מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק טו · הלכה א
אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו' שאין חזרה בהקדש אפי' תוך כדי דיבור. עיי' ש"ך חו"מ סי' רנ"ה ומשל"מ מה שתמהו בזה וקצה"ח שם מביא מש"ס נזיר י"א מוכח בתמורה דהו' בטעות תכ"ד לאו כדיבור דמי וא"כ אידחי גמ' דמרובה דאמרו בתמורה תוכ"ד כדיבור דמי דהרי רבינו פ"ב מנדרים כתב לכך כדיבור דמי משום דהו' טעות בדבריו שכ' וז"ל כל שהו' פיו ולבו שווים ובתוך כדי דיבור חזר הו' כטעות וא"כ בתמורה דאף בטעות מהני ה"ה כדי דיבור ל"מ ועפי"ז רצה להעלות ארוכה שגם בהקדש לא הו' כדיבור עיי"ש שנדחק.
אולם אני אומר לתת טעם נכון דע"כ לאו כדיבור בהקדש דרבינו כאן כתב דבהיקש לא בעינן שיצא בפ"א אלא כל שגמר בלבו הו' הקדש ולפי"ז ניחא מאוד מה דהוציא בשפתים ע"ז שייך תכ"ד כדיבור אבל מה דהו' הקדש בלב מה מהני תוך כדי דיבור כיון שכבר נגמר בלב וזה נכון מאוד בסברא ולפי"ז דוקא היכא דצריך להוציא בשפתים שייך תכ"ד כדיבור ומעתה בתמורה יש ליתן טעם דאפשר בתמורה ג"כ במחשבה הו' תמורה ובזה יהא ניחא לי מה דכתב רבינו פ"א מתמורה דהו' לאו שאין בו מעשה ותמהו עליו בגמרא אמרו בדיבור עשה מעשה ותי' בכ"מ דריוה"ג סובר חוץ ממימר משמע דלא הו' מעשה ונראה דטעמו דבמחשבה ג"כ נעשה תמורה ולא שייך עקימות שפתיו מעשה ולפי"ז תכ"ד ע"כ לאו כדיבור דמי ועפי"ז העלתי בפ"ד דבתנאי ע"כ מהני דכל תנאי דלא גמר בלבו וכל שלא גמר בלבו לא הו' הקדש עוד לכן מהני תנאי או תוכ"ד עיי"ש ועיי' מש"כ בפ"ד דמעילה עוד בסברא ליישב דלא שייך בהקדש בל יחל יען דכבר נעשה במחשבה לא חל אח"כ איסור בל יחל רק בהקדש קטן דלא הו' במחשבה שייך בל יחל וכבר ישבתי על מדוכה זו ב"ה בהיותי טליא בתשובתי להגאון דשעבעש דרשהו משם ולדעתי זה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דההדיוט תחילה הו' הדיבור להמסירה הוא הגמר הקנין ובהקדש המחשבה התחלה והאמירה הוא הגמר והו' כמסירה להדיוט ולכן תוכ"ד לאו כדיבור דמי.
והנה לכאו' הא אפשר דרק בקדושת הגוף סובר רבינו תוכ"ד כדיבור אולם בפ"ד דמעילה הוכחתי מרבינו פ"ה דערכין דע"כ תוכ"ד לא כדיבור דמי אף בהקדש גוף דשאלה ודאי מהני והקדש דמים בטעות לא הו' הקדש ולא שייך תי' של קצה"ח אבל סברתינו א"ש דבמחשבה נגמר ל"מ תוכ"ד ולכן אפי' קדושת דמים לאו כדיבור דמי ומוכח כך דאל"כ יקשה מה דהקשתי שם למה מעכשיו ולאחר ל' יום לא הו' הקדישו הקדש למזבח ושחטו אסור הא חזר בו דמעכשיו ולאחר ל' ספק חזרה הו' וא"כ יהא הקדש מס' קדוה"ג ע"כ דל"מ תוכ"ד אף בהקדש דמים ודו"ק.
אין חזרה להקדש אפי' תוכ"ד. הנה לכאו' יש ראי' לדבריו מביצה דף כ' נזיר ואינו מגלח ופירש"י משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולא מחלק בין תוכ"ד או לא חזרה אלא דא"כ קשה הא מייתא שם דאמר ארבעה מאה זוזי שקיל וברתי' אי בעי נסיב וכו' ואמאי לא יכול לחזור תוכ"ד דבדבר שבממון יכול לחזור תוכ"ד ומה שהקשו מש"ס בב"ק מוכח בהקדש מהני ג"כ חזרה תוכ"ד נראה ליישב דגמרא דתמורה מבואר דאף אם המיר על שנים על הג' דנוכל לתלות דלא המיר תלינן דלא המיר דהא עבר אלאו לפי"ז יש לומר דוקא בהקדש דגמר והקדש תוכ"ד לאו כדיבור דמי אבל בתמורה דאיכא לאו לא אמרינן דגמר והקדש כנ"ל לכן יכול לחזור תוכ"ד וראי' דמייתא שם מסיפא מתמורת עולה ולא מייתא מרישא הוא שלמים וולדה חולין דעלי' נאמרה עיקר מימרא דר"פ וע"כ משום דס"ל בהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד.