מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ט · הלכה יח
וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן וכו'. וכתב בכ"מ משנה בריש פ' כל המנחות פלוגתא דר"מ ור"י וידוע דהלכה כר"י וקשה דהא רבינו בפי' המשנה כ' ואין הלכה כר"י ואיך פסק כאן כר"י:
[והנה רש"י בדף נ"ג כתב וז"ל נשקול פורתא ונחמצי וכו' לישנא אחרינא וכו' כצ"ל לישנא אחרינא ונישקול פורתא ולישווי' בלישה אותו שאור וכו' ואם עבה הוא וראה שחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אם הי' קמח ובאותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו באותו שיעור ישליך מן הסולת חוץ וכו' יותר משאלו הי' קמח ודאי כשיעור זה גדלו נמי נפחו של שאור ראשון וכו' שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות עכ"ל]:
ויש לתמוה על רבינו למה כתב בחיבורו כסברת ר"י אף דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ הכא רבנן פליגי עלי' דר"י דכן שנה רבי במשנה אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה לשון רבים וכן בסוג' אמרו רבה לרב יוסף דאינהו בתראי לכמות שהן היתה משערינן ר"ל כמי שהיתה דוקא משערי' והיינו כדברי ר"מ גם קשה לי בלשון המשנה בסברת ר"י דאיך קאמר מביא שאור מביתו והלא בעינן סולת מחיטין חדשות וממקום הראוי למנחות ושלש מאות שיפה וה' מאות בעיטה והנה חכמים הקשו על ר"י דאם היתה חסרה או יתרה דהיינו אם בלילתה עבה הרי יותר מעשרון ואם רכה כדי פחות למה לא הוק' לו מעיקרא על שיעור של אותו שאור דבעינן מחדש כנ"ל וכו' ואעפ"י דמשמע מדברי רבינו דהו' קשה לו כנ"ל ע"כ לא כתב דמביא שאור מביתו רק כתב סתם מביאו שאור ממקום אחר אמנם סוף כל סוף תקשה דשאור הראשון לא יהי' חדש עכ"ד הספר שדה הארץ:
אעפ"י שסופה להיות חסרה או יתרה מפני השאור וכו' ויש לתמוה דהא בגמרא פריך סוף כל סוף כי כייל לעשרון קא כייל ומשני רבה ור"י דאמרי תרווייהו לכמות שהן משערין ואח"כ פליגי גבי בשר העגל שנתפח דרבה ור"ח ור"י ס"ל דכמות שהן משערין ורבינו פ"ז מטומאת אוכלין ה"ט פסק דלכמות שהן משערין וכאן פסק דכמות שהוא משערין וראיתי בשו"ת שו"מ מד"ק סי' רי"ח שכתב דלמעיין בעין פקיחא בדברי רבינו ימצא כי פסק באמת דעיקר משערין כמות שהוא עתה שי"ל שאעפ"י שסופה להיות חסרה או יתרה מפני השאור אין משגיחין אלא על מדתה שהוא עתה והיינו דכמות שהן משערין והלח"מ הרגיש במש"כ אעפ"י שסופו דבש"ס לא אמרינן כן ולפמש"כ א"ש דרבינו אזיל לשיטתו דפסק דכמות שהן משערין וא"כ שוב צריך לכתוב בלשון אחרת והש"ס אזיל אליבא דרבה ור"י דס"ל דכמות שהן הי' משערין וא"ש:
וכיצד מחמצן וכו' אעפ"י שסופו להיות חסרה או יתרה וכו'. ובלח"מ הקשה דלשון סופו אין מדוקדק אלא הכי הול"ל שפעמים חסרה ופעמים יתרה דהיינו בשעת המדידה לא על שם סופו ולי נראה דרבינו כתב מדוקדוק יפה והוא מירושלמי פ"ב דתרומות דאיתא שם ר' ירמיה מסיר את רואה את הנצמק להיות תפוח וכו' ר' יונה ור' יוסי תרין אמרין דרך התפוח לצמוק ואין דרך הצמוק לתפוח וכו' תמן תנינן אמרו לו אף הוא היתה חסרה או יתירה מני אמרו לו לר"מ פעמים שהשאור יפה והוא תפוח הא אלו סולת היתה צמוקה ועכשיו שהוא שאור יפה רואה את התפוח כאלו צמוק ונראית חסירה לפעמים שהשאור רע וצמוק הא אלו סולת הו' היתה תפוח ועכשיו שהשאור רע ואת רואה את הצמוק כאילו תפוח ונראית יתירה על דעתייהו דר"י ידמא לרי"ו ור"ל שלשתן אמרו דבר אחד ביתירה על דעתייהו דרומאי ורי"ו ור' יוסי אמרו דבר א' בחסירה ובשו"ת מהר"ם שיק מייתא לה ומפרש לה יפה וז"ל דס"ל לר"מ דבין הצמוקין ובין התפוח כמאן דליתא ור"י פליג עליה בזה וענין זה דשאור אינו דומה לפלוגתא דרומאי ור"י ור"ל דהכא בשאור הדרך לתפוח ודמיא לדבר שהיה מעיקרא תפוח וע"ז אמר בירושלמי דאליבא דר' ירמיה דס"ל דהצימוקין כמאן דליתא גם ר"מ ס"ל כן ואזלינן בתר מעיקרא לכן מיקרי יתיר עשרון וא"כ שלשתן רשב"ג ור"י ור"מ אמרו דבר אחד לענין יתיר וזה שאמר בירושלמי דרומאי ר"י ור"ל היינו בין לדרומאי ובין לרי"ו ובין לר"ל דכאן בשאור דדרכו לתפוח והו' כמו שהי' מעיקרא שיעור אין חילוק בין דרומאי לר"ל ולישנא דירושלמי לישנא קלילא הוא אמנם הא דס"ל דתפוח אינו מועיל ואפי' בדבר שדרכו לכך את"ד. מעתה חזינן בשאור דרכו לתפוח ע"כ אזלינן כדמעיקרא כאלו הי' סולת ע"כ ממילא הו' יתירה מעתה זה הכונה שכ' רבינו אף שסופה להיות חסרה או יתירה דהיינו אם השאור צמוק וסופו מסתמא לתפוח ויהי' תפוח כמו הקמח הי' לנו לומר שניזל בתר מעיקרא שהי' קמח וע"כ נמצאת יתירה כמו שהן משערין ונקט לשון דסופו משום יתירה דסופו להיות יתירה השאור יהא תפוח כמו הקמח מעיקרא ודו"ק:
כיצד הם מחמצין השאור בודה להם וכו'. ובשו"ת שו"מ שו"מ מד"ק ח"ג סי' רי"ח הקשה דכל הטורח זה למה הי' יכול לחמצה במים שהרי כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו וא"כ לחמי תודה יכול ללוש במים ויחמיצו ותי' דהכא דבעינן מן החמץ המובחר וע"י המים לבד אין החמץ מן המובחר אולם אכתי תקשי הא אפשר בלתיתה ועי"ז הלתיתה הו' חמץ גמור א"כ למה לא ילתתו אותו וישהא בלתיתה ויתחמץ עייש"ה ואני לא זכיתי להבין דהא פשיטא דאם בלישה אינו נעשה חמץ גמור גם ע"י לתיתת החיטין לא נעשה חמץ גמור דהא מה שהחיטין מתחמצין רק מפני הקמח שמעורב בו וא"כ פשיטא דחיטים אין מתחמצין חמץ גמור יותר מהקמח והסולת.
מביא שאור מתוך ביתו ונותן לתוך המדה וממלא המדה וכו'. לכאו' משמע דטעמו של רבינו דאף דמעיקרא לית בי' שיעור עשרון היכא דהו' רכה כיון דהשתא הו' כשיעור סגי ויקשה ממה שכתב רבינו בפי"ד מה' מא"ס דהיכא דמעיקרא לא הו' והשתא הו' אינו אלא מדברי סופרים וכ"כ בפ"ה מה' שאר אה"ט וכאן הא מדאורייתא איירא ונראה דס"ל כמוש"כ תוס' לעיל ד"ה ת"ל דר"ח ור"י לא פליגי בכמות שהוא או לכמות שהוא אלא דר"מ סבר עשרון סלת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור"י סבר אף עשרון עיסה קרינן בי' עשרון סלת א"כ ליכא למיחוש אם לא הי' בו מעיקרא דרחמנא אמר או עשרון סלת או עשרון עיסה.
אמנם אכתי קשה דרבינו בפי"ח מה' שבת פסק בזה לחיובא ואמאי הא לא הו' אלא מדברי סופרים אך נראה שדעתו כמוש"כ תוס' שבת ס"פ המצניע בשם רשב"א ולי נראה דאינו דומה שיעור שבת לשאר איסורים דפיגול ונותר וחלב לא חייבה התורה אלא כשיעור אכילה דהיינו בכזית וכיון שאין בו כזית לא נהנה גרונו בכזית אף שתפח ונראה ככזית אבל הוצאת שבת בחשיבות תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיבו ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו ועל כן אין הוצאה אחת לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב עד שהעלו הענין שאפי' מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב וכיון שכן אף פחות מגרוגרת שתפחה ונראה בכזית מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב עכ"ל כן צריך לומר לדעת רבינו דלענין שבת מחייב יען דעכ"פ השתא הו' כשיעור חשוב הוא ומצניעין כמוהו חייבין עליו.