אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה א

פרק א

כל הקרבנות של מיני נפש חי' באין מחמשת מינין בלבד וכו'. בספר תורת העולה כתב על דברי רבינו כאן ידוע כי הקרבן אם הוא בע"ח אינו בא אלא מחמשת מינין בע"ח והם שור או כבש או עז ותורים ובני יונה והטעם אמרו רבותינו במדרש רבה א"ר בר סימון אמר הקב"ה עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלשה ברשותך ושבע שלא ברשותך שלשה שברשותך איל צבי ויחמור ולא הטרחתי עליכם ולא אמרתי להתיגע בהרים וביערות להביא קרבן מאלו שאינו ברשותך אלא ממה שברשותך מה שגדל אצלך שור כבש עז וכו' עד שור בזכות אברהם כבש בזכות יצחק וירא והנה איל אחר עז בזכות יעקב שנאמר לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים והי' שבעת ימים ולמה שבעת ימים כדי שיבדוק שאם ימצא בו מום הרי זה פסול דבר אחר למלך שנכנס במדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה כך אמר הקב"ה אל תקריבו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין שבע בלא שבת וכו' ואמר כי לפי מדרש זה נתבאר ספק אחד בתורה שנאמר שור או כשב או עז כי יולד ולא נאמר עגל או גדי כי בא להודיע הטעם שאמר והי' שבעת ימים תחת אמו ולכן אמר שור שראוי להיות גדול שור כשב או עז כדאמרו רבותינו כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל וקודם שמונה עדיין אינו ידוע שראוי' להיות שור או כשב או עז ובספק נפל הוא ואין ראוי' לקרבן:
הנה במה שאמרו במדרש כדי שיבקרו אם יש בו מום לכאו' קשה הא זה דצריך ביקור הוא רק בקרבן ציבור ומכאן משמע דצריך ביקור לכל קרבן ונראה דבודאי כל קרבן צריך ביקור אם לא נולד בו מום אבל אח"כ אין צריך עוד ביקור דיש לה חזקה רק לקרבן ציבור צריך עוד ביקור:
ומדברי המדרש הללו יש להעיר במה דילפינן מקרבן מצהבב"ע דהא. כ' דאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להתיגע בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך מן הגדל על אבוסך הה"ד שור או כשב או עז כי יולד א"כ מהא"ט שפיר קרבן הגזול הו' שפיר מהב"ע דתורה לא חייבה אותו רק ממה שהוא שלו על אבוסך ואם אין ידו משגת אין עליו חיוב ע"כ לא שייך חיוב הבאת קרבן בשל אחרים ע"כ אם הביא מן הגזול הו' מהב"ע אבל מצוה דהחיוב מוטל על האדם לקיימו אם אין לו משלו יטול משל חבירו אף דעביד איסורא הוא מעשה בפ"ע אבל עכ"פ המצוה שפיר מתקיים גם בגזל מחבירו דהא עכ"פ המצוה מוטל עליו מתקיים המצוה גם אם לקח משל אחרים לקיום המצוה [ובהא יש לומר ולחלק באין ידו משגת אי חייב להלות כמו שחקר בחו"י דיש לומר דאף דבקרבן אין צריך להלות משום דאין מוטל עליו אבל מצוה המוטלת עליו שפיר יש לומר דחייב להלות אולם הנה גם במצות דרשו כבד את ה' מהונך ממה שחננך נתן לך חצר עשה סוכה יש לומר זה רק בסוכה דקיי"ל דא"ח לעלות לסוכת חבירו ויש לעיין בפי' המשנה בפ"ז דנדרים לענין עדול"ת שמשמע דאם אין לו דבר מותר לקיים מ"ע אין עליו מצוה]:
במה שהבאתי דברי המדרש פ' אמור אר"י אמר הקב"ה י' בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך ושבעה אינה ברשותך שור ושה כשבים ושה עזים ושבעה אינה ברשותך איל צבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר ולא הטרחתיך להתיגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שהוא ברשותך וקשה לי דשם איתא א"ר ברכי' מלך בשר ודם משדר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין עומדין על רגליהן ופורעין את ראשיהן וקוראין אותו באימה וביראה אבל הקב"ה אומר קראו ק"ש ולא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדין ולא פרועי ראש ומבואר במרש"ל סי' ע"ב דמכאן נשמע דמותר באמת להתפלל ולקרות ק"ש בפריעת ראש אלא שלא הטריחו הקב"ה א"כ לכאורה משמע דגם מאמר שאח"ז ג"כ לומר שלא הטריח הקב"ה אבל רשאי הוא להקריבן ובאמת מהאי דבזבחים דף ל"ד מבואר דרק בקר וצאן אמרתי לך ולא חי' ונראה דיש לחלק דבודאי הכא דכתיב קרא בקר מיותר ע"כ למיעוטי חי' משא"כ בק"ש דכתיב בלכתך בדרך מוכח שאין צריך לעמוד א"כ הה"ד שאין צריך להיות פרועי ראש וכבר השיג בטו"ז סי' ח' אדברי מרש"ל עכ"פ נתיישב דברי רבינו:
המל"מ כאן בהלכה א' הביא דברי הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שכל העבודות כגון היציקות ובלילות וכו' הכהן כשעושה אחת מאלה עושה מצוה ומברך עלי' והחכם בעל לב שמח כתב שם דרבינו חולק בזה וס"ל שלא יברך כי אם על העבודה הגדולה לבדה וכל שאר עבודות הקטנות שבה נפטרות עמה ומסיים וכתב ותהי' הברכה אחת על מעשה הסדר כולו כאחת עד כאן וכתב המל"מ דאין דבריו מוכרחין דאפשר שגם רבינו מודה בזה גם לא ידעתי איזה עבודה גדולה או קטנה גם מה שסיים שתהי' הברכה אחת על הסדר כולו זה יתכן אם כל הסדר נעשה בכהן אחד אך אם כל כהן וכהן יעשה עבודה אחת למה לא יברך על העבודה שעושה:
יצא דלדעת הלב שמח שלא יברך כי על עבודה גדולה לבדה ולדעת המל"מ חייב לברך על כל מעשה בפ"ע ופלוגתתם הנה מבואר יותר בדברי רבינו בס' המצות דרבינו סובר שעבודות אינם נמנים למצוה בפ"ע שאין למנות חלקי המלאכה כל חלק בפני עצמו למצוה דהכל עבודה אחת שחיטה הפשטה וניתוח ולזרוק דמה ולהקטיר חלבה ולשרוף כל בשרה ונסכים ושיהי' עורה לכהנים והרמב"ן בס' המצות דעתו כדעת בה"ג דכל עבודה הו' מצוה בפ"ע ומברך עלי' וכתב וז"ל מצות כהנים ללמוד ולעשות יציקות ובלילות ופתיתות מליחות תנופות הגשות קמצות הקטרות שחיטות ומליקות והזאות עיי"ש וטעם פלוגתתם נראה דמבואר בדברי רבינו דפליג עם בה"ג דלדעת בה"ג כל מתנות כהונה הו' מצוה בפ"ע כמו תרומה ומעשרות חלה ופדה"ב וביכורים ראשית הגז חזה ושוק ורבינו ס"ל דמה שלוקח הכהן ל"ה אלא חלק מהמצוה והרמב"ן הכריע שבדברים הטובלים כגון תרומות ומעשרות וחלה הו' הפרשה מצוה בפ"ע והביא ראי' מדתנן פ"ק דתרומות ובתוספתא דברכות ההולך להפריש תרומות ומעשרות מברך אשר קדשנו במצותיו להפריש תרומות ומעשרות ואלו הי' המצוה הנתינה בלבד לא הי' מברכין על הפרשה דכל מצוה שאינו גמר כמו עשיות תפילין אינו מברך וכיון שצריך לברך על הפרשה למדנו שהפרשה הוא מצוה והנה לפי"ז רבינו שכתב בפי"א מברכות דכל ברכות שאינו גמר כמו עשיות תפילין אינו מברך נשמע דאינו מברך על כל העבודות רק ברכה אחת על העבודה המסיומת יותר:
מעתה יש לומר דזה דעת בעל לב שמח שכתב דאינו מברך אלא על העבודה הגדולה וכוונתו המסיומת יותר הכוללת כולם דהו' גמר עבודה דהא במת"כ גם לדעת רבינו ההפרשה רק חלק מן המצוה וס"ל ג"כ דמברך על הפרשת תרומות ומעשרות ולא אמרינן דאין הפרשה גמר מצוה משום דעכ"פ התחלת המצוה כמש"כ הנמ"י בב"מ דף ל"א דמילה ופריעה אף דלא הו' גמר מצוה מיקרי בעידנא וכן בהשבת אבידה ה"נ הפרשה הוא תחילת מצוה נתינה והוא מצוה המסיומת והכוללת כל המת"כ וכהא"ג כתב גם הרא"ש פ"ק דפסחים דמברכין על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ משום שזהו תחילת הביעור שמבטל החמץ והביעור הוא הכוללות שאר המצות כגון הבדיקה לכן בעבודות נמי כגון יציקה ובלילה דהם רק חלק מהמצוה וגם ל"ה התחלת העבודה ולא גמר העבודה ואין עבודה מסיומת הכוללת שאר העבודות אין לברך עליהן וע"ז כתב המשל"מ דאין דבריו מוכרחים דיש לומר דמברך על כל חלק בפני עצמו דהא כבר מצינו בהפרשת תרומות ומעשרות דג"כ רק חלק מהמצוה ואינו גמר מצוה ומברך עלי' אף דהפרשה יש לומר שהוא התחלת המצוה כמו במילה כאשר בארנו מסתברא לי' יותר למחשב רק כחלק מהמצוה ואפ"ה מברך על ההפרשה:
אך לכאו' קשה לי אי נימא כדעת בעל לב שמח דבברכה אחת פוטר כל מעשה הקרבנות א"כ אי ישאל קודם שעשה כל העבודות נמצא ברכתו לבטלה ועובר על לא תשא [וכהא"ג הקשה הטו"א ר"ה דאי ישאל יהי' חולין בעזרה עיי"ש] ויש לומר כיון דבשעה שברך הי' דעתו לגמור כל העבודות בברכה זו אינו עובר משום לא תשא וכמש"כ תוס' תענית י"א ע"ב לענין תפילת ענינו דאפי' אכל אח"כ לא מיקרי שקרן כיון דאז הי' בדעתו להתענות ה"נ הכא [ועיי' בפ' ערבי פסחים בברכה שפוטר גם טיבול השני ויבואר במק"א] ונראה ג"כ דתליא במש"כ תוס' כתובות דף ע"ה בקידשה על תנאי שאין עלי' קידושין דאף אי שאלה לא מהני התרתה שיהא חלין הקידושין א"כ ה"נ לא הו' ברכה לבטלה מעיקרא אך בירושלמי שם פ"ז ה"ה לא משמע כתוס' וכן נראה דעת הר"ן נדרים דף פ"ה שהקשה ג"כ תישאל ויהא מקודשת מוכח דלא כתוס' כתובות הנ"ל:
הנה ראיתי בתוספתא פ"ה דברכות כשהוא מקריבן אומר בא"י להקריב זבחים כשהוא אוכל אומר בא"י לאכול זבחים ולחד גירסא קאי אמנחות עיי' בפירוש חסדי דוד ומשמע מהכא דאין צריך לברך שעושה קרבן חטאת או שאוכל קרבן חטאת או בשר שלמים כגון חזה ושוק ויש לתמוה מהך דפסחים דצריך לברך על הפסח לאכול הפסח ועל החגיגה לאכול הזבח וכן הוא בתוספתא שם. ונראה דיש חילוק בכהנים דכל מצוה אחת הוא ואכלו אשר כופר בהם לכן נכלל הכל בברכה אחת אבל פסח וחגיגה שכל אחת מצוה בפ"ע מברך על כל אחת ברכה בפ"ע והנה בסוכה מ"ו פליגי רבנן ור"י דלר"י מברך על כל מצוה בפ"ע והקשה בערוך לנר בברכות דף ל"ט פליגי ג"כ בברכות הנהנין רבנן ור"י דלר"י מברך על הזרעים בורא מיני דשאים ותרווייהו יליף מקרא דברוך ד' יום יום דתן לו בכל יום מעין ברכותיו ה"נ בכל מין מעין ברכותיו ואנן קיי"ל בברכת הנהנין כרבנן ובברכת המצות קיי"ל כר"י וכתב לחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין דעיקר ילפותא דברוך ד' יום קאי אברכת המצות ולדבריו קשיא הך דתוספתא דמברך על כל הקרבנות לאכול זבחים ולא מפרט כל ברכה וברכה בפ"ע אמנם לפמש"כ ניחא דברכות הקרבנות דנכלל הכל במצוה אחת ואכלו אשר כופר בהם מברכין ברכה אחת וכן בברכת הנהנין כיון דהכל נפקא מקרא אחד דהלולים כדאיתא ר"פ כיצד מברכין לכן לא קיי"ל בהא כר"י ודו"ק:
הנה בפסחים דף ז' פליגי בברכת ביעור חמץ איך מברכין לבער דלכו"ע להבא משמע או על ביעור דג"כ להבא משמע ומתרץ דמברכין על ביעור חמץ וכבר הקשה הר"ן למה לא יברך באמת לבער דהא ודאי להבא משמע ועוד למה פליגי רק בביעור חמץ לא בשאר מצות והעלה לחלק דבמצוה שע"י שליח מברך בעל ומצות שא"א ע"י שליח מברך ב"ל ולכן בברכת אכילת קדשים מברך בל' לאכול קדשים רק שהקשה מברכת להדליק נר חנוכה וכן מברכת הפרשת תרומות ומעשרות ולי נראה ליישב דכבר כתבתי בחיבורי דברכות מה"ת למ"ד מצות צריכות כונה וא"כ יש לומר בודאי אי מצות צריכות כונה צריך לברך בל' להבא דהרי המצוה לעשות המצוה בכונה אבל למ"ד מצאצ"כ לא שייך לברך ב"ל משום דלהבא משמע כיון דא"צ כלל לכוין דאף דלא מכוין עכ"פ הרי עשה המצוה וקיים המצוה א"כ הברכה ג"כ רק שייך בעל דמשמע גם לעבר והברכה הוא על מצוה שאנו דנין עליו בדיעבד שכבר קיים המצוה ולכן יש לומר דלא פליגי בעלמא דתליא אי צריכות כונה או אין צ"כ רק הכא בביעור פליגי דבביעור חמץ אין צריך כונה דזה פשיטא דאין צריך כונה כיון דעיקר השבתה משום בל יראה ע"כ פליגי דיברך בעל להורות דאין צריך כונה ומסיק דמברך בעל להורות לנו דבחמץ עיקר הדין דאין צריך כונה וניחא דבהדלקת נר חנוכה ובהפרשת תרומות ומעשרות דצריך כונה לכך מברכין ב"ל אבל בביעור חמץ דאין צריך כונה מברכין בעל:
אמרינן בברכות כל הנהנה בעוה"ז בלא ברכה כאלו מעל מאי תקנתי' ילך אצל חכם מאי עביד לי' אלא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו הלכות ברכות ודבר זה צריך תלמוד מאי קמ"ל ונראה דהנה בודאי אף אם אכל בלא ברכה שלא ידע מאי מברך אם צער לו שלא ידע מאי מברך מתכפר לו דשגגת לאו אין צריך כפרה כמש"כ הר"ן בסנהדרין כמו באכל איסור בשוגג דנפשו חותה באכילת איסור והיינו משום דאין זה לו הנאה מה שאכל באיסור ע"כ רק כשנהנה שבאמת מיחשב לו הנאה שאכל בלא ברכה זה מעל דלא מתכפר לו ואומר אכלתי ואוכל עוד ואין משתדל כלל ללמוד ה' ברכות שלא יבוא לידי מדה זו אבל אם באמת צר לו ומצער על כך ושם אל לבו ללמוד ה' ברכות כולו כדי שלא יבוא לידי ספק ברכות אז הו' זה כפרה כיון שקץ במאכלו ולא מיחשב לו הנאה א"כ זה תקנתי' באמת דלא הו' אלא כמו שגגת לאו דאין צריך כפרה והנה מתחילה כשאמר ילך אצל חכם הבין היינו ללמוד אותה ברכה לבדו וזה אין תקנה דאכתי לא מיקרי מתחרט ע"כ אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדהו ברכות אפי' דבר שלא נכשל בו כדי שלא יבוא לכלל טעות עוד שכל כך מתחרט וירא שלא יכשל ולכן תהא לו כפרה באמת כי אז הו' שגגת לאו ומתכפר לו בחרטה לבד דו"ק:
ובענין ברכה ששוה י' זהובים ראיתי להעתיק כאן לשונו הזהב של בעל אור זרוע הגדול ה' כה"ד שכ' וז"ל פי' מורי הרב רבינו יודא החסיד זצ"ל שהברכה שוה עשרה זהובים שנאמר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידי' עשרה זהב משקלם לומר לך שלא לשם מתנה נתכוין אלא אמר העבד זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם כדכתיב ויאמר ברוך ד' אלקי אדוני אברהם שכך קבלתי מאדוני אברהם שהברכה שוה עשרה זהובים וכתיב שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבונה מברך און פי' במקום שחיטת השור מכה איש וכן כולם עד במקום אזכרת לבונה מברך און אלמא שהברכה שקולה כהזכרת קטורת וכתב בפ' נשא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת למה עשרה אלא כיון שהקטורת חשובה כברכה וברכה שוה עשרה זהובים כף שהוא צריך קטורת צריך שיהא בו עשרת זהב עכ"ל הטהור:
הנה רמב"ן בשורש הי"ב כתב שהכהן מברך על כל אחת מעבודות וביאר במשל"מ דמברך אשר קדשנו במצותיו לעבוד עבודה ואמנם לענין שהחיינו הנה במנחות דף ע"ה איתא הי' עומד ומקריב מנחות מברך שהחיינו וקשה הא בפ"א מברכות כתב רבינו דרק זה שמקיים המצוה מברך שהחיינו לא מי שמקיים אותה בשביל אחר ועיי' מג"א סי' תרפ"ח ובאמת רש"י פי' דקאי אישראל מברך אולם לרבינו יש לומר כיון דכהנים שלוחי דרחמנא שפיר מברכין. ועיי' תב"ש סי' כ"ח שכתב דמי שלא הקריב מעולם בודאי לא גרע ממצוה שהוא מזמן לזמן דמברך רק דתוס' חולקין ארש"י יען דלישנא דהי' עומד לא משמע דאיירא במי שלא הקריב מעולם אבל לדינא מודו דמי שמתחנך למצוה מברך ומה שהקשה הש"ך שם ממי שמניח תפילין בפעם ראשונה דאין מברך שהחיינו כתב דהא"ט כיון דאפי' בעודו קטן מניח תפילין לא תקנו חכז"ל חיובא לדרדקי ולאחר שנעשה בן י"ג שנה לאו חדשה הוא ע"כ אין מברך עיי"ש.
הנה בתוספתא פ"ד דברכות בכהן המקריב דמברך אשר קבמ"ו להקריב הזבח חזינן דמברך בל' ולכאורה יקשה מכאן אמש"כ הר"ן פ"ק דפסחים דכשאפשר לעשות ע"י אחר מברך בעל וכאן הא אפשר לעשות ע"י אחר מ"מ מברך בל' אך הנה באבודרהם כתב טעם אחר דהיכא דיש שהות למצוה מברך בעל א"כ יש לומר דהכא נמי יש שהות למצוה דגם תנופה והגשה והקטרת אימורים הם בכלל מצות דהקרבה כמוש"כ רבינו בספר המצות לכן שפיר מברך בל' וכן תרומה יש שהות במצותן דהא צריכא נתינה לכהן והכל חדא מצוה הוא לכן מברך שפיר להפריש.
אמנם לכל אלו הסברות לא מצינו מקור בגמרא ולכן אמינא טעמא וכללא אחרינא איכא בהא דמבואר בברכות דף מ"ב דבברכות הנהנין בעינן עובר לעשייתן ואם נהנה כבר אין מברך ואף אם אוכל עוד הנה הברכה אלהבא לא אמה שעבר והנה בברכות המצות בעינן נמי עובר לעשייתן ואם כבר קיים המצוה אם לא בירך תחילה מברך לבסוף כמוש"כ רבינו בפ"א מברכות ובהג"א פ"ק דחולין ועיי' ש"ך סי' י"ט שהקשה א"כ אמאי לא אמרו בגמרא שאני ברכת המצות מברה"נ ונראה דהנה הא נמי מבואר בשמעתין דפסחים דעל משמעות לשעבר ולהבא אבל בל' משמעות רק להבא דהיינו עובר לעשייתן ולפי"ז יש לומר כך כל הני מצות כמו סוכה ציצית ותפילין ומזוזה דאדם מתלבש באותן המצות דמבואר במג"א דדחה הרא"י שהביא הר"י ז"ל מדוד דהי' ערום מן המצות דבלילה הי' ישן בציצית דיש לומר משום דהי' ישן בבית שיש בו מזוזה א"כ חזינן דהו' נחשב כאלו לבוש בהמצוה א"כ כש"כ בסוכה דהוא לבוש בהמצוה א"כ הו' כברכת הנהנין דמברך רק אמכאן ולהבא וכ"ז שהם לבושים בהמצוה הנה הברכה אלהבא והו' תמיד עובר לעשייתן ואי סלקי מהם המצוה בודאי לא שייך ברכה לברך אח"כ כיון שאין מתלבשים עוד בהמצוה לכן מברכינן בל' וכן בברכת תרומה מברך להפריש דהו' ברכת הנהנין דהא ע"י הפרשת תרומה ניתרת הכרי וראוי' לאכילה וכיון דבברכת הנהנין אין מברך אח"כ א"כ ג"כ הברכה אלהבא ואין אח"כ אף לדעת הג"א לכן מברך בל' דהו' לשון מבורר רק להבא אבל במצוה דאין שייך לומר דהאדם מתלבש בו וגם אין בו הנאה הגוף לכן מברכינן בעל כמו ביעור חמץ ופדה"ב וספה"ע מברכינן בעל יען דשייכא הברכה גם אדמעיקרא דמברכינן גם אחר שקיימו המצוה לכן מברך בעל דמשמעותו גם אלשעבר וכן במילה אף דהוא לבוש בהמצוה כיון שא"א לסלק המצוה ממנו יכול לברך גם אח"כ.
ידוע שיטת הפמ"א ושבעת הוא הנאת מעיו הנה בספר יראים מבואר דלא כדבריו דכתב דר"מ דסובר עד כזית ור"י סובר עד כביצה וז"ל תרווייהו ס"ל שביעה דקרא שביעת גרון דאורייתא והאוכל כזית וביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס ידי חובתן והביא שם דפליגי בזה גאוני קדמאי ר' יהודאי גאון ס"ל דשביעת גרון לא פטר שביעת כרס דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ומר רב הונא ראש כלה ז"ל ס"ל דשביעת גרון דאורייתא והא דהביא ראי' מרב הונא דאכל תליסר ריפתא ולא בריך ברכה דאורייתא דאמר מדי כפנא דמשמע דבעינן שביעת כרס יש לדחות דאפי' שביעת גרון לא מצאתי בהן וכו' ואמנם פחות מכזית הוא רק דרבנן כגון חצי זית שנהנה ממנה קצת אבל פחות מכזית לא כלום הוא עכ"ל וזהו דבר חדש דפחות מחצי זית לאו כלום הוא וכמו שבארתי במק"א.
הנה בזבחים דף ה' איתא רמי ר"ל על מעוהי וכו' אם כשרים הם וכו' תמוה למה רמי על מעוהי כדי לדייק אם כשרים למה באים ובספר קרן אורה כתב לפרש כי רמז בזה ענין מוסרי עפ"י שאחז"ל פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו וזה כשנאמר עליו ד"ת היינו שאכילתו לשמה הוא או בכונה הפשוטה אמור לחזק כחו לעבודת ד' ואכילה כזו הו' לרצון כמוש"כ לעשות רצונך חפצתי כשאני אוכל אך בשביל לעשות רצונך ותורתך בתוך מעי אכילה כזו עצמה תורה ועבודה הוא אבל הקו' יגדל על רוב אכילת אשר הם שלא לשמה מה תהא עליו אם אין מרצין למה באים ואולי ח"ו מקיים בזה וזריתי ויפסלו לגמרי עד שאמר אפתח פתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור כי קצת תקנה יש מפסול גמור יצאו אם אין בהם מחשבת פיגול למלאות נפשנו בתאוה הנעורה כטבע הבהמה וזה רמז ר"ל על מעוהי ולי נראה דר"ל דאזיל בתר הנאת מעיו ומכש"כ באכילת קדשים שהוא בהנאת מעיו והיינו דרמי על מעוהי דזה עיקר באכילת קדשים קלים הנאת מעיו ע"כ אם אין מרצים הבעלים באכילתן שאין אכילתן לשמה למה באים עד שפתח בדרשא דמוצא שפתיך תשמור היינו לומר דאף דס"ל בתר הנאת מעיו היינו גם הנאת מעיו אבל הנאת גרון בודאי בעינן ולזה יש תקנה ע"י שישמור מוצא שפתיו לברך ברכה בכונה שלימה דהברכה אתי על הנאת גרון כמו שביארתי.

מן הכבשים ומן העיזים וכו'. והנה בפסחים ספ"ד בעובדא בישכר איש כפר ברקאי וכו' מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן מוכח כה"ג דקא מסיק הקרבנות כל יומא אתי ישכר וכו' אמר אי גדיא יאי יסק לתמודא אמר מלכא הואיל ול"ה אימתא דמלכותא [דאמר בלשון צחוק] נפסקי לידי' ובמס' כריתות מסיים עלה אר"א ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד' אל תקרא בניך אלא בוניך וכ' בח"ס דלכאורה י"ל סברת המלך גדיא יאי דהרי חזינן כהן המשיח וכן סנהדרין מביאין פר לחטאת מפני שהם חשובים וההדיוט שעירה או כשבה והנשיא שעיר מסתמא החשוב יותר מביא הקרבן החשוב יותר ש"מ גדיא יאי ואמנם ליתא אלא בהיפוך והכהן שהוא צדיק גמור ונכשל לאשמת העם כפירש"י שהוא דבר נפלא איש כמוהו יחטא ע"כ צריך פר אבל גבי מלך פירש"י אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו כי עלולים לחטוא אפי' במזיד ומכש"כ שאין חוששין להביא כפרה על שגגתו ואם נותן אל לבו להביא על שגגתו די לו בשעיר הפחות וזו הי' דעת ישכר וע"כ נתקצף המלך דפגע בכבוד המלכים ואמנם מסקנת הש"ס שניהם שוים והענין זה דהחוטא מפייס הקב"ה אמנם חטאתי זכור לי זכות אבות והיינו כבש פירש"י פ' פנחס שהוא כנגד אבות או מביא שעיר לומר חטאתי אך נגד אוה"ע השעירים המרקדים אני צדיק וכן אחז"ל בפסוק נלינה בכפרים נלינה בכופרים ושני הפיוסים טובים ע"כ שניהם שוים לכפרת הדיוט אך המלך לא יוכל לבוא בזכות אבות כי כל מחמדם הי' מלכים מחלציך יצאו כמש"כ במק"א מלכים כמו האבות דהע"ה וחזקי' מלכי יהודה אבל לא מלכים החוטאים ע"כ לא יכול לפייס אלא בשעיר כלומר עכ"פ אינני כמלכי אוה"ע וטוב אני מהם נמצא לפי"ז ישכר כיון האמת שהשעיר שהמלך מביא מורה על לא טוב אך הי' יכול לרמז זה ע"ד שלום ולומר שניהם שוים אע"ג שממילא מובן פחיתות של מלך החוטא מ"מ לא הי' נגלה כ"כ כמו שהשיב הוא אימרא יאי אך הוא הי' ע"ה ולא יכול להשיב ע"ד שלום ואמת והיינו דמסיים אר"א אר"ח כל בניך למודי ד' אפי' ישכר איש כפר ברקאי כיון האמת אלא ורב שלום בניך אלו הי' ת"ח הי' אמרו ע"ד שלום היינו ת"ח מרבים שלום בעולם את"ד:
אולם קשה לי הא מקרא מפורש כי רבקה אמרה ליעקב לך נא הבא שני גדיי עזים ואעשה מטעמים הרי דגדיא יאי וכן כתיב גבי אברהם ותקח בן בקר רך וטוב הרי דלא תליא בזכרות ונקבות אלא בעודו רך זכרות ג"כ טוב אך בגמ' ב"מ דף פ"ו דריש ויקח בן בקר אחד רך שנים וטוב שלשה א"כ לא מוכח דבן בקר מיקרי טוב אלא ז"א דהרי מסיימו בגמ' תלתא תורי לתלתא גברא הרי דכולם תורי הו' רק שהי' רך הרי דתורי ג"כ טוב בעודו רך כנ"ל ושם בב"מ איתא עוד מביאין תור ממרעותו בלא אונס ופירש"י שלא עשה מלאכה מזה ג"כ משמע דבהא תליא אי לא עשה בו מלאכה עדיין נקרא רך וטוב ולא תליא בזכרות אך במהרש"א בח"א כ' הא דנקט בדלא אונס היינו מפני שאין אובסין אלא שורים שאין עושה מלאכה דשור שמן א"ר כ"כ למלאכה וכדבריו מוכח בע"ז דף י"ח דשור פטם א"ר למלאכה ופרה החורשת עדיפא למלאכה:
וראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנ"ד השיג על מה דהעלה הפלתי סי' ס"ט בהא דבישרא דתורא צריך בישולא דגם בשר עגל בכלל דשור בן יומו קרוי שור ותמה דתורא משמע שור גדול כדאיתא בחולין דף קל"ב התם בדתורא ופירש"י בשור גדול ופלא הוא גמ' מפורשת חולין דף מ"ד כמלא בדתא בתורא הרי דתורא פירושו גדול ושם השיג עליו שהוא נגד החוש דבשר עגל בודאי רך הוא להתבשל וכדמוכח בפ' עוה"ר אלו שעורותיהן כבשרן עגל הרך והביא דברי השמ"ח סי' ל"ט לענין סרכות:
והנה כן הביא הרשב"א חולין דף נ"ד לענין דרוסה או עגל בכלל בהמה גסה ושם בארתי בארוכה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה