אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ד · הלכה ד

פרק ד

א') וכן טמא שטבל וכו' אבל מחכ"פ עבודתו פסולה וכו'. עי' ראב"ד וכ"מ ולי נראה לישב דהנה בפ"ג הבאתי קו' תוס' זבחים וסנהדרין איך חייב מיתה במחכ"פ הא יליף חילול מתרומה ומחכ"פ אין פוסל בתרומה ותי' יען דיליף דטמא הוה א"כ ידעינן שבמיתה ולי נראה לישב קו' תוס' דהנה בחיהר"ן הקשה למה יליף מחילול ולא יליף מהיקשא מקרא דוינזרו דאיתקש לזר דגם זר חייב מיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ותי' יען דרבי יליף בע"מ מטמא ואי טמא הוה דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש והנה תוס' זבחים דף ט"ז הוק' ג"כ בזה ותי' דלכך צריך גז"ש יען דבוינזרו הוה בכלל גם אכילת קדשים בטומאה וזה בכרת ולא נדע אי לילף מזרות דבמיתה או ממקדש בכרת ולכך צריך גז"ש דחילל:
ועוד הקשה חיה"ר בהיפוך נילף גם זרות מקרא דוינזרו דחייב מיתה ותי' משום עבודה תמה קא יליף מקרא דזר הקרב דבאותו קרא כתיב ועבדתם וילפינן מזה עבודה תמה ומעתה אמור בוודאי ללוי דיליף מוינזרו דזר מחלל א"כ עיקר הלימוד דזר במיתה מקרא דוינזרו אלא דגמ' נקט קרא דזר הקרב כמש"כ הר"ן משום עבודה תמה והנה למ"ד זה באמת ל"צ לילף טמא מחלול דגם מוינזרו מוכח דטמא במיתה מזר הקרב:
ומעתה נתישב קו' תוס' הנ"ל דשפיר מחכ"פ במיתה דטמא ששימש ידעינן דבמיתה מקרא דוינזרו וגם נקט דילפינן מחילול משום דאי ידעינן מחילול אז גם בע"מ נוכל לילף אבל באמת גם מוינזרו מוכח שבמיתה וא"כ י"ל דלא ילפינן מחכ"פ במיתה מחילול דתרומה ושפיר אמרינן מחכ"פ פטור:
ומעתה א"ש ברווחא דהנה לרבינו דמביא בטמא דרשא דחילול קשה לדידי' קו' הר"ן דנילף מוינזרו כיון דהא דיליף מחילול רק משום בע"מ ולרבינו בע"מ במיתה:
אך לפמש"כ ניחא דרק למ"ד דיליף דזר מחלל מוינזרו אז שייך לומר דנילף טמא מהיקשא דזר מקרא דוינזרו אבל רבינו בפ"ט הביא פסוק בזר מקרא דוהזר הקרב יומת לא מקרא דוינזרו וכן דמחלל לא יליף מקרא דוינזרו א"כ טמא רק מקרא דחילול לכן מחכ"פ א"א לילף דבמיתה יען דבתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ולכן פסק דל"ה במיתה ודו"ק:
ובזה ניחא לי מה דהביא רבינו אדובא השמש וטהר מכלל שטמא ובגמ' רק מביא קרא דחילול משום דלמ"ד חילול בזר מוינזרו א"כ גם חיוב מיתה בזר מוינזרו וקרא דהקרב יומת דנקט רק משום דמשם ילפינן עבודה תמה א"כ גם טמא ידעינן מהיקשא דזר מקרא דוינזרו והא דנקט קרא דחילול רק משום רבי וא"כ לרבי ל"צ קרא דטהר מכלל שטמא ע' השגת הראב"ד דאיך משכחת הא חייב משום במ"ק והקשה בכ"מ למה לא הקשה אגמ' ותי' הכ"מ דאי לאו דברי רבינו הו"א דרק חייב אביאת מקדש בלאו לא בכרת ובמשל"מ הקשה טובא חדא דמוכח בכמה דוכתין דט"י לכ"ע חייב כרת:
וליישב דברי הכ"מ וגם דברי הראב"ד כבר בארנו לעיל בפ"ג דאין רחוק לומר דלקי ואינו בכרת בט"י והיינו בטומאה שאין הנזיר מגלח אמנם אומר לישב דעת ראב"ד באופן אחר דהנה לכאורה קשה לראב"ד שכ' בפ"ג דאין חייב כרת רק כשנזיר מגלח וא"כ מ"פ הגמ' טמא ששימש איך משכחת יקשה דמשכחת בטומאה שנזיר מגלח דא"ח אביאת מקדש וחייב בשימש מקדש דדוקא לענין ביאת מקדש באה הקבלה דאין חייב אמה שאין נזיר מגלח דהיינו אדם באדם או אדם בכלים אבל לענין שימש במקדש חייב וליישב נאמר דבוודאי לענין שימש במקדש בטומאה קודם שטבל מסתברא דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח אבל היכא שטבל בזה מסתברא לחלק בין מה שנזיר מגלח דאז חייב ובאין נזיר מגלח פטור מכרת ולא חייב רק מלקות כמו שבארנו לעיל בפ"ג יפה וא"כ בט"י שפיר נוכל לתרץ דמשכחת ט"י ששימש במיתה בטומאה שאין נזיר מגלח (וזה כונת הכ"מ דהו"א דרק לקי והיינו בט"י במה שאין נזיר מגלח) אבל רבינו דכתב לעיל דחייב אף אמה שאין נזיר מגלח עד ביאת השמש שפיר קשה ט"י ששימש איך משכחת אמנם יקשה אכתי גם לראב"ד במחכ"פ איך משכחת דמחכ"פ לראב"ד לעיל חייב כרת ויקשה איך משכחת ונראה לישב דהנה משל"מ הקשה עוד אמאי לא מוקי דמשכחת ט"י ששימש בנכנס בדרך גגות דל"ח אביאה רק אשהי' ומשכחת שפיר בהיפך בצינורא מבפנים ולי נראה דהרי תוס' זבחים דף ל"א כתבו דדוחק לאוקים שנכנס דרך גגות יען דאסור במחנה לויה ואיך יכנס דרך גגות דרך הר הבית ולפי"ז לכך לא מצי לאוקים בדרך גגות דתינח ט"י דמת אבל ט"י דזב א"א בדרך גגות אמנם במחכ"פ דמותר במחנה לויה שפיר י"ל בנכנס דרך גגות ויכול ליכנס ממחנה לויה לעזרה דרך גגות ולכן הקשה רק מט"י אלא דקשה דאי קו' ראב"ד מט"י דזב חזרה קו' הכ"מ למקומה למה לא הקשה אגמ' דא"ל דרק לקי ז"א דזה שייך בט"י דמת בטומאה שאין נזיר מגלח כאמור אבל לפמש"כ דט"י דמת בלא"ה לא קשיא יען דמשכחת בנכנס דרך גגות רק מט"י דזב קשיא לי' דא"א דרך גגות וא"כ קשה שוב בט"י דזב לכו"ע חייב כרת ואמאי לא הקשה אגמ' ולישב זה נאמר כך בוודאי גם אגמ' קשיא רק אגמ' י"ל בנכנס דרך גגות ובט"י דמת דיכול ליכנס דרך גגות אבל רבינו דכ' להלן במחכ"פ פטור ממיתה יקשה עליו כקו' הראב"ד להלן דמחכ"פ בכרת:
וע"כ דרבינו סובר דאי מחכ"פ בכרת ובשימש במיתה א"כ איך משכחת ומוכח דא"ח מיתה וע"כ דלית ליה לרבינו דאייריא בנכנס דרך גגות דדחיק לי' לאוקים בכהא"ג א"כ יקשה גם מט"י איך משכחת דל"ש בדרך גגות כיון דדחיק לי' לאוקים כך ועוד דבט"י דזב ל"ש כלל דרך גגות כנ"ל א"כ בוודאי יקשה איך משכחת וע"כ בעומד בחוץ ומהפך בצינורא א"כ שוב גם במחכ"פ משכחת ואיך הוכיח רבינו דא"ח במחכ"פ והבן זה הוה נראה לי בדעת הראב"ד:
ועתה אומר לישב גם דברי רבינו דהנה הך טמא ששימש ע"כ אייריא בט"מ אבל ט"י ששימש נוכל לאוקים בשאר טומאות וממילא לא קשיא ט"י איך משכחת כאשר אבאר דהנה בזבחים דף י"ז עשה צריכותא מט"י ומחכ"פ והקשה תוס' לא לכתוב בטמא ונילף ממחכ"פ בקו"ח וכתב בטה"ק די"ל דמחכ"פ אסור בציבור דיוצא מגופו לא הותר בציבור אבל טמא בט"מ דמותר בציבור הו"א אף ביחיד אין חייב מיתה ולפי"ז א"ש דהנה מקשים בשם הגאון ח"ס זצ"ל דמשכחת בנגע באודם ולובן של אנדרוגינוס לפמש"כ רבינו בפ"א ממשכב דאמ"ח בביאת מקדש דנתמעט מזכר ועד נקבה תשלחו זכר וודאי ונקבה וודאית אבל בשימש במקדש ל"ש זה ונראה לישב דלפי האמור דקרא בטמא רק צריך בט"מ א"כ ל"ש בנגע בלובן ואודם דאז לא הותר בביאת מקדש דרק ט"מ הותר בציבור וכל זה בטמא אבל ט"י דקעביד גמ' צריכותא שכן מחוסר מעשה א"כ ל"צ לאוקים בט"מ שהותר בציבור דשפיר מצי אייריא אף בשאר טומאות ונוכל לאוקים בנגע בלובן ואודם ומשכחת שחייב משום טמא ששימש ולא משום ביאת מקדש וכל זה בט"י אבל במחכ"פ שיוצא מגופו דוקא ול"ש שנגע בלובן ואודם דאז ל"ה מחכ"פ שפיר קשה איך משכחת ולכך שפיר הוכיח רבינו דמחוכ"פ אין חייב כרת ונתיישב היטב השגת הראב"ד:

ב') ועוד נ"ל דהנה לכאורה יש להשיב על קו' הגאון הנ"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמא בנגע בלובן א"כ לא אייריא קרא מט"מ כלל (והרי בקרא דוינזרו בנ"י דמשם יליף טמא ששימש כתיב גם ט"מ) ורק י"ל דקו' הגאון עד"ז דהרי לכאורה קשה לפמש"כ לעיל בטומאה שאין נזיר מגלח פטור מביאת מקדש א"כ משכחת בכהא"ג דחייב אשימש במקדש וכן לדעת רבינו נהי דסובר דחייב אי אין נזיר מגלח יקשה דמשכחת בפסח שרוב ישראל טמאים וכהנים טהורים דאפ"ה נעשה בטומאה וא"כ גם אם יש כאן טמא מותר ליכנס אבל אסור לעבוד שאר עבודות כיון שיש כהנים טהורים וא"כ פטור אביאת מקדש וחייב אשימש במקדש וצ"ל דקו' הגמ' טמא ששימש איך משכחת בשאר טומאות שאין ט"מ כמו טמאי מגע שרץ וזב וע"ז הקשה שפיר הגאון גם בשאר טומאות משכחת בנגע בלובן ואודם ואמנם לישב י"ל דאפ"ה שפיר פריך איך משכחת דהרי בקרא הנ"ל כתיב אשר תצא ממנו שכבת זרע א"כ איירי גם בטומאה יוצאת מגופו ול"ש לאוקים בנגע בלובן ושפיר יקשה איך משכחת דמסתברא האי וינזרו אטומאות שבכל הפרשה קאי (עכהא"ג זבחים דף י"ז) ואמנם בט"י שפיר י"ל דאיירי בט"מ כיון דהאי פרשתא דולא יחללו בענין ט"מ כתיב כמו שפירש"י בזבחים שם אהא דפריך דילמא אולא יקרחו קרחה קאי וא"כ לא יקשה איך משכחת די"ל דמשכחת בטומאה בע"פ שנעשה בטומאה וכהן טמא מותר ליכנס ואסור לעבוד שאר עבודות כיון ששאר כהנים טהורים משא"כ במחכ"פ יקשה שפיר איך משכחת דל"ש בנעשה בטומאה דזה רק בט"מ וכן ל"ש בנגע בלובן ואודם דמחכ"פ רק בטומאה היוצא מגופו וא"כ ע"כ מחכ"פ אינו במיתה ודו"ק היטב:
ודע דלקו' הנ"ל שהבאתי לעיל מהא דאנדרוגינוס וכן מהא דאין נזיר מגלח י"ל פשוט לפמש"כ בהפלאה כתובות דף ל"א בשם הראב"ד דאין חייב בביאת מקדש ושימש בטומאה באין נזיר מגלח ובאמת בראב"ד לא נזכר רק ביאת מקדש ונראה דפשיטא לי' לבעל הפלאה דה"ה דשימש בטומאה פטור והטעם נ"ל דרבינו בפי"ט מפהמ"ק כ' דכמו דא"ח אביאת מקדש אין חייב באכילת קדשים בטומאה שאין נזיר מגלח ומעתה י"ל לפמש"כ רש"י ותוס' בזבחים דף י"ד דקרא דוינזרו בנ"י דמיני' ילפינן שימש בטומאה איירי בין באכילה בטוה"ג ובין בשימש בטומאה א"כ ממילא כמו דא"ח אבימ"ק אין חייב אשימש מקדש בטומאה כיון דא"ח אאכילה בטוה"ג רק היכא דחייב אביאת מקדש ודו"ק ורק הא יקשה דא"כ משכחת בפסח הבא בטומאה דבוודאי רק אביאה פטור אבל אכילת קדשים בטוה"ג או לשמש בעבודה לא הותר וא"כ שפיר קשה דמשכחת שימש בטומאה שיהא חייב וא"ל כיון ששימש בשאר קרבן א"כ לא שהה שם משום עבודת ק"צ ז"א כיון דאף משנכנס לעבודת ק"צ בהיתר מין חייב אשהי' כדמוכח מיומא דכה"ג מתפלל לאחר שכלתה עבודתו וכ"כ לעיל דהטעם יען שנכנס בהיתר עיין לעיל פ"ג מה שכתבנו על זה עוד נ"ל לישב קו' הח"ס הנ"ל לפמש"כ תוס' שבת דף קל"א דהא דממעט אנדרוגינוס מזכר ועד נקבה היינו בראה לובן ואודם בב"א ובמהרש"א תמה מאי סברא איכא בזה כיון דממנ"פ טמא ונראה דהנה הקשו הראשונים לדעת רבינו דספק מותר מה"ת א"כ למה צריך למעט קרא דזר וודאי לא יבוא הא ספק יבוא וכ' בפ"ח סי' ק"י דצריך למעט היכא דאיכא ממנ"פ לאיסורא אפ"ה ממעט דל"ה ממזר וודאי ושריא רחמנא ולפי"ז י"ל דגם בראה לובן ואודם כאחת נתמעט דעכ"פ ל"ה וודאי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דגם הא דנגע בלובן דפטור אביאת מקדש ע"כ היינו ג"כ משום דהוה ספק דמותר מה"ת ומקרא נשמע דאפי' באיכא ממנ"פ ג"כ פטור דתורה לא טימאתו אלא כאשר הראי' היתה וודאית ואם הראי' אינה וודאית פטור עלי' א"כ ממילא נמי לענין שימש בטומאה כיון דעכ"פ הראי' היתה בספק לא טימאתו התורה ופטור עלי':
והנה במשל"מ הוכיח מתוס' דף ל"א דסברי ביאה במקצת ל"ש ביאה ואפי' מדרבנן ליכא איסור דאל"כ למה כתבו שם רק למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה א"א להכניס ידו הא אף למ"ד ל"ש ביאה מדרבנן אסור להכניס ידו לדעתי אין ראיה דכיון דדרך גגות גופי' דרבנן א"כ ביאה במקצת שרי דרך גגות כיון דביאה במקצת ג"כ דרבנן למ"ד ל"ש ביאה ופשוט:
שוב אח"ז ראיתי בערל"נ יבמות דף ל"ב דמשכחת בטומאה שאין נזיר מגלח וכן הקשה דמשכחת בבע"מ טמא דעל בע"מ אין חייב מיתה ומשום טומאה חייב לרב חייא ביבמות דף ל"ב או באונן דרק בלאו ואם נטמא (דטומאה לא הותרה אצלו) חייב אשימש בטומאה ואכניסה פטור ולפמש"כ א"ש הכל דקרא אייריא בכל טומאת זב ומגע זב:
הנה הראב"ד השיג עליו דכיון דטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ובספר נר מצוה כ' דנראה לכאורה דדעת הראב"ד כיון דחייב כרת לא חל עליו חיוב מיתה בשביל ששימש וכ' דאפשר לומר דבעלמא מודה הראב"ד דטמא וט"י שנכנסו למקדש ועבדו שחייבין כרת ומיתה והכא דוקא השיג יען שכ' רבינו וכן טמא שטבל ועבד משמע דחייב מיתה ולא כרת מפני שלא שהה שם ע"ז השיג דבטמא שטבל היכי משכחת שיהא חייב מיתה גרידא ולא כרת כיון שכבר נתחייב כרת בכניסה דאין לומר דמשכחת בנטמא בעזרה טומאת ערב וטבל שם ויצא בקצרה וביציאתו הפך בצינורא אבר על המזבח ז"א דכיון דירד וטבל איכא שיעור שהי' כדי השתחוי' כבר חייב כרת יעו"ש והנה בכ"מ כתב דיש חומרא במיתה בי"ש יותר מבכרת:
ונראה דתליא בהא דפליגי בשבת דף ס"ט דרבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והנה לדידי' שפיר מיתה חמור אבל אי אמרינן דמיתה אין עומדת במקום כרת ע"כ דמיתה קיל מכרת ובזה י"ל דתליא הא דפליגי בכתובות דף ל' אם מיתה בי"ש בשוגג פוטר מתשלומין לרנבה"ק תליא ג"כ בהאי סברא:

ג') כן טמא שטבל ועבד וכו'. והקשה הראב"ד ט"י ששימש במיתה היכי משכחת לה והא חייב משום ביאת מקדש וכונתו דל"ש לומר כמש"כ רבינו על טמא ששימש במקדש כגון שהיפך בצינורא דאף אי נטמא בפנים וטבל בפנים כבר שהה כדי השתחוי' וכמש"כ המשל"מ לעיל בפ"ג ונראה לישב דלכאורה א"כ תיקשי קו' הראב"ד על אביי דמשני כגון שהופך בצינורא אכתי תיקשי דט"י היכי משכחת ובמשל"מ עמד ע"ז וכתב דבאמת ר"ז דפריך היכי משכחת לה הוה קשיא לי' גם אט"י דלסברא דידי' דלא מחייב אהיפוך בצינורא גם אט"י ואביי דמשני כגון שהופך בצינורא וקמ"ל דהיפך בצינורא דזה הוה עבודה ממילא גם בט"י ניחא כגון שעומד בחוץ ומהפך בצינורא וכמש"כ הראב"ד ולכן רק הקשה הראב"ד על דברי רבינו דלא כתב בט"י האיך משכחת לה ולכן נראה דדעת רבינו ג"כ דהא דר"ז הקשה איך משכחת לה גם אט"י קשיא לי' והכי קא קשיא לי' דבאמת הקשו תוס' הא נפ"מ אי לקי דנפטרו מידי כריתתן והלך חיוב כרת ונשאר עליו חיוב מיתה ונראה דר"ז הכי פריך לפי סברתו דלא משכחת עבודה בלי שיעור שהי' אם כן איך אפשר לחייב כלל גם אשימוש דהא שימוש בטומאה היינו שהי' ממש (וכהא"ג כ' רש"י פ' אמור איש איש כי יקרב וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכילה ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה דא"א לאכילה בלא נגיעה א"כ היינו נגיעה וכן כ' תוס' שבת דף ע"ג סברא כזו ע"ש בד"ה וצריך לעצים דנראה דאפי' לר"י דמחייב אמלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים וכ' המהר"ם לפרש דאם לא צריך לעצים קוצר ע"מ להצמיח אין לחייב תרתי גם משום זומר דהיינו חיוב חדא ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) וא"כ אשימוש גופי' ליכא חיובא כלל אפי' היכא דנלקו ונפטרו מידי כריתתן וע"ז משני אביי דמשכחת במהפך בצינורא א"כ משכחת כבר שימוש בלי שהי' והוה שפיר זה חיוב בפ"ע מעתה שוב י"ל דנפ"מ היכא דנלקו דנפטרו מכרת דחייב אכתי אשימוש א"כ ניחא ג"כ גם בט"י דנפ"מ היכא דלקי דאכתי חייב משום שימוש בטומאה וא"כ נתיישבו דברי רבינו כיון דכ' לעיל דמשכחת שימוש בטומאה בהיפך בצינורא ממילא ל"ק כלל בט"י היכא משכחת דנפ"מ היכי דנלקו דנפטרו מוכרח דחייב משום שימוש בטומאה אך אכתי תיקשי עכ"פ הא גופי' קשיא אר"ז דפריך היכי משכחת לה ואמאי לא משכחת כשעמד בחוץ והקטיר ע"י צינורא ארוכה כמש"כ הראב"ד בשלמא להראב"ד ניחא דעיקר קושיתו דר"ז משום דלא הוי סבירא לי' דהיפוך בצינורא הוה עבודה דחייב עלי' אבל לרבינו דע"כ לא מפרש כן קו' ר"ז רק כמו שביארנו דלא משכחת שימוש בלא שהי' אין לחייב תרתי קשה אמאי לא הא משכחת בעומד בחוץ ומקריב בפנים ע"י צינורא ונראה דרבינו ס"ל דבעינן עומד בפנים בשעת הקרבה כדמוכח ממש"כ רבינו בפ"א מפהמ"ק עמד בחוץ וקיבל בפנים פסול וס"ל ה"ה בשאר עבודות כן דפסול בעומד בחוץ וכן מוכח דעת התוס' זבחים דף י"ד ויומא דף מ"ב שכ' דהא דשחיטה לאו עבודה הוא יען דאם עומד בחוץ ושוחט בפנים נמי כשר מוכח דפשיטא להו דעבודה א"א לעשות רק כשעומד בפנים:
הנה העולם מקשים בשם החת"ס דמ"פ טמא ששימש איך משכחת לה הא משכחת בנגע בלובן ואודם דפטור אביאמ"ק כמוש"כ רמב"ם פ"א ממשכב ומושב כמש"כ לעיל ואמנם לכאורה לק"מ דהנה רבינו פי"א משגגות סובר דלא חייב רק ביש ידיעה וודאית לבסוף באיזה טומאה נטמא א"כ הא דפטור בנגע בלובן ואודם היינו דל"ה ידיעה וודאית (אף דרבינו כתב משום דממעטינן מקרא דמזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה וודאית הנה כבר הקשה בלח"מ באמת למה צריך קרא ובאוה"ד תי' דנפ"מ אי נקרע ונודע למפרע שהי' זכר וודאי ואנדרוגינוס ע"כ כדי נקטי' משום דברי' בפ"ע והתינח באנדרוגינוס עצמו שראה לובן או אודם י"ל דכי נסבי משום דברי' בפ"ע וצריך קרא באמת רק לטומטום ונקרע אח"כ אבל בדין שכ' רבינו דאחר שנגע בלובן ואודם של טומטום ואנדרוגינוס ל"ש כדי נסבה א"כ בלא"ה פטור דל"ה ידיעה וודאית בסוף באיזה נטמא דלובן ואודם של אנדרוגינוס לעולם נשאר בספק באיזה טומאה א"כ באמת ל"צ קרא ולרבינו לא כתב קרא רק בטומטום ואנדרוגינוס שראו לא באחר שנגע רק פטור דל"ה ידיעה וודאית) והנה כמו בביאת מקדש בעינן ידיעה וודאית כך באכילת קודש בעינן ידיעה וודאית לפי"ז י"ל גם בשימש פטור דילפינן מאכילת קודש וא"ש:
אלא דבאמת תמוה לי דרבינו שם כתב הוא עצמו שנגע בלובן ואודם שראה חייב ויפלא הא הוה ידיעת ספק באיזה טומאה נטמא וצע"ג:
אמנם לי קשה בפשיטות יותר דהא משכחת כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח דפטור על ביאמ"ק אולם הנה נאמרה משמי' דהגאון מו"ה משולם זצ"ל לישב קו' הנ"ל לפמש"כ רבינו פח"י מפהמק"ד שדין אכילת קודש ומקדש שווין הן וטמא יליף בסנהדרין חילול מתרומה ואכילת תרומה ואכילת קודש שווין עתוס' יבמות דף ע"ג ד"ה אסור ושבועות די"ד וא"כ מהאי קרא דאימעט מקדש אימעט ג"כ טמא ששימש כי זה נלמד מאכילת תרומה לפי"ז מתורץ גם קושיתנו:
ואולם קשה לי בשבועות דף י"ד דמסיק הא לא קשה שם טומאה אחת היא כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קודש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהטומאה שמטמא לענין קודש הוא מטמא לענין מקדש תרווייהו כחדא חשיבא דהא טומאה אחת היא ואח"ז מסיק לעולם תמני הוה א"כ לפי"ז ע"כ דל"א שם טומאה אחת היא משום דמה דמטמא בקודש כגון שאין נזיר מגלח אין טמא לענין מקדש הרי דלמסקנא ל"ה שווין וא"כ הדרה קו' לדוכתי':
ולישב צריך לומר דאף דמעיקרא דקאמר שית הוה דשם טומאה אחת היא הכונה יען דמה דמטמא בקודש טמא במקדש אפ"ה למסקנא דמשני תמני הוה אין הכונה דלא מטמא במקדש אלא אף דשווין בטומאתן אפ"ה בתרתי חשיב להו וכן נראה מפי' הר"י מיג"ש ועמש"כ בפהמ"ק:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה