מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ו · הלכה ה
כיצד מנתחין את העולה וכו' מפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' ומשלים את ההפשט. וכן הוא במשנה פ"ד דתמיד וכן איתא בשבת דף קל"ג אמנם יש לתמוה דרבינו בפ"א מק"פ כתב דמפשיט את כולו וכבר עמד ע"ז בשעה"מ בהשמטות ותי' דס"ל דסוגיא דפסחים חולק אסוגיא דשבת דרק בעולה ס"ל דמפשיט את החזה אבל בק"פ מפשיט את כולו ואמנם הדבר קשה לומר כן לעשות מחלוקת בסוגי' בלי הכרח ולכן אמינא דאין כאן מחלוקת וגם דברי רבינו הם שפה אחת ודברים אחדים דהנה בקרא כתיב והפשיט את העולה ונתח לנתחים ודריש בתו"כ דצריך להפשיט את כולו ולא אבר אבר וכתיב אח"כ וערכו את הנתחים והאש וכרעים משום דראשו וכרעים לא בכלל נתחים הם א"כ זהו שכ' רבינו ואח"כ חותך הראש והכרעים וחוזר והפשיט ואח"כ לוקח מתוכה האימורים א"כ הרי דהפשיטו קודם שנתחו דראש וכרעים לאו בכלל נתחים הם והנה זה שייך בעולה אבל בק"פ דאין צריך לחתוך הראש וכרעים א"כ מפשיט כולו בפ"א ואח"כ נוטל האימורים א"כ בעיקר ההפשט שוה עולה לשאר קרבנות:
עוד נראה לישב הא דפסק רבינו כאן דמפסיק בהפשט ונוטל אימורים וחוזר ומפשיט ובה' ק"פ פסק כשחל בשבת מפשיט כולו כאחד דהנה רבינו בפ' מילה כ' דאף בחול א"ח על ציצין שאין מעכבין והוא תמוה דבסוג' דשבת מוכח דקאי אשבת והנה בש"א תי' דאי רק לענין שבת יקשה אמאי באמת לא דחי שבת משום זה אלי ואנוהו דהא במנחות אמרינן דמביאין שמינה דמשום מצוה מן המובחר דחי שבת אע"כ דלמסקנא דתליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ דלרבנן כשפירש א"ח דהוה אתחלתא חדשה וכיון דהו' אתחלתא חדשה ל"ש כלל זה אלי ואנוהו דזה רק שייך כ"ז שלא פירש והנה זה דחוק לומר דגמ' חזרו ממה דאיירא לעיל דא"ח רק לענין שבת אבל בחול חוזר ולכן אמינא דהנה זה אלי ואנוהו רק שייך אי אמרינן מאוסה הוא הערלה כדאיתא בנדרים דף ל"ג מאוסה הוא הערלה שנתגנה בה הרשעים ולעיל דף ק"ה סובר ר"ש מקלקל בחבורה פטור ויליף ממילה ורי"ו סובר דהו' תיקון גברא משום תיקון מצוה והנה הרמ"א בתשו' הקשה מ"ט דר"ש דלית לי' תיקון מצוה ונראה לפמש"כ בעה"מ דבמילה דמאוסה הוא הערלה ע"כ הו' תיקון גברא שפיר א"כ י"ל דלר"ש פליג דלית לי' דמחשב תיקון יען דמאוסה הוא הערלה שנתגנה בה הרשעים וכתנא דנדרים דקחשוב גדולה מילה שנכרתו י"ג בריתות ודוחה שבת משמע דלית להו הטעם דערלה מאוסה הוא ע"כ ל"ח תיקון ולפי"ז ניחא דרבינו הא ס"ל דמקלקל בחבורה חייב כשצריך דם לכלבו וא"כ א"צ לטעם דתיקון גברא דסגי בתיקון קצת קיום המצוה הו' תיקון קצת ולית לי' הטעם דערלה מאוסה הוא וא"כ ממילא ל"ש הטעם דזה אלי ואנוהו ולכן גם בחול א"ח:
אמנם בזה דפשיטא לי' להט"א דמשום זה אלי ואנוהו מחללין את השבת כמו דאמרינן גבי הבא שמינה הנה י"ל התינח דאב שמל דמצוה חיובית מוטל עליו שייך לומר זה אלי ואנוהו אבל באחר שמל דאין מצוה מוטלת עליו ל"ש לומר דחיוב לקיים זה אלי ואנוהו דל"ד לקרבנות דהו' מצוה מחיובת אלא די"ל כיון דכשמל אחר מקיים מצוה צריך לעשותה כתיקונה להסיר כל הערלה המאוסה א"כ אף כשפירש שייך זה אלי ואנוהו דהיינו דעדיין המצוה עליו ול"ש שאין להכניס עצמו בחיוב דמיד שהתחיל המצוה חלה עליו לעשותה אע"כ דגם בחול ליכא מצוה וכמש"כ הש"א אלא דבאמת קשה לפרש כן דהא בגמ' איתא דכ"ע מודין דמשום זה אלי ואנוהו חוזר משמע אף שפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו אך י"ל דהנה הר"ן בחי' כתב דבהפשט אף שלא פירש הו' כפירש כיון שאין בו צורך גבוה ולפי"ז יש לפרש הא דקאמר אבל הכא איכא זה אלי ואנוהו היינו קודם שפירש דבודאי מצוה עליו ליטול כל מה שיש איזה מיאוס בו ולכן בודאי קודם שפירש חוזר לכו"ע דל"ד להפשט דאפי' קודם שפירש ליכא צורך גבוה דכאן קודם שפירש שייך זה אלי ואנוהו וא"כ אף בפירש חוזר אי אמרינן דפירש ל"ה התחלה חדשה ותליא זה בפלוגתא דרבנן ור"י גבי לחה"פ דלרבנן הו' התחלה חדשה וא"כ בפירש ליכא עוד משום זה אלי ואנוהו ואפי' בחול ליכא משום זה אלי ואנוהו כיון דהו' התחלה חדשה ולפי"ז ניחא דפסק רבינו דמפשט את כולו דמפרש כפי' הר"ן דגם לרבנן אין ההפשט בב' פעמים אלא שמפשיט את כולו כאחת רק דבהכי פליגי לרי"ש בב' אפי' קודם שפירש דכבר איתעביד צורך גבוה הו' כפירש ולרבנן ל"ה כפירש ומפשיט את כולו כאחד וכן בציצין כ"ז שלא פירש חוזר משום זה אלי ואנוהו ודו"ק:
בענין הפשטה ונראה שטעמו של רבינו דבירושלמי פ' הבונה מבואר דפליגי אי אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה דאי אמרינן דהו' ככל מלאכה וע"כ הותר בשבת הותר כל מלאכה ומפשיטין כדרכו ולמ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה אין מפשיטין אלא עד החזה א"כ לפי"ז יש לומר בחול דתחלה מפשיטין עד החזה וחוזר ומפשיט כולו משום דגם בשבת יהא שרי להפשיט כיון דמקצת הפשטה דחי שבת דחי נמי כולו אבל למ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככולו א"כ אי בחול מפשיטין רק עד החזה א"כ גם בשבת בודאי אין מפשיט רק עד החזה ואסור להפשיט אח"כ כל ההפשט לכן סובר אידך מ"ד דמפשיט כולו דסובר כמ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה רק בחדא פליגי דלהאי מ"ד באמת בשבת אין מפשיט כלל רק עד החזה אבל מ"ד דהכא סובר כיון דמפשיט בחול כולו כאחת גם בשבת שרי להפשיט כולו כיון דעושה הכל בהפשטה אחת רק אי הו' עושה בחול רק עד החזה אז מקצת מלאכה אינה ככל מלאכה ול"ה שרי בשבת רק עד החזה והו' צריך להיות בעורות ואיכא גנאי לקדשים לכן גם בחול מפשיט כולו כאחת.
והנה בה' ק"פ הביא רבינו הא דאיתא בשבת דף קי"ז כגון דשקיל בברזא ובמראה הפנים פסחים פ"ו כתב משום דס"ל דמקצת ככל מלאכה ושרי להפשיט כולו והיינו כמוש"כ דרבינו סובר אף דגם בחול מפשיט רק מקצת אפ"ה דחי שבת.
והנה קשה הא דשקלו וטרו בגמרא טובא בטעמא דחזקי' הא טעמא דחזקי' דר"ש הוא דאיתא בחולין דף פ"ד דדריש ר"ש מקרא דאשר יאכל דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כגון איה"נ אין מטמא טומאת אוכלים א"כ חזינן דר"ש הוא דדריש משמעות דאשר יאכל משמע להאכילו לאחרים ורבנן פליגי אדר"ש א"כ לית להו דחזקי' כלל והיינו כדאיתא בת"כ דדרשינן מאשר יאכל למעט אוכל סרוח שא"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכמוש"כ רבינו פ"ב מטו"א ולא נשמע מהא אה"נ.
לכאו' יש לומר באמת היינו טעמא דרבינו שכתב בפ"א מחומ"צ דמאשר יאכל נשמע דר"ש אסור מה"ת משום דרבינו סובר דלא כר"ש דבעינן אוכל שיכול להאכילו לאחרים ה"נ לא דרשינן מני' לאה"נ דמשמעותי' לאסור להאכיל דבר שמביא לידי אכילה רק מוקמינן לח"ש ובהא ניחא קו' אחריתא דלכאו' קשה דס"ל דלא יאכל משמע כ"ש הא ביומא דף פ' אדרבא יליף מאשר יאכל אוכל הנאכל בב"א והיינו כביצה להנ"ל ניחא דרבינו ס"ל כמ"ד בתו"כ דאשר יאכל אתי למעט אוכל סרוח והא דיומא לא הו' אלא אסמכתא דהא בת"כ פליגי בה דדריש תחלה דבעינן כביצה ורבנן פליגי עלה ומוקי האי קרא למעט סרוח וכמוש"כ הרמב"ן פ' שמיני ודו"ק.
ע"ד רש"י יבמות ל"ג שכתב דאיסור זרות ליתא אבל איסור שבת איכא ובשו"ת הרא"ש כתב דגם איסור שבת ליכא וכדמוכח מפסחים ספ"ה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת נראה דתליא בפלוגתא דתנאי אם אמרינן שנים שוחטין זבח אחד א"כ אפשר בשנים אפ"ה התירה התורה ע"כ דהותרה וכיון דהותרה הותרה נמי לזרים א"כ ליכא איסור שבת ג"כ אבל למ"ד אין שוחטין ב' זבחים א"כ הא דהותרה במקדש אין ראי' דהותרה ממש אלא דהותר' לצורך עבודה א"כ בזר נהי דליכא איסור זרות אבל איסור שבת איכא ואתיא הך דפסחים כמ"ד ב' שוחטין זבח אחד ע"כ הא דשוחטין בשבת באחד משום דהותרה וכיון שהותרה ממילא בזרים הותרה ג"כ.
במש"כ הלבוש דמקרא דדם תשפכנו כמים ידעינן דכבדא מותר נראה לי ליישב הא דאיתא בחולין דף ל"ה דם שחיטה נמי הא כתיב על הארץ תשפכנו כמים ודחי האי למישרי דם פסהמ"ק בהנאה והנה בספרי איתא דמהאי קרא נלמד ג' דרשות דמכשיר ושמותר בהנאה ושדם בהמה לא בעי כיסוי דתלתא קראי איכא כמבואר במלבי"ם בפירושו לספרי וא"כ מה משני דצריך קרא להיתר דפסהמ"ק הא לזה איכא קראי אחרינא להנ"ל יש לומר דצריך חדא להתיר כבדא אולם בלא"ה יש לומר דגמרא קאי למ"ד ל"ת אה"נ במשמע א"כ צריך חד קרא למישרי דם חולין בהנאה ולא יקשה מספרי דקאי כמ"ד דל"ת לא משמע איה"נ ואין צריך קרא לדם חולין רק לשלשה דרשות הנ"ל.
כשמנתח וכו'. והנה יש ליישב עוד דבזבחים פ"ו דקתני פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו ומשמע אפי' העלן מחוברין אלא שפירשו בראש המזבח ירדו ועלה קאמר ר"ז ל"ש אלא שפי' כלפי מטה אבל כלפי מעלה ברובו והיינו דוקא שפירשו בראש המזבח א"כ י"ל דאם פירשו בעודו עג"ק מודה ת"ק דאפי' עלו ירדו כיון דלאו בני הקטרה נינהו בפ"ע מעתה י"ל דרבינו ס"ל כת"ק דרבי דאיצטריך קרא דוהקטיר היכא דפירשו בעודן על המזבח וליכא קרא לרבויי מחוברין דאיסורא.