם רק מכח עצמו כדאיתא בתמורה דף כ"ה] והוק' א"כ הא דתנן בתמורה דף כ"ה ברישא וולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימים הא קדושה אין חלה על העוברין ותי' לדמי וקשה לי עכ"פ יקשה כיון שיורי אין משוייר א"כ אם הקדיש אח"כ האם הוולד שלמים מכח האם ואין דבריו קיימים [דהא בתכ"ד איירא א"כ נאמר דחזרה הו' וא"כ כשאמר שלמים נאמר דוולד שלמים דשיורי אין משוייר ושם משמע דר' יוסי מודה ברישא] ועכ"ח לומר כיון שאמר תחילה עולה ל"א שיורי אין משוייר ורק בהשאיר חולין אין משוייר דחל ע"כ וכן אף כשאמר אח"כ וולדה עולה כיון דבאותה שעה שאמר היא שלמים כבר נתפס הוולד בקדושת האם ולא יכול להקדישה עולה [ולרי"ו דאמר אם נתכוון מתחילה לכך מהני הנה באמת סובר דרק שיורי אין משוייר באם דעתו שתהא חולין אבל אם מקדישו אח"כ קדוש לדמי דלהקריבה א"א דאין קדושה חלין על עוברין או אולי סובר אם האם כבר קדשה חל שפיר קדושה אחרת על עוברין אם פירש ונתכוון מתחילה לכך] עכ"פ חזינן דיש הבדל בין אמר תחילה וולדה עולה דאין חלה על עוברין ובין אמר תחילה היא שלמים ואח"כ וולדה עולה דולד עולה כמו באם אמר וולדה חולין דאין משוייר:
מעתה לפי"ז אם איתא דקדוה"ג לא פקע לגמרי דיש עליו קדושה רק לענין הקרבה פקע קדוה"ג לכן יכול לעשותה עולה או שלמים אחר ל' יום א"כ יקשה דתני לא זו אף זו דנקט ברישא עד ל' עולה ואח"כ שלמים ובסיפא נקט אחר ל' עולה ומעכשיו שלמים ויקשה הא כש"כ הוא דפקע אם אמר מתחילה אחר ל' עולה דהו' כמו אם אמר תחילה וולדה עולה דכהא"ג הי' ראוי לומר אפי' אי קדוה"ג ל"פ בכדי כיון שאמר תחילה לאחר ל' עולה הי' ראוי לן לומר דפקע בכדי הקדושה שאמר אח"כ עד ל' שלמים [וכמוש"כ הר"ן באמת לקמן בתירוצו של ב"פ ובפרט אי תוכ"ד לא מהני בהקדש ע"כ פקע וכמו דאמרינן שיורי לא משוייר אם אמר תחילה וולדה עולה דל"א דקדושה קדושת שלמים מכח האם ויהא כמו חזרה ואפי' לר' יוסי משמע שם דברישא אין חולק דוולדה עולה] וא"כ הו' לא זו אף זו וקשיא גם לפ"ב כמו דפריך בגמרא לעולא מכח לא זו אף זו דהשתא מחמירה לקלה פקע כדאיתא לקמן אך הי' אפשר לומר דהנה באמר עד ל' עולה ואח"כ שלמים ל"פ הק"ד אמנם אם אמר תחילה היא עולה אז אפי' הק"ד ג"כ פקע ולכן נקט תחילה היא עולה לאחר ל' שכבר חל הקדושה דעולה דאז גם ק"ד של שלמים פקע אבל באמר תחילה היא שלמים ואח"כ לאחר ל' עולה לא פקע הק"ד שפיר נקט רבותא בסיפא באמר תחילה לאחר ל' עולה כך הי' אפשר ליישב אליבא דפ"ד אלא דאפי' הכי קאמר לימא תיהוי תיובתא יען דעל ב"פ לא מפורש בסיפא דפקע כל הקדושה:
אלא דקשיא לי א"כ בגמרא דקאמר השתא מחמירתא לקילתא פקע מקילתא לחמירתא לכ"ש ואמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' אי הו' מחמירתא לקילתא כיון דאמר עולה תחילה הו' כש"כ דפקע וכסברת הר"ן דלקמן ונראה דבודאי אי בק"ד איירא ל"ש הסברא יען דאמר עולה תחילה כיון דסובר בעלמא דקדה"ג לא פקע רק בק"ד סובר דפקע וכאן איירא בק"ד לכן פקע א"כ אין זה עדיפתא מה דאמר תחילה עולה אבל הר"ן דקאי בקדה"ג דשפיר הו' זה רבותא והסברא מבוארת דבק"ד באמר לאחר ל' יכול לחזור דעכ"פ לא חל למפרע וא"כ אין זה רבותא מה דהוציא דבריו תחילה לאחר ל' עולה דוקא לב"פ דאיירא בקדה"ג א"כ א"י לחזור הו' רבותא דאפ"ה לא פקע ועוד דכיון דקדוה"ג לא פקע הו' כאמר מעכשיו כמוש"כ רשב"א לחד מ"ד בירושלמי פ"ג דקידושין ג"כ הו' רבותא דאפ"ה לא פקע [והנה עוד אפשר לחלק דבודאי אם נאמר דאשמעינן דלא פקע הו' חידוש אף דנמצא דחוזר ממה שאמר תחילה לאחר ל' עולה אפ"ה חל יען דתוכ"ד כדיבור דמי אבל להיפוך אם נאמר דאשמעינן דפקע לא יקשה דכש"כ הו' דפקע יען דאמר תחילה לאחר ל' עולה דכיון דתוכ"ד כדיבור דמי ויכול לחזור אין זה כש"כ יותר דפקע כהא"ג דמה איכפת לן במה שאמר לאחר ל' עולה אלא דבזה נסתר דברינו דלעיל וע"כ דהו' כש"כ ואולי יש לומר דבזה מסופק אי לימא דתיהוי תיובתא דב"פ] אלא דקשה לי טובא לפירוש הר"ן דיש בזה רבותא במה שאמר תחילה לאחר ל' עולה למה לא מתרץ דבאמת לא פקע רק שאני הכא דפקע יען דאמר לאחר ל' עולה וכיון דתוכ"ד לאו כדיבור דמי וא"י לחזור לכן פקע ונראה דסובר אם איתא דלכן פקע א"כ הו' לן למימר אדרבא דלא חל כלל מהא"ט כיון שאמר לאחר ל' עולה וכדאמרינן באמת בירושלמי לחד מ"ד אמר לאחר ל' עולה מעכשיו קדוש הקדישו אינו קדוש וע"כ דבאמת לא פקע והיינו משום באמר לאחר ל' עולה לא חל מעיקרא ונהי דא"י לחזור אבל אם הקדישו למזבח לא פקע ומפקיע הקדושה שאמר תחילה וכן כתב רבינו בפ"ה מה' עירוכין אמר לאחר ל' הקדש הקדישו הקדש וע"כ שוב לא פקע ונהי דשם איירא בק"ד אפ"ה גם בקד"ד לא חל קודם ל' והנה בבה"ז כתב דהא דכ' רבינו בלאחר ל' עולה הו' וה"ה כשאמר שור זה הקדש דמים אף דלב"פ אמרינן דאין יכול לחזור אבל לעולא יכול לחזור וכמש"כ הר"ן ורשב"א ולכן כשהקדיש למזבח הרי זה קדוש ואולם בס' אמרי בינה הקשה דמשמע לרבינו ג"כ א"י לחזור דאלים דיבורו שיהא כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה רק שהקדישו או למכור או שחטו דהו' מעשה מהני לבטל הדיבור אף דהו' כמסירה ולכך העלה הוא ז"ל דבאמת סובר רבינו דחזרה לא מהני רק מעשה מבטל וסובר רבינו דלב"פ ג"כ יכול לבטל ע"י מעשה ואך הקשה כיון דרבינו ס"ל תוכ"ד לא כדיבור דמי א"כ א"א לומר דחל ולא פקע כקו' הר"ן דזה רק אי תוכ"ד כדיבור דמי אבל לרבינו קשה ורצה לתרץ כיון דאמר מעכשיו שלמים ג"כ אמירה חשוב כמעשה ואתי מעשה ומבטל מעשה ושוב תוכ"ד כדיבור דמי ולדעתי דבריו דחוקים המה דא"כ היא שלמים וולדה עולה נאמר ג"כ דמעשה מבטל מעשה ואף דאפשר לחלק לא נהירא לי וא"כ ע"כ דב"פ סובר תוכ"ד כדיבור דמי וקשיא לרבינו וע"כ כמוש"כ הבה"ז דלב"פ א"י לחזור אבל לדידן דיכול לחזור תוך ל' שוב שפיר יכול להקדישו אלא דא"כ קשיא למה נקט הקדישו או שחטו ולא נקט ומכרו לכן נראה לי דהנה רבינו כתב דאם מתחילה נתכוון לכך דבריו קיימין דכהא"ג ל"ה חזרה ומהני תוכ"ד ומעתה יש לומר הנה המקדיש אין חוזר רק דעתו שיהא חלין השני הקדישות זה אחר ל' וזה עד ל' ולכן שפיר חל ומה דאמרינן דלא פקע ולא יכול לחול לאחר ל' הקדושה אחרת לא חשוב חזרה דהוא לא חזר רק הדין כן דלא פקע [והדבר מוכרח דהרי בירושלמי מוכיח ק"ד פקע בכדי משדה מקנה ויקשה שם שאני דאין מקדיש דבר שאינו שלו וע"כ אי ק"ד לא פקע לא הו' פקע גם בשדה מקנה אף דאין שלו וא"כ כש"כ דלא פקע מכח הקדש אחר אך לכאו' ב"פ לא יליף משדה מקנה ע"כ משום דא"א מקדיש דבר שאינו שלו אולי באמת לב"פ תוכ"ד כדיבור דמי אבל לדידן שפיר ילפינן מדמהני הקדש בשדה מקנה אף שאין שלו ולא פקע ה"ה דלא פקע מכח הקדש אחר] ולכן אתיא שפיר כמ"ד הקדישו בתוך ל' קדוש כדאיתא בירושלמי בקידושין אמנם לחזור א"י ונראה דאפי' למכור א"י ולכן גם רבינו לא כתב מכרו רק הקדישו ושחטו:
אמנם יש לומר דרך אחרת בזה דהנה רבינו בה' עירוכין הנ"ל הם תוספתא פ"ג מתמורה ואיירא מק"ד ושם איתא כלשון רבינו ממש הקדישו לאחר ל' בתוך ל' שחטו מותר בהנאה לפי"ז יש לומר דרבינו לא כתב כן רק בק"ד וכמ"ד דפקע בכדי אבל בקדוה"ג דלא פקע בכדי אף לעולא א"י לחזור [וזה דלא כדברי הבה"ז דלדידי' למ"ד ק"ד פקע בכדי גם בק"ד אף דלא פקע אפ"ה יכול לחזור וכמוש"כ הרשב"א רק שכבר הקשה עליו באמרי בינה מנ"ל להקל כ"כ דלמ"ד ק"ד פקעה בכדי דיוכל לחזור ג"כ וכן קשה ממש"כ הלח"מ בשמעתין שתי' של ר"פ קאי גם לרבא הרי דאין יכול לחזור ולפמש"כ רק בק"ד כן אבל בקדה"ג ל"מ חזרה] והנה כיון שמדברי רבינו דנקט שחטו מוכח אפי' בק"ד א"י לחזור ולפי"ז בקדה"ג אפשר תוך ל' אם שחטו אסור בהנאה וראיתי בריטב"א שהרגיש בקושיא שהקשיתי וכתב דע"כ יכול לחזור והיינו כאידך מ"ד בירושלמי שהביא הרשב"א ולפמש"כ זה רק בקד"ד אבל בקדה"ג דתוכ"ד לאו כדיבור ל"ה חל כלל וא"כ נתיישבה שיטת רבינו דגמרא כאן קאי אי תוכ"ד כדיבור אבל רבינו דס"ל לאו כדיבור דמי שפיר פסק כרבא דלא פקע בכדי וא"ש:
ובהכי ארווח לן הא דפסק רבינו בפ"ד מה' מעילה דחוזרת וקודשת ולא כתב כאוקימתא דגמרא דהיינו בדאיכא זיקא ונראה דהנה קייל"ן אין תנאי בהקדש משום דא"א ע"י שליח וא"כ אמאי מהני כאן תנאי דאם אין נקצצות היום וכבר הקשה כן בריט"א וכתב ליישב דכאן מסתמא דעתו למפרע כי רוצה שיהא הקדש דלכן מקדישו לכן הו' כמעכשיו א"צ דינו תנאים והקשה דבירושלמי פליגי אי מכאן ולהבא או למפרע קודש וא"כ למ"ד דקדוש רק מכאן ולהבא יקשה איך מהני כלל תנאי והנה תי' זה תמוה דהרי גמרא משני דהו"א דאדעתי' דהכי לא אקדשי' אם יצילו וא"כ איך נאמר אנן שכונתו להקדיש כדי שיצילו אך יש לומר דהרי בגמרא משני דהו' כנדרי שגגות וא"כ ל"ש דתנאי בטל כיון דהו' שוגג ונדר בטעות וע"כ לומר כן דאל"כ כשאמר בגמרא דס"ד דלא אקדשי' א"כ יקשה שוב א"כ איך מהני תנאי לבטל הקדש וע"כ דשגגות שאני אך אי קשיא הא קשיא בס"ד בגמרא דפריך פשטה דילמא אשמעינן דהו"א דתנאי בטל והקדש חל קודם שנקצצות קמל"ן דרק כשנקצצות חל ההקדש ולכאו' יש לומר דלמ"ד למפרע קדוש פשיטא דתנאי מהני דהו' כמעכשיו דלא מהני חזרה כלל וכמוש"כ הרשב"א להלן דלחד מ"ד בירושלמי פ"ג דקידושין דקדיש למפרע באומר לאחר ל' יום דהו' כמעכשיו ולכן פריך פשיטא אמנם למ"ד דמכאן ולהבא קדוש צריך שפיר לאשמעינן דתנאי מהני וכיון דרבינו פסק בפ"ה מעירוכין דבלאחר ל' יום הקדש אם שחטו מותר בהנאה א"כ טובא אשמעינן דתנאי מהני ולא צריך לאוקימתא דגמרא ולכן השמיטו רבינו אך לכאו' עדיין קשה דהרי אף למ"ד למפרע קדוש דהו' כמעכשיו ומהני תנאי עכ"פ הא גופי' איצטריך לאשמעינן דהו' כמעכשיו וכן להיפוך יקשה למ"ד מכאן ולהבא איך שייך כלל לפרש דאשמעינן דתנאי מהני מ"ט באמת מהני תנאי כיון דא"א ע"י שליח ואין תנאי בהקדש והנה קושיא ראשונה יש ליישב לב"פ דלא פקעה בכדי א"כ קדוש למפרע והו' כמעכשיו והא דאמר לאחר ל' הכונה לשייר גיזה וכמוש"כ הרשב"א בשם ירושלמי וא"כ מסיפא ידעינן לה דלא פקע ממילא נשמע דקדוש למפרע וכמעכשיו דמי ומהני תנאי ע"כ פריך שפיר פשיטא אבל לעולא דפקע בכדי א"כ רק מכאן ולהבא קדוש [כמוש"כ הרשב"א לענין חזרה] לכן לדידי' צריך לאשמעינן טובא דתנאי מהני וכי תימא מ"ט מהני תנאי כמו שהקשיתי לעיל יש לומר בהקדש לכ"ע קדוש למפרע ולכן מהני תנאי [ורק החילוק דלמ"ד דהו' כמעכשיו א"כ חל בודאי מעתה אבל למ"ד דפקע בכדי ל"א דהו' כמעכשיו אבל עכ"פ ספק הו' אי קדוש למפרע ונפ"מ לענין התראת ספק כאשר יתבאר] והיינו לפמש"כ הר"ן בתשובה בהא דאמרינן בשבועות שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו למ"ד ה"ס שמי' התראה לוקה הא האיסור אין חל למפרע כשנתקיים התנאי דהרי תנן בפ' בתרא קונם פירות עולם עלי אם ארחוץ למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסר וכן מוכח מהרי זה גיטך אם לא באתי עד י"ב חודש דאין גיטו גט דאל"כ הי' כמעכשיו ותי' הר"ן דדוקא שם שאפשר שיתקיים האיסור על פירות אחר שתרחוץ אבל כאן אם יאכל איסור תחילה לא יאסר אף אם יתקיים התנאי דהיינו אם אכל איסור תחילה לכן אמרינן שדעתו שיתקיים תנאי ואפי' בסוף שיחול נדרו ורק גבי גט יען שבקישוי מגרש אמרינן דעתו דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי את"ד והנה בשו"ת נוב"י מד"ק הקשה איך חל תנאי בשבועה שלא אוכל אם אוכל זו הא א"א ע"י שליח לפמש"כ בשם הר"ן א"ש דכיון דחל למפרע ל"ב דיני תנאים ומעתה גם כאן ניחא דיש לומר דהא דחל למפרע כדאיתא בירושלמי הוא אפי' למ"ד דפקעה בכדי אפ"ה קדוש למפרע כמו בשלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ומטעם זה עצמו דהרי אם לא יחול למפרע אפשר שיתקיים התנאי ואפ"ה לא יהא הקדש כגון אם ימית ויפול הנכסים לפני יורשים דלא קדשי וע"כ כונתו שיהא קדוש למפרע ושוב מהני תנאי ולא יקשה קו' הגמרא פשיטא דהא קמל"ן אף לעולא דפקע בכדי קדוש למפרע ולכן חל התנאי וא"כ אין צריך לאוקימתא דגמרא בדאיכא זיקא ולכן לא הביאו רבינו:
אך לכאו' עדיין קשה דהא רבינו בפ"ח מה' גירושין כתב דתנאי דאם ג"כ חל למפרע מס' ואם נשאת קודם התנאי לא תצא וכבר תמהו עליו ונראה שדעת רבינו כדעת הר"ן הנ"ל שבאמת בגט יש לנו לומר דמגורשת למפרע כמו בלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ומה שכתב הר"ן דבגירושין דבקישוי מגרש לית לי' לרבינו דהא לא הביא הא דאמרו לא מקדים פרענותא לנפשי' בגיטין י"ז עיי"ש ואפ"ה חזינן דבעי דיני תנאים ולא דמי לאוכל ככר זו דשם איסור על נפשי' לא צריך דיני תנאים דאין מגיע לאדם אחר טובה או רעה מזו אין כאן דיני תנאים א"כ הדרה קו' לדוכתי':
ונראה ליישב דהנה בשעה"מ כתב לתרץ יען דרק דיבור ל"ח אם לא נתקיים התנאי דדיבור מבטל דיבור ואולם לדעתי לא הועיל דהא רבינו סובר תוכ"ד לא כדיבור דמי ולא אתי דיבור ומבטל ההקדש ועוד דהא הו' מעשה קודם לתנאי דהדיבור קמא הו' כמעשה ומסירתו להדיוט ועוד קשה דהא אף במעכשיו דל"ב דיני תנאי אפ"ה אפשר לעשות ע"י שליח בעינן כמו שהוכיח הר"ן מהא דמהני תנאי בחליצה אף דאיירא במעכשיו משום דהו' חסרון בגוף התנאי אך לזה יש לומר דכיון דרק לכן א"א לעשות ע"י שליח מחמת גריעותא דהו' דיבור לכן מהני התנאי אף בא"א לעשות ע"י שליח והיינו במעכשיו אבל בתנאי דאם כיון דיליף מבני גד בעינן דומיא דבני גד דאפשר לעשות ע"י שליח דאין לומר דכיון דרק דיבור הו' ואתי דיבור ומבטל דיבור אין צריך לילף מבני גד זה אינו דהא לדעת רבינו בהקדיש תוכ"ד לאו כדיבור דמי דנחשב הדיבור כמעשה וא"כ בעינן שפיר דומיא דבני גד וא"כ אכתי הקו' הראשונה קשה ונראה לפמש"כ רבינו בפ"ו מה' אישות בנתן הקידושין ותוכ"ד התנה מהני וקשיא ג"כ הא בקידושין ג"כ תוכ"ד לאו כדיבור דמי ותי' דזה רק לענין חזרה אבל לענין תנאי הו' כדיבור דמי ואתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריך דיני תנאי וא"כ גם כאן לענין תנאי הו' כדיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריך דיני תנאי אך בפי' המשנה דתמורה כתב רבינו גבי וולדה עולה דל"מ תנאי תוכ"ד בקידושין לזה יש לומר דלכן תוכ"ד לאו כדיבור דמי בהקדש דכבר נגמר במחשבה והדיבור כמסירה וא"כ בתנאי דמוכח דלא גמר בלבו שוב שפיר דיבור מבטל דיבור ודו"ק:
ובהכי ניחא דהנה רבינו בפ"ה מה' עירוכין כ' מעכשיו ולאחר ל' יום אין קדוש והקשה באמרי בינה בשמעתין הא הו' ס' תנאי ס' חזרה כדאיתא בקידושין פ' האומר ותי' עפ"י לח"מ דרבינו סובר דתנאי הו' אלא דלחומרא בקידושין אית לי' דס' חזרה הו' יקשה ג"כ אי תנאי הו' הא אין תנאי בהקדש וע"כ במעכשיו ל"ב דיני תנאי ואכתי יקשה הא אפשר לעשות ע"י שליח בעינן אף במעכשיו ולהנ"ל יש לומר כיון דרק דיבור הו' אתי דיבור ומבטל דיבור ל"ב אפשר ע"י שליח כנ"ל וא"ש דתוכ"ד לאו כדיבור דמי דיש לומר דהיינו לענין חזרה אבל לענין תנאי לא הו' אלא דיבור.
והנה בהא דפריך מאומר לאחר ל' יום עולה וכתב הר"ן דהקושיא לרבא אבל לעולא גם קדוה"ג פקעה ומגט לא קשיא דלא מצינו קידושין לזמן דלא מצינו קנין פירות באשה אבל בהקדש יש ק"ד וקשיא לי לפי"ז מאי פריך רב חסדא במעילה דף י"ב לעולא ור"י [דרי"ו ג"כ סובר בירושלמי כאן דפקע בכדי] אקדשים שמתו קדושה שבהן להיכן הלכה הא עולא ורי"ו סברו קדוה"ג פקעה בכדי ואולם יש לומר דהרי באמת במעילה מבואר דרב חסדא הודה דאין בו מעילה ופקע בכדי והיינו ע"כ דאין בו מעילה ופקע בכדי א"כ יש לומר למסקנא ס"ל דבאמת בכל קדוה"ג אמרינן קדושה פקעה בכדי והה"ד בקדשים שמתו דמסתמא ג"כ אין מקדישו רק כ"ז שהוא בחיים ויהא ראו' להקריב [וא"ל דמקדישו גם אלאחר מיתה לדמיו דז"א דאפ' להאכילו לכלבים כמבואר ברש"י מעילה שם] אלא דלפי"ז קשיא לאידך גיסא לפי' הרא"ש והר"ן בפי' השני דלעולא ג"כ קשיא וכן לרבא דסובר קדוה"ג ל"פ רק ק"ד א"כ באמת נשאר הקו' דר"ח במעילה קדושה שבהן להיכן הלכה וצ"ע:
ולכאורה יש לומר לרבא דסובר קדוה"ג לא פקע סובר במתה איכא טעמא אחרינא דאדעתא דהכי ודאי לא אקדשי' רק דא"כ קשיא קו' אחריתא דכל הטעם דרבא מחלק בין קדוה"ג דמדמי לאומר הרי את אשתי למחר אי את אשתי דבודאי לא פקע בכדי בלא גט א"כ קשה הא דאיתא בקידושין דף י"ג דפריך מיתה מנ"ל דמתרת יקשה פשיטא דבמת הבעל פקע האישות כמו במתה בקדשים לרבא דמדמי להדדי ואין לומר דיותר יש לדמותו לחטאת שמתו בעלי' דל"א דפקע קדושתי' ז"א דהרי גם בחטאת שמתו בעלי' איתא בב"ק דף ק"י דמצד הדין יצאה לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' אלא הלכתא דמתה וא"כ הה"ד בבעל נאמר כן כיון דמדמי להדדי אך לזה יש לומר דזהו בכלל תי' הגמרא הוא אסרה הוא שרתה ורק הגמרה דחי לה דחזינן בערוה ל"א הוא אסרה הוא שרתה אלא דאכתי קשה הרי חזינן עכ"פ דל"ד אישות לקדוה"ג דבהמה ועוד דהרי בגמרא דקידושין אמרינן דעכ"פ בעשה תהא ופריך ממנ"פ אי אהני מיתת הבעל תשתריא לגמרי ומסיק מידי דהו' אפסהמ"ק דנשאר בעשה באיסור גיזה ועבודה וא"כ לפי"ז נאמר כמו דבמיתת הבעל לא פקע לגמרי מסברא ונשאר עשה כמו בפסהמ"ק כן נאמר גם במתה בהמת קדשים דנשאר עכ"פ איסור עשה דהרי הא דמדמי הגמרא אישות לפסהמ"ק לכאו' היינו משום דגם בפסהמ"ק קשה דנאמר אדעתא דהכי לא אקדשי' כמו שהקשה הטיב גיטין בתשובה שהבאתי לעיל וע"כ לומר דקדושה לא פקעה בכדי לגמרי ולכן גם באשה פריך דנאמר דלא פקע בכדי לגמרי ונשאר עשה ומעתה אי קדוה"ג דבהמה דמי לכל מילי לאישות א"כ ג"כ נאמר דנשאר איסור עשה מעתה אי קדוה"ג דבהמה יש לדמותו לאישות א"כ גם במתה נאמר דעכ"פ איסור עשה נשאר א"ו דלא דמי לפסהמ"ק אלא אדרבא יש לדמותו לבהמת קדשים שמתה דאפי' איסור עשה ליכא דפקע קדושתה ה"נ במת הבעל פקע קדושתה ומאי פריך דיהא אסורה באיסור עשה כנ"ל:
עוד קשה לי דאיתא ביבמות דף נ"ד דיליף מושכב שכבת זרע דמשמש א"א שמתה פטור דס"ד יען דאשתו מיקרי שארו גם לאחר מיתה ליחייב משום א"א קמל"ן וקשה הרי בהמת קדשים שמתה פקעה בכדי ול"ל קרא וע"כ דאישות עדיפא מקדושת הגוף דבהמה דהרי מיקרי שארו גם לאחר מיתה ואיך מדמי בשמעתין קדוה"ג דבהמה לאישות דלא פקע בכדי ובהא ניחא הא דפריך בקידושין מנ"ל דמיתת הבעל היינו ג"כ כיון דחזינן במתה היא עדיין הו' שארו ה"נ במת הבעל לא פקע בכדי אבל יקשה עדיין מגמרא דב"ב דף קי"ד דאמרינן שם דכמו דבעל שמת אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו כן אם הבן יורש את אמו להנחיל לאחיו מן האב והקשו תוס' מאי פשיטות יש יותר דבעל דאין יורש כשהוא בקבר ותי' דפשיטא שפקע ע"י מיתה כמו ע"י גט והקשה במרש"א א"כ למה צריך קרא דאין יורשת אשתו שמתה ושנפלו לה לאחר שמתה הא כיון שמתה פקע שארות ותי' דיותר פשיטות דפקע שארות ע"י מיתת הבעל משפקע ע"י מיתתה א"כ מוכח דבאישות ע"י מיתת בעל פקע יותר מע"י מיתת האשה א"כ מאי פריך מנ"ל דמיתת הבעל מתיר דע"י מיתתו פקע שארות לגמרי הן אמת דקשה לי לפי"ז דהנה תוס' ב"ב שם דהוק' דמיבמות מוכח דלאחר מיתה דידה נמי מיקרי שארו ופי' מהרש"א שם דהקו' דחזינן דמיקרי שארו ורק לענין א"א ממעט קרא ומוכח דשארות לא פקע והכונה אף דשם במיתת אשה עכ"פ חזינן דשארות לא פקע ואפ"ה אין יורשה בקבר כשהיא מתה ונפלו לה נכסים אח"כ חזינן דלא תליא בשארות ומינה דאף דפקע שארות במיתה דידי' אפ"ה מצי יורשה כשהוא בקבר ודברים דחוקים הם דכש"כ הוא עכ"פ אם שארות פקע דאין יורשה אמנם תוס' ביבמות כתבו דמוכח מהך דב"ב באמת דשארות פקע והיינו כמו דבמיתה היא פקע שארות דידה הה"ד במיתת הבעל פקע שארות וא"כ יקשה מאי פריך בקידושין מנ"ל מיתת הבעל מתיר הא תינח ממיתה דידה דפקע שארות דידה מעתה הדרה קו' לדוכתי' ארבא דמדמי אישות לקדוה"ג דבהמה:
והנה בברכ"י סי' י"ז חאהע"ז חקר במי שמת ונעשה לו נס וחי אי צריכה קידושין והביא מירושלמי פ' מי שאחזו דאין צריך קידושין וכתב הטעם כיון דחי אח"כ מוכח דל"ה מיתה [וכן מוכח ב"מ קי"ד אלי' דהחי' הוולד כיון דחי אח"כ מעיקרא אין לטמא לגוסס דו"ק] עוד הביא בשם כנה"ג במתה אשתו וחי דלא פקע זיקת הבעל ונראה לפמש"כ הא"ט דעדיין שארו ושארה קרינן בהו וכן באם נעשה אשתו טריפה חקר בברכ"י סי' ט"ו אי משתריא באחות אשתו כיון דהו' כמתה וכן באשת איש אם הי' טריפה אם חייב משום א"א ולפמש"כ הא"ט דקדוה"ג לא פקע אפי' בבהמה ואם נעשית טריפה בכ"ז לא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשי' ופקע הקדושה כמו שחקר בשו"ת טיב גיטין הנ"ל וע"כ משום דקדה"ג לא פקע מכש"כ בזה:
והנה בהא דמייתא מהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט קשה לי עוד מאי פריך מאישות לקדושת דמים הא עכ"ח לא דמי דהנה בק"ד אי מעל בו יצא לחולין משא"כ באישות אף אי מעלה בו מעל כגון שזינתה לא פקעה הקידושין כדאיתא ביבמות דף מ"ט דקידושין תופסין בסוטה ובנדה ופירש"י דהא חזינן דלא פקעה הקידושין אף דהי' סברא לומר דאי זינתה פקעה הקידושין דאדעתא דהכי לא קידשה אפ"ה לא פקע הקידושין ע"כ דשאני אישות משאר קדושת ולכאורה יש לומר דהיינו דמשני קדוה"ג שאני דכמו דקדושת בהמה שיש בה קדוה"ג לא יצאה לחולין ע"י מעילה דיש מועל אחר מועל בקדוה"ג כן באשה נמי אף דזינתה לא פקעה ואי תזנה שנית עבדה עוד איסור ומעלה מעל בבעלה פעם שנית אך א"כ יקשה הא כאן קאי לר"מ ור"מ הא ס"ל בקידושין נ"ד הקדש קדוה"ג במזיד מתחלל א"כ הדרה קו' לדוכתי' דמאי מדמי אישות לקדוה"ג ונראה לומר בזה פרפרת דהר"ן כתב דאביי סובר דל"ד לאישות דלא מצינו אישות בקנין פירות רק בקנין הגוף ולהנ"ל יש לומר דאביי הוא דקאמר ביבמות דכ"ע מודים בבא על סוטה דאין הוולד ממזר יען דקידושין תופסין ולא פקע בזינתה מרצונה לפי"ז אביי לשיטתו דסובר קדוה"ג ג"כ פקע דל"ד לאישות דהרי באישות אף דמעלה מעל בבעלה לא פקעה הקידושין ובקדוה"ג כשמעל במזיד פקע ההקדש ויצא לחולין לר"מ אבל רבא לשיטתו יש לומר דסובר דלית לי' הסברא דאדעתא דהכי לא קידשה א"כ אין לדמות מעילה בבעלה למעילה בהקדש אבל באמת למחר אי את אשתי דגם באישות איכא סברא לומר דפקע אפ"ה לא פקע ע"כ דקדוה"ג שאני א"כ הקדש קדוה"ג לא פקע רק בקד"ד פקע בכדי אלא דאכתי יקשה לר"מ דס"ל דבמזיד הקדש מתחלל דיליף מעילה מסוטה דהו' במזיד וקשה לכאו' אדרבא אי מסוטה באת ללמוד הרי בסוטה ל"א דכיון דמעלה פקע הקידושין ולכן אמינא ליישב הכל בחדא מחתא דיש לחלק דרק בהקדש דידי' דאף בקדוה"ג ס"ל לר"מ דאין מועל אחר מועל ופקע הקדישו דאין נוגע לאחר אבל בקדוה"ג דאחרינא במזיד אין מתחלל דלא מצי להפקיע זכות של הבעלים שרוצה שיהא הקדש [וכהא"ג כתבו התוס' תמורה דף כ"ז לחלק דקדושת בדה"ב יכול אחרים לפדות וקדוה"ג רק הבעלים יכולין לפדות וא"כ דומיא דהכי בסוטה דהיא קנינה של בעל ומשועבדת ל"ש ע"י שמעלה בו תצא מרשותו א"כ שפיר דמי קדוה"ג לאישות דהא דע"י מעילה בבעלה לא פקע הקידושין משום דהוא קנינה של בעל כהא"ג באמת גם קדוה"ג דבהמה דאחרינא לא פקע וא"י לחולין ע"י מעילה וא"ש:
אמנם יש לומר עוד דהנה על קו' הר"ן מ"ט דאביי הא ודאי באומר למחר את אשתי לא פקעה הקידושין יש ליישב עוד בדרך הזה לפמש"כ הריטב"א דקונם כללי לא פקעה בכדי יען דאסור אכ"ע אף על עצמו רק בקונם פרטי ס"ל דפקעה בכדי והקשה הרי בקידושין שרי לי' ובהקדש שרי להקדש אפ"ה הו' קידושין והו' הקדש לגבוה ותי' דהקדש שאני דבעי שיהא חזי לגבוה וקידושין שיהא חזי לדידי' א"כ אי הו' אסורה לי' ל"ה קידושין ולא הקדש אי הו' אסורה לגבוה ולכאו' קשה הרי קידושין תופסין בחייבי לאווין הרי דאיכא קידושין דאיסורא לי' ואפ"ה קידושין תופסין וצריך לומר דשה' דבלא"ה אין חזי לי' אבל אכתי יקשה מהא דקידושין שאין מסורין לביאה שכתבו תוס' בקידושין דף נ"א דהיינו היכא דע"י קידושין נאסרה אפ"ה הו' קידושין אך הדבר נכון מאוד דהרי אביי הוא דסובר קידושין שאין מסורין לביאה הו' קידושין לדידי' באמת לא דמי לאישות כלל דחזינן דיש קידושין דאסורה גם לו אבל הקדש ל"ש רק בחזי לגבוה א"כ כיון דלא אסרה אכ"ע פקעה בכדי אבל רבא לשיטתו דס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה לא הו' קידושין באמת היינו טעמא דקידושין רק בא להתיר על עצמו לא לאיסור כסברת הריטב"א וכל שבא לאיסור לא הו' קידושין א"כ לדידי' שפיר בקדוה"ג יש לן לומר ג"כ דלא פקע כמו באישות כיון דאידי ואידי ע"כ אין בא לאסור אבעל והקדש לכן רק ק"ד פקע בכדי ולפי"ז ב"פ דסובר פקע בכדי אי איירא בקונם והוקשה לו א"כ דחזי לדידי' אמאי יש פדיון הרי גם הקדש וקידושין לא אסור אגבוה כקו' הריטב"א וע"כ לומר כתי' דלהתיר לעצמו ולגבוה בא וס"ל קידושין שאין מסורין לביאה ל"ה קידושין אמנם עולא דסובר דפקעי יש לומר דהא"ט דסובר קידושין שאין מסורין לביאה הו' קידושין א"כ אף באסרה על עצמה חל ואפ"ה היכא דלא אסרה על עצמה ג"כ חל ואפ"ה לא פקעה ע"כ דקדוה"ג שאני או דאישות שאני לפי"ז פליגי אביי ורבא אליבא דעולא ודו"ק:
והנה מה דקשיא לי' בדברי רבינו הא קשיא איך פסק רבינו כאן כרבא דיש חילוק בין קדה"ג לק"ד דלכאורה נראה דרבא בזה לטעמי' דמבואר בכמה דוכתי' דרבא סובר דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וכתבו בתוס' גיטין מ' שזה בקדה"ג אבל בק"ד מוכח דאין מפקיע ורק צריך פדיון ומוכח בפסחים דף ל"ב דכן סובר ג"כ רבא ולפי"ז הוא אזיל כאן לשיטתו דהרי בירושלמי בקידושין איתא דקה"ג מפקיע יען דמצינו דהקדש יוצא בלי פדיון ואמנם רבא מחלק ע"כ דזה רק בק"ד כמו שכ' תוס' בגיטין שם והביאו ג"כ הך דשדה מקנה יצא לחולין ולא כתבו כן מירושלמי רק סתמא ובל"ס כונתם לדברי ירושלמי וא"כ הרי רבא לא יליף משדה מקנה לקדה"ג דא"כ גם קדה"ג לא מפקיע מידי שיעבוד ולכן סובר גם כאן דהבדל בין קדה"ג לק"ד ואולם רבינו פ"ז מעירוכין סובר גם ק"ד מפקיע מידי שיעבוד וא"כ גם לענין פקעה בכדי אמאי פסק דפקע בכדי ואשר ע"כ אני אומר דרבינו ג"כ סובר דאין מפקיע מידי שיעבוד רק כ"ז שביד ההקדש א"א לגבות מכח ההקדש אבל כשפדאו גובה וכמש"כ רבינו שם אבל בקדה"ג פקע לגמרי ואפי' כשפדאו אין חוזר וגובה וכ"ת איך משכחת בקדוה"ג פדיון הרי משכחת בנעשה בע"מ דנפדה וא"כ הי' לנו לומר דיפקע וע"כ יען דבשעת הקדש פקע לגמרי אין גובה משא"כ ק"ד לא פקע שיעבוד שעליו כמש"כ רבינו להדיא בפ"ז מעירוכין ורק מהקדש א"א לפדות מטעם שמא יאמרו וצריך אחר לפדות כמש"כ הלח"מ וביאר יותר בתומים סי' קי"ז אם אחר פודה ומשלם לבע"ח נראה כאילו פודה בשויו:
ולפי"ז שפיר פסק רבינו דק"ד פקעה בכדי וקדה"ג ל"פ בכדי והנה לפמש"כ בהקדיש למזבח על ל' יום ונעשה בע"מ לא פקע כיון שמיד הקדישו חל ההקדש באופן שלא יפקיע לעולם וא"כ יקשה לכאורה בתמורה כ"ז אמרינן יש בק"מ מה שאין בק"ד בדה"ב ויקשה הא יש אם הקדיש לזמן או עשה שורו אפותקי דק"ד פקע וקדה"ג לא פקע והנה הי' אפשר לומר דמוכח במשנה דחשוב מה שיש בק"מ והיינו אפי' אחר שהוממו וליכא בקבדה"ב וכאן אחר שהוממו ג"כ פקעי בכדי ולכן לא חשבו אבל לפי דברינו בהוממו ג"כ לא פקעי יקשה:
והנה לפמש"כ בחי' לגיטין זה כמה שנים דבקדשי בדה"ב בתמימים ג"כ מפקיע מידי שיעבוד א"ש די"ל גם בהקדיש לזמן לא פקעי קדה"ג ולכן לא חשב במשנה דגם בקדה"ג לא פקע בכדי והנה ראיתי בקצה"ח שהרגיש קצת במה שכתבנו ורצה לתרץ דכאן שאני דהקדיש לזמן אבל שם הקדיש סתמא לעולם ואולם כפי אשר הצבתי הקו' אין תי' עולה יפה דהנה בירושלמי יליף דפקע אפי' קדה"ג לזמן משדה מקנה והנה באמרי בינה כתב טעמא דב"פ משום דל"ד לשדה מקנה דשם א"א להקדיש דא"א מקדיש דבר שאין שלו וא"כ לדידן דפקע בכדי וע"כ דיליף משדה מקנה ול"א משום דאא"מ דשא"ש גרע דא"כ לא מצי יליף ק"ד דפקע בכדי רק סובר הא דפקע בשדי מקנה היינו יען דק"ד פקע בכדי כשעושה לזמן לכן גם שם פקע יען דאין שלו הוה כמו הקדיש עד אותו זמן אבל אי ק"ד ל"פ בכדי ל"ה פקע בשדה מקנה אף דאין שלו [והיינו כעין מש"כ הפנ"י בקידושין בהקדיש חצי בהמה פשטה בכולה ורק דמים חייב לשותף עייש"ה] וא"כ איך כתב הקצה"ח דרבינו סובר פקע בכדי ורק בהקדיש לעולם אף דמשועבד לאחר לא פקע דהרי מירושלמי מוכח אי פקע בכדי אז בשדה מקנה ג"כ פקע ומטעם דבאמת אין אוסר דשא"ש ממילא הוה כהקדיש לזמן וא"כ איך כתב רבינו דזה גרע:
והנה הראב"ד סובר דק"ד לא מפקיע מידי שיעבוד וסובר דמספקא לן אי הלכה כב"פ וכבר הקשה כן בקצה"ח ע"כ דראב"ד יסבור דכיון דא"א דשא"ש עדיף פקע יותר מלזמן ולכן סובר ב"פ דא"א לילף משדה מקנה אבל לרבינו קשה כנ"ל אמנם לפמש"כ באמת אין מפקיע השיעבוד א"ש דכיון דפקע בכדי גם אין אוסר דשא"ש וע"כ הקדש חל רק עד הזמן שאחר יגבה ודו"ק:
והנה בחי' לגיטין הבאתי דעת ר' האי גאון ז"ל דקדה"ג ג"כ אין מפקיע מידי שיעבוד באין לו נכסים אחרים ולכאורה יקשה עליו הא קדה"ג לא פקע בכדי לרבא ולכאורה י"ל דסובר יען דא"א מקדיש דשא"א גרע מלזמן דלזמן לא פקע וכאן פקע אך כ"כ דאין הסברא נותן כן אלא נראה שדעתו כדעת רש"י דהקדש לא חל כלל דאין ברשותו ורק רש"י סובר קדה"ג מפקיע וביאר בקצה"ח יען דבקדה"ג קדוש אף שאין ברשותו אבל לר' האי לית לי' סברא זו אלא דבאמת כהא"ג בליכא נכסים הוה כאין ברשותו ולא חל כלל:
וראיתי בקצה"ח וריט"א פילפלו בקונם כללי דיש פדיון יהא גרע מקונם פרטי דאין מפקיע אבל לדעתי לא נהירא דהרי לב"פ דקונם כללי לזמן ל"פ בכדי אבל בקונם פרטי לזמן פקע בכדי לכ"ע כמבואר בראשונים מכמה מקומות דמוכח כן ובשמ"ק בשם כתובות כתב דהא דקדה"ג מיקרי קונמות ומפקיע היינו למ"ד אין לו פדיון ואין מועל ואין יוצא לחולין אבל למ"ד דמועל ויוצא לחולין אין מפקיע ואולם הר"ן בנדרים דף ל"ה מסופק אי קונם כללי יש מא"מ ועיין רש"י נדרים נטיעות אלו קרבן קדה"ג נינהו כיון שאמר קרבן אין לו פדיון הנה אי בק"ד איירא פשיטא דיש פדיון וע"כ איירא רש"י מקונם ואתיא כמ"ד אין לו פדיון ולרש"י אין זה גריעותא אלא יען דחשוב קדה"ג ולפי"ז יש מא"מ ג"כ דהיינו דאין יוצא לחולין כיון דליכא מעילה ומיושב בזה מה שהקשתי דנאמר חוזרת וקודשת לענין אם מעל ולכאורה לפירש"י דמעצמו אין לו פדיון דכקד"ג נאמר ג"כ דכונתו שיהא קדה"ג ולא יהא בו מעילה לצאת לחולין ולפי הנ"ל באמת הוא כן:
אולם אפשר כונת רש"י קדה"ג ג"כ למ"ד יש לו פדיון אלא שחוזר וקדוש וכן במעילה נצטרך לומר שחוזר וקדוש והא דיש מא"מ הכונה כך שיהא חוזר וקדוש אחר מעילה ובפ"ו דמעילה כתבנו סברא זו דיש מא"מ הכונה חוזר וקדוש:
והנה לפמש"כ קצה"ח קונם כללי ל"ה קדה"ג הי' אפשר לחלק בקונם כללי אין מא"מ ובקונם פרטי יש מא"מ אבל באמת מוכח מגמ' דאדרבא בקונם פרטי אמא"מ רק בקונם כללי יש להסתפק וכן ראיתי בנדרי זריזין לגאון מוהרש"ק והוא העלה כמש"כ דקונם כללי חשוב יותר קדה"ג וכמש"כ:
והנה באמרי בינה הביא גמ' דחולין דפליגי אי ק"ד אמרינן במרדו פקע קדושתן וביאר שם רשב"א למ"ד פקע היינו דרק שיעבוד יש להקדש עליו ואם נתיאש פקע השיעבוד [והן כי לדעתי לכאורה א"צ לדברי רשב"א בזה רק נראה הטעם דפקע יען כיון דנתיאש בעלים אין לזה בעלים והוה כמו חטאת שמתו בעלי' דאמרינן ב"ק דף ק"י דמסברא יצא לחולין אלא דז"א דבקדבדה"ב ל"צ בעלים ואין להם בעלים אך יצא לנו מזה להבין מה דס"ד גם ק"מ פקע בנתיאש וכמש"כ רשב"א והטעם נראה לי דהוה כמתו בעלי' דמהדין יצא לחולין והבן זאת] וא"כ בלזמן פשיטא די"ל דפקע שיעבוד וכתב דבזה פליגי ב"פ דסובר דיש קנין גוף בק"ד ג"כ וכתב באמרי בינה כמ"ד דגזבר מצי להוציא עבדים לחירות אם נותנן דמי עצמן לרבי ואף ת"ק לא פליג לדעת התוס' בגיטין וע"ש ברמב"ן עכ"ד ולכן ס"ל ק"ד ל"פ בכדי ועולא ס"ל רק שיעבוד בלבד יש וממילא כשכלה הזמן פקע שיעבוד הקדש וכתב עוד שם דלפי"ז הא דיליף משדה מקנה י"ל שם רק קנין פירות יש אבל כאן הוא קנין הגוף ולכן לב"פ לא פקע ולא ילפינן משדה מקנה משא"כ עולא יליף משדה מקנה דהרי כל ק"ד רק שיעבוד הוה והוסיף עוד משום דקנין פירות כקנה"ג דמי א"כ בשדה מקנה ג"כ יש קדה"ג אפ"ה פקע מוכח דק"ד פקע ומעתה יקשה לרבינו דסובר ק"ד לא מפקיע מידי שיעבוד ע"כ דהוה קנין הגוף דאי גם להקדש יש רק שיעבוד איך שיעבוד זה יפקיע שיעבוד שקדמו וא"כ הרי סובר ק"ד פקעה ע"כ סובר דרק שיעבוד יש לו בו ולכן פקעה א"כ סותר עצמו ולכן נראה כמש"כ דבאמת אין מפקיע וגם לרבינו הפדיון רק משום שמא יאמרו ורק אחר יכול לפדות כמש"כ הלח"מ ותומים סי' קי"ז מילתא בטעמא ועיין פירש"י כאן במשנה דנדרים פי' דהוה קדה"ג הנטיעות וא"כ אי לעולא חוזר וקדושת ע"כ גם הוה קנין הגוף ואפ"ה פקע א"כ מוכח דלא כאמרי בינה והנה אי ברש"י הכונה יען דאיירא מקונם דהוה כקרבן קדה"ג מוכח ג"כ דאף בקדה"ג פקע:
ואולם הי' מקום לדברי אמרי בינה לדעת ר"מ מקורטבי דלעולא אין חוזרת וקדושת ע"כ דל"ה קדה"ג לכן פקע וא"כ לרבינו דסובר חוזרת וקדושת ואפ"ה פקעה בכדי ע"כ סובר אף דהוה קנין הגוף פקע א"כ נסתרו דברי אמרי בינה והנה רצה להוכיח מזה דלכן פסק כעולא דכיון דבחולין משמע דבלזמן פקעה בכדי א"כ לכן פסק כעולא והוכיח ע"כ כשיטת רשב"א דהרי ר' יוחנן פליג רק בחולין דלא פקעה במרדו משום דבגזא דרחמנא הוה אבל בלזמן דל"ש זה ע"כ פקע ואפ"ה סובר בירושלמי וכן בגמ' דידן גבי פדיון אחרים דחוזרת וקדושת והנה לפמש"כ ליתא דהרי כיון דסובר חוזרת וקדושת ע"כ הוה קנין אגוף ואפ"ה פקע בכדי דא"ל לרי"ו חוזרת וקודשת מטעם שכתב הרא"ש דהוה כמו מקדיש שדה לכשיפדנה תיקדש דכיון דסובר פקע בכדי א"כ מה שאמר עד שיקצצו אין הוכחה שחוזרת וקדושת:
ועוד קשיא לדבריו דרשב"א דכתב גם בקדה"ג ס"ד דפקע ביאוש והרי בקדה"ג לא פקע בכדי בלזמן ולכן נראה דאין מכאן הכרח די"ל בלזמן לא פקע דאין הקדש נפקע כל זמן שיכול להתפשט אבל שם אתיאש ההקדש לכן פקע:
והנה הא דאמר בירושלמי תפתר בשדי מקנה ודברי הכל משמע דיכול להיות כיחדאי אפי' בקדה"ג וביאר באמרי בינה דהיינו ר"ש בעירוכין דף כ"ה במקדיש שדה אחוזה דיוצא לכהנים ביובל בחנם ויליף מכבשי עצרת מוכח דקדה"ג פקעה בכדי ג"כ ושם יש קנין עולמית ג"כ אפ"ה פקע ביובל והביא ירושלמי בקידושין דאמר היכן מצינו כר"ש דאמר נכנסין ולא יוצאין ועייש"ה והנה אנן לא קיימ"ל כר"ש אמנם אף לר"ש י"ל קדושה"ג שראוי למזבח לא פקע בכדי כן נראה לי:
אמנם לפמש"כ הר"ן דבאשה ל"פ בכדי לאביי יען דלא מצינו לזמן דכל זמן רק קנין וקנין פירות ליכא באשה א"כ משמע בהקדש יען דהוה חלק קנין פירות לכן הקדש לזמן לכאורה משמע כסברת אמרי בינה כיון דמוכח בחולין דרק שיעבוד הוה ע"כ משכחת לזמן וא"כ לעולא דלא פקע ע"כ דהוה קנין גוף אלא דיקשה הרי לירושלמי אביי סובר בקדה"ג פקע אף דהוה קנין הגוף אך לפמש"כ בהלכות אלו לאביי קדה"ג משכחת ג"כ רק לדמי דלית לי' מיגו דנחית ק"ד נחית קדה"ג וא"כ ג"כ רק קנין פירות לכן כל לזמן קנין פירות הוה ושפיר פקע ודו"ק:
אמנם עוד קשיא לי מאי פריך מהיום את אשתי דהנה בקידושין דף ה' מבואר בקידש חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה פשטה בכולה ורק בחצי אשה לא פשטה קדושה בכולה יען דדעת אחרת מעכב לכן גם באמר למחר אי את אשתי לא פקעה דאדרבא פשטה קדושה בכולה משא"כ בהקדש נטיעות לא שייך פשטה בכולה דאם הקדש חצי אילן לא אמרינן דפשטה בכולה לכן גם בהקדש לזמן ג"כ לא פשטה בכולה ולכאו' יש לומר דהיינו דמשני רבא קדוה"ג שאני דהקדש חצי בהמה פשטה בכולה ה"ה בהקדש על ל' יום פשטה בכולה ולעולם משא"כ בנטיעות אך לכאו' א"כ מ"ש דנקט קדוה"ג אפי' בק"ד בהקדש בהמה כל שהוא דבר שהנשמה תלוי בה פשטה בכולה ורק בנטיעות דל"ה דבר שיש בו חיות ל"א פשטה בכולה אבל דבר שיש בו חיות פשטה בכולה ונטיעות שאני דל"ה דבר שיש בו חיות ל"א פשטה בכולה [ע"ד דאיתא בסנהדרין דף קי"ב בהמה חצי עהנ"ד אי אפשר למיפלגא אלא בשחיטה ועיסה אפשר למיפלגא] א"כ מ"ש קדוה"ג דנקט גם בקדושת דמים כן אך יש לומר דהנה בפ"ה מעירוכין כתב רבינו דגם ק"ד פשטה בכולה משום דעתו אכולה אבל לא דפשטה מעצמו בלי דעת בעלים דהרי אם אמר חוץ לא פשטה באמת כדאיתא בפ"י מביכורים משא"כ בהקדש ל' יום ל"ש דדעתו שגם אח"כ יהא קדוש יתפשט הקידושין בכולה רק דפשטה מעצמה ולפי"ז בהך דנטיעות אם הקדש לבדה"ב ל"ש דעתו אכולו לכן לא פשטה בכולה [ובאמר דמי נטיעות אלו קרבן לא קדוש כלל דהו' דבר שלב"ל כמו במקדיש דמי בית זה ולכן השמיטו רבינו בפי"ד מה' אלו דהו' דשלב"ל כמו שבארנו] וא"כ לא משכחת פשטה אלא בקדוה"ג ושפיר קאמר רבא שאני קדוה"ג דפשטה בכולה אף יקשה לאביי כקו' הר"ן מ"ט דאביי דלא מחלק בין קדוה"ג מ"ש מהרי את אשתי הרי לענין הקדש חציי' פשטה בכולה כמו בקידש חצי אשה ה"נ לענין הקדש לזמן נאמר פשטה בכולה כמו באישות ונראה ליישב דלכאו' קשה לי טובא דרבא משני שאני קדוה"ג דאם אמר היום את אשתי דלא פקעה אדרבא פשטה לעולם דהרי שם בקידושין אמרינן דפשטה בכולה כתבו תוס' דזה דוקא בלשון קידושין כהקדש א"כ איך נקט רבא היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דהא זה אין לשון הקדש ל"א פשטה בכולה והכי הול"ל היום את מקודשת לי ולמחר אי את אשתי וצ"ע אולם בפנ"י שם הוכיח דאף בכל לשון אמרינן פשטה בכולה [ועיי' שעה"מ ה' עירוכין הוכיח כשיטת תוס'] וא"כ יש לומר בהא פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דדמיא להיום את אשתי דאף בשאר לשון אמרינן פשטה בכולה יען דענין קידושין מצ"ע דמיא להקדש ופשטה בכולה כן נמי בקדוה"ג פשטה בכולה אבל אביי סובר דרק בלשון קידושין פשטה בכולה וכיון דפשיטא דגם באמר הרי את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא אמר בלשון הקדש גם לא פקעה ע"כ דאישות שאני א"כ אין לדמות קדוה"ג לאישות:
והנה בהא דאיתא בגמרא וליתני קדושת ואין קדושת לגי' רש"י והכוונה דבסיפא קדוש' וחוזרת וקדוש' וברישא קדושת ואין חוזרת וקדושת והנה לפי גי' זו מוכח דלעולא ג"כ חוזרת וקדושת דאי לעולא אין חוזרת וקדושת א"כ מאי פריך בפשיטות ליתני קדושת ואין קדושת דהרי גם בסיפא כן וע"ז משני דבסיפא ע"כ קתני אין להם פדיון והיינו לעולא דאין צריך פדיון ועוד אוכיח מרש"י דסובר כן דלעולא ג"כ חוזרת וקדושת ואולם אליבא דב"פ לא אוכל להבין מאי משני איידי דקתני סיפא הרי זה עיקר הקו' הגמרא יען דסיפא משמע קדושת וחוזרת וקדושת הי' צריך למיתני ברישא אין חוזרת וקדושת וא"כ מאי משני איידי והנה הר"ן כתב דגי' כך ליתני קדושת דזה עיקר חידושא דאיצטריך לאשמעינן דס"ד דאדעתא דהכי לא נדר ולכאורה מנ"ל להקשות ליתני קדושת יען דזה עיקר חידושא דהרי בגמרא פריך פשיטא והכונה פשיטא דקדושת וצריך לאוקמא באיכא זיקא דס"ד דלא גמר ומקדש דילמא באמת עיקר הכונה דנפדה אבל קדושת פשיטא דקדיש כדפריך בגמרא וא"כ ל"ש דליתני קדושת דהרי פשיטא דקדוש ורק צריך למיתני דנפדה ואין לומר דגם זה פשיטא דנפדה ומאי צריך לאשמעינן הא צריך לאשמעינן אגב סיפא דקתני אין נפדה תני בכהא"ג נפדה אבל קדוש פשיטא דהו' ולכאו' יש לומר דהיינו דמשני בגמרא איידי דסיפא והכונה באמת דפשיטא דקדוש ורק רצה לאשמעינן דנפדה כהא"ג אגב דקתני בסיפא עד שיקצצו אין נפדה אך עדיין קשה מאי פריך אח"כ פשיטא דילמא פשיטא דקדוש וכונה רק דאשמעינן דנפדה וא"ל פשיטא דיש לומר דנקט אגב סיפא אך יש ליישב על נכון דבודאי לומר דנקט כל הרישא אגב סיפא דחוק כיון דלא אשמעינן שום חידוש לכן מסתברא דבודאי אשמעינן שום חידוש ברישא ורק הא דנקט בלשון משנה שייך שפיר לומר דנקט אגב סיפא אלא דיקשה קו' הנ"ל לפי' השני דאיירא בקונם והקשה הר"ן מאי פריך דילמא אשמעינן דבקונם יש פדיון דזה חידוש ותי' א"כ הול"ל לאשמעינן בעלמא האי דינא אבל הכא דצריך לאשמעינן תחילה דקדוש א"כ מקמי' דאשמעינן דקדוש לא שייך לאשמעינן דיש פדיון דמשמע דפשיטא דקדוש אלא דיש לו פדיון ואדרבא צריכא רבה כדמפרש לקמן ולדעתי תמוה דנשאר קו' הנ"ל דילמא להיפוך ומאי פריך פשיטא דקדוש ומוקי באיכא זיקא אמאי לא מוקי דאתי לאשמעינן דקונם יש פדיון כיון דבסיפא קתני אין פדיון ואשמעינן דחוזרת וקדושת אף בקונם כללי דג"כ לא פקעי בכדי לב"פ או אפי' לעולא עכ"פ רבותא הו' לאשמעינן דחוזרת וקדושת קמ"ל ברישא דיש פדיון ואדרבא אי כבר תני ברישא דיש פדיון אז מצינן לפרושי דסיפא דקתני אין פדיון יען דאמר עד חוזרת וקדושת אבל אי לא קתני כלל ברישא דקונם יש לו פדיון לא שייך לפרש האי דקתני בסיפא אין להם פדיון יען דקונם כללי ג"כ אין לו פדיון וצע"ג:
ונראה דהנה כ"ז יקשה רק אי מפרשינן גם לעולא חוזרת וקדושת אבל לפי' הר"ם מקורטבי דלעולא אין חוזרת וקדושת לפי"ז יש לומר דקו' הגמרא אליבא דעולא דל"ש לומר ברישא יש פדיון ואשמעינן דחוזרת וקדושת מעתה יש לומר דלהאי פירושא דאיירא בקונם באמת מפרש כפי' הר"ם מקורטבי דלעולא הא דאמר עד הכונה דאח"כ יפקע בכדי ולכן לא מסתברא לומר דאם פדאו שיהא חוזרת וקדושת ולא שייך לומר דתני רישא אגב סיפא ולכן שפיר פריך פשיטא ולאידך פירושא דאיירא באומר קרבן ולא בקונם שוב יש לומר דפריך פשיטא דסברי דמשנה אתיא דלא כר"מ וקונם אין לו פדיון וכמוש"כ:
ולפי"ז מיושב שיטת רבינו דפסק בפ"ד דמעילה דיש להם פדיון ולא דנקט דאיירא באיכא זיקא ולפמש"כ ניחא דקו' הגמרא פשיטא רק יקשה לב"פ דעיקר הרבותא בסיפא דחוזרת וקדושת א"כ ברישא הרבותא דעכ"פ פ"א קדוש ורק נקט לישנא דאין פודין אגב סיפא אבל אי פשיטא דקדוש לא שייך דנקט אגב סיפא דליכא בהא רבותא כלל ולכן פריך פשיטא וצריך לאוקמא בדאיכא זיקא אבל לעולא לא קשיא כלל קו' הגמרא פשיטא די"ל דתרי בבא מקבילות זו כנגד זו דבסיפא דקתני אם נתקיים התנאי אין צריך פדיון ורק קודם שנתקיים התנאי קודם שנקצצו צריך פדיון או דל"מ פדיון אבל עכ"פ הא עיקר הרבותא הא דתני אין פודין דלאחר שקצצו אין צריך פדיון תני ברישא להיפוך דקודם שנתקיים התנאי אין צריך פדיון ולאחר שנתקיים התנאי צריך פדיון א"כ תרי בבא אלו מקבילות זו כנגד זו ול"ק כלל פשיטא ואין צריך לאוקמא דאיכא זיקא ולכן רבינו דפסק כעולא אין צריך להביא הך דאיכא זיקא ודו"ק.
בענין קדושה פקעה בכדי הנה בחולין ר"פ שה"ק איתא היכא דמרדו פקעי קדושתן ובריטב"א שם הקשה האי קדושה להיכן הלכה ותי' כיון שאין להקדש קנין הגוף אלא שיעבוד ממון וכיון דאתיאש משיעבוד ממון נעשה הפקר ופקעה קדושתה והנה לכאו' קשה הא בר פדא ס"ל קדושת דמים לא פקעה בכדי א"כ עדיין קשה קדושה שבהן להיכן הלכה ובספר אמרי בינה עמד בזה והעלה דב"פ סובר דאף קדשי בדה"ב יש קנין הגוף והקדש ועולא דס"ל דפקעה בכדי ס"ל דקדשי בדה"ב אין לו אלא קנין פירות ואין לו אלא שיעבוד בלבד עיי' מש"כ בפנים ולדעתי יש לומר דפליגי בהא דב"פ ס"ל דיש להקדש קנין נמי בחפץ לא לבד בשויו ועולא ס"ל דאין להקדש אלא קנין שויו לא קנין חפץ ויש להאריך בזה בכמה דוכתין ובהא יש ליישב הא דאיתא בע"ז דף נ"ב דבקשו לגנוז כל כסף וזהב של ירושלים משום דינרי הקדש עד שמצאו להם באו פריצים וחללוהו וקשה לכאו' לרב דס"ל דמרדו פקעה קדושתן א"כ ה"נ כיון דמרדו אמאי בקשו לגנוז וכבר עמד ע"ז בחס"ו לחולין להנ"ל יש לומר דבקדושת שקלים שפיר יש להקדש קנין בגוף החפץ ויש להקדש קנין הגוף ממש בשקלים ולכן אף דמרדו לא פקעה קדושתן.
ובהא ניחא לי מה שהקשה בס' ברכת משה על מס' חולין ממשנה דשקלים היכא דנאבדו ונמצאו דאלו ואלו שקלים ואמאי הא כיון דנאבדו פקעה קדושתן [ועיי' מש"כ בפ"ד] להנ"ל ניחא דבשקלים לכ"ע לא פקעה קדושתן דיש זכות להקדש בגוף השקלים וא"ש.