אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ז · הלכה ד

הלכה א

א') מצאו ישן לוקה ורשות הי' בידו לשרוף את כסותו וכו'. והוא משנה בתמיד וקשה לי דהא כתיב לא יוסיף פן יוסיף וא"כ הלוקה ישראל היכיא דלא מיתחייב בבי"ד הוא עובר על הלאו א"כ מינא לן דרשאין להלקותו דהא הוה לאו שאין בו מעשה ובפרט בלא בי"ד ובלא התראה וא"ל דזהו מהלמ"מ כהך דסנהדרין דף פ"א בגונב את הקסוה וטמא ששימש במקדש דכהנים פוצעין את מוחו ז"א דהא שם בסנהדרין פריך ואלא מאי פטור מי איכא מידי דתורה פטרה ואנן ניקום וניקטלא ובוודאי אין חילוק בין מיתה למלקות דגם מלקות הוא במקום מיתה כדאיתא סנהדרין דף ט' ועוד א"כ בסוטה דף ט"ז דקחשיב ג' דברים הלכה עוקרת את המקרא וקחשיב התם תער והלכה באה בכל מילי וכ' רש"י דלכן מיקרי עוקרת כיון דמילקי עלה והלוקה ישראל בחנם עובר בלא יוסיף ופן יוסיף א"כ אמאי לא קחשיב נמי הך:
ונראה דהנה קיימ"ל בעשה לוקין עד שתצא נפשו א"כ זה שישן לו על משמרתו הרי עובר גם אעשה דשמירת ביהמ"ק כיון דכעת זה משמרתו מוטל עליו המ"ע דשמירת ביהמ"ק (כמו שדייק בבאר שבע דבוודאי רשאין הם לישן בעת שאין על משמרתו אבל כשעומד על משמרתו עובר אמ"ע) א"כ שפיר מן הדין לוקין ואפי' עד שתצא נפשו:
אך לכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"ה מרוצח ה"י כ' וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בי"ד שהכה את בעל דין הנמנע לבוא לבי"ד והמיתו בשגגה פטור שנאמר לחטוב עצים ביער לדברי הרשות יצא זה שהוא מצוה וראב"ד השיג שזה בהוסיף עליו ממה שאמדוהו בי"ד והא דעבדינן הרדפה היינו לבעלי עבירות אמרינן דמכין עד שתצא נפשו אבל הנמנע לבוא לבי"ד אין לו רשות להכותו מבואר בדברי הראב"ד דרק במבעט כופין עד שתצא נפשו ואם יצא נפשו פטור מגלות אבל בנמנע לבוא לבי"ד אין מכין אותו והכא נמי הא אין מבעט אין רשאין להכותו אבל מדעת רבינו נשמע דגם בנמנע לבוא לבי"ד פטור דעכ"פ מת על ידו בשעת מצוה שנתמעט מקרא דחטיבת עצים רשות:
והנה הבאתי ראי' לדברי הראב"ד מגמ' דכתובות דף פ"ה דאיתא שם אמר לא ניחא לי דליעבד מצוה מאי א"ל תנינא במ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו וכיון דאייריא באמר לא ניחא לי דהיינו מבעט משמע לכאורה דבהא אמרינן דמכין עד שתצא נפשו וכן משמע ברמב"ן ס"פ גט פשוט שכ' דהא דשיעב"ד היינו משום דפריעת בע"ח מצוה וכופין אותו בשוטים עד שתצא נפשו לכן בי"ד יורדין לנכסיו שלא יצטרך לכופו בשוטים רק כופין אותו ע"י שנוטלין ופורעין מנכסיו לכן הנכסים משועבדים לבע"ח א"כ משמע דהיינו במבעט הוא דכופין לקיים המ"ע:
אולם יש לדחות דהא דנקט אי אמר לא ניחא ליעבד מאי הכונה ע"ד שאמרו בכתובות דף מ' אי אמר ל"ב ליתא לעשה כלל לכן אין עשה דוחל"ת א"כ ה"נ אי אמר לא ניחא לאיעבד מצוה כי צריך אני ממון זה ליתן לצדקה שלא לעבור בבל תקפוץ את ידך או שאר דבר מצוה א"כ אי מצי לאמר כן א"כ יפטור תמיד מתשלומין וע"ז קאמר אדרבא כופין עד שתצא נפשו וחייב לשלם אף שיבטל מזה מצוה אחרת כצדקה ויעבור אלאו דלא תקפוץ א"כ לא אייריא במבעט:
והנה ביעב"ץ הקשה כיון דבמ"ע מכין עד שתצא נפשו א"כ הא דאיתא בשו"ע סי' תרנ"ו בשם הר"ן דרק אל"ת צריך למסור כל ממונו אבל במ"ע א"צ ליתן רק עד חומש והא כיון דלוקין עד שתצא נפשו כש"כ דיתחייב ליתן כל ממונו:
אך י"ל דבאמת הקשה הב"ח שם להיפוך הא דקאמר הר"ן דבמל"ת צריך למסור כל ממונו הא איתא בפסחים דף כ"ו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך לפי שיש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכן נאמר בכל מאודך ודוקא התם בע"ז קאמר דצריך למסור כל ממונו ולישב דברי הר"ן צ"ל דהיכיא דאם יפזר כל ממונו עכ"פ אפשר לקיים שאר מצות ויטיל עצמו על הציבור לפרנסו אז חייב לפזר כל ממונו אבל היכיא דאם יתן כל ממונו לא יהא יכול לקיים שאר מצות ד' וגם לפרנסתו לא יכול להטיל על הציבור א"ח לפזר כל ממונו דזה בכלל פ"נ ממש א"כ התינח בלאו אבל בעשה דלא גלי קרא בכל מאודך דבע"ז הא איכא לאו א"כ ע"כ דאין חייב למסור ממונו דאי חייב למסור ממונו כדי לקיים מ"ע א"כ למה צריך קרא בכל מאודך דצריך למסור ממונו שלא לעבוד ע"ז:
אמנם יש לומר עוד עד"א דהנה בחי' הר"ן פ' כל הבשר כתב דהא דבעשה לוקין עד שתצא נפשו אין הכונה רק אמ"ע אלא כל שנוכל לכופו שלא יעבור אל"ת מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ לפי"ז גם בל"ת מכין אותו א"כ שפיר נשמע דחייב ליתן ממונו מקו"ח כיון דמכין אותו עד שתצא נפשו כש"כ דחייב למסור ממונו כקו' היעב"ץ לאמת והא דבמ"ע לא אמרינן כן דחייב למסור ממונו מקו"ח זה דמכין אותו עד שתצא נפשו צריך לומר כהראב"ד כיון דרק במבעט מכין על מ"ע א"כ לא נשמע מזה דחייב למסור כל ממונו דאין מבטל המ"ע משום שמבעט במצוה אלא דא"א לו למסור כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור לכן באמת פטור:

ב') אולם בהא דבן לוי לוקה יש לומר עוד טעם אחר למה לוקין דהא בכהן כתיב וקדשתו מלמד שכופין אותו ודפנו בע"כ א"כ גם בלוי שייך וקדשתו דופנו בע"כ שחייב לקיים המצוה דשמירת ביהמ"ק כמו הכהן:
והנה לכאורה יקשה לפי דברי הר"ן הנ"ל דכל שאפשר לכופו שלא יעבור מכין אותו א"כ ל"ל קרא בכהן דדופנו בע"כ הא גם בישראל כופין אותו שלא לעבור אלא תעשה:
ונראה משום דהו"א בכהן אין כופין אותו דהא דבי"ד כופין היינו מטעם ערבות ובכהן דליכא ערבות על מצות כהונה דידהו הו"א דאין כופין לכן צריך וקדשתו דכופין וכן בבן לוי הו"א דמצד ערבות ליכא חיוב לכן אין מכין אותו לכן צריך לילף מוקדשתו כנ"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה דהנה בשבועות דף ל"ט ילפינן מקרא דוכשלו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זל"ז ואיתא התם דזה ביש בידם למחות והנה במהרי"ט בחי' לקידושין למד מזה דבאשה דאין סיפוק בידה למחות אין בכלל ערבות (הביאו דבריו בברכ"י סי' קכ"ד ובשו"ת מוצל מאש סי' י"ב) א"כ י"ל ה"נ בכהנים דאין בכלל ערבות על מצות כהונה אין בידינו למחות ולכן צריך קרא וקדשתו דדופנו בע"כ ובי"ד מוזהרים עליו אך קשה לי לדבריו דתליא בערבות א"כ הא יחיד ג"כ אין סיפוק בידו למחות א"כ לא יהא בכלל ערבות וא"כ איך יחיד מוציא אחרים י"ח שהוא מטעם ערבות (ועיין במשובב נתיבות סי' ג' שכ' ראי' לזה דרק בבי"ד מכין עד שתצא נפשו אבל היחיד א"י לכוף את חבירו מהא דב"ק דף כ"ח דילפינן בע"ע אם חבל בו רבו לאפרושי מאיסורא פטור וקשה דתיפוק לי' דחייב לכוף אותו לאפרושי מאיסורא אע"כ דיחיד אין חייב לכופו רק דרשאי להכותו דהוה מכה ברשות ולכן פטור) הא אין חיוב ערבות עליו יען דאין סיפוק בידו למחות אך י"ל אדרבא כיון דחזינן דפטור דהוה מזיק ברשות ע"כ דעכ"פ חייב בערבות עליו לכן נהי דא"ח להפרישו ואינו חייב להכותו אבל רשאי הוא להכותו והוה מכה ברשות:
אלא דקשה מנ"ל הא כיון דמקרא דוכשלו איש באחיו אין להוכיח דחייב בערבות עליו דהא אמרת דזה רק בבי"ד דסיפוק בידם למחות וכן מוכח לכאורה מירושלמי סוטה הביאו הרמב"ן פ' תבוא דארור אשר לא יקום נאמר על הבי"ד שבידם להקים (או על יחיד שבידו למחות דהיינו חזן חכם העיר) א"כ נשמע דכל יחיד לא מחייב בארור יען דאין בידו להקים ונראה דא"ש דהנה בסנהדרין דף ע"ג ילפינן מוהשבת לו דחייב להפריש מאיסורא א"כ לפי"ז י"ל דמהכא הוא דנשמע דנהי דא"ח למחות ולהכותו אבל כיון דעכ"פ בכלל ערבות הוא מותר להכותו והיינו דילפינן הא מקרא דוהשבת לו דעכ"פ מצוה קעביד וראי' לזה מב"ק דף צ"א גבי שורי הרגת מוכח אף דהמצוה לסקלו הוא על הבי"ד אפ"ה אם היחיד סקלו ג"כ מצוה קא עביד דמקיים ובערת הרע מקרבך א"כ ניחא כיון דהוא בכלל ערבות עכ"פ ומצוה קא עביד אם מפרישו מאיסורא שפיר מוציא אחרים ידי חובתו רק גבי אשה דאינה יכולה למחות וליכא מצוה לגבי דידה לאפרושי מאיסורא ולא ילפינן מקרא דוהשבת לו דגבי אשה אם הכתה לאפרושי מאיסורא לא עבדה ברשות כלל לכן אינה מוציאה אחרים כלל כמש"כ הרא"ש פרק מי שאכלו אך לכאורה קשה איך אפשר לומר כמהרי"ט דאשה אין בידה למחות אין בכלל ערבות הא קרא מפורש בפ' נצבים פן יש בכם איש או אשה משפחה או שבט אשר לבבו פונה וכו' הנסתרות לד' אלקינו ופירש"י אם תאמרו מה בידינו לעשות והא אין אדם יודע מחשבות וכו' אין אני מעניש אתכם על הנסתרות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן וכו' ונעשו ערבים זל"ז א"כ מבואר דאשה ג"כ בכלל ערבות לכן נראה לי דבאמת אשה בכלל ערבות (דלא כמהרי"ט) ואשה ג"כ חייבת לאפרושי מאיסורא אף דאין בידה למחות ואין לחייבה מקרא דוכשלו איש באחיו חייבת מקרא דוהשבת לו כמו כל יחיד ויחיד דאין לחייבו מקרא דוכשלו אפ"ה מצוה איכא לאפרושי מקרא דהושבת לו ואם הכתה לאפרושי מאיסורא מצוה קעבדה וברשות קעבדה (וגם היא פטורה בע"ע שלה) והא דיקשה מדברי הרא"ש בברכות דנראה מדבריו ג"כ דאשה אין בכלל ערבות (וכדברי מהרי"ט) יש לומר דאין מדברי הרא"ש ראי' (לדברי מהרי"ט) דבוודאי במידי דשייך גם בדידה נכנסת בערבות על האיש כמו בע"ז וכדכתיב בקרא פן יש בכם איש או אשה אבל במידי דאין חייבת האשה כגון בלאו דהקפה וכדומה בהא ס"ל להרא"ש דלא נכנסת בערבות על האיש ובהא כתב הרא"ש דבמצוה שהיא פטורה אינה בכלל ערבות א"י להוציא אחרים וא"ש הכל (אח"ז ראיתי בשבי"ד או"ח לאדאמוהגז"ל שהאריך בזה הענין והעלה דיחיד חייב בערבות מעשה דהוכיח תוכיח את עמיתך רק דלפי דבריו לא נתבאר באשה אם היא בכלל ערבות ולפמש"כ דילפינן מקרא דוהשבת לו מוכח דגם אשה בכלל ערבות) אבל עכ"פ במאי דקמן בבן לוי שאין מקיים העשה דשמירת ביהמ"ק הרשות להכות אותו כדי לכופו לקיים המ"ע כתקונו והממונה על זה ברשות בי"ד קעביד דבידם להכות עד שתצא נפשו וליכא בהא משום פן יוסיף להכותו דזה בכלל וקדשתו דדופנו בע"כ דקאי גם אלוי אבל בישראל אין מכין וכופין אותו רק במבעט וכדמוכח מהא דקיימ"ל דא"ח למסור כל ממונו לקיים המ"ע אך קשה לי דא"כ דכללא הוא דא"ח ליתן כל ממונו עבור קיום מ"ע הא אדם מצוה על שמירת נפשו מקרא דונשמרתם לנפשותיכם א"כ הכי נאמר דאם יכול להציל עצמו בכל ממונו שלא חייב ליתן ממונו להציל עצמו כיון דאין אלא מ"ע דושמרתם את נפשותיכם והא בב"ק דף ס' איתא דדריש ויתאוה דוד וכו' דקא מבעיא לי' אי רשאי להציל עצמו בממון חבירו וכתבו תוס' דרשאי להציל עצמו אלא דקמבעיא לי' אם צריך לשלם לחבירו וא"כ השתא ומה בממון חבירו רשאי להציל עצמו בממון עצמו לא כש"כ דאפי' חיובא איכא אף דאין אלא מצות עשה (דבוודאי אין לחלק בין מצות עשה זו דהיא מצוה רבה לקיים נפש מישראל דשייך גם על עצמו דהא לא מסתברא ונשמע דחייב ליתן כל ממונו לקיים מ"ע) אולם מפירש"י נשמע דס"ל דהאיבעיא אי רשאי להציל כלל בממון חבירו אבל בפרד"ר תמה עליו דאיך יתכן דבמקום פ"נ יהא אסור להציל עצמו בממון חבירו ולפמש"כ אדרבא צדקו דברי פירש"י דהא אינו אלא מצוה דושמרתם את נפשותיכם ואם אין מחויב למסור ממונו כדי להציל עצמו מסכנה (דהיינו מספק פנ"פ דבוודאי פנ"פ בוודאי חייב ליתן כל ממונו ולא להניח ממונו לאחרים ולא דמי לשאר מ"ע דא"ח ליתן כל ממונו משום דרוצה להחיות נפשו בהמותר אבל בוודאי סכנה מה לו ממונו חייב ליתן כל ממונו) כש"כ דאין להציל עצמו בממון חבירו והנה לקמן בב"ק דף פ' גבי תועה את הכרמים הביאו בשמ"ק דעת הראב"ד דאסור להציל עצמו בממון חבירו בחנם אבל ע"מ שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פנ"פ ושרי ורשב"א השיג דע"כ בלא דמים אייריא דבדמים לא הוה צריך תקנת יהושע ולפמש"כ הנה מוכח כהראב"ד דהא אף במחזיר את הדמים צריך לתנאי אם רשאי להציל עצמו אף דהוה פנ"פ דהא אי מחייב לשלם ואין לו דמים יותר רק מה שצריך להחזיר לו אמרת דאין חייב ליתן כל ממונו כדי להציל עצמו דהוה רק מ"ע א"כ כש"כ דאין להציל עצמו בממון חבירו משום מ"ע דושמרתם את נפשותיכם ורק מתקנת יהושע עכ"פ אם רוצה להציל עצמו בממון חבירו ולשלם לו כל ממונו וישאר נקי מנכסיו כדי לקיים מ"ע דושמרתם רשאי הוא להציל עצמו בממון חבירו כדי לקיים מ"ע דושמרתם את נפשותיכם (וכבר בארתי לעיל בפ"א מה' בהב"ח דאין שום מ"ע דוחה ללאו דגזל דלא מוטל עליו המצוה כלל לקיים בממון של חבירו) ודו"ק:

ג') והנה בגיטין דף י"ד מייתיא הגמ' האי מעשה דר' דוסתאי ב"ר ינאי אמר אלו הרגו לדוסתאי מי יתן לינאי אבא בן כדוסתאי והדבר מתמיה שלא אמר דירא פן יהרגוהו וראיתי בס' וידבר משה לההגז"ל מבאניהאד שעמד בזה ותי' דלשיטת פוסקים דיכול למסור עצמו על כל עבירות שלא יעבור אבל כיון שיש מ"ע דכיבוד אב שלא יצטער אביו אין רשאי להחמיר על עצמו למסור נפשו ועי"ש שדחי דאין זה סברא דנפשו רשאי למסור כש"כ כיבוד אב:
ולי נראה דהנה בח"ס כתב דדוסתאי עביד שלא כדין דהוה מציל עצמו בממון חבירו שהרי ביקשו שיקבל אחריות ולא רצה ואמנם נראה דזה תליא בהא דאיתא בסנהדרין דף ע"ד אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא לומר לך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו צריך קרא דחייב למסור ממונו ולפי"ז אני אומר דהא דאסור להציל נפשו בממון חבירו רק יען שבאמת אין רשאי למסור נפשו עבור ממון חבירו אבל היכיא דיכול להציל בממון שלו רק יען שממונו חביב עליו מנפשו הוא מכניס עצמו לסכנה ועי"ז מציל עצמו בממון חבירו ע"כ אסור דהא מציל ממונו בממון חבירו אבל אי הדין דרשאי למסור עצמו א"כ כשבא לפדות עצמו בממון חבירו שפיר קעביד דא"ח למסור נפשו משום ממון חבירו וזה ברור מעתה זהו דקאמר ר' דוסתאי אמת כשאני לעצמי ממוני חביב א"כ הוה כמציל ממוני בממון חבירו אבל שאני בן חביב לינאי אבא א"כ בוודאי גופי חביב עליו יותר מממוני א"כ מה שהצלתי עצמי בממון כדין עשיתי דאני הצלתי גופי שחביב עלי יותר מממוני ואני רשאי לעשות כן שאין אני חייב למסור גופי החביב עלי מממון שלי כדי להציל ממון חבירי רק אדרבא מצוה להציל עצמי אף בממון חבירי ושלא למסור נפשי כדי להציל ממון חבירו:
והנה שם בב"ק איתא מעשה בחסיד אחד גונח מלבו ושאלו לרופאים וכו' לא מצאו אלא אותו עון של אותה העז וכתב במאירי הובא בשמ"ק דמזה נשמע דאעפ"י שבמקום פ"נ הותרו כל האיסורים שבתורה להתרפאות בהם אבל מה שאסור משום פסידא דאחרים ראוי להחמיר והנה אותה מעשה הובא גם בירושלמי בסוטה פ"ט ותמהו ביפה מראה הא ליכא אלא איסור דרבנן ואמאי לא התירו במקום פ"נ ותי' יען דהוה חב לאחרים לא התירו והיינו כדברי המאירי אבל בק"ע הניח זאת בקושיא והנה באמת פלוגתא בזה בש"ס כתובות דף כ"ב אי משום פ"נ רשאי להחמיר שלא לחוב לאחרינא דר"ח דמוקי לר"מ דסובר דאנוסים מחמת נפשות הוה ג"כ משוי נפשי' רשיעא דהוה לי' למסור נפש שלא מן הדין דמידת חסידות איכא כמבואר בשמ"ק ורבא חולק וס"ל כיון דאנן מורינן לי' לחתום ליכא אף מידת חסידות ליכא להחמיר בזה דאין רשאי למסור נפש כלל אף דחב לאחרינא ועיין שם שכמה ראשונים לא ניחא להו לפרש כן דר"ח מצד הדין אין חייב למסור נפש רק משום חסידות אלא דס"ל דמן הדין דחייב למסור נפש בעדות שקר כמו בגזל דאיתא בתוספתא דחייב למסור נפש על הגזל:
ואמנם לפמש"כ נכון הדבר כיון דמשום מ"ע אין חייב למסור כל ממונו א"כ אף משום מ"ע דושמרתם לנפשותיכם א"כ ליתן כל ממונו כדי לרפאות עצמו א"כ כש"כ דמשום מ"ע דושמרתם לנפשותיכם שאין לרפאות בממון חבירו ושפיר איכא בזה מידת חסידות ועל כן נחשב זה לעון לאותו חסיד אבל בשאר מילי בוודאי לאו מידת חסידות הוא להחמיר על עצמו במקום סכנ"פ כדמוכח מהאי מעשה דהגמון עם אותו חסיד בברכות דף ל"ב שהגמון שאל לו הא כתיב בתורתכם ונשמרתם לנפשותיכם והשיב לו המתין עד שאפייסך והביא לו משל שאם עומד לפני מלך בו"ד כן מכש"כ לפני מלך מה"מ הקב"ה וסמך עצמו שיתפייס כמו שפירש בטו"ז סי' ס"ו מוכח דלאו מידת חסידות הוא למסור נפש היכיא דליכא חיוב למסור עצמו רק שלא לחוב לאחרים שפיר איכא מצות חסידות למסור עצמו והבן:
אולם קשה לי דהנה בשבועות דף ל' אמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא בי' מילתא ליזול לבי דינא לא ליזול אמר רב ששת אף אנן תנינן מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול ומסיק הנ"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה נגד ד' ומבואר בתוס' דהיינו אף אי מוציא ממון מחבירו אם לא יעיד דהוה קום ועשה לא יעיד רק באיסורא כגון באשה שבאתה להתירה לינשא והאי תלמיד ידע שהוא חי וקשה לי דהנה מבואר ברמב"ן בס' המצות בלאו דלא תעמוד על דם רעיך דברי הספרי דאם יודע לו עדות שא"ר לשתוק משום דגם על ממון חבירו אם אבד ויכול להחזירו אליו באמרו אמת תכללהו אזהרה הזאת עכ"ד:
וא"כ קשה לי הא דמשני במילתא דאיסורא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה למה צריך כל זה דהא בגמ' דסנהדרין דפריך הא מוהשבת לו נפקא זו השבת גופו ומשני ה"מ בנפשי' אבל אטרוחי ואגורי לא והנה זה דבנפשי' חייב להציל להשיב הוא ע"כ כהא"ג דאין לפי כבודו (דאי לפי כבודו פשיטא דלא גרע מכל אבידת ממון) א"כ לפי"ז עדות במילתא דאיסורא הוה כמו השבת גופו דבנפשי' חייב להציל דהא מדברי רבינו נשמע דחיוב להעיד הוה מטעם השבת אבידה כהשבת גופו דהא קרא דלא תעמוד על דם רעיך אייריא מהשבה שע"י עדות:
ועוד אדרבא יקשה גם בהשבת אבידה בקום ועשה כיון דהוא בכלל לא תעמוד על דם רעיך א"כ הוה כמילתא דאיסורא דחייב אף באין לפי כבודו דהא לא תעמוד על דם רעיך הוה מילתא דאיסורא:
והנה ראיתי בספר אמרי בינה חו"מ סי' י"ט שכתב דע"כ הוה אסמכתא דהא חייב למיגר ולאגורי ועל השבת ממון א"ח למיטרח ולמיגר וא"כ י"ל דגם לענין זה שיהא חייב להציל בנפשי' היכיא דהוא אינו לפי כבודו ואיכא משום כבוד הבריות א"ח להשיב וכן א"ח להעיד:
אולם א"כ יקשה דהנה אי אמרינן דאין חייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד היכיא דאינו לפי כבודו א"כ ל"ל כלל קרא דאם לא יגיד ונשא עונו דילפינן מיני' דחייב להעיד דהא תיפוק לי' דחייב משום השבת אבידה אע"כ דקרא דאם לא יגיד אתי היכיא דהוא אינו לפי כבודו א"כ מטעם השבת אבידה הוה מפטר להציל בנפשו דבממון אין חייב להציל בנפשו שאינו לפי כבודו ולכן צריך קרא דחייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד אף שאין לפי כבודו (דומיא דהצלת נפש מוהשבת לו דאף דאין לפי כבודו כל שבנפשו חייב להציל) א"כ אכתי קשה מאי משני ה"מ בממונא וכתבו תוס' דלעיל ג"כ א"ח אף היכיא דמוציא ממון בקום ועשה דהא לפמש"כ עיקר קרא דלא יגיד אתי לזה דחייב להציל בנפשו דהיינו לילך ולהעיד אף שאינו לפי כבודו וצ"ע:

ד') ודאתאן עלה הנה בתוי"ש כתובות דף מ' הקשו תוס' הא דאיתא בב"מ דף ל"ב יכול אמר לו אביו היטמא ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וקשה הא אי אמר האב לא בעינא ליכא למצוה ל"ש עדל"ת כדאמרינן שם בכתובות ותי' דאף אי אמר ל"ב מ"מ מצוה איכא ומקיים המצוה וכ"כ בשמ"ק שם משא"כ שם אי אמרה לא בעינא ליכא למצוה כלל:
וקשה לי מירושלמי דנזיר פ"ז דאמרינן אי החליף עובר הכהן אלא יטמא א"כ ה"נ כיון דפטור לקיים מצות כיבוד א"כ אי עבר וטימא עבר אלא יטמא ונראה לישב דזה אי אמר באמת האב ל"ב והוא הלך לשם כדי לקיים מצות כיבוד אב הוה עובר בלא יחליף אבל הכא עדיין לא אמר האב רק דנאמר אי הוה אמר ל"ב לא ידחה ע"ז שפיר כתבו עכ"פ מצוה איכא אף אי אמר (דרק מעונש נפטר אבל מצוה מקיים לכן כ"ז שלא אמר ל"ב שפיר דחי לל"ת ועבקצה"ח שם שהקשה מזה על תשובת הרשב"א ולא ראה שכבר הקשו כן בתוי"ש):
(ומכאן קשה לי לדברי הרא"ש הובא בב"י סי' ס"ח במי שקבל עליו תענית וא"י להתענות דיכול להיות לוה ופורע דלא יהא אלא נדר אפי' אמר סלע זו לצדקה עד שלא באה ליד הגזבר מצי יזיף ופרע וקבלת תענית אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב חלבו ודמו לגבוה ותמורתה יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע והרא"ש הקשה דלא מסתבר דהא אמרינן גדולה תענית מן הצדקה שזהו בגופו וזהו בממונו נמצא שאין התשלום שוה עכ"ל וקשה לי דהא מגמ' דסנהדרין הנ"ל מוכח דקיל לחייבו בגופו ממה שנתחייבו בממונו ויש לחלק דהכי שאני דכבר קיבל עליו צערא דגופו אין יכול לפטור בממון דצערא דגופו עדיף כדאיתא בב"מ דף צ' דצערא דגופו א"י למחול אבל ממונא יכול למחול):
והנה רבינו בסהמ"צ כתב דבכלל לא תעמוד על דם רעיך איכא גם בפידיון שבוים ואיכא משום לא תרדה בו בפרך כדאמרינן בב"ב דף ח' דכולהו אית בהו ולפי"ז לכאורה קשה הא דאיתא ספ"ק דמגילה דגדול ת"ת מהצלת נפשות ויפלא האיך יתכן לעמוד על דם חבירו והוא יעסוק בתורה אך לפמש"כ לעיל ניחא דהכונה כיון דאין חייב לבזבז ממונו משום הצלת נפשות דאחרינא א"כ אי ע"י בזבוז ממונו יתבטל מת"ת א"ח לעסוק בהצלת נפשות וזה נשמע שפיר ממרדכי דפירשו ממנו סנהדרין דהנה הא דמרדכי גם לאחר שנעשה הי' יושב בשער המלך דדורש טוב לכל עמו שלום לכל זרעו דהי' בו צד הצלת נפשות ולכן ביטל מת"ת כדי להגן בעד ישראל דאי לאו מרדכי יושב בשער המלך הי' מתגלגלין האומות על לנקום נקם כדכתיב וכל מעשה תקפו וגבורתו ובזה לא יפה עשה מרדכי כי הי' לו לחזור לבית מדרשו ולא לדאוג דאגת מחר משום הצלת נפשות ישראל וא"ח בהשבת גופם בכהא"ג (אולם נראה לפרש עד"א דגדול ת"ת מהצלת נפשות ע"ד דאיתא בירושלמי פ"ז דסנהדרין יוצא למלחמה והוא עמו וקרא בו כל ימי חייו והרי דבר קו"ח ומה אם מלך ישראל שעוסק בצרכי ישראל נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו ההדיוט עאכו"כ כיוצא בו נאמר ביהושע והגיתה בו יומם ולילה והלא דברים קו"ח יעו"ש לפי"ז במדרכי נמי נהי דעסק בהצלת נפשות צריך לקיים וקרא בו כל ימי חייו לכך פירשו ממנו סנהדרין א"כ נשמע דגדול ת"ת מהצלת נפשות דאף דעוסק בהצלת נפשות צריך לקיים בו והגית בו יומם ואמנם יש לתמוה מהא דאיתא במנחות דף צ"ט דקיים והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע א"כ אמאי פירשו סנהדרין ממרדכי:
ואולם בדברי השמ"ק כתובות דף י"ח שהביא מתוס' חיצוניות דלר"מ בגזל אמרינן דיהרג ואל יעבור נראה דסברא כך הוא דהנה דרשינן מת"ל בכל מאודך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וחייב למסור כל מאודו ובסנהדרין דף ע"ג ילפינן מקרא דלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל את חבירו בנפשו ובמאודו ורבינו בסהמ"צ כתב דבכלל לא תעמוד על דם רעיך הוא גם מי שיודע עדות לחבירו שחייב להעיד והיינו משום דלגבי חבירו שממונו חביב עליו הרי הוה כשנטל נפשו א"כ חייב להצילו בנפשו וע"כ יהרג ואל יעבור לגזל ממונו וכך להעיד עדות שקר חייב למסור נפשו ואם חתם בשקר הוה רשע כמו באנוסים מחמת ממון דהוה רשע וחייב אפי' למסור ממונו שלא להעיד שקר ואל"ה הוה רשע:
ולכאורה קשה מהך דסנהדרין דמוכח דאי לאו קרא דלא תעמוד על דם רעיך ל"ה חייב להציל חבירו בממונו לאטרוחי ולאגורי רק בנפשו חייב להציל א"כ באנוסים מחמת ממון ג"כ לא יהא כרשעים לרבנן דכמו דל"ה לחכמים רשע באנוסים מחמת נפשות דהא חזינן בהצלת חבירו חייב להצילו בנפשו ובממונו א"צ להצילו (וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' י"ב דיכול הדיין להשתמט עצמו כשירא מפני הבעל דין וא"ח למסור ממונו) וא"כ למה הוה רשעים אך לפי מש"כ הר"ן דלעבור בל"ת צריך למסור כל ממונו ניחא דהוה רשע:
אולם קשה לי מב"מ דף ס"א דפריך לא ליכתוב לאו בעושק שכר שכיר דאתיא מגזילה דהנה בעושק שכר שכיר כתיב ואליו הוא נושא את נפשו ומוקי בגמ' ב"מ דף קי"ב דקאי אגזל א"כ מזה משמע דהוה כנוטל את נפשו א"כ יהרג ואל יעבור א"כ דילמא לכך כתיב הלאו בעושק שכר שכיר כדי ללמוד דחייב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור לרבנן דס"ל דא"ח למסור נפשו אלאו דגזילה:
ואמנם מכאן ראי' ברורה לשיטת הר"ן דבכל ל"ת חייב למסור כל ממונו דאי אמרת דא"ח למסור ממונו א"כ מ"פ לאו דעושק שכר שכיר ל"ל הא צריך לאשמעינן כי אליו הוא נושא את נפשו וחייב למסור ממונו:

ה') הדרן לדמעיקרא דטעמא הא דמכין עד שתצא נפשו אפי' שלא בבי"ד הוא דהא בסנהדרין דף ע"ג יליף מקרא דרודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה ניתן להצילו בנפשו ולכן בא במחתרת פטור מן התשלומין וכ' בתויו"ט דכל שנימות על ידי אדם בכלל מיתת בי"ד הוא שהרי אינו בי"ש והרשות נתונה לאדם להמיתן הא למה זה דומה למאמרם פ"ג דב"ק עביד אינש דיני' לנפשי' הרי שדין היחיד גם שעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאלו נדון בבי"ד ואין סותרין את דינו כשעשה כהלכה ה"נ לענין נפשות כשעשה כהלכה דינו מיקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות בי"ד הוא יעו"ש וה"נ י"ל דהא"ט דמכין ועושין דין מצד עצמו עד שתצא נפשו וכן השליח בי"ד עושה דין לנפשו כדאיתא התם כיון דמוזהר עליו מצד ערבות כדמוכח שם בב"ק דהי' רבו מסרהב בעבדו שיצא כדי לאפרושי מאיסורא משפחה רשאי להלקותו ועושה דין לעצמו (ועזוה"ק שעמד על הא דכתיב אשר לא ישא פנים ומקשה קו' הגמ' והלא כתיב ישא ד' פניו אליך כדפריך בברכות דף כ' ומשני בחובו דילי' אין נושא פנים ובשביל חטא חבירו דכל ישראל ערבים זל"ז נושא פנים והקשה הא כתיב ויכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זל"ז ומשני כאן במצות עשה אין ערבים זל"ז ובמצות ל"ת ערבים זל"ז):
והנה כיוצא בזה איתא בסוטה דף מ"ד במשנה מעמדין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחילת ניסה נפילה וגם שם יש לעיין מנא לן דרשאי לקפח רגליו בלא התראה ובלא בי"ד רק שם י"ל שהוא מטעם רודף אחר אחד להרגו דרשאי להצילו באחד מאיבריו כדאיתא דף ע"ד בסנהדרין וכאן הוא ג"כ רודף דהא כיון שתחילת ניסה נפילה הוה כאילו מביאם לידי רציחת נפשם:
אך י"ל שם שאני שהוא מצד דין המלך ע"ד שכ' שמ"ק ב"מ דף פ"ג גבי הא דר"א תפס גנבי שכ' דמצד רשות המלך אף שלוחו של מלך יש רשות בידו להרוג וכ"כ בב"י ח"מ סי' שפ"ח בשם הרשב"א:
אמנם יש להקשות דהנה בסנהדרין דף כ' איתא דרשות לעשות לו דרך וכתבו המפורשים דהיינו טעמא משום דהפקר בי"ד הפקר ולפי"ז קשה לי דבב"ק דף ס' איתא אהא דאמר דוד מי ישקני מים מבור בית לחם ומפרש בגמ' דשעורים ישראל דקמטמרי שם פלשתים קמבעיא לי' אי רשאי לשרפו להציל עצמו בממון חבירו והשיבו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ויקשה הא נהי דהפקר בי"ד הפקר הא אסור משום בל תשחית דשייך גם בהפקר ואין לומר דשאני בשעת מלחמה כמו שכ' הראב"ד דהך דקתני ומלך פורץ לעשות לו דרך בשעת מלחמה אייריא דהא אף בשעת מלחמה עובר בבל תשחית כדכתיב לא תשחית את עצה וא"כ מאי השיבו לו אבל מלך אתה דעכ"פ עובר בבל תשחית לכאורה דבאמת בהפקר בי"ד ל"ש משום בל תשחית כמו שיבואר להלן (והנה בב"ק דף ס' איתא אהא דדוד שאל מי ישקני מים ומפרש בגמ' דקמבעיא לי' מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם שלחו לי' חבול ישיב רשע גזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו וקשה לי מחגיגה דף י' דאיתא שם דגזילה הוה מעות שיכול לתקן בחזרה והא הכא רשע קרית לי' נשמע דל"ה בחזרה):
והנה בפ"ה מה' חובל ומזיק כתב רבינו ה"ט וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק בממונו שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חבל בחבירו אעפ"י שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו וכו' עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו וא"כ יקשה בשלמא הא דשורף את כסותו דאין אלא מזיק ואין עליו חיוב אלא לשלם וכיון דברשות עושה ליכא בל תשחית אבל המלקה וחובל בחבירו דלא נתכפר לו עד שימחול לו א"כ איך רשאי להלקותו כנ"ל ואין לומר בזה דרשות בי"ד עשה דהא גם הדיין גופי' אף אם הוא יחיד מומחה שדן ביחיד כשרואה שחבירו חטא א"י לדונו בעצמו עד שיקבל עדות עליו ולדונו על פי עדים ואפי' סנהדרין עצמן שראו שהרג את הנפש אין רשאין לדונו עד שישבו לבי"ד ויקבלו עדות קצתן וידונו שחייב מיתה כמש"כ רבינו בה' רוצח ונתבאר לעיל בפ"ו מה' ביהב"ח והנה בלח"מ שם הקשה דהא רבינו בה' תשובה פ"ב כתב דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אף שהשיב הגזילה עד שירצה הנגזל ותי' דשאני גזילה שנהנה וגם ציער לנגזל שלקח ממונו בחזקה אבל למזיק לא באה הנאה למזיק ולא נצטער כ"כ הניזק כששילם לו נתכפר לו והנה בפי"ח מפהמ"ק הבאתי דברי בית אפרים שהעלה דמטיל מום בקדשים הרי הוא גוזל להקדש דכל מזיק הרי גוזל לחבירו רק בארנו שם דזה שייך במזיק לחבירו במזיד אבל בשוגג אף דחייב לשלם המזיק את חבירו בשוגג דאדם מועד לעולם אבל ל"ש לומר דהוה כגוזל את חבירו ולכן המטיל מום בקדשים או המפגל בקדשים בשוגג ל"ה כגוזל את ההקדש וא"כ בגוזל את חבירו הנה הוא מזיד אין מתכפר לו עד שירצה אותו ובזה אין חילוק בין מזיק לגוזל את חבירו ובין חובל בחבירו רק החילוק בשוגג דחובל בחבירו אף בשוגג אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו אבל הזיק ממונו א"צ לרצותו וא"כ ה"נ יקשה בשלמא שורף את כסותו לא יהא אלא שוגג דא"צ לרצותו א"כ רשאי לשרוף את כסותו דאין עליו אלא חיוב תשלומין וברשות קעביד פטור גם מתשלומין אבל להכות את חבירו דאף בשוגג איסורא עביד וחייב לרצותו איך רשאי לעשות דין בחבירו אף דברשות עביד לא עדיף משוגג דלא מתכפר לו עד שירצה את חבירו (ועשו"ת שוא"מ מהד"ת קמא ע"ב שהביא הספק אם לוקין עד שתצא נפשו בעשה הוא חיוב או דאמרינן שהוא רשות והנה לכאורה מסנהדרין בהא דעיהנ"ד שיש בה מזוזה אינה נעשית עה"נ ולמה לא נימא דאתי עשה ודל"ת אע"כ דאינה רק רשות אמנם כבר נתבאר בה' ביהב"ח דהכי אמרינן כיון שיש בה מזוזה ממילא לא נתחייב בדין עיהנ"ד ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן בחולין דעדיף עשה דשלום דנמחה שמו ית' משום שלום ומאי עדיפותי' הא בכ"מ עדל"ת אע"כ דל"ה אלא רשות וקשו"ט דאין משם ראי' אלא דמעליותא שהקב"ה ויתר על שמו וצוה למוחקן) ובגוף הסברא דעשה מלקין עד שתצא נפשו ראיתי בשו"מ מהד"ג ח"ב שכ' עפ"י הת"כ הביאו פירש"י בחומש דלכן כתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמורו לעשות כל מצוה באזהרה שכל שמירה לאו הוא וכיון שיש בו לאו שפיר לוקין קודם שעבר ועל לאו ממש לוקין אחר שעבר וראי' לזה מפסחים דף קי"ג במי שראה בחבירו עובר עבירה דמצוה לשנאותו וכיון דמצוה לשנאותו כש"כ דמצוה להכותו כמש"כ רבינו בפ"ו מה' דיעות דהשונא את חבירו בלב עובר בל"ת אבל המכה את חבירו ומחרפו אעפ"י שאינו רשאי אינו עובר אלאו זה:
אמנם קשה לי דבסנהדרין דף צ"ט אר"א כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו וכו' והנה בעת ההוא עדיין לא קיבלו ישראל ערבות זע"ז אפ"ה מצוה לעשות את חבירו לדבר מצוה ואולי י"ל דמדין תוכחה הוא דמותר להכותו כדאיתא בערכין דף י"ג יכול לא יסטרנו על דרך תוכחה ת"ל וכו' וכך בב"ק דף כ"ח בנרצע שפגע בו היובל והי' מסרהב בו רבו לצאת לחירות וחבל בו דפטור ופירש"י דרשאי לחבול בו י"ל דבאמת היינו מדין תוכחה:
ונראה הוכחה לזה מה דאיתא במשנה פ"ב דביצה פרתו של ראב"ע יוצאה ברצועה שבין קרני' והנה לא היתה פרתו רק של שכנתו אלא מפני שלא מיחה בה נקראת על שמו ויקשה הא בגדול א"ח להפרישו כמש"כ ש"ך סי' קנ"ד אלא וודאי דמצד מצות תוכחה חייב למחות בפה בדברים ועל זה אמרו דמפני שלא מיחה בה נקראת על שמו:

ו') ונראה לי ראי' מן הכתוב דכ' וכי יהי' ריב בין האנשים והגישו אל השופט והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והי' אם בין הכות הרשע והפילו השופט ארבעים יכנו ולא יוסיף וברמב"ן הקשה דפליאה הא האוכל נבילה בביתו לקי א"כ מה שייך לזה דהי' ריב בין האנשים להנ"ל ניחא דבאמת אפי' אם יחיד רואה חבירו אוכל נבילה רשאי להכותו כדי לאפרושי מאיסורא ועי"ז באים אח"כ לבי"ד על שזה הכה אותו ולפי"ז יפורש דאם הי' ריב בין האנשים על שהכה אותו לאפרושי מאיסורא והצדיקו את הצדיק שהכה אותו והרשיעו את הרשע אך זה כשהי' בלא עדים ובלא התראה אבל אם הי' עדים והתראה אז והי' אם בין הכות הרשע והפילו השופט והכהו מלקות ארבעים דזה דוקא בבי"ד ומבואר הפסוק כמין חומר אך י"ל דמזה אין ראי' משום דעכ"פ בר חיובא דמלקות הוא אם הי' בעדים והתראה אבל היכיא דגם בבי"ד לא מחייב במלקות עדיין לא נשמע דרשאי להכותו (ובה' מעה"ק הארכתי):

ז') והנה ראיתי בח"ס סי' רמ"א שכ' וז"ל דבכל מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו ואין רשות לירד לנכסיו לכופו להניח תפילין והטעם משום דילמא נפקא מיני' בנין דמעלי והנוגע לממון מוטב לירד לנכסיו ואי משום בנין דמעלי יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו ובס' שאר איסורין נמי מכין אותו עד שיסיר הספק מ"מ בספק ממון אין מכין אפי' בגופו דעי"ז יתן הממון המסופק לאחר ואולי נ"מ בנין דמעלי ולדידהו ל"ה ספק איסורא דאינהו לא עבדי איסורא ולא מוטל עליהם פרבע"ח וספק ממון דידהו לקולא לכן כל ס"מ לקולא אעפ"י דכל ממונא אית בי' איסורא יעוש"ה ולכאורה הוא דבר תמוה דמשום בנין דמעלי נאמר דאין כופין לירד לנכסיו לקיים המ"ע וראיתי אח"ז שבספר אמרי בינה ה' דיינים השיג עליו וכתב שאין לדבריו שחר:
אמנם אני מצאתי מקום לדבריו דהנה בספר אמרי בינה הקשה לפי שיטת רשב"א בר"ה דכל שאין מקיים מ"ע עובר בבת"ג א"כ יהא חייב לבזבז כל נכסיו והנה לכאורה יש להקשות עדיפא מיני' ממשנה פ"ד דפיאה איתא דאם אין מקיים מ"ע דמתנות עניים עובר משום לא תסיג גבול עולים דהיינו העולים ממצרים ויקשה א"כ בכל מ"ע נימא כן דעובר אלאו דלא תסיג גבול עולים רק דלכאורה אין נפ"מ דהא בלא"ה אין לוקין דהוה לאו שבכללות אבל הנפ"מ לענין זה דאי איכא לאו דלא תסיג גבול עולים א"כ איכא לאו וחייב לבזבז כל ממונו וראיתי בתו"ח שהרגיש קצת בזה דנימא בכל מ"ע עובר אלאו דלא תסיג בשלמא הא ל"ק כיון דאיכא לאו דלא תגרע ועובר בלא"ה אכל מ"ע בלאו ולאפושי לאווי ל"א כיון דהוה לאו שבכללות אין לוקין עלי' רק הא יקשה הא אי איכא לאו דלא תסיג יחייב לבזבז כל ממונו דבהא אין לומר הא איכא לאו דלא תגרע ויחייב לבזבז כל ממונו דע"ז יש לומר שפיר כיון דעל המ"ע הי' פטור ממילא ליכא לא תגרע אבל לאו דלא תסיג הא שייך דעכ"פ הוה זה גבול עולים שגבלו עולי מצרים שקיבלו התורה עליהם ועל זרעם א"כ קשיא דליתחייב לבזבז כל ממונו בכל מ"ע:
אך הדבר ניחא דהנה אני אומר שפיל לסיפי' דקרא ובשדה יתומים אל תבוא דהיינו אם נאמר שיבזבז אמ"ע כל ממונו א"כ דילמא נפיק מיני' בנין דמעלי וזהו גופי' מצוה ליתן נכסיו לבנין דמעלי כדאיתא בנדרים דף מ"ט א"כ הוא בא לשדי יתומים א"כ מסיפי' דקרא נשמע דאין לחייב לבזבז כל נכסיו משום לאו דלא תסיג גבול עולים דבא בשדה יתומים לבזבז נכסים הראוין לבנין דמעלי ומבואר בקרא כדברי הח"ס והוא נכון:
אחר זה ראיתי בספר אמרי בינה חו"מ סי' י"ט לחלק עפ"י הריטב"א בקידושין בין היכיא דעיקר הוא קיום העשה בין היכיא דעיקר הוא הלאו וכתב לישב בזה מה שהקשה שם לפמש"כ רשב"א בר"ה דף ט"ז דכל המבטל מ"ע עובר אלאו דבל תגרע א"כ לחייב לבזבז כל ממונו משום דלאו דלא תגרעו לא בא רק לחזק העשה אין חומר ללאו יותר מן העשה וכתב שם דמהא"ט עוסק במצוה פטור מן המצוה למיתב רפתא לעניים אף דצדקה הוא בל"ת מ"מ כיון שעיקר הוא העשה אי פטור מן העשה פטור נמי מן הלאו וכן נמי אין חייב לבזבז כל ממונו משום מצות צדקה אף דאיכא לאו דלא תקפץ משום דלגבי עניני ממון לגבי חבירו הזהירה תורה אפס כי לא יהי' בך אביון הוי זהיר אתה שלא תהי' אביון ודרכי' דרכי נועם אבל בל"ת הנוגע לשמים י"ל דחייב לבזבז אף שהוא בשב וא"ת וכמש"כ הריב"ש סי' שפ"ז דלא כפמ"ג שכ' בסי' תרנ"ו דעיקר החילוק בין היכיא דהוא בקום ועשה דאז גם בעשה צריך לבזבז והיכיא דהוא בשב וא"ת דאז גם בלאו א"צ לבזבז כל הונו:
והנה הביא שם דברי המהרי"ו שהובא ברמ"א חו"מ סי' י"ב דמשום לאו דלא תגורו מפני איש א"צ להכניס עצמו לסכנה או לבזבז כל ממונו וז"ל מהרי"ו ומ"ש אם חייב להוציא ממון נראה דא"ח וראי' מסנהדרין דף ע"ג דילפינן מלא תעמוד על דם רעיך דחייב להציל חבירו ופריך האי מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו ומשני אי מהתם ה"מ בנפשי' אבל למטרח ואגורי לא אלמא אי לאו קרא יתירא ל"ה אמרינן שמחוייב להוציא ממון אפי' להציל נפש חבירו וכ"ש גבי עשה דתוכיח דא"ח להוציא ממון יעו"ש:
שוב הביא שם דברי הר"ן במס' סוכה שכתב הטעם לחלק בין מ"ע לל"ת דא"ח לתת אף שליש ממונו למצוה עוברת כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור משום דהוא בשב וא"ת אבל במצות ל"ת כל הון ביתו יתן קודם שלא יעבור דמזה משמע כדברי הפמ"ג דתלוי לחלק בין היכיא דהוא בקום ועשה להיכיא דהלאו הוא בשב וא"ת דא"צ לבזבז כל ממונו וכדברי הפמ"ג ושו"ת חו"י סי' קמ"ז ועי"ש (והנה זה השיעור שליש נראה לי דיצא להם מהא דאיתא במס' כלאים פ"ז מ"ו גבי אנס שזרע הכרם ויצא מלפניו דקוצר במועד משום מ"ע שיחשדוהו במקיים כלאים ומבואר התם דדוקא עד שליש בגפנים אבל יותר אינו מחוייב לבזבז משום חשדא והנה לפי"ז מבואר הא דצריך לבזבז כל ממונו הוא רק בקום ועשה אבל בלאו דשוא"ת דינו כעשה) והביא דברי הלבוש שכתב דכיון דאי יבזבז כל נכסיו והוי עני דחשוב כמת והוי כמוסר חיותו ותורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהן אך הקשה ע"ז א"כ מהא"ט יפטור גם מל"ת כיון דעני חשוב כמת ותורה אמרה וחי בהם אך לי נראה דבוודאי לגבי מצות ל"ת שחייבו מכח שציותה התורה שיש בה עבודה לגבוה ל"ש לומר דהוה כמת ותורה אמרה וחי בהם דהא עני מתפרנס מן הצדקה כמש"כ בח"ס חו"מ סי' קע"ז רק לגבי ל"ת הנוגע לחבירו א"ח למסור ממונו של זה כמו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שכ' הפנ"י בכתובות דף פ"ח דהוה דבר עבירה ואשל"ע יעו"ש:
אמנם קשה לי מהא דאיתא בביצה דף כ"א מעשה בשמעון התימני שלא בא לביה"מ אמר לו בלשת בא לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרום לשלום אמר לו תמה אני אם לא יצא שכרם בהפסדם שהרי אמרה תורה לכם ולא נכרים ופירש"י יצא שכרכם שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד שתענשו על חילול יו"ט משמע דרק אין משתכרים במה דמשתרשו להו ממונם כיון שמגיע להם עונש והא לפמש"כ הר"ן דצריך למסור כל ממונם שלא לעבור על לאו א"כ עדיפא הוה לי' לומר דהפסד גדול מהשכר כיון שמהדין הי' להם להפסיד ממונם ולא לחלל יו"ט שוב ראיתי בטו"ז סי' תקי"ב שעמד להקשות הא אדרבא איסורא קעבדי ולפמש"כ לשיטת הר"ן הנ"ל תקשה טפי (ומכאן תמוה לי עמש"כ הר"ן בשבועות דף מ"ג גבי הלוהו על המשכן שכ' וז"ל ואעפ"י שאפשר שאין בי"ד נזקקין לכוף את הלוה כ"ז שעובר בלא תחמוד היינו לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו משום שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך לצאת י"ש לפרעו את העודף עכ"ד ותמוה הא אין מכין עד שתצא נפשו רק בעשה אבל לא בלא תעשה ועוד קשה לי דמשמע מדבריו דס"ל דאין כופין אותו בשוטים אבל חיוב תשלומין איכא ובפ"ד דשבועות במשנה דמשביע אני עליכם וכו' שאמר ליתן לי מאתים זוז ולא נתן הרי אלו פטורים וכתב בתויו"ט פירש הרב שאפי' הוא כדבריו אין חבירו חייב ליתן לו כלום ואפי' הוא עני אינו חייב ליתן לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין חיוב ממון בשום צד שאין בי"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו אלא מכין אותו עד שמקיים מוצא שפתיו ויקשה כנ"ל דאיך נאמר דבממון אין כופין אותו ובגוף כופין אותו וזהו לכאורה היפוך דברי הר"ן הנ"ל אולם באמת קשה לי על התויו"ט דבב"מ דף מ"ח איתא דבעני באמת חייב ליתן לו משום דבאמירה נקנה במתנה מועטת ואמנם בפסחים צ"א בפירש"י בבית אסורים דישראל שוחטין בפני עצמן כתב כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון משמע לכאורה דחובשין בבית האסורים כדי לשלם חובו ובשו"ת רשד"ם חו"מ סי' ש"צ כ' דהיינו כשיש לספק שיש לו ואינו רוצה לשלם אבל אם באמת אין לו אין חובשין אותו ואין עליו אלא שבועה שאין לו כמ"ש הרמב"ם והבי"צ הריב"ה ח"מ סי' צ"ט ורק בגנב שבא הממון לידו באיסורא אמרה תורה ואם אין לו ונמכר בגניבתו אבל בעבור ממון שבידו בהיתר אין למוכרו וקו"ח לחובשו בבית אסורים ועיין בפ"א משמיטה שכ' רבינו דעל שאר עבודות הארץ מכין אותו מכות מרדות משמע לכאורה שרק מדרבנן הוא וקשה הא בריש פ"א כ' מ"ע לשבות מעבודת הארץ וכתב במראה הפנים פ"ק בשביעית לישב כיון שאין הלאו רק דרבנן לכן כ' דלוקין מרדות דאי משום עשה דמכין עד שתצא נפשו היינו קודם שעבר אבל אחר שעבר אין לוקין רק מכות מרדות לפי ראות עיני בי"ד כמש"כ הריב"ש סי' צ' וכ"כ הר"ן בפ"ד דכתובות דרק על מ"ע נמשכת מכין עד שתצא נפשו אבל על איסור דרבנן אין לוקין רק מכות מרדות באומד הדעת וכ"כ הרע"ב פ"ד דנזיר משנה ג'):
אחר כותבי ראיתי בשו"ת מהרי"א סי' קנ"ו עמד על מקצת דברים אלו וגם הקשה מהא דקתני ורשות הי' לשרוף כסותו והא כדי רשעתו כתיב ואיך עבדינן תרתי להלקותו ולעונשו בממון וכ' לפרש דבאמת או קתני ופלא שלא ראה רק דברי רבינו בה' ביהב"ח אבל בדברי רבינו כאן בה' כהמ"ק מבואר דא"א לפרש כן רק דעבדינן לי' תרתי לכן נראה דמדין הפקר בי"ד הפקר להזיק ממונו רשאי ואין זה כלל בכלל תרתי רשעיות כיון שאין מוציאין ממנו ממון לשום אדם כי רק לענין להוציא וליתן לזה אין רשאי אבל לענשו לכלות ממונו שפיר רשאי וקיל יותר מלהכות גופו וכמו שכתבנו:
שוב ראיתי בתשב"ץ סי' ס' שתחילה רצה לדייק דבמי שממונו חביב עליו ל"ח מזיד ואי עבר לא מיחייב ודחי דמזיד מיקרי ומיקרי רשע כדאיתא בכתובות דף י"ח דאנוסים מחמת ממון רשע מיקרי ואין חילוק בין אם האונס מחמת שנתנו לו או מחמת שירא שיגזלהו ממונו וא"כ נשמע דחייב למסור ממונו שלא לעבור על ל"ת:

ח') בן לוי מצאו ישן לוקה. הנה יש לתמוה אמאי לוקה ואי משום דביטל מ"ע דשמירה הא הוה אונס כדאיתא בחו"מ סי' ש"ג דאם חוטפתו שינה פטור והנה במס' תמיד אמרו ע"ז בא וראה הראשונים אפי' על אונס עשו דין ויקשה באמת הא גופי' איך רשאין לעשות בזה דין והנה בישן אם בר קיום מ"ע הוא יש לעיין דבתוס' סנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא כישן דמי וכ' תוס' לאו לגמרי כישן דמי דישן חזי אף בשעה שהוא ישן כדתנן השולח חטאתו למדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה אלמא דבר קיום מ"ע הוא:
אולם הנה בשו"ת יעב"ץ כתב דכשהוא ישן לאו בר קיום מצוה כדמוכח מיבמות דף נ"ג דאמר רב יודא ישן לא קנה ביבמתו ולפי דבריו יתפרש דברי הגמ' בסנהדרין כפשטי' דמה דמשני דהפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דקמ"ל דהוה אמינא כישן דמיא דבאמת בישן לא קיים המצוה ונדחה הקרבן וכשניער חזר ונראה:
אמנם הנה בספר חיים ושלום כתב לדחות דברי היעב"ץ דאין ראי' מיבמות דרש"י פי' שם ישן לא קנה יען דלאו בר דעת הוא ואין קנינו קנין משמע אדרבא דמצוה מקיים גם כשהוא ישן דמצאצ"כ רק שם משום דלאו בר קנין הוא וכן לשאר מפרשים דפליגי אפירש"י היינו משום דכתיב קרא יבמה יבוא עלי' דמכוין לשם ביאה ועכ"פ אין ראי' משם דלא קנה שפיר נוכל לומר כדעת תוס' סנהדרין הנ"ל דכשהוא ישן מיחזי חזי ומקיים המצוה:
אולם בשדי חמד בכללים אות י' כתב דאין מתוס' סנהדרין סתירה לדברי היעב"ץ דלענין מצוה שנעשה בשבילו ע"י אחרים כשהוא ישן שפיר חשיב בר דעת אבל כשהוא עצמו עושה הדבר כשהוא ישן י"ל שפיר דלא מקיים בזה המצוה כיון דלאו בר דעת גמורה הוא ולענין קושיתינו איך יגיע לו עונש על מה שישן על משמרתו הא אונס הוא דחטפתו שינה נראה דהנה מצינו דכוותי' עונש על מה שישן והוא בסוכה דף כ"ח א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני ילקה הרי דבשעת שינה עובר על בל תוסיף וכבר עמד ע"ז בספר דבר אליהו אולם הנה הביא ראי' לזה מהא גופי' דהישן בסוכה מקיים המצוה הרי דישן בר מצוה לכן גם בענין לעבור בבל תוסיף שייך שפיר חיובא א"כ מוכח דלא כיעב"ץ וכן יש להוכיח מהא דאיתא בסי' נ"ה דישן מצטרף לעשרה לענין עניית קדושה בעשרה הן אמת דהטו"ז חולק משום דאיתא בזוה"ק דהישן שורה עליו רוח מסאבא אבל בשו"ת זכור לאברהם השיב עליו דאטו משום זה יצא מכלל בר מצות הא כתיב השוכן אתם בתוך טומאתם ופירש"י אעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם וכל בי' עשרה שכינתא שריא:

ט') ורשות הי' לו לשרוף את כסותו. והנה בתוספת הרא"ש הקשה הא עובר בבל תשחית ותי' דהפקר בי"ד הפקר והנה קשה לי דהא מקרא דלא תשחית את עצה ילפינן והתם הא אף בהפקר עובר כמש"כ רבינו בפ"ד משביעית בפי' המשנה דמש"ה אסור לקצוץ מאילנות משום שגוזל את הרבים מפני שהקב"ה נתן את פירותיהם לכל אדם וא"כ גם בבגדים אף בהפקר איכא בל תשחית:
ואמנם יש לומר דהנה בב"ק ס"פ החובל איתא דהאומר סמא עיני דידי ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי ע"מ לפטור פטור ור"י אומר דיש הן שהיא כלאו וכתב רבינו בפי' המשנה מקום שאין רשאי לחבול בעצמו דכתיב לא יוסיף להכותו א"כ בוודאי כונתו על לאו א"כ גם בקרע את כסותי נאמר שכן הוא כלאו מפני שאינו רשאי מוכח דבשל עצמו ליכא ב"ת א"כ בשל הפקר ג"כ ליכא ב"ת כיון דאין מזיק לאדם אחר הרי ברשות בידו להפקירו ולהשחיתו א"כ מוכח דבהפקר ליכא ב"ת (אף דבשלו איסורא איכא עחו"י סי' קס"ג קרע את כסותי עכ"פ איסורא איכא אבל בהפקר ממש ליכא איסורא כלל) אך קשה ממש"כ רבינו בפ"ד מחובל בא"ל קרע כסות חבירו ע"מ לשלם דחייב והאומר לו שותפו בעון ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה א"כ חזינן אף דמשלם לו ואין מפסידו הוה עון ומשמע דהוא דאורייתא דמיקרי רשע א"כ בשלו ג"כ אמאי ליכא עון וא"ע עליו מדאורייתא:
אך יש לומר לפמש"כ לעיל דכל שיש לו שני קנינים בחפץ שמצד עצם החפץ יש לו זכות דרוצה אדם בשלו וגם קנין שויו וא"כ כשאומר לשלם עכ"פ הפסיד קנינו של חבירו שיש לו זכות בחפץ שלו משא"כ בשלו ליכא השחתה כיון שמפקירו לכך וכאלו הפקירו בפירוש שהפקיר גם הזכות שיש בהחפץ א"כ שפיר בהפקר ליכא ב"ת והא דבאילנות עובר אף בשל הפקר וכתב רבינו משום דניתנה ליהנות בה בני אדם נראה דיש לחלק דהנה בהפלאה סוף קידושין כתב כי כן תיקונו של צמחי השדה ובעלי החיים שיהנו בה בני אדם כי בזה מתעלים וחוזרין לשורשן א"כ כי פסק לחיותו של האילן הרי מבטלו משלימות הבריאה שניתן לתוכו ליהנות בו בני אדם אבל בבגד כיון שנעשה בידי אדם כבר קנה שלימות בזה שהוכן לבני אדם כי בוודאי הכי נאמר דאם עשה אדם בגד שחייב להלבישו תמיד ולכן ליכא בל תשחית בשל הפקר ולכן באמת בבגדי כהונה איכא לאו דלא יקרע יען שע"י קדושתו הוא הוכן להיות מלבוש לכהן בעת עבודה א"כ מבטלו מתיקנו ושלימות שהוטבע בו:
וכן יש להוכיח מהא דקורעין על המת ואף דהוא מצוה הא אינו מצוה דאורייתא שידחה לל"ת אלא ע"כ כיון שחייב בקריעה הוה כמפקירו לזה המעשה לכן ליכא ב"ת:
אך יש לומר דמשם אין ראי' כיון דעושה כן לצרכו להפיג צערו זהו תיקנו של הבגד כמו קורע לשכח חמתו דהוה תיקון כדאיתא בשבת דף ק"ה וכן בהא דקורעין לכבוד מלכים כמבואר בסי' קע"ח בטו"ז דכל שעושה לכבוד ליכא ב"ת וכ"כ ש"ך סי' שמ"ח מפני שזהו תיקנו וזה אפי' באילנות שרי כדמוכח ב"ק דף צ"א דאם צריך למקומו מותר לקצצו (וכמש"כ בפ"א מה' אלו) והבן:
והנה בקה"י העלה דבל תשחית דכלים ל"ה רק דרבנן אבל משבת דף קכ"ט דפריך והא עבר בב"ת משמע שהוא דאורייתא (ועיין בטור סי' שמ"ט דהזורק כלים על המת הר"ז עובר בב"ת והוא ברייתא באבל רבתי) והא דכ' רבינו בה' מלכים דאין לוקה רק מכות מרדות היינו משום דהי' לאו שבכללות:
אולם לפמש"כ לעיל דלכן רשאין להכותו משום דכופין לקיים מ"ע דשמירה א"כ אי רשאין לכופו בצערא דגופו קו"ח דרשאין לכופו ע"י ששורפין כסותו וליכא כלל ב"ת ורק דקשה על הרא"ש שהקשה דהא עובר אבל תשחית ותי' מפני שהפקר בי"ד הפקר ע"ז קשה דאי איכא בל תשחית אין ההפקר מפקיעו מלאו דבל תשחית אך נראה דא"ש גם לדברי הרא"ש דהנה הפקר ילפינן במו"ק דף ט"ז מקרא דיחרם כל רכושו והנה בגיטין דף ל"ה יליף מאלה הנחלות ג"כ וכתב בספר שושן עדות על מס' עדיות דבמו"ק קאי אהא דאמר רבא מנ"ל דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן לי' לדינא וכו' ומנ"ל דמפקרינן לנכסי' דכתיב ואשר לא יבוא יחרם כל רכושו והיינו כיון דממרה פי בי"ד יכולין להפקיר אף להוציא אבל מקרא דאלה הנחלות לא נשמע רק דהפקר בי"ד הפקר מהני להחזיק בשלו ולכן כיון דרצה ללמוד דכהא"ג דממרה פי בי"ד אמרינן הפקר בי"ד הפקר אפי' להוציא וזה לא נשמע אלא מיחרם כל רכושו דרשות ביד בי"ד להוציא ג"כ כל ממונו מידו דלא גרע מהא דמכין ועונשין שלא מן הדין להוראת שעה ולמיגדר מילתא ועושה א"כ נשמע מדבריו דהא דהפקר בי"ד הפקר להוציא היינו משום דכיון דפשע יכולין לעשות כן כמו דמכין ועונשין שלא מן הדין א"כ זהו כונת הרא"ש ג"כ כיון דחייב דרשאין להכותו א"כ אי צערא דגופו שרי (והיינו דמכין ועונשין שלא מן הדין) ה"ה דשרי להשחית בגדו דהפקר בי"ד הפקר אפי' להוציא ואין כונתו לומר דבהפקר ליכא ב"ת אלא לומר דבי"ד יש להם רשות להפקיר בגדו כדי לכופו לקיים המ"ע דשמירת ביהמ"ק דאם צערא דגופו שרי אף דאיכא לאו דפן יוסיף להכותו כש"כ דמהני הפקר בי"ד הפקר להפקיע לאו דבל תשחית (דהא הא דהפקר בי"ד הפקר אף להוציא הוא ג"כ שלא מן הדין רק דיכולין לעשות כן דמכין ועונשין שלא מן הדין:
וגדולה מזו אמרו בברכות דף ס"ב אקרא ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט אמר ר' יוסי בר"ח כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו והיינו כמש"כ רבינו בפי' המשנה שהבאתי דכל שמבטלו מהנאתו שניתן להנות בו בני אדם איכא בזיון דקל בעיניו טובת השם י"ת והיינו שמבזה הבגדים שמעשיו מוכיחים כי תועלת הבגדים לבני אדם קל בעיניו:
ובזה נראה נכון לפרש הא דאיתא בגמ' דכתובות דף ל' הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים דלכאורה משמע דהיינו דקמ"ל דיכול לשמור עצמו מצינים שילביש עצמו בבגדים או מפחים שישב בבית של אבנים כמש"כ תוס' ולדעתי יקשה דפשיטא שזה בידי אדם רק הכונה בי"א דטבע בגדים לשמור האדם מצינה אבל רק כשאין מבזה הבגדים דאם מבזה הבגדים לא מחממין אותו והיינו שבי"א לבחור במעשים כאלו שלא יגרום שהבגדים לא יחממו אותו ועד"ז גם פחים לאו מילתא דפסיקתא הוא שינצל מהפחים ותלוי במעשה האדם ובבחירתו כדכתיב ציה גם חום יגזלו מימי שלג ודרשו בשבת דף ל"ב דע"י שאין מקיימין המצות בימות החמה יגזלו מידם מימי שלג בימות הגשמים כמו כן ע"י מעשיהם בימות החמה גורמין שנגזל מהם מימי שלג שגם בבית אבנים חם להם ואין נסתר מחמתו וכן נכון בזה הא דאיתא בב"ר הובאה בתוס' כתובות דאנטונינס אמר לרבי צלי עלי א"ל רחמנא לשיזבך מצינא א"ל הדא צלותא הוא יתיר חד כסו וצינתא אזלה ויש לתמוה על רבי דנראה כאלו התיל בכבוד המלך להנ"ל דבר גדול צלי כי מעשי האדם יכול לגרום שגם אם יכסוהו בבגדים לא יחם לו כנ"ל ע"כ צלי רחמנא לשיזבך מצינתא:

י') ע"ד פי' המשנה פ"ד דשביעית דלכן אסור לקצוץ אילנות מפני שגוזל בני אדם שהקב"ה נותן פירותיהם לכל אדם ובתויו"ט תמה איך עזב רבינו טעם הש"ס דלאכלה ולא להפסד ונתן טעם אחר וכתב דלאכלה ולא להפסד הוא מפני שגוזל רבים והוא תימא מנ"ל דילמא רק בפירות שביעית דקפיד שלא להפסיד פירותי' וראיתי בשו"מ מהד"ר א' סי' כ"ח שכתב משום דקשיא לי' הא איכא בל תשחית וא"ל יען דהוה הפקר דא"כ שוב גוזל הרבים ובוודאי אסור להשחית וע"כ פי' רבינו דזה גופי' הטעם דלאכלה ולא להפסד והיינו דהתורה רצתה שיהנו כל בני אדם מפירות שביעית אבל לא שיפסידו הפירות וא"כ הרי בזה מפסיד הפירות עכ"ד:
ובהאי טעמא שכ' הרא"ש דהפקר בי"ד הפקר כתב בשו"מ לפרש דהא הפקר בי"ד לא שייך רק באיכא טעמא א"כ כל שמצאו בי"ד טעם להפקיר א"כ שוב אינו דרך השחתה ול"ש בל תשחית:
אולם הנה ראיתי בשו"ת יעב"ץ סי' מ"א דע"י הפקר הפקירא דמלכא מלך בו"ד מצד כיבוש מלחמה בכחה להתיר איסור כמו הלנת מת ואיה"נ דמת דאסור אף בשל נכרי ע"י כיבוש מלחמה הותר שכ' שהנדנים במלחמת מצוה מותרים בהנאה לאמר שמתו דכמו שממונן הפקר כך גופן הפקר וכמו שמפקירין גופן במלחמה ולא ניתנו לקבורה כדומן על פני השדה וגם כך הותרו בהלנה על העץ אף שאיסור זה שוה בגוי כמו בישראל כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש מפני שמטמא אדמת הקודש אבל יצאו הרוגי מלכות דכמו שרשאי לשלוט בגופו להיות לו לעבד עולם שליט בגשמו ובנבלתו להפקיר גופו לכל הנאה לצורך האדם (ובפמ"ח ממעה"ק הארכתי):
ועיין תענית דף כ' ולשדי' לבהמה קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה (ורמז עליו במג"א סי' קע"א) ופירש"י משום ביזוי אוכלין דמחזי כבועט בטובה א"נ משום דחסה תורה על ממונן של ישראל והנה לכאורה יקשה לפי' שני של רש"י א"כ גבי לא תשחית ג"כ נאמר לחלק בין של ישראל דקרא דכ' לא תשחית את עצה אינו בשל ישראל לכן שרי היכיא דיש צורך בו אבל בשל ישראל דתורה חסה מנ"ל להתיר:
אמנם קשה לי מהא דאיתא ביבמות דף ק' דאמרו להן ב"ש לב"ה התרתם ערוה החמורה לא התירו ממון הקל וקשה דמשמע דס"ל לב"ש דיותר יש להתיר ממון הקל משום דהפקר בי"ד הפקר מלהתיר האיסור ע"י דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דהא התירו של ערוה הוא משום דאמרינן אפקעינהו כפירש"י בשבת דף קמ"ה וא"כ יקשה מדברי ב"ש אדב"ש גופי' דאיתא בגיטין דב"ה סברי ח"ע וחב"ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואמרו ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם דלישא שפחה א"י ולישא ב"ח א"י אלא כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמו והיינו דס"ל דלא עבדינן תקנתא להפקיר ממונו של האדון ביום אחד שיהא של העבד לעולם אלא כופין את רבו אף דאיכא איסורא זוטא משיעשה העבד איסורא רבא לבטל השבת יצרה (כמו שבארתי שיטת רבינו לקמן בה' ק"פ) הרי דלא מתירין ממונא של חבירו ע"י הפקר בי"ד ומתירין לי' למיעבד איסור זוטא לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ קשיא דב"ש אדב"ש (בשלמא לפי תוס' שם בד"ה אם של רבו לרבו דלפי משנה אחרונה אין מע"י של רבו אלא של עבד ניחא אבל דעת רבינו שם בהלכות ק"פ ע"כ אינו כך כאשר בארנו שם קשה טובא) וצ"ע:
י"א) והנה אמרו מגילה צריכה שירטוט כאמתה של תורה ופי' תוס' גיטין דף ה' דהיינו מזוזה שנקראת אמתה של תורה בשביל שיש בה אמונת קבלת שמים ובספר תורת משה מהד"ת פ' מקץ כ' דצריך ביאור מ"ט תלה מגילה במזוזה אמנם הנה ענין מזוזה הוא שדרים מבפנים והיא משמרת בחוץ כמש"כ במדרש והענין בזה כשעושים רצונו של מקום הרי הקב"ה בחינת מלך יושב בפנים בדביר קדשו וארון והלוחות ומשרתיו שומרים בחוץ בכ"ד מקומות הכהנים והלוים שומרים בביהמ"ק אמנם כשאין עושין רצונו של מקום ח"ו ורק נשארה האמונה וח"ו הקב"ה מבחוץ אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך זה רמז בפ' שבמזוזה שקובעין בחוץ על הדלת מ"מ הוא ית' שומר אותם ואמנם לא נתאמת זה בגלוי עד ימי אסתר שאז לא עשו רצונו של מקום כלל ובכ"ז עמד להם בעת צרתם ע"כ צריכה מגילה שירטוט כאמתה של תורה היינו מזוזה אתדפח"ח:
אמנם לי נראה לפרש עפמש"כ בפ"א מבהב"ח דברי רבינו בה' מזוזה דאסור לעשות מצות מזוזה ע"ד זו ששומרת מבחוץ אלא שצריכין לעשות המצוה לשם ציוו של השי"ת ואז המזוזה פעולתה שתהא משמרת א"כ המצוה הוא אמונת קבלת מלכות שמים רק שממילא משמרת מבחוץ אמנם במקדש דהקב"ה בבחינת מלך שוכן בפנים והכהנים שומרים מבחוץ מותר לעשות המצוה על בחינת שמירת פלטרין של מלך כמבואר שם בדברי רבינו ובזה"ז הנה ג"כ לא זזה שכינה מכותל מערבי כמו שאמרו חכז"ל ואם הי' אפשר בשמירה היינו חייבין דעדיין הוה פלטרין של מלך כמו שבארתי שם והוא נלמד ממגילה שכל מלכות הנאמר בה מרמזת על מלך מלכי המלכים דעדיין לא זזה שכינה מישראל והוא מלך ישראל שוכן בביתו וזהו דרכי האמונה בישראל ואם ישראל מחזיקים באמונה זו באמת הוא משמרם וזהו בחינת מזוזה ג"כ:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה