מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א
הלכה א
א') כל כהן ששתה יין אסור ליכנס מן המזבח ולפנים. וכ"כ בפ"ו מה' אלו לעניין בע"מ ובמשל"מ שם ובפ"ט העלה דה"ה בזר איכא איסור בכניסה בלי עבודה למזבח והיינו דאמרינן בכמה דוכתין וכי ס"ד שזר קרב לגבי מזבח אמנם לדעת הרמב"ן הכונה נכנס למזבח היינו לעבודה ובמהר"ם ברבי יומא דף כ"ג כ' דיותר נראה שדעת רבינו דרק בבע"מ יש איסור לאו בכניסה אבל לא בזר והקשה מיומא דקאמר לר"א אחרים לרבות בע"מ מנ"ל לרבות דילמא אחרים זר דליכא איסור בכניסה אבל בע"מ דיש איסור בכניסה לא ול"נ די"ל דהא אי זר חייב בכניסה לבד תליא בפלוגתא דרב ולוי שם בעבודת סילוק אי חייב כאשר אבאר דתוס' שם הוק' לרב ל"ל ולמבית הפרוכת יתי' דהו"א כיון דחייב אביאה ריקנית כש"כ דחייב באין עבודה תמה אלא עבודת סילוק לכן צריך קרא דרק אעב"ת ועבודת מתנה ולפי"ז יש להבין א"כ ללוי מנ"ל דקרא לומר לפני ולפנים בעי עבומ"ת ובחוץ אפי' עבוד"ס הא צריך קרא דהו"א דלפול"פ חייב אפי' אעבד"ס וכן הקשה בשי"צ ונראה דא"ש דיסבור דחייב אכניסה גם בזר אפי' מן המזבח ולפנים בין אולם ולמזבח וכן במזבח בלי עבודה ומעתה אין כאן סברא יותר לפול"פ לחייב אע"ס ולכן אמרינן נהי דגלי קרא דעבמ"ת דוקא היינו לפול"פ ובהיכל אבל לא בעזרה אמנם למ"ד עבוד"ס פטור ע"כ דסברי זר פטור בכניסה וא"כ רק לפול"פ צריך קרא דהו"א דא"צ עבדמ"ת כיון דחייב אכניסה אבל בחוץ דפטור אכניסה אעבוד"ס ג"כ פטור ומעתה י"ל הנה הא דקאמר רי"ו ור"ל דתליא הא דרבנן ור"א אי הוצאה והרמה הוה עבודה ע"כ משום דסברי עב"ס חייב דאי פטור א"כ א"צ לומר דל"ה עבודה כלל וכיון דעב"ס חייב ע"כ משום דסובר דזר חייב בכניסה לכן מסברא לחייב אף בעב"ס ולכן ל"ש דנוקי קרא לזר משום דגם בזר איכא איסור כניסה והנה במשל"מ פ"ב מתומ"ס הקשה לדעת רבינו דבע"מ חייב בכניסה א"כ הא דיליף ר"ל הרמה מהוצאה דילמא רק הוצאה לחוץ דליכא איסור כניסה זה התירה תורה וא"כ מנ"ל הרמה ועוד הקשה לרבינו הוצאה לאו עבודה מנ"ל דבע"מ פסול דלמא דוקא בהוצאה ממזבח דאיסור כניסה לכן פסול ונראה לישב דהנה רמב"ן השיג על רבינו מעירובין דנכנסין להיכל לתקן והקשה בשעה"מ הא בהיכל גם לרמב"ן חייב אביאה ריקנית ותי' דהכי פריך בשלמא אי רק בהיכל א"כ שייך רק משום ביאה ריקנית א"כ כשנכנסין לתקן אינו ביאה ריקנית אבל לרבינו גם לפנים למזבח אינו נכנס ע"כ משום מעלות קדושה הוא לא משום ביאה ריקנית דזה ל"ש רק בהיכל א"כ גם בנכנס לתקן ג"כ יהא אסור והנה לדעת רבינו ע"כ לומר דאין חילוק דאף אי משום קדושה שייך ג"כ להתיר בנכנס לצורך בניין דהרי בטמא שהאיסור אין משום ביאה ריקנית שהרי בעזרה מותר ליכנס ביאה ריקנית וטמא אסור ואפ"ה לצורך תיקון מותר והיינו מדגלי קרא מיעוטא דאך אל הכפורת וכמש"כ בשעה"מ ומעתה י"ל הא דבע"מ א"צ רק קרא דשרי להוצאת הדשן ול"א דעבודה הוא וכיון דשרי מטעם עבודה שוב ל"ש איסור כניסה שהרי לצורך כבר ידעינן מקרא דשרי כמו בנכנס לתקן ומה לי תיקון זה או זה לפנות העזרה מדשן וקרא רק בא לומר דשרי אף אי יש כהנים שאין בע"מ ולפי"ז שוב אין לחלק בין הוצאה להרמה דהרי איסור ליכא קרא מקרא דאך ואי לענין היכא דיש אחר שפיר שייך כמו דשרי בהוצאה שרי גם בהרמה אמנם על קו' אחריתי דילמא דוקא בהוצאה דליכא איסור כניסה איה"נ דקרא רק גלי דאין פסול לעבודת הוצאה אבל דליכא איסור כניסה זה ידעינן מאך אל הכפורת דלצורך מותר ליכנס והיכא דאפשר בתמימין איה"נ דלא הותר ומיושב ג"כ קו' הנ"ל דאי לאו דבע"מ פסול לעבודה ממילא גם להוציא ממזבח ל"ה פסול דל"ש איסור כניסה כיון דהוא לצורך כמו בנכנס לתקן ודו"ק:
ובזה נראה לבאר דברי רבינו בפ"ז מבהב"ח שכ' יכנס בע"מ ואל יכנס טמא שטומאה דחוי דלכאורה זה הוי טעם להתיר לא לאסור ונראה שהכוונה כך דבע"מ אסור רק ממזבח ולפנים אבל טמא האיסור בכניסה לעזרה ורק אי הותרה א"כ לגמרי הותרה אף שקדם איסור טומאה אבל כיון דטוד"ח א"כ אי נכנס טמא מפיש באיסור מיד בכניסה לכן יכנס בע"מ שאיסור מתחיל ממזבח ולפנים וממעט באיסור עדיף כיון דט"ד ועפי"ז יש הוכחה דזר ג"כ מוזהר ממזבח ולפנים דאל"כ אמאי יכנס בע"מ ואל יכנס זר הא זר בהיכל מתחיל האיסור ובבע"מ האיסור קודם שבא אל ההיכל ממזבח ובין האולם אלא וודאי גם זר מוזהר ממזבח ולפנים:
ועוד יש לפרש מש"כ רבינו אל יכנס טמא שט"ד לפמש"כ שעה"מ יש חילוק אי משום כניסה ריקנית מסתברא דשרי כדי לתקן דל"ה ביאה ריקנית וא"כ י"ל בע"מ רק משום ביאה ריקנית אבל טמא אינו משום ביאה ריקנית רק משום מעלות הקדושה א"כ מסברא דאף לתקן יהי' אסור ליכנס ורק אי הוה אמרינן הותרה ליכא איסור טומאה כלל אבל כיון שט"ד לכן יש לנו לומר יכנס בע"מ שאסרו רק משום ביאה ריקנית וא"כ לתקן מסברא שרי ואל יכנס טמא שאין איסורו משום ביאה ריקנית ומסברא אף לתקן אסור אי לאו קרא דאך אל הכפורת וא"כ כיון דיש בע"מ וטמא יכנס בע"מ כיון שטמא רק דחוי ולא הותרה אסור ליכנס כיון שאין איסורו משום ביאה ריקנית אין להתיר ליכנס לצורך במקום שיש בע"מ שמסברא מותר ליכנס שאיסורו רק משום ביאה ריקנית ולצורך אין כאן כלל ביאה ריקנית והבן:
ובמש"כ ניחא לי גם הא דכ' משל"מ סוף ה' אלו מהא דקאמר וכי ס"ד זר קרב אצל מזבח מוכח לכאורה כדעת רבינו דכניסה אסור אמנם דעת הרמב"ן דהכונה דלא יקרב אל מזבח לעשות איזה פעולה והיינו יען דקרא דאל מזבח לא יגשו קאי אלוים דאזהר אותן שלא יקרבו לעבודת הכהנים וא"כ קשיא על רבינו דמפרש דלענין כניסה אייריא ולפמש"כ ניחא דבוודאי כניסה אסור ורק בנכנס לצורך ל"ה ביאה ריקנית לכאורה יש להתיר אלא דשוב אמרינן וכי זר קרב אצל מזבח הכונה איך תבוא מזה קולא בנכנס לעשות איזה מעשה במזבח דל"ה ביאה ריקנית הא זה גופי' מסתבר דקעביד איסור טפי לעשות מעשה אצל מזבח א"כ שוב אסור משום הכניסה ודו"ק היטב:
ב') ואם עבר ועבד עבודתו פסולה. וקשה לי דהנה בגמ' יליף תחלה מקרא דלהבדיל ואח"כ מגז"ש דחוקה חוקה ממחב"ג וא"כ יש לתמוה על רבינו דהוא יליף להלן דהוראה בשיכרות אסור מקרא דלהבדיל א"כ ע"כ דמחלל היינו מגז"ש דחוקה יליף וא"כ למה לא כתבו רבינו כמש"כ בפ"ה גבי שלא רחוץ ידים דיליף מקרא דחוקה חוקה לגז"ש ונראה דלכאורה קשה לי למש"כ הריטב"א ביומא דף נ"ג דהיכא דכתוב לאו אז הוא לעכב א"כ ידעינן דמחלל וכאן כתיב יין ושכר אל תשת בבואכם והנה בח"ס ח"מ כתב על קו' שעה"מ בה' ק"פ דרק היכא דכתיב חוקה רק דהו"א דיען דאין אלא להכשיר אין מעכב לכן כיון דכתיב גם ל"ת הוה לעכב ומעתה יקשה הנה תוס' דף כ' וכן במנחות דף י"ט הוכיחו דמשמע דיליף גז"ש חוקה חוקה הא חוקה לבד ל"ה לעיכובא ומעתה יקשה לריטב"א נהי חוקה לא הוי לעכב אבל כיון דכתיב גם לאו ע"כ חוקה היינו לעכב ולמה צריך לגז"ש וצ"ע ונראה לישב דבגמרא שם מוכח דכיון דיש גז"ש אייתרי קרא דלהבדיל להוראה ולפי"ז י"ל אי לא גז"ש מקרא דחוקה ל"ה ידעינן לעיכובא אלא בעבודות שיש בהן מיתה דאיירי בה קרא כדאיתא בגמ' ולכן צריך לגז"ש דאין מחלקין בין מחב"ג לשתויי יין ואז נשאר קרא דלהבדיל להוראה אבל עיקר הדרשא מוכח דמחלל מדכתיב ל"ת והיינו כיון דכתיב גם חוקה א"כ א"ש דרבינו לא הוצרך לכתוב גז"ש דמקרא דל"ת ידעינן דלעכב היכא דכתיב חוקה ולא צריך באמת לגז"ש אלא לענין עבודה שאין בה מיתה ולכן לא כתב רבינו רק דמחלל דמקרא דיין ושכר אל תשת ידעינן דמחלל ודו"ק (עמש"כ בפ"ט ובפ"ה מה' אלו) משא"כ בפ"ה דלא כתיב לאו בפירוש בריחוץ ידים א"כ שפיר כתב רבינו הגז"ש דחוקה חוקה ומוכח דרבינו ג"כ אין סובר חוקה ממשמעות לעכב אלא מגז"ש:
ולפי"ז א"צ לפרש דברי הריטב"א כמש"כ הח"ס יען דהו"א דאינו אלא להכשיר אלא דחוקה לית לי' דמעכב אלא היכא דכתיב ל"ת אז חוקה משמעותי' לעיכובא ולא צריך גז"ש וא"ל דאכתי נלמוד מגז"ש דחוקה מבעלמא ולא נצטרך לטעמו של הריטב"א לזה שפיר י"ל דהו"א דלהכשיר קאתי לא ילפינן חוקה חוקה מגז"ש מבעלמא אבל אי חוקה משמעותי' לעכב ל"ה סגי בסברת ח"ס יען דרק להכשיר קאתי:
והנה שם העלה בח"ס דלשיטת רבינו בפי"ח מפה"מ דיש לאו במחשב בקדשים יען דמפסיד קדשים ולפמש"כ תוס' זבחים דף ה' מקרא דמוצא שפתיך ילפינן דבעי שינה הכתוב לעכב בקדשים א"כ מוכח דאפילו היכא דאיכא לאו ג"כ בקדשים בעינן שינה הכ' לעכב וא"כ מהא"ט שפיר בעינן חוקה לעכב אפילו היכא דיש לאו כאמור:
והנה ברמב"ן פ' שמיני כתב דשתויי יין אינו בבמה מטעם כי האזהרה לכהנים בעבודתן ואין כהן מקריב בבמה (וכן נראה מתוס' זבחים דף ט"ו שתויי יין פרועי ראש ליכא בבמה מדהוקשו נילף זר משתויי יין ופרועי ראש) ובטה"ק בזבחים הקשה א"כ טמא ג"כ לא יהא בבמה יען דליכא בבמה כהן ואזהרה על טמא ששימש לא נאמרה רק לכהנים (ובסוף זבחים נראה שהיא פלוגתא בין רש"י ורבינו בפי' המשנה ועבה"ז וטה"ק שם) ולכן כתב דילפינן זאת מקרא דבבואכם אל אוהל מועד מתמעט במה ונ"ל לישב דברי רמב"ן דבשלמא שתויי יין דהוה כזרות דלכן מחלל עבודה כמש"כ תוס' שם וא"כ כיון דבבמה ליכא כיהון וזר כשר ל"ש לפסול שתויי יין אבל כהן טמא אין הפסול משום זרות דכהונתו עליו אף שטמא (עתוס' יבמות דף ל"ג בהא דבע"מ ששימש בטומאה) א"כ שייך גם בבמה אף דלא הוזהר רק לכהנים שייך הפסול גם בזרים כשהי' עבודה בהם ורק בשתויי יין דהוה מטעם זרות א"כ כשהי' עבודה בזרים בבמה ל"ש פסול שתויי יין והבן היטב וראי' לדברינו מסוף פרק זה שכ' רבינו דישראל שנכנס שתויי יין ופרועי ראש [אינן באזהרה.] רק לכהנים נאמר דישראל אף על כניסה לעזרה לא לקי:
ג')
והוא ששתה רביעית יין חי בב"א מיין שעברו עליו [מ'] יום אבל אם שתה פחות מרביעית או שתה והפסיק בה או מזגה במים פטור ואין מחלל עבודה שתה יותר מרביעית אפילו מזגו חייב מיתה ומחלל עבודה. וראב"ד משיג שאין חייב ואין פוסל עבודה אלא שהוא באזהרה והנה בכ"מ הביא תשו' הרשב"א שהרבה ג"כ לתמוה חדא כהשגת הראב"ד בהא שפסק ביתר מרביעית אף במזוג חייב מיתה ומחלל עבודה ובגמר' משמע שהוא רק באזהרה ואין מחלל וא"מ מיתה ועוד דפסק בדין שאח"ז בשאר משקין לוקה ובגמ' איתא דזה דוקא לר"י אבל לר"א דקיימל"ן כן לא לקי דאי גם לר"א לקי איך קאמר כמאן אתיא הא דא"ר אכל קעילת דבילה ושתה חלב ונכנס למקדש דלוקה כר"י ואי לר"א ג"כ לקי א"כ גם לר"א אתיא וא"ל דפסק כר"י באמת דיקשה חדא כיון דפסק כת"ק דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגיתו א"כ איך פסק כר"י ועוד כיון דיליף מושכר כר"א דרך שכרותו דבעינן רביעית בב"א א"כ לא ידעינן שאר משקין ולי קשה עוד אי איתא דפסק כר"י ע"כ דלית לי' גז"ש דשכר מנזיר וכתבו תוס' יומא דף ע"ו יען דמסתבר טפי לומר דבמקדש חייב אף בשאר משקין כיון דגנאי הוא לפנים אפי' שיכור בשאר משקין דאפי' לפני מלך בו"ד הוא גנאי לבוא כך וכתבו שם דמהא"ט לא יליף מעשר ממקדש והנה בנזיר דף ל"ד פליגי למ"ד חייב בשתי' דנזיר ברביעית ולר"ע בכזית ע"ש פי' השני בתוס' וכן מפרש רבינו בפ"ה מנזיר דפסק אכילה בכזית ושתי' ברביעית והיינו כמש"כ ואיתא בירושלמי שם למ"ד ברביעית יליף שכר שכר ממקדש ור"ע יליף מאכילה א"כ לר"י דלא יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ה"ה דלא ילפינן נזיר ממקדש כתוס' יומא וא"כ רבינו דפסק כאן כר"י בשאר משקין ע"כ לא יליף שכר מנזיר איך פסק ברביעית כיון דלא ילפינן נזיר ממקדש כמו דלא יליף מקדש מנזיר:
אמנם נראה לישב בחדא מחתא דאני אומר נוסחא מוטעת הי' לפניהם בכריתות שתה חלב לוקה כמאן כר"י אבל בסוג' בעלמא איתא דחייב כדאיתא בבכורות דף מ"ה ומשמע דחייב מיתה ולדעתי בבכורות א"א לפרש באופן אחר דשם קתני במשנה בין שאר מומין השוטה והשיכור ומקשה גמ' הא מחלל עבודה ומשני בשאר משקים ודלא כר"י וקשה חדא דלמה לא הביא כל דברי ר"י דקאמר בשאר משקין באזהרה ועוד איך מוכח דלר"י מחלל עבודה מהא דקעילת דבילה כמו דא"ח מיתה אין מחלל ג"כ עבודה ועוד דהרי ע"כ גם למשנה דלקי כיון דחשיב עם כושי והלפזן והננס והחרש ועל אלו סובר רבינו בפ"ו מה' אלו דכל שאין שוה בזרעו של אהרן לקי אלא דאין מחלל עבודה ולכן נראה דלר"י שכר לרבות שאר משקין ברביעית וע"ז אמר הרי אלו באזהרה אבל בשתה עד שנשתכר אז חייב מיתה ומחלל עבודה ג"כ ולכן קאמר בכריתות דברייתא דקתני חייב דהיינו מיתה ע"כ כר"י אתיא דמחייב אשאר משקין ברביעית מלקות ובנשתכר חייב מיתה וכיון שכן גם מחלל עבודה ועפ"ז שפיר קאמר דמשנה דבכורות דמנה בהדי הנהו דאין מחללין עבודה ע"כ דלא כר"י דברייתא דאכל קעילת דבילה כוותי' דסברי דחייב מיתה א"כ מחלל עבודה ג"כ ומשנה סברי דרק בשאר משקין לקי (כמש"כ הרע"ב להדיא) כמו בשאר הנהו שאין שווין בזרעו של אהרן כננס וחרש ובזבחים דחשוב שיכור שקיבל פסול ול"ק שתויי יין ע"כ אייריא בשאר משקין וכר"י דמחלל עבודה או ביין מזוג ביתר מרביעית דהוא בכלל שיכור לא בכלל שתויי יין ומעתה נתבארו כל דברי רבינו דפסק באמת דלא כר"י דלר"י חייב מיתה ומחלל עבודה ורבינו כתב בשאר משקין אף שהי' שיכור דהיינו ששתה יותר מרביעית רק לקי ולא מחלל עבודה והיינו כמשנה דבכורות ממש דחשיב שיכור גבי מומין דלקי ואין מחללין עבודה וכיון דלר"י בשאר משקין אם נשתכר חייב מיתה ומחלל מינה גם לר"א היכא דנשתכר דשתה יותר מרביעית יין אף דמזוג חייב מיתה ומחלל עבודה דזה הדין שיש לר"י בנשתכר בשאר משקין יש לו לר"א ביין מזוג ונתיישב גם השגת הראב"ד דמנ"ל בנשתכר ביין מזוג דחייב מיתה ומחלל עבודה דלפמש"כ הוא הכרח חדא דכמו לר"י בנשתכר בשאר משקין יש לו לר"א בנשתכר ביין מזוג ועוד אמאי לא מוקי משנה דבכורות כר"א ובנשתכר ביין מזוג ולמה מוקי בשאר משקין אע"כ דכהא"ג חייב מיתה ומחלל עבודה ועוד ראי' דהא תוס' בבכורות הקשו מדף י"ד בזבחים דקתני השיכור שקיבל פסול דלא נקט שתויי יין ולדעת רבינו א"ש דנקיט שיכור דהיינו בשתה יין מזוג מחלל עבודה דוקא בנשתכר ואתיא ככו"ע ולדעתי יש להוכיח שגי' זו עיקר דבתוספתא פ"ב דכריתות איתא כשם שאם הי' כהן פסול לעבודה וחייב מיתה כן אם הי' חכם או תלמיד חכם אסור ללמוד ולהורות הרי דקאמר דחייב מיתה והיינו ביין מזוג כדאיתא בגמ' ביותר מרביעית ויין מזוג אסור להורות וקאמר לעבודה כהא"ג חייב וראי' ג"כ לסברת הכ"מ כיון דאסור להורות ע"כ חייב מיתה ומחלל עבודה דהרי לתוספתא תליא הא בהא ואין להקשות הא עכ"פ בשתה יין מגיתו אפי' יותר מרביעית גם לרבינו אין מחלל עבודה א"כ למה לא מוקי משנה דבכורות בשתה יין מגיתו דאין מחלל לק"מ דהרי כ' רבינו דפטור בהא ג"כ והא שיכור דחשיב התם ע"כ דלקי כמו כל הני דתני במשנה דא"ש בזרעו של אהרן לקי לדעת רבינו בפ"ו מה' אלו וא"ל אכתי נוקי כת"ק דמוזהרין י"ל כיון דלא קיימ"ל כן רק כר"א לכן מוקי בשאר משקין וכר"א ומהא"ט פסק באמת רבינו בכל הני כר"א דמוכח מסוגי' דבכורות דע"כ בשתה יין מגיתו פטור ולכן לא מוקי משנה כן ומוכח באמת דבנשתכר אף מחלל עבודה וכן מוכח דלר"א בשאר משקין בנשתכר דלקי עכ"פ והטעם דלקי לא משום דילפינן שכר שכר מנזיר דא"כ אפי' מיתה יהא חייב אלא סובר כיון דעכ"פ שיכור הוא מסתברא דלקי דלענין מלקות שפיר י"ל דאין חילוק בין שאר משקין ליין כסברת תוס' יומא הנ"ל דגנאי ליכנס לפנים שיכור משאר משקין (ועמש"כ רבינו דין י"ז שאין זה כבוד לבית הגדול) והבן היטב:
ואולם בדברי ראב"ד שהשיג על רבינו דלא אמרו שחייב מיתה ומחלל עבודה אלא שהוא באזהרה יש לתמוה דבדין ג' השיג דביין מזוג ברביעית אסור לעבוד ורק מותר להורות אמרינן והנה לפי"ז היכא דאסור להורות דהיינו ביותר מרביעית ע"כ דמחלל עבודה וכמש"כ הכ"מ וראי' מתוספתא פ"ב דכריתות דקאמר כשם שאם עבד חייב מיתה ומחלל עבודה כן אסור להורות הרי דתליא זה בזה וקשיא מדידי' אדידי' דסובר דאין מחלל עבודה ואי היכא דאסור להורות אין מחלל עבודה א"כ היכי דמותר להורות ע"כ שרי לעבוד עבודה (דאי רק דאין מחלל אבל אסור לעבוד מה איכא לענין עבודה בין שתה רביעית מזוג ליותר מרביעית מזוג דמחלל עבודה במכש"כ דאסור להורות וכמש"כ הכ"מ) א"כ יקשה ברביעית מזוג דמותר להורות ה"ה דשרי לעבוד ולפי"ז אזלה נמי תי' הכ"מ על השגת הראב"ד דכיון דמותר להורות משמע דמותר לעבוד דלפמש"כ כיון דרבינו סובר היכי דאסור להורות מחלל עבודה א"כ היכי דמותר להורות לא מוכרח לעבוד רק דאין מחלל רק לישב דעת רבינו נראה לפמש"פ הכ"מ דכאן מיירי בליכא רביעית רק עם המים נתישב השגת הראב"ד אף לפי פירושי:
ב') והנה במהר"ם א"ש סי' כ"ד נסתפק אי שתי' משמעותו מה"ת ברביעית או דמשמעותו אפי' בכ"ש רק הלמ"מ מרביעית והביא גמ' דכריתות דקאמר יין ושכר אל תשת יכול בכל שהוא אפי' יין מגיתו ת"ל שכר משמע דשתי' משמעותו בכ"ש והא לדברי הרשב"א בתשו' לתי' השני דמפרש שתי' משמע ברביעית והא דקאמר בכל שהוא היינו מדכתיב יין משמע אפי' בכ"ש ולדעתי תליא זה בפלוגתא דנזיר דף ל"ח למשנה ראשונה איסורו בשתי' ברביעית ואכילה דנזיר בכזית ור"ע יליף מוענבים דו' מוסיף על ענין ראשון דמה אכילה בכזית אף שתי' ואי הפירוש שתי' היינו ברביעית ל"ש דיליף מאכילה דיהא בכזית אבל אי שתי' בכ"ש משמע רק מהלכה ברביעית לכן שפיר סובר ר"ע דו' מוסיף גלי בכאן דלא בא ע"ז הלכה ברביעית אלא דנילף מאכילה ואמנם לפי' השני בתוס' ורש"י שם בתרתי פליגי דלרבנן אפי' אכילה דנזיר ברביעית מוכח ע"כ לרבנן דמשמעותו ברביעית ולכן יליף גם אכילה ברביעית אבל אי שתי' משמעותו בכל שהוא רק מהלכה ברביעית ל"ש ללמוד אכילה ור"ע סובר דשתי' כאכילה להוציא ממשמעות הכתוב ולא דריש אכילה כשתי' ברביעית כרבנן דאז אין מוציא הכ' מפשטי' דשתי' כמשמעותו ברביעית ואכילה דקרא לא הוה מוציא ממשמעותו דאכילה שפיר משמע אף רביעית ומוכח לר"ע שתי' בכ"ש משמע ולרבנן שתי' משמעותו ברביעית:
והנה בירושלמי פ"ו דנזיר דמפרש טעם דמשנה ראשונה דיליף שכר שכר ממקדש דברביעית ואי כרשב"א דשתי' משמע ברביעית ל"צ לילף משכר דמקדש דהרי במקדש אי לאו דכתיב יין ליתורא הוה ידעינן דברביעית מקרא דאל תשת לדעת רשב"א דמשמעותו ברביעית ורק יען דכתיב יין משמע בכ"ש צריך קרא דשכר דמשתכר אבל בנזיר דכתיב ומשרת ענבים לא ישתה משמעותו ברביעית בלעדי הקרא דשכר שכר ממקדש ומוכח לכאורה מירושלמי דלא כרשב"א:
אמנם לי נראה ראי' נכונה דשתיה משמעותו בכל שהוא רק מהלכה ברביעית ממש"כ רבינו בפי' ממא"ס דיי"נ בכ"ש מדכתיב דישתו יין נסכים וכתב הטעם דבכ"ש יען דכתיב ולא ידבק בידך מאומה ומעתה אי אמרת דמשמעותו בכ"ש איך אפשר להוציא הכתוב ממשמעותי' מכח הקרא דלא ידבק בשלמא אי משמעותו בכ"ש רק הלכה ברביעית שפיר הוכיח רבינו דכאן בע"ז לא בא הלמ"מ ברביעית כיון דבע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה והנה רבינו שם כתב גם באכילת תקרובת עכו"ם חייב אכ"ש והיינו ג"כ דסמוך אקרא דלא ידבק אף דכתיב בקרא אכילה אשר זבחימו יאכלו לפי"ז נפשט מכאן חקירת המל"מ פ"א מחומ"צ אי אכילה בכ"ש רק הלמ"מ בכזית דלפמש"כ מוכח דאכילה משמע בכ"ש דאז שפיר שייך לומר באכילת תק"ע לא נאמרה הלכה כיון דתורה קפדה וכתבה ולא ידבק בידך מאומה כאמור:
והנה בכ"מ תמה כיון שמוזהרים על כל שהוא למה אין לוקין ותי' דעל כ"ש אין לוקין כמו בכל איסורין שבתורה וקשה לי התינח לשיטת הרשב"א לקמן בדין ב' דשתי' משמע רביעית שפיר דאין לוקין כמו בכל איסורין אבל לפמש"כ הפוסקים וכן העלה בשו"ת מהר"ם א"ש סי' כ"ד דשתי' כ"ש משמע א"כ מאי מדמה לשאר איסורין שבתורה דהכא דכ' לא ישתה אמאי לא ילקה אכ"ש וכדמוכח לכאורה מנזיר דף ל"ד דפליגי רבנן ור"ע במשנה ראשונה לחד פירוש ברש"י ותוס' אכילה בכזית וכן שתי' ברביעית ולר"ע שתי' ג"כ בכזית ודריש מקרא דיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל דו' מוסיף על ענין ראשון לומר שגם איסור שתי' בכזית והתינח אי שתי' בכ"ש משמע א"כ הילפותא מאכילה להחמיר דבעינן כזית ובזה אין מוציא הקרא ממשמעותי' דעכ"פ גם בכזית הוה שתי' אבל אי נימא דשתי' משמעותי' ברביעית א"כ איך יליף ר"ע מקרא דבכזית עובר לאפוקי ממשמעותי' דא"ע רק ברביעית והא דכ' ו' מוסיף על ענין ראשון הוא ללמד להיפך דאכילה ג"כ ברביעית דבזה אין מוציא מקרא ממשמעותי' דהא גם יותר מכזית הוא בכלל משמעות אכילה:
אך י"ל דהנה מבואר בפירש"י ותוס' שם שיטה אחרת דפליגי בתרתי לרבנן אכילה בשיעור רביעית כפי מה שנופל יין מכוס כשיעור רביעית עיין תוס' נזיר שם ד"ה ואינו חייב ולר"ע שתי' ג"כ בכזית א"כ שפיר מוכח דשתי' רביעית משמע והשתא יליף גם אכילה בשיעור רביעית דאי שתי' כ"ש משמע ורק מהלכה ברביעית איך יליף אכילה ברביעית משתי' כיון דשתי' גופי' משמעותי' אינה כלל שיהא ברביעית דל"ש לומר דקרא אסמכא אהלכה דהוא ברביעית כדמוכח מנזיר דף ס"א דפריך הא הלכה הוא וכ' תוס' דאין סברא דליתי קרא למעוטי דבר שהוא הלכה (יעו"ש לענין דנאמר דקרא ממעט בעכו"ם שאין האב מדיר בנו):
בעת סידור הדברים לבית הדפוס הנה יצא לאור חידושי ח"ס על כתובות ראיתי שכתב בדרך אחר ע"ש בחי' לדף י' וז"ל הנה רמב"ם פ"א מביאת מקדש פסק ככולהו תנאי דבשאר המשכרים לוקה כר"י ופסק דבפחות מרביעית או יין מגתו אסור מה"ת מיהו אינו לוקה לכאורה היינו נמי כת"ק ושוב פסק אם הפסיק בו או נתן מים פטור כר"א נמצא מזכה שטרי ככו"ע והנראה דבנזיר מבואר דר"ש הוא האי ת"ק דר"י דיליף שכר שכר מנזיר א"כ נימא ר"ש לטעמי' דאית לי' בכהת"ר לא נאמרו שיעורים למלקות א"כ שפיר י"ל דמרבה קרא פחות מרביעית דהוה ח"ש מרבינן לי' למלקות ושייך שפיר אל תשת דהוה שיעור שתי' למלקות ומיהו אי לאו ריבוי לא הוה ידעינן למכות אח"ש ואיין מגתו דשכר כתיב דרך שכרות ועוד דלמיתה בעי שיעורא ומלקות לא הוה כתיב אי לאו ייתורא דיין אל תשת אכן אנן קיימ"ל דבעינן שיעורא בכהת"ר א"כ א"א לפרש קרא בחצי רביעית וביין מגתו דאל תשת כתיב ונהי דמ"מ אסורים מה"ת ככל ח"ש דכל איסורים מ"מ מלקות ליכא וע"כ למדרש כר"י שארי משכרים בלאו ועל היין במיתה והנה ר"א דדריש דרך שכרותו ע"כ א"א לומר דלא דרש מיני' שאר משכרים דא"כ הו"ל למיכתב יין שכר בלי ו' דושכר ואע"כ ר"א נמי כר"י יין אל תשת במיתה ושאר משכרים אל תשת באזהרה אלא ר"א מוסיף אדר"י דמדסמכי ענין לו יין לשכר לומר מה שאר משכרים צריך [לשתות] (לאכול) דרך שכרות דהא שכר כתיב ה"ה יין דרך שכרות לאפוקי הפסיק בו או נתן בו מים ור"י לטעמי' דלא דרש סמוכים ואנן דרשינן סמוכין קרי אדר"א טוביינא דחכימי נמצא כל דברי חכמים קיימים ופסק רמב"ם על מכונו עכת"ד:
ג') אי שתה רביעית יין והפסיק בה פטור. ובספר מוצל מאש עמד ע"ז דלא פי' שיעור הפסקה אם הוא כדי אכילת פרס כשיעור אכילה או לא וכ' בספר נר מצוה דבכריתות דף י"ב דפליגי חכמים ור"א בשתה רביעית יין ושהה בשתייתו כדי אכילת פרס ונכנס למקדש חייב. ר"א אמר אם פסק בה או נתן בו מים כ"ש פטור ובגמ' דף י"ג איפסקא הלכתא כר"א וה"מ בשותה רביעית ממש אבל שתה יותר מרביעית מודה ר"א לחכמים דשיעורו בכדי א"פ אבל אם לא שתה אלא רביעית אפי' לא הפסיק בה אלא כדי אכילת פרס ונכנס למקדש פטור וזהו שכ' רבינו כאן שתה יותר מרביעית והיינו ששהה בין שתי' לשתי' בכדי אכילת פרס או פחות מזה אבל אם שהה יותר מכדי א"פ לכ"ע פטור וכן מתבאר מדברי רבינו פ"ו משגגות:
הנה אח"ז ראיתי בס' התוהמ"צ בפ' שמיני שכ' כעין דברינו לישב קו' הרשב"א והכ"מ דרבינו מזכה שטרא לבי תרי וז"ל ומה שפסק שאם הי' שיכור משאר משקין המשכרים ה"ז לוקה ועבודתו כשרה הוא רק אם נשתכר ולא מפני אזהרה זו אלא משום דהשיכור הוא מום הפוסל באדם ולא בבהמה כדאיתא בבכורות דף מ"ה ובגמ' מקשה והלא שכור מחיל עבודה ומשני בשאר משקים המשכרים ודלא כר"י מבואר דלת"ק ור"א החולקים על ר"י שכור משאר משקין אינו מוזהר משום יין ושכר אל תשת אלא הוא בכלל בע"מ ואזיל לשיטתו בפ"ו דבמומין הפוסלים באדם לוקה ואינו מחלל עבודה ולכן בפ"ח מה' ביאמ"ק דלג ולא חשב שכור בכלל המומים הפוסלים באדם לבד כי סמך א"ע על מה שכבר כ' בפ"א עכ"ד וזהו קרוב לדברינו:
הלכה ד
ומותר ללמד תורה אפי' הלכות ומדרשות. והיינו דפסק כריבר"י דבעי דוקא להורות וממעט גמ' אמנם קשה דמשמע דלא ממעט מלהורות רק גמ' אך בהלכות ומדרשות דיליף ת"ק דהחוקים אלו מדרשות אשר דבר ד' זו הלכה מודה ריבר"י דאסור וכן הקשה בלחם יודא ותי' דכש"כ הוא מגמ' והא דת"ק דריש מהחוקים מדרשות ומקרא דביד משה זה גמרא לא משום דמדרשות מסתבר טפי אלא משום דמשמע לי' תיבת החוקים היינו המדרשות יעו"ש אבל לריבר"י לא משמע לי' מהחוקים למעט מדרשות וקשה לי לדבריו מקידושין דף ל"ב דדריש אלה החוקים אלו מדרשות וכ' במהרימ"ט שכן הוא בכריתות הרי דממשמעות החוקים דרשינן מדרשות א"כ יש לתמוה איך אפשר דריבר"י פליג ולא דריש החוקים אלו המדרשות וכן יקשה מנדרים דף ל"ו דדריש כן מתיבות חוקים היינו מדרשות לכן נראה לישב דהנה רבינו כתב ואם הי' חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה הוא ולא כ' כפירש"י שלא ילמד אם ישאלו להוראה אלא שמלימודו ילמדו להורות וא"כ י"ל דמודה וודאי לת"ק דהחוקים היינו המדרשות אלא דסובר דקרא איירי במי שקבוע להוראה והוה דבר הלמד מסופו דכתיב ולהורות ממעט גמ' וכש"כ דרשות אבל רק לאיש שאין קבוע להוראה אבל למי שקבוע להוראה גם גמ' ומדרשות אסור (ועמהרימ"ט פי' מדרשות ריבויי ומיעוטי ובכריתות פירש"י דהיינו מה דדרשינן בפירקא ואולם אפירש"י יקשה מנדרים דף ל"ו דמלמדו מדרשות והלכות ויליף לה מקרא דאותי צוה ד' ללמד אתכם חוקים מוכח דמדרשות היינו ריבויי ומיעוטי דהא בהך דמלמד את בנו מדרשות אין סובל לפרש דלומד עמו מה דדריש בפירקא דזה שייך רק במי שדורש לעם בפירקא אבל לא במי שלומד עם חבירו) וא"ש:
והנה בפ"ו מיו"ט כ' רבינו וז"ל כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה שהשכרות והשחוק וקלות ראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל הא למדת שהעבודה בשמחה וא"א לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות (אף שהוא שתוי שתיה שבתוך הסעודה דאין משכר ממש כמש"כ במג"א סי' צ"ט דעכ"פ הוא שתוי) מדברי רבינו אלו נשמע דכל לימוד אף שאינו מידי דהוראה ג"כ א"י לעסוק בה וקשה ממש"כ רבינו כאן דרק בהוראה אסור ללמד:
אך נראה דהנה בערכין דף י"א איתא מנין לעיקר שירה מה"ת וכו' איזה עבודה שהוא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה ופירש"י דכ' הנה עבדי ירונו מטוב לב ובתוס' כ' ואשכחן נמי גבי ד"ת דכ' ויטב לבו בד"ת וכן בשבת דף ס"ג דרשו ויטבך לבך על ת"ת משמע כדברי רבינו דגם לימוד שלא להורות אסור ג"כ מתוך שכרות דאי אפשר להטיב לבו בד"ת מתוך שכרות ולכן נראה דלאו מילתא דפסיקתא היא רק הענין כדאיתא במס' תענית דף ז' הא דמצי לצעורי נפשי' הא בדלא מצי לצעורי' דאז נקרא חוטא כך נמי בזה יש מי שאף אם יאכל וישתה יכול ללמוד מתוך שמחה וללמוד אח"כ ביגיעה ויש מי שאם יאכל וישתה מתוך שמחה יבטל הלימוד בזה וודאי ימנע מלשתות אף ביו"ט בימי שמחה:
וכן משמע מדברי הגה"מ בה' יו"ט שהביא הירושלמי אר"א אילו הי' מי שימנה עמי התרתי שיהו עושין מלאכה בחה"מ כלום אסרו אלא שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה כדתנן ואינון אוכלין ושותין ופוחזין נשמע דהכל לפי מה שהוא אדם ויש לומר דרבינו ג"כ הוציא דינו מהך דירושלמי כיון שאמרו בירושלמי דבדורות אחרונים כשהן אוכלין ושותין הן פוחזין ע"כ יש למנוע שלא ימשך אחר יינו אף דהוא שתי' שבתוך הסעודה דאין משכר עכ"פ הוא שתוי ואין דעתו צלולה כל כך וכן יש להוכיח מגיטין דף ע' סעודה שהנאתך מרובה משוך ידך הימנה וכדאמרינן ב"ב דף י"ב קודם שיאכל אדם וישתה יש לו כמה לבבות לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד:
שוב ראיתי גמ' ערוכה סנהדרין דף ע' רבא רמי כתיב יין ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממו ופירש"י זכה אם זכה לידע להזהר מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח הלב ולפמש"כ א"ש בפשיטות דאם זכה ואין נמשך אחר ההוללות משמחו שיכול לשמוח בזה דזהו השמחה שעלי' כוונה תורה לעבדו מתוך שמחה וכדברי רבינו וזהו נראה כונת הכתוב ביום השמיני עצרת תהי' לכם אם זכו לשמוח ביו"ט שבעת ימים בשמחת התורה שלא נמשכו אחר הוללות מרוב אכילה ושתי' ועצרו חיל שלא לעבור הגבול שיש בין שמחת הנפש לשמחה של הוללות וקראו עצרה לתשוקת גופם אז יכולין לשמוח בזה ולחוג חג גם בשמיני ולקרוא עצרה לתאוות גופם:
ובהכי ניחא לי מה דקשה לכאורה טובא דהנה בסנהדרין דף ז' איתא דרש ר' יאשי' ואיתימא רנב"י מה דכתיב דינו לבקר משפט וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין אלא אם ברור לך הדבר כבקר אמרהו ואמנם בזוה"ק פ' משפטים איתא תנא כתיב דינו לבקר משפט וכי לבקר ולאו בכולי יומא א"ר אבא לא אלא לבקר עד לא יכלון דיינין וישתון דכל מאן דדאין דינא בתר דאכל ושתה לאו דינא דקשוט הוא דכתיב לא תאכלו על הדם אזהרה לדיין דלא ייכלון עד דדייני דינא הרי דצריך קרא כפשטי' דרק בבקר דן דינא קודם שיאכל וישתה ומנ"ל דרשא דדרשו אם ברור לך כנ"ל ולפמש"כ לעיל מהירושלמי דמעיקרא הי' אוכלין ושותין ויגיעין בתורה א"כ לכן ל"ש שע"י אכילה ושתי' לא ישכיל לעשות משפט אמת ולכן דרשו קרא אם ברור לך אבל עתה שהעיד הירושלמי דאוכלין ושותין ופוחזין שפיר אמרו בזוה"ק דאסור לאכול ולשתות קודם שדן דינא ואין כאן סתירה:
אולם לפי"ז יקשה דמבואר בחו"מ סי' ז' דשתוי אל ידין יקשה הא הדין מבואר בזוה"ק ולפמש"כ גם ירושלמי ס"ל כן (שוב ראיתי כי במדרש פ' נשא הובא כן ובתומים סי' ז' עמד קצת ע"ז):
שוב ראיתי בשו"ת שבות יעקב סי' ק"מ הביא דברי המדרש הנ"ל ובכה"ג עמד ע"ז ותי' דתוס' סנהדרין דף מ"ב ס"ל דגמ' דידן דנקט אל יורה משמע רק באו"ה אל יורה פליג אמדרש והביא שם דכהא"ג כ' בבעה"ט אהא דאמרינן בסוטה דף כ"ט דעד ארבעין שנין אל יורה הוא רק באו"ה אבל בד"מ אפי' בן י"ג שנה מותר לדון וכן פסק בסי' ז' אבל קשה לי דהא כתיב בקרא בפלגות ראובן גדולים חקקי לב וזה בממון כתיב ומינה קיליף בגיטין דף פ"ט דקטן הנראה כגדול ל"מ וא"כ אי באו"ה בעינן ארבעין שנין דאז הוא דהגיע לפלגות ראובן א"כ גם בדיני ממונות ליבעי מ' שנין (ובתרומת הדשן סי' מ"ב כתב אמנם תוס' משאנץ ספ"ה מסנהדרין כ' דשתויי יין מותרים לדון ד"מ ופלא הא כן כ' תוס' שם):
וכן קשה לי טובא מירושלמי פ"ק דסנהדרין דר' יוסי בן חלפתא באו לפניו לדון ואמרו ע"מ שתדון לנו ד"ת והשיב להם איני יודע לדון ד"ת הרי דיש להחמיר בממון יותר שלא לדון וא"כ איך כ' דבן י"ג רשאי לדון ואין רשאי להורות ועמג"א סי' תקנ"ד דאסור בט"ב דהוה כהרהור וגם לדון אסור משמע דלדון קיל מהוראה:
והנה בתענית דף כ"ו איתא דכו"ע מיהת שיכור אסור בכש"כ ויליף לה מדסמך פ' כהן מברך לנזיר ופריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף מברך מותר בחרצן אי מה משרת בע"מ לא אף כהן מברך בע"מ לא הא איתקש לנזיר ומה חזית דמקשית לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא והנה בסי' קכ"ח סקכ"ז איתא דבע"מ פסול משום שמסתכלין בו והקשה הטו"ז תיפוק לי' משום דאיתקש לעבודה וכ' בשו"ת שבות יעקב בסי' א' דהוא גמ' ערוכה דלא איתקש לעבודה רק אדרבא לנזיר מקשינן ואף דלכמה מילתא איתקש לשירות היינו למידי דהוא מסתבר יעו"ש:
שוב ראיתי בגבורת ארי תענית דף כ"ו דהעלה דמה"ת פסול והא דמסיק דאסמכתא ולקולא אין הכונה מדרבנן רק הכי קאמר דהאי דיליף מנזיר רק אסמכתא ולקולא להקיש דבע"מ מברך לית לן בה ולא לילף דאסור בנכ"פ דמנזיר א"א לילף דא"כ נילף דיהא כהן אסור בשתיית יין לעולם אלא וודאי לא ילפינן לשיכור רק להיפוך דבע"מ שרי בנכ"פ ורק הא דשיכור פסול לנכ"פ ילפינן מלשרתו דכ' בעבודה דפסול כשהוא שתוי יין אבל לא דאסור לשתות שהוא פסול לנכ"פ:
הלכה ה
שתה כדי רביעית בלבד והי' בה מים כ"ש או הלך כדי מיל מותר לעבוד. והנה הלחם חמודות פ' אין עומדין דף ס"ה הקשה דגמ' מסיק דרכוב בעי ג' מילין ואמאי לא מחלק רבינו וכן קשה דלאידך תירוצא אמרינן התם דיין האיטלקי בעינן ג' מילין ואמאי השמיטו רבינו ונראה לישב דהנה הפר"ח סי' צ"א כתב דהלכה דאין לחלק בין יין האיטלקי לשאר יינות דמדקאמר סתם שיכור אל יורה משמע אפי' לשאר יינות החזקים וברכוב לא מהני באמת מיל רק בעינן ג' מילין והברכ"י כתב דאוקימתא קמייתא עדיף דיש לחלק בין יין האיטלקי לשאר יינות וא"כ ברביעית משאר יינות דרך מיל סגי בין רוכב בין מהלך והטעם דהשמיטו החלוק בין יין האיטלקי משום דהחוש יעיד ע"ז שאין היינות שווין ועיקר השיעור עד שיפוג וביותר מרביעית אף ג' מילין לא מהני ואין לדבר קצבה לכן השמיטו רבינו ומעתה י"ל אי נקטינן כדברי שניהם יצא לנו דלהלכה לא בעינן ג' מילין ברכוב כיון דתי' ראשון עיקר כדברי ברכ"י וגם ביין האיטלקי י"ל דלא בעינן ג' מילין כיון דאמרינן סתם שיכור אל יורה משמע אפי' רביעית משאר יינות וכן י"ל דסתמא דגמ' בסנהדרין דף כ"ב דביותר מרביעית לית לי' תקנתא משמע אפי' בג' מילין אין תקנתא ביותר מרביעית וא"כ אי יין האיטלקי הוה יותר מרביעית לא הוה מהני אפי' ג' (מילין) [לוגין] והבן:
הלכה ז
א') כהן שיודע משמרת אסור לשתות יין אמנם כהן שא"י משמרתו מותר הואיל דצריך שהות לקבוע משמרתו. וראב"ד השיג ולי נראה ליישב דרבינו קושיתו קו' תוס' בעירובין דף מ"ג דחיישינן לשמא ב"ד בא וסובר רבינו כך דבגמ' מבואר דבעתו אחישנה אם זכו כמו שביאר בפלתי סי' ק"י ומבואר גם בגמ' סנהדרין דף ע"ח הא דאלי'(הו) בא מקודם רק בעתו וכמש"כ ג"כ בפלתי שם והנה לפי"ז זה שכתב רבינו דצריך שהות לקבוע משמרתו והשיג הראב"ד שהרי המצרף והמטהר יהי' עמנו תליא ג"כ בזה דהנה בגאולה דבעתו דבירושלמי פ"ה דמע"ב והובא בתויו"ט שם דבנין המקדש יהי' קודם מלכות בית דוד וא"כ י"ל זה אי בעתו וא"כ לא יהא שם המצרף והמטהר אבל בזכו אחישנה יבוא מלך המשיח ויבנה המקדש ועדיין אלי' לא בא ולפי"ז י"ל דרבי סובר תקנתו קלקלתו סובר כך דלאחישנה ל"ח כיון שקלקלו הדורות ולא אכשיר דרא בעוה"ר דבוודאי אי הוה חיישינן לאחישנה ויבוא ב"ד ויבנה המקדש יש לחוש שלא ישתו יין דל"ש דצריך זמן לקבוע המשמר דהא המצרף והמטהר יהי' עמנו אבל כיון שקלקלו הדורות לא חיישינן לאחישנה רק לבעתו ואז ביהמ"ק יבנה תחלה (בי"ש כדאיתא בר"ה דף ל"א בפירש"י) ועדיין המצרף והמטהר לא בא וגם אלי' עדיין לא בא דבעתו אלי' בא תחילה ולכן שרי לשתות דצריך זמן לקבוע משמרתו אבל בידוע משמרתו אסור לשתות גם לרבי דנהי דסובר תקנתו קלקלתו זה רק אהך דלא חיישינן לאחישנה אבל אכתי יש לחוש לבעתו ושיבנה המקדש בי"ש קודם ביאת אלי' ובן דוד וא"ש דלא קשה מעירובין דשם החשש משום בעתו ולכן אמרינן דאלי' אתי מע"ש ולכן בידוע משמרתו אסור לשתות וזה ברור וראי' לדברינו דהנה בגבורת ארי' בתענית הקשה אמאי אסור כל השנה מטעם שיבנה המקדש הא בר"ה דף י' פליגי אי בניסן אי בתשרי עתידין ליגאל ואין לאסור כל השנה ותי' עפ"י הירושלמי הנ"ל דבנין מקדש קודם למלכות בית דוד וזה אפשר להיות בכל השנה ועוד תי' דבזכו אחישנה הוא כל השנה ולפמש"כ הא בהא תליא דהא דבית המקדש יבנה תחילה הוא בעתה וזהו נעשה ג"כ בכל השנה דרק ב"ד אין בא רק בניסן ותשרי ואמנם רבנן חיישו ג"כ לזכו אחישנה ואז בן דוד בא תחילה ובונה המקדש ולכן אסורין לשתות דהמצרף והמטהר יהא שם ורבי חולק דתקנתו קלקלתו דל"ח לאחישנה ורק חייש לבעתו ואז ביהמ"ק ע"כ יבנה תחילה כדאיתא בירושלמי ועדיין לא בא המצרף והמטהר ולכן מי שאין ידוע משמרתו מותר לשתות דיהא צריך זמן לקבוע משמרתו ובזה נתיישב ג"כ קו' הגבורת ארי' דלרבי ל"ח לשיבנה מהא דביצה דף ה' ולפמש"כ ניחא דשם החשש משום בעתו בוודאי יהא לאיזה זמן אף אם יאחר ח"ו אבל עכ"פ עתיד להיות ויבוא לאמר אשתקד אכלנו וכאן רק חיישינן לאחישנה וכן מה שהקשה מיום הנף דחיישינן לשיבנה ניחא דחשו פי' דיבנה בי"ש והיינו בעתו כאמור ודו"ק אלא דהא קשיא לי דרבינו עצמו כתב בפ"א ממלכים דמשיח יבנה המקדש ומשמע דאייריא מבעתו א"כ ב"ד בא תחילה ושפיר יקשה שוב קו' ראב"ד דהמצרף והמטהר יהא שם ועוד יקשה א"כ מ"ט לת"ק אסורין בכל השנה וכן לרבי לדעת רבינו היודע משמרתו אסור לשתות באותו שבוע אפי' בשאר חדשי השנה ואמאי הא אז אין בן דוד בא ואלי' בא תחילה כמש"כ בה' מלכים וא"ל דאסורין לשתות משום זכו אחישנה וסובר להיפוך דבאחישנה יבנה המקדש תחילה וירושלמי אייריא היכא דזכו אחישנה ובאין יודע שרי לשתות משום דאין יודע משמרתו וצריך זמן לקבוע משמרתו דהמצרף עדיין לא בא דא"כ קשה דרבינו דלא כמאן דלרבי ל"ח לשיבנה משום תקנתו קלקלתו והיינו דל"ח לאחישנה ורבינו כתב משום דצריך זמן לקבוע ואי כרבנן הא רבנן סברי דאסורין לשתות ול"א דצריך זמן לקבוע לשתות:
ולכן נראה דרבינו מפרש תקנתו קלקלתו דלא כפירש"י אלא כך דקלקלתו שאין יודע משמרתו א"כ זה תקנתו דהיינו דסובר דלחוש לבעתו ל"ח משום דבעתו אז בן [דוד] משיח בא קודם ול"ש דלחוש שיבנה דהרי כשיבוא משיח צדקנו במהרה ויבנה הוא ביהמ"ק לא בי"ש (דלפי דרך זה הא דכ' רש"י דיבנה בי"ש היינו אם זכו אחישנה) א"כ לא יהא זה במהרה כ"כ א"כ שרי לשתות יין דהרי עדיין בן דוד לא בא ועד שיבוא היום ויבנה כבר פג יינו ורק יש לחוש לאחישנה דאז פתאום יבנה בי"ש המקדש א"כ זה תקנתו דעדיין המצרף לא בא דב"ד ואלי' יבוא אח"כ וקלקלתו שאין יודע משמרתו תקנתו דצריך להמתין עד שיקבע משמרתו והוא נכון והנה לפמש"כ נראה לי ליישב קו' מהר"ם שיק יור"ד סי' רי"ד הביא להקשות א"כ מי שחל בע"ש או עי"ט כ"ט ימי אבלו יהא אסור ליכנס לשבת וי"ט בגידול שער דהא בתענית אמרינן דלכן בזה"ז ליכא איסור בגידול פרע דיכול להסתפר והא בשבת אין יכול להסתפר ולכשיבנה המקדש ביו"ט יהא אסור לעבוד ומהר"ם שיק תי' דקיימל"ן כאידך תי' דאין מחלל לכן לא גזרו ול"נ ליישב דהנה לרבנן דרבי דחייש שיבנה המקדש היינו דחיישו לזכו אחישנה כמש"כ לעיל לדרך הראשון לפמש"כ שם אי זכו אחישנה יבנה ע"י מלך המשיח ולא יבנה בשבת דרק בעתו יבנה בשבת בי"ש כמש"כ רש"י בר"ה דף ל"א ואי משום חשש דבעתו הא ליכא המצרף והמטהר ואין יודע משמרתו אז בלא"ה לא יעבוד אלא דאכתי תקשה עכ"פ היכי דמכיר משמרתו יהא אסור ליכנס לשבת ויו"ט כשאינו מסתפר מבע"ש ועיו"ט דילמא יבנה בי"ש בעתו בשבת אך י"ל דהא בעתו אלי' בא תחילה ולא יבוא מע"ש וביו"ט וכיון דלא בא מאתמול מותר בשבת לשתות יין כדאיתא בגמ' דעירובין ה"ה לענין להסתפר אין לחוש לכנוס בעיו"ט וע"ש בגידול שער ודו"ק ועיין במהר"ם שיק הביא בשם עיר דוד דכהנים אסורים לשהות בקרין מהא"ט דמהרה יבנה וא"ר לעבודת ק"צ:
ב') והנה במס' תענית דף י"ז וכן בסנהדרין דף כ"ב איתא דחכמים סברי דמי שיודע משמרתו אסור לשתות כל השבת ומי שאין מכיר משמרתו אסור כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ופירש"י אי באנו לחוש שיבנה המקדש גם זה שיודע משמרתו הי' צריך להיות אסור דשמא יבנה המקדש ויהא עבודה רבה ויצטרכו גם לזה שאין משמרתו קבוע אלא דל"ח לשמא יבנה המקדש כי יען שכבר עברו הרבה שנים ולא נבנה ל"ח שמא יבנה והנה הלכה כרבי וא"כ מדין שיהיו כולם מותרים והנה רבינו פסק דכהן היודע משמרתו אסור לשתות בעת שמשמרתו קבוע אם יודע יום משמרתו ואם אין יודע בית אב שלו אסור כל השבת אבל מי שאין מכיר משמרתו ובית אב שלו מצד הדין אסור לשתות לעולם אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שא"י לעבוד עד שיקבע בית אב שלו ומשמרתו וע"ז השיג הראב"ד בתרתי חדא דהלכה כרבי דל"ח לשמא יבנה וא"כ אף מי שמכיר שרי ואי כרבנן א"כ אפי' מי שאין מכיר משמרתו אסור כיון דחיישינן לשמא יבנה ואי דבלא"ה לא יכול לעבוד עבודה דא"י משמרתו הא כשיבוא בן דוד יהא לנו מי שיודיע המשמרות:
והנה על השגה הראשונה תי' הכ"מ דרבינו לא מפרש כפירש"י דרבי חולק איודע משמרתו אלא קאי באין יודע משמרתו ועל קו' השני' תי' הכ"מ דרבינו סובר דלרבי ל"ח שמא יבנה ע"י בן דוד אלא הא כיון דרבינו סובר דמקריבין בזה"ז אעפ"י שאין בית א"כ ביודע משמרתו אסור דראוי לעבודה אבל בשאין יודע משמרתו בלא"ה א"ר לעבודה:
אלא דאכתי יקשה עכ"פ מנ"ל לרבינו להוכיח כן דחיישינן למהרה יבנה ונראה לכאורה דרבינו הוכיח כן מהא דאיתא בר"ה דף כ"ט מהרה יבנה ויאמרו אשתקד וכו' אולם אכתי יש לדחות דשם אינו משום דחיישינן למהרה יבנה רק משום דחשש ריב"ז לזמן בעתה דעכ"פ יבוא ובוודאי יבוא בעתה עכ"פ דהא אנן קיימ"ל כר"י דבעתה יבוא בי"ד בניסן (וכמש"כ בטו"א ר"ה דף י"א) וכדאמרינן בסנהדרין דף צ"ח זכו אחישנה לא זכו בעתה א"כ האי מהרה יבנה אינו דוקא אלא דרך תפלה שיה"ר שיהא במהרה וכן בביצה דף ה' דאמרינן מהרה יבנה בוודאי אינו משום אחישנה אלא עכ"פ יש לגזור משום בעתה יהא בזמן שיהא ובהא ניחא מה שהקשו תוס' מתענית דל"ח למהרה יבנה משום דשם החשש משום אחישנה ע"ז אמרו דל"ח לאחישנה דקלקלתו תקנתו וברה"ש ובביצה משום בעתה ולהכא ודאי צריכין תקנה דעכ"פ יבוא בזמן המיועד לנו בעתו וא"כ אין הוכחה מכאן דחיישינן למהרה יבנה דנזכה לאחישנה:
ולכן נראה דרבינו נפקא לי' דחיישינן למהרה יבנה מהא דאיתא בעירובין באמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין מיד וכבר הקשו תוס' מהך דתענית דל"ח למהרה יבנה ותי' הכונה ביום שראוי לבוא לאפוקי בשבת ויו"ט דא"ר לבוא דיש תחומין למעלה מעשרה או משום דאלי' לא בא בע"ש ובעיו"ט משום טורח אבל רבינו לא ניחא לי' אלא דסובר דיום שבן דוד בא היינו בא ממש וע"כ דחיישינן למהרה יבנה והך דתענית דמבואר דל"ח למהרה יבנה יש לתרץ דשם קאי דנחוש לאחישנה לזה ל"ח אבל בהך דעירובין דל"ח בשבת ויו"ט משום דאלי' בא תחילה היינו בעתה ולכן סובר דה"ה דאסור לכהן לשתות יין דנהי דל"ח לאחישנה נחוש לבעתה:
והא דיקשה אי חיישינן לבעתה א"כ יבוא אלי' קודם כמש"כ הפלתי ותיקשי קו' הראב"ד הא אף בא"י משמרתו כיון דאלי' יבוא קודם לבן דוד הוא יודיע משמרתו של כל אחד ונראה ליישב דהך שא"י משמרתו היינו כיון דא"י משמרתו א"כ א"י כלל אם הוא ראוי לכהונה דמסתמא זה שא"י משמרתו אינו כהן מיוחס וצריך לברר יחוסו שאין חלל ע"י עדים לא בדרך נבואה כדאיתא במשנה דעדיות סוף מכילתין אמר ר' יהושע מקובל אני מריוב"ז וכו' שאין אלי' בא לרחק ולקרב וכו' רי"ו אומר לקרב ולא לרחק ובספר שושן עדות ביאר יפה פלוגתתן דלר"י אין אלי' יכול להורות ע"י נבואה גם במידי דמציאות משום דלא בשמים היא ולר' יודא נאמן יהי' לקרב להעיד ע"ז ע"פ נביאות שהוא דבר התלוי במציאות בזה ל"ש דלא בשמים היא וא"כ ניחא דעד שיבורר ע"י עדות אינו ראוי לעבודה דבשלמא מי שיודע משמרתו א"כ הוא כהן מיוחס וראוי לעבודה אבל מי שאין יודע משמרתו היינו שאין יודע גם יחוסו א"כ אינו ראוי לעבודה עד שיתברר ולכן רשאי לשתות יין:
ואמנם לפי מה שהעלה בשושן עדות שם דפליגי אי נביא נאמן במידי דמציאות אי שייך גם בזה לא בשמים היא א"כ בפשיטות ניחא קו' הראב"ד דהא גופי' להודיע לכל אחד בנבואה מאיזה משמר הוא דהוה מידי דמציאות ג"כ אין נביא נאמן ול"ש לומר שיהא שם מי שיודיע משמרתו כיון דלא מהני בדרך נבואה דלא בשמים היא ודו"ק:
אסור לשתות כל היום. הקשה בגבורת ארי דבמנחות אמרינן דאין מחנכין אלא בתמיד של שחר א"כ לאחר חצות שא"י להקריב יהא רשאי לשתות ותי' דמחנכין בקטורת או משום מנורה דמתקן בערב ולי נראה לפמש"כ רבינו לעיל דלכך אסור לשתות בלילה שמא ישכים בבוקר ועדיין לא פג יינו א"כ מהא"ט גם לאחר חצות אסור שמא למחר בבוקר יהא צריך להקריב ולא פג יינו בשינה עדיין והנה הרב שמחיו"ט הקשה על דברי רבינו דכ' כל כהן שיודע מאיזה משמר ומאיזה בית אב ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסור לשתות יין כל אותו היום הי' יודע מאיזה משמר הוא ואינו מכיר בית אב שלו אסור לשתות כל אותה שבת ותמה עליו דמשמע אפי' הי' יודע שהוא ביום השבת אסור לשתות בשבת ואמאי הא אמרינן במס' עירובין דהאומר הריני נזיר מותר לשתות בשבתות משום שאין אליהו בא בע"ש וא"כ ה"נ אמאי אסרינן בכל השבת כולה ואפי' ביום השבת כיון דבשבת לא אתי משיח:
אך י"ל דלק"מ דבסוג' מבואר דוקא ביום השבת דנדר בו הוא דמותר משום דאע"ג דאי אתי' ב"ד מאתמול הא לא נדר אלא מכאן ולהבא אבל בשאר שבתות אסור לשתות ביין דחיישינן דילמא אתא מאתמול וא"כ אסור לשתות בשבת וא"כ ה"נ בכהן שיודע בית אב שלו אפי' ביום השבת אסור לשתות ביין דחיישינן שמא אתא משיח מאתמול והיום משמרת זמן עבודתו והיותר תמוה אצלי איך תמה בפשיטות על פסק רבינו ולא ראה דרבינו רוח אחרת היתה אתו והלא אנו רואין דלא התיר בפ"ב מנזירות בהאומר הריני נזיר לשתות יין בשבת אלא דוקא משום דס' אם יש איסור תחומין ג"כ נזירות להקל ובשאר שבתות אסור ולא ס"ל דאליהו צריך לבוא מוקדם יום אחד או דאין בא בע"ש וכמו שנתבאר כל זה במרן הכ"מ והלח"מ וא"כ לגבי כהן שיודע משמרתו ביום השבת דוודאי דאסור לשתות בשבת דכיון דס' תחומין למעלה מעשרה אזלינן לחומרא ככל ספק באיסורי דאורייתא ודוקא גבי נזירות דקיימ"ל ס"נ להקל ומה גם לפי מה דנראה מדברי רבינו בה' מלכים דבן דוד אתי קודם אליהו והנה תוס' בתענית הוק' דט"מ ותי' בק"צ וקשה א"כ הא דבכורות דף נ"ב דפריך דאמאי לא חיישינן שמא מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא ומאי פריך הא קיימ"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין והשתא הא דכהנים יכולין להקריב אע"ג דט"מ נינהו דהותרה בציבור ה"ד בק"צ תמידין וקרבן פסח דיחיד וכמש"כ רבינו וא"כ כיון דחובה נינהו לא מצי לאתויי מבכור וא"כ אפי' מהרה יבנה ביהמ"ק לא מצי לאקרובי דטמאים נינהו ותמידין אין ראויים לבוא מבכור ואי לאחר ז' ימים אחר שיטהרו הכהנים הנה בוודאי כולי האי לא חיישינן ומצי לאשתכוחי בהמות אחריני:
אך י"ל לפמש"כ במק"א דבזמן אמוראי בתרייתא הי' להם אפר ותוס' הקשו רק מזמניהם זמני בתראי דלא הי' להם אפר א"כ ניחא דגמ' פריך בזמניהם שהי' להם אפר בא"י א"כ כשיבנה מקדש יהו טהורים דהי' מזין עליהם כשנטמאו ג' וז':
והנה בהאי דעירובין דאמרינן דבשבת שרי לשתות משום דאין אלי' בא מע"ש מפני הטורח הנה רבינו בפ"ד מנזירות כתב טעם אחר מפני דהוה ספק אי יש תחומין למעלה מעשרה וספק נזירות להקל ובכ"מ ובלח"מ תמהו טובא עיין עליו ונראה ליישב דלכאורה קשה הא דפריך הגמ' אי הכי בחול נמי לישתרי דהא לא אתי אלי' מאתמול אלא אמרינן לבי"ד הגדול אתי ה"נ בשבתות וי"ט נאמר שמאתמול בא לבי"ד הגדול וא"כ יקשה הא הוה רק ספק וספק נזירות להקל ונראה דעד כאן לא כתב רבינו דס' לקולא אלא בנדר וקאי בשבת דספק אם יבא היום אבל בעלמא לא והטעם דהנה כשנדר זה לאסור ביין ביום שבן דוד בא א"כ אנן אמרינן לי' שאסור לשתות מיד כל היום שמא יבוא בן דוד היום ונמצא אסור למפרע בנזיר ואף דלא אתי אלי' מאתמול שמא בא לבי"ד הגדול א"כ כשנדר בנזיר הרי עייל נפשי' לספיקא דתמיד יש ספק זה אבל בעומד בשבת דאיכא ספק מצד אחר אם יבוא היום מפני שמא יש תחומין למעלה מי' על ספק זה לא עייל נפשי' מעתה דקאי בחד בשבתא דאיכא ספק אי בן דוד יבוא היום משום דשמא יש תחומין ולא בא אלי' מאתמול הנה עכ"פ ספק זה אי בא אלי' מאתמול זהו ספק איכא בכל יום ספק זה עייל נפשי' לספיקא (אף דהוה ספק מטעם אחר אי יש תחומין למעלה) ולפי"ז י"ל הא דמתרץ הגמ' דלכן שרי יען דלא בא אלי' מאתמול משום הטורח היינו לס"ד דבוודאי אין תחומין רק ספק שמא אתמול בא אלי' לבי"ד ובזה ספק לחומרא דע"ז עייל נפשי' כדאמר דבכל יום יש ספק אם בא אתמול לבי"ד הגדול ולכן צריך לומר הטעם דוודאי לא בא אתמול דלא בא בע"ש מפני הטורח ולמסקנא דספק יש תחומין או אין תחומין למעלה מי' אז א"צ באמת לטעם דלא בא אלי' מאתמול מפני הטורח אלא מפני שספק אם יבוא בן דוד בשבת שמא יש תחומין וספק זה להקל בנזירות דלהאי ספק הא לא עייל רק בחד בשבתא לחומרא משום דאותו ספק אם בא אלי' מאתמול בשבת שמא יש תחומין בזה ספק להחמיר משום דבכל יום איכא האי ספק שמא בא מאתמול לבי"ד הגדול בזה ספק להחמיר דעייל נפשי' לספיקא כנ"ל א"כ למסקנא באמת א"צ לטעם דמפני הטורח אלא משום דספק נזירות להקל:
אלא דעדיין קשה לי דאף דא"צ באמת לטעם דאין אלי' בא מע"ש משום דבלא"ה מותר ביין דספק נזירות להקל אבל עכ"פ אכתי תקשי למה הניח טעם שהוזכר בגמ' דלא בא מפני הטורח דא"ל דלמסקנא דא"צ להאי טעמא נדחה הטעם דאין בא מפני הטורח ז"א דהא בפסחים דף י"ג איתא לה ג"כ להאי טעמא דמפני הטורח וכן הקשה בספר ויקן יוסף:
ונראה דהנה בירושלמי איתא לה ג"כ להאי טעמא דאין אלי' בא מע"ש אבל לא נתנו הטעם דמפני הטורח ולכן אומר דזה תלוי אי יש תחומין למעלה דהנה אי יש תחומין למעלה מי' א"כ אין בן דוד בא בשבתות ויו"ט א"כ גם אלי' לא בא בע"ש כיון דיום שלאחריו הוקבע שיבוא בן דוד וכמש"כ תוס' וכן הוא בספרי פרשה וזאת הברכה אבל אי אין תחומין למעלה א"כ ע"כ לפרש דלכן אין בא מפני הטורח ומעתה לפי"ז לס"ד דאין תחומין למעלה שפיר נתנו הטעם מפני הטורח אבל למסקנא דספיקא אי יש תחומין א"כ הא דאין אלי' בא בע"ש הוא ספק אם מפני הטורח או מפני שיש תחומין ולכן א"צ רבינו ליתן הטעם שמפני הטורח כיון דמספקא לן אי יש תחומין א"כ הא גופי' מספקא לן אי הא דאין אלי' בא מע"ש הוא מפני הטורח או מפני שיש תחומין למעלה מי' וב"ד אינו בא בשבת ממילא לא יבוא אלי' מע"ש לבשר דלא מקדים רק יום אחד וכן הא דבפסחים איתא דאין בא מפני הטורח גמ' קאמר לה כי ההבטחה לא נאמרה אלא סתמא דאין אלי' בא מע"ש וכדאיתא בירושלמי אבל לא ידעינן אם מפני הטורח או משום דאין ב"ד בא בשבת כנ"ל:
ובזה א"ש דיקשה לכאורה אמאי לא פשט מהכא דאין תחומין דאי יש תחומין למה צריך ליתן הטעם דאין אלי' בא בשבת מפני הטורח תיפוק לי משום דיש תחומין ואין לומר משום ע"ש נקט הטעם דמפני הטורח דהא גם בע"ש א"צ להאי טעמא דכיון דאין ב"ד בא בשבת דיש תחומין אין אלי' בא מע"ש דביאתו תקדים יום אחד להנ"ל ניחא דהא"ט דמפני הטורח לא בא בקבלה אלא סתמא דאין אלי' בא בע"ש ובשבת רק דתליא הא בהא דאי יש תחומין א"צ לטעם דטורח ורק אי אין תחומין מסיק הגמ' דע"כ הטעם דאין בא הוא מפני הטורח:
והנה בתפארת ישראל במנחות פ"י הקשה הא בתענית איתא דכהן מותר בשתיית יין משום דתקנתם קלקלתם ול"ח למהרה יבנה א"כ קשה הא דיום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה הא ל"ח למהרה יבנה לפמש"כ ניחא דכ"כ בח"ס בסוכה דלכן ביום הנף חיישינן שמא יבנה משום דבניסן עתידין להגאל א"כ כהנים דשותים כל השנה ל"א מהרה יבנה בכל השנה דהא אי יהא בעתו הנה זמנו בניסן מאי אמרת שמא יבנה באמצע שנה דאי זכו אחישנה ע"ז אמרינן אדרבא תקנתם קלקלתם ולא נוכל לצפות לאחישנה וא"ל א"כ ביום הנף לא ישתה כהן יין דשמא יבוא בעתו לזה י"ל דמשום זה אין לאסור דשמא אינו מבית אב זה שיעבוד כשיבנה ביהמ"ק ביום הנף:
ב') מי שאין יודע משמרתו. והראב"ד השיג והכ"מ כ' דאפשר שלא יודע מיד [אם] הוא מבית אב או משמר זה או זה ונראה לי ראי' מקרא דדה"י ל"א דאחר שכבר הקריבו ת"י הכהנים והלוים שידעו משמרתם לאחר זמן העמיד כל אחד על משמרתו כדכ' ויעמוד יחזקיהו את מחלקות הכהנים והלוים על מחלקותם איש כפי עבודתו לכהנים וללוים לעולה ולשלמים לשרת ולהודות ולהלל בשערי מחנות ד' וכן הדבר מוכרח דהא עתה בזמנינו אפי' כהן מיוחס אין לנו רק מעט מן המעט וכ"כ הכו"פ פ"ו וז"ל איזהו כהן מיוחס זה שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן פלוני כהן בן איש שא"צ בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח והיום אנה נמצאהו שהרי על ספר יוחסין אמרו מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של החכמים וכהה מאור עיניהם וכ' ע"ז היעב"ץ בהגהותיו ונראה שאם ימצא כהן שיש בידו ספר יחוסו מקויים מעשה בי"ד שאבותיו הי' מיוחסים עד זמן הבי"ד דלא חיישינן לבי"ד טועין ומה שאמרו שנגנז ספר יוחסין דבר אחר הוא שלאותו הי' כולל משפחות שבישראל כמו שהוא בדה"י אבל אינו מהנמנע המצא כתב יחוס לכהני בית אב אחד ומשפחה אחת בעם והוגד לי שא"א זקני בעל שער אפרים הי' לו כתב יחוס כהונה עד בפני הבית א"כ כש"כ דלענין משמרות ובית אבות שיש דגם בימים קדמונים מעטים הי' שיודעים משמרתם ובית אבותם ועל הרוב לא יודעים עד שיבררו לעתיד ע"י המשיח שיגלה שזה מיוחס לוי וזה מיוחס כהן כמש"כ רבינו בפי"ב ממלכים ורק אחר שיודע יחוסו אפשר לקבוע משמרתו ובית אב שלו וזה לא יהא מיד כמש"כ רבינו שם דאחר (שתתרחק) [שתתיישב] מלכותו יודיע לנו המלך המשיח (בח) [ברוח] קדשו אבל עבודה תקדים כבר כמש"כ בפ"י ממלכים:
ג') והנה בפ"ט מנטע רבעי פסק רבינו כריוס"י דלאחר החורבן הוא דהתקינו שלא יעלו לירושלים ובתויו"ט פ"ה ממעשר שני הקשה למה לא פסק כחכמים וגם יקשה דרבינו פסק כמ"ד נטע רבעי וכאן כתב כרם רבעי הי' צריך להעלות הן אמת כי בכ"מ נתן טעם ע"ז דרבינו סובר כירושלמי שלכן הי' צריכין להעלות משום דצריכין יין לנסכים ולכן רק בכרם רבעי הי' התקנה אלא דהא גופי' קשיא דבגמ' איתא דרי"ו אמר לעטר שוקי ירושלים וזה שייך בכל פירות כמש"כ הפנ"י לשיטת רש"י שכתב בברכות בפלוגתא אי כרם רבעי או נטע רבעי פירש"י שלמ"ד דס"ל נטע רבעי גם כאן אייריא לענין נטע רבעי וא"כ למה שבק רבינו שיטת הבבלי ונקט שיטת הירושלמי והו"ל לכתוב הטעם כדי לעטר שוקי ירושלים דשייך גם בנטע רבעי:
אמנם על קו' הראשונה כ' בתויו"ט דלכאורה יקשה דבמשנה תני כשרבו הפירות התקינו שלא להעלותן אמאי צריך לזה תקנה חדשה הי' לו לומר דבטלו תקנה ראשונה ועוד למה הצריכו לתנאי כשירצו בי"ד יחזרו דבר לכמות שהי' למה לי תנאי בלא"ה כיון שחסר הדבר לדין תורה יכולין בי"ד לעשות תקנה כמו שירצו ותי' דכאן באמת לא עקרו תקנה ראשונה דזה לא הי' סגי דעדיין אם הי' רוצין להעלות היו יכולין להעלות ודעתם שאין רשאין להעלות יען דחששו לדברי רי"ו בב"מ דף ס' דקאמר ולא יפחות השער דשלא להרגיל למכור בזול ולכן הוצרכו תנאי דבלא"ה לא היו יכולין בי"ד אחר הקטן ממנו לבטל התקנה שאם ירצו יעלו ולרי"ו אייריא לאחר החורבן יען דסובר כחכמים דסברי שם בב"מ דזכור לטוב דמוזיל השער א"כ ע"כ רק לכן התקינו שלא יעלהו ירושלים רק אחר החורבן והא דהצריכו תקנה ולא סגי לעקור התקנה לגמרי הוא כדי שלא להעלות אפי' ירצו כדי שלא לעטר שוקי ירושלים בחורבנה ולכן הצריכו לתנאי שכשיבנה ביהמ"ק יחזור לכמות שהי' דבלא תנאי לא הי' יכולין ב"ד לעקור התקנה דצריך להיות גדול בחכמה ובמנין אך הוקשה לי עדיין הא לכשיבנה ביהמ"ק כבר יהא בן דוד בא ויהי' בי"ד הגדול בחכמה ובמנין והעלה לפי מה דאיתא בירושלמי דביהמ"ק נבנה תחילה קודם שבן דוד בא לכן הצריכו לתנאי ולכן פסק רבינו כריוס"י יען דסובר כחכמים בב"מ דלא חיישינן לשיפחות השער ותקנה הצריכו רק יען שהי' אחר החורבן ועי"ש בתויו"ט:
אמנם נסתרו דברים אלו מכח קו' השני' דהא רבינו כ' הטעם משום נסכים לא משום עיטור שוקי ירושלים וא"כ ל"ש לומר דהתקינו שלא לעלות כדי שלא לעטר בחורבנה דהא לא כתב רבינו טעם זה כלל ועוד קשיא לי לדבריו א"כ בשמעתין דביצה דפריך עדות נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ומשני עדות מסורה לבי"ד לא יטעו ויקשה לתויו"ט ג"כ קתני התקינו משמע דהי' תקנה חדשה לא שעקרו הראשונה והטעם באמת הא גופא דאמרו בשמעתין דביצה לא אישתרי ולכן לא רצו לעקור תקנה כולה דאז תהא ביצה מותרת וזה לא רצו להתיר יען דמהרה יבנה ויאמרו אשתקד אכלנו ולכאורה יקשה א"כ כיון דהי' תקנה חדשה מאי הועילו דאמרו בגמ' דעדות מסורה לבי"ד הרי ביהמ"ק יבנה קודם שיבוא ולא יהא בי"ד גדול ולא יהיו יכולין לבטל דברי ריוב"ז וע"כ לומר שבאמת לא קיימ"ל כן אלא דבן דוד יבוא והוא יבנה ביהמ"ק כמש"כ רבינו בפי"א ממלכים דלא כירושלמי (והא דפסק דלא כירושלמי משום דפשטי' דשמעתין דסנהדרין משמע כן וכמו שהארכנו בפ"א מביהב"ח) וא"כ הדרה קו' תויו"ט לדוכתי למה צריך לתנאי כיון דכשיבנה ביהמ"ק כבר בן דוד בא ויהא בי"ד הגדול אולם נראה דהנה תוס' עירובין דף מ"ג הוק' למה אמרינן במס' תענית דהאידנא כהנים רשאים לשתות יין ול"ח שיבנה ביהמ"ק כדאמרינן בשמעתין דמהרה יבנה ביהמ"ק:
ולכן אומר דרך אחר בזה דהנה רבינו בפ"ו מבהב"ח כתב דמקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין קדשים אעפ"י שאין קלעים וא"כ לפי"ז יש לחוש שיבנה ביהמ"ק דהיינו שעכ"פ יבנה המזבח דנהי דרבינו כתב דמקריבין אעפ"י שאין בית היינו כשיבנה מזבח כמש"כ הבה"ז בזבחים דף ס"ו במג"א סוף ה' ת"ק וא"כ אז יהא שוב צריך להעלות לירושלים כרם רבעי לנסכים ובי"ד גדול עדיין לא נתיסד והא דכ' רבינו דבן דוד יבנה ביהמ"ק היינו הביהמ"ק האמיתי ולכן צריך לתנאי והנה לפי"ז יש לישב קו' תוס' הנ"ל די"ל הא דאמרו בשמעתין מהרה יבנה ביהמ"ק היינו מזבח שאפשר שיבנה קודם שיבנה ביהמ"ק אבל לאסור מטעם שמא יבנה ביהמ"ק לזה ל"ח ולכן כהנים רשאים לשתות יין דאין משמרות קבועים עדיין שאין מי שיודיע להם המשמרות כמו שיבואר להלן בדברי רבינו פה:
אלא דלפי"ז שוב יקשה לכאורה א"כ מאי קאמר עדות מסורה לבי"ד מה אהני לזה הרי בלא"ה אין יכולין לבטל תקנת ריב"ז יען דאם יבנה בזמנינו המזבח ועדיין אין לנו בי"ד הגדול בחכמה ובמנין אך י"ל דשפיר יכולין לעקור תקנת ריב"ז דהא מכלל תקנתו אתה למד דיכולין לבטל גם תקנתו דהא מבואר בשמעתין הא דלא הותר גם ביצה כי מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד:
ולפמש"כ הכונה דהניחו תקנה ראשונה עכ"פ לענין ביצה והנה חשש דיאמרו אשתקד ל"ש רק כשיבנה ביהמ"ק וירצו בי"ד לעשות כתקנה ראשונה שלא יקבלו עדות ביום שבאו רק ביום שלאחריו ויהי' יום שלאחריו יו"ט ויהי' ביצה מצד הדין אסור ויטעו לומר דמותר יען דאישתקד אכלנו א"כ בזה דחשש דיאמרו אישתקד אכלנו הורה לנו רי"ו דעתיד בי"ד לבטל תקנה שלו ולא יקבלו אותו היום עדות א"כ הרי נתן להם רשות שכשירצו יבטלו דבריו:
והנה לכאורה בזה יש לקיים גם דברי התויו"ט דלא יקשה מאי שהקשיתי עליו דאף דבן דוד לא בא וביהמ"ק יבנה תחילה ולא יהא בי"ד גדול יהי' יכולין לבטל דברי ריב"ז דז"א דהא בארנו דדעת רבינו אינו כן דהוא סובר דבן דוד בא קודם ונהי דמכאן אין ראי' לשיטתו עכ"פ לדברי רבינו ע"כ אין הכונה לכשיבנה ביהמ"ק האמיתי אלא הכונה שיבנה ביהמ"ק דהיינו המזבח שאפשר שיהא בזמנינו ג"כ קודם ביאת בן דוד כמו שיבואר:
מעתה לפי"ז י"ל דהוכיח רבינו דע"כ רק כרם רבעי הי' התקנה להעלות לירושלים דאי גם נטע רבעי ומשום כדי לעטר וע"כ לר' יוסי הי' התקנה משום נסכים דאי משום עיטור א"כ למה לכשיבנה מזבח בזמנינו יחזור הדבר לכמות שהי' דהא עדיין בחורבנה וע"כ הטעם משום נסכים דכשיבנה מזבח יצטרכו נסכים וע"כ תקנה הי' רק על כרם והא דאמר רי"ו משום עיטור פירות היינו לרבנן דאמרו דתקנה הי' משום דכשרבו הפירות והיינו דלא יהיו צריכין לעטר השוק וכיון דע"כ אין הלכה כרבנן דאמרו משום ריבוי פירות התקינו שלא להעלות כיון דקיימל"ן כחכמים דב"מ דל"ח להא דיפחות השער כמש"כ התויו"ט לכן פסק כר' יוסי ולדידי' ע"כ הטעם משום נסכים ותקנה הי' רק בכרם אלא דלכאורה יקשה א"כ לפמש"כ דהכונה דהיו מעלין לנסכים לא משום עיטור שוק א"כ יקשה קו' התויו"ט למה הוצרכו לתקנה חדשה דל"ש לומר דתקנו כדי שלא להעלות ולעטר שוקי ירושלים ולפמש"כ דלא הי' מעולם תקנה לעטר ל"ש דתיקנו שלא לעטר ורק כיון דתקנה הי' משום נסכים ונהי דאחר שחרב א"צ לנסכים א"כ די בביטול תקנה ראשונה אבל מה צריך לתקנה חדשה וא"כ יקשה שוב קו' תויו"ט למה צריך לר' יוסי תנאי דלכשיבנה יחזור לכמות שהי' הרי בי"ד יכולין לעשות מה שירצו כיון שחזר לדין תורה כקו' תויו"ט אבל לדעתי לק"מ כי יש להקשות אם איתא כתויו"ט דלר' יוסי תקנה חדשה הי' א"כ למה קאמר דכשחרב בית המקדש הי' התנאי הזה הלא תקנה הי' ולא תנאי ולכן נראה דשפיר הי' צריך לתנאי כי רבינו פ"ב מה' ממרים כתב כי אף בדבר שבטל הטעם דקיימ"ל צריך מנין אחר להתירו היינו בי"ד הגדול בחכמה ובמנין וראב"ד השיג איך ביטל ריב"ז עיטור שוק שתיקנו הקדמונים וכתב הכ"מ שגדול הי' כראשונים ואני אומר הרי בגמ' איתא דרי"ו נקרא לגבי ר"א רק חבירך וע"כ אינו גדול כראשונים ולכן נראה ליישב דהא"ט דהצריכו תנאי שכשיבנה יחזור לכמות שהי' דלא הי' תקנה חדשה חדשה לכן לא הי' יכולין לבטל לגמרי רק עשו תנאי כ"ז שלא יבנה ביהמ"ק דהיינו שלא נוכל לבנות מזבח לא יעלו וכשיבנה יחזור לכמות שהי' וקרא לתקנה זו תנאי יען שאינה תקנה מוחלטת כיון שהתנו שכשיבנה יחזור לכמות שהי' נמצא לפי"ז א"צ לומר דלכן עשו תנאי יען דבי"ד של אחרים יהיו יכולין לבטל דבריהם רק דתנאי הצריכו יען דהם לא הי' יכולין לבטל דברי בי"ד שהי' בזמן המקדש שאינם גדולים כראשונים בחכמה ובמנין:
והנה הצל"ח הקשה למה הצריכו כלל לתקנה לומר שלא להעלות לירושלים פשיטא דהרי רבינו בפ"ב ממע"ש כתב דאין פירות מע"ש נאכל בירושלים וגם אין נפדה רק ירקבו א"כ פשיטא דלא יעלו לירושלים להנ"ל י"ל דבאמת ל"ה תקנה שלא להעלות רק תנאי הי' שיהי' יכולין לפדות (וכמש"כ דלא כתויו"ט והצל"ח הקשה לפי דברי התויו"ט) ודו"ק:
אולם יש להקשות דהנה לפמש"כ המשל"מ דכשמזבח בנוי שפיר נאכל מע"ב בירושלים בזה"ז וא"כ קו' הצל"ח א"ש בפשיטות דהרי כשיבנה מזבח והמקדש חרב דאין יכולין לאכול בירושלים הוה רשאין להעלות לכן הוצרך תקנה שלא להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים בחורבנה מעתה יש לפרש דהאי לכשיבנה ביהמ"ק לאו היינו בימי בן דוד רק שכשיבנה מזבח (ואפי' בזה"ז כשיהא לנו רשות להקריב) דהא יקשה ממנ"פ למאי נפ"מ תקנו שלא להעלות פשיטא דאין יכולין להעלות ולאכול בירושלים כקו' הצל"ח דהדין הוא דירקב ואי דנפ"מ כשיבנה מזבח דהרי אז אמרת כבר שהתנו שיחזור לכמות שהי' א"כ מאי נפ"מ כ"ז שלא נבנה בלא"ה א"י להעלות וכשיבנה גם אחר תקנה שני' יכולין להעלות שכן התנו וא"כ למאי נפ"מ צריך תנאי:
לכן נ"ל עד"א דהנה ברה"ש דף ל"א איתא דפליגי ר"פ סובר ריב"ז התיר כרם רבעי ור"נ סובר שהתיר לשון של זהורית ומפרש שם טעמא דידי' דלכן סובר דלא התיר כרם רבעי דהרי אמרו לר"א כבר נמנו עליך חבירך וריב"ז הי' רבו של ר"א לא חבירו והנה כבר כתבנו דאי אמרינן הטעם משום עיטור שוקי ירושלים אז מסתבר כחכמים שהתקנה הי' קודם החורבן יען דכבר רבו הפירות וא"צ לעיטור שוקים אבל אי אמרינן כרם רבעי אז הטעם משום נסכים ואז מסתבר לומר דהתקנה הי' לאחר החורבן דלא הי' צריכין יין לנסכים וא"כ לפי"ז י"ל דרבינו סובר דע"כ הלכה כר' יוסי דתקנה הי' אחר החורבן דאית לי' כר"פ דריוב"ז התקין שלא להעלות כרם רבעי א"כ מוכח דהי' אחר החורבן מדקאמר כבר נמנו חבירך והא ריב"ז רבו הי' אלא וודאי הי' לאחר החורבן דכבר נתגדל ר"א והי' רק חבירו כמש"כ בפנ"י דמעיקרא הי' רבו ואח"כ הי' חבירו והיינו בסוף ימיו לאחר החורבן וא"כ כיון דתקנה הי' לאחר החורבן ע"כ תני כרם רבעי ומשום נסכים והא דרי"ו אמר משום עיטור שווקים א"כ לדידי' ע"כ התקנה הי' קודם החורבן משום שרבו הפירות י"ל דסובר כר"נ דריב"ז ביטל לשון של זהורית א"כ הא דנמנו חבירך באמת לאו היינו ריב"ז ושפיר י"ל דהי' קודם החורבן ופסק רבינו כר"פ דריב"ז ביטל כרם רבעי והא דנמנו חבירך היינו ריב"ז דהתקנה הי' לאחר החורבן ולכן פסק כמ"ד כרם רבעי ודו"ק:
והנה במשנה פ"ה דמע"ש כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי הי' בדבר אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהי' ר' יוסי אומר משחרב ביהמ"ק הי' התנאי הזה ותנאי הי' בדבר אימתי שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהי' ואיתא בירושלמי א"ר אחא זאת אומרת שב"ה עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד דכ' ובדם ענבים סותה ופי' בפני משה דמדיוק מקרא זה נשמע דבנין המקדש קודם למלכות בית דוד כדמתרגם אונקלוס רישא דקרא אסרי לגפן עירה יסחר ישראל לקרתי' עמא יבנון היכלי' ובדם ענבים סותה קדריש על מלך המשיח כמו שפי' בת"י על המשיח ולית מליך ושולטן דיקום קדמוי מסמק טווריא מן אדם קטיליהון לבושוי מעגעגין באדמא מדמא לעצור דענבין וא"כ קשיא לר' יוסי דהתנו לכשיבנה בית המקדש יחזור לכמות שהי' לעטר שוקי ירושלים בפירות וכי מה איכפת לעטר שווקי ירושלים עד שלא תחזור להיות בשלוה שעדיין בידי האומות:
והנה קשה לי לפירושו דהנה בירושלמי לעיל איתא דהתקנה הי' משום דבראשונה הי' עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויין התקינו שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד ולא נזכר הטעם דאיתא בבבלי ביצה דף ה' כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות וכמש"כ בתויו"ט שם שהם שני טעמים דתחילה תיקנו משום יין לנסכים רק על כרם רבעי ואח"כ תקנו גם על שאר פירות משום כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות וא"כ כיון שיבנה המקדש ויצטרכו יין לנסכים א"כ שפיר הצריכו תנאי שיחזור הדבר לכמות שהי' ומאי פריך הירושלמי (ועתויו"ט פ"ה שכתב לפרש דלכן הוצרכו לתנאי לכשיבנה ביה"מ יחזור הדבר לכמות שהי' משום דחשו שלא יהא להם בי"ד גדולים ולא יוכלו לבטל תקנתם יען דבנין ביהמ"ק יהא תחילה ועדין בן דוד לא בא ותמוה הא בירושלמי מבואר דר' יוסי לא מצי אתיא כמ"ד דבנין ביהמ"ק תחילה) והנה לכן נראה לפרש כונה אחרת בירושלמי הנ"ל דזאת אומרת קאי אר' יוסי דס"ל דתנאי הי' לכשיבנה ביהמ"ק יחזור לכמות שהי' שיצטרכו יין לנסכים דהנה הא דאיתא לעיל בירושלמי דתיקנו שיעלו כרם רבעי משום דצריכין יין לנסכים י"ל דאינו חולק אגמ' בבלי דהטעם משום עיטור שוקי ירושלים דבאמת היינו טעם אחד כיון שהי' צריכין יין רב לנסכים שהי' עושין בטהרה עי"ז נתמעטו הפירות בשוקי ירושלים ולכן תיקנו שיעלה הכל לירושלים והוא מדוייק בלשון הירושלמי בראשונה הי' עושין יין בטהרה לנסכים ולא הי' ענבים מצויין דהיינו דלכן לא הי' ענבים מצויין בשוקי ירושלים ולכן תקנו כדי לעטר שוקי ירושלים א"כ הכל חד טעמא והנה זה ניחא אי ביהמ"ק יבנה תחילה קודם לביאת בן דוד א"כ עדיין לא תהא ברכה מצויה וע"כ חשו שלא תהא מצוי יין לנסכים ולעיטור שוקי ירושלים בפירות לכן שפיר הי' תנאי שיחזור הדבר לכמות שהי' אבל אי בן דוד בא תחילה א"כ תתקיים הנבואה שיהא יין לרוב וא"צ לחוש שלא יהא להם יין לנסכים א"כ למה הצריכו תנאי שיחזור לכמות שהי' וזהו דקאמר בירושלמי זאת אומרת דהיינו מדר' יוסי נשמע דס"ל בנין ביהמ"ק קודם לביאת בן דוד דהא כתיב ובדם ענבים סותה א"כ ענבים יהא מצוי להן ואת אמרת הכין דתנאי הי' בדבר שיחזור לכמות שהי' והא לעתיד לא יהא צורך בתקנה זו אע"כ דס"ל בנין ביהמ"ק קודמת לביאת בן דוד (ובספר מאמר פתיל תכלת כ' לפרש הירושלמי דכונתו להוכיח דביהמ"ק יבנה קודם לביאת משיח רק כ' ע"ד אחר דאיתא במדרש ויחי אין סותה אלא כי יסיתך אם יטעו בהלכה תהא מתכבסת בתחומו והכונה על לעתיד שישובו השופטים ויהא בי"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית ויתבררו כל הספיקות בהלכה ובשו"ת חו"י סי' קצ"ב הביא גי' אחרת כבס ביין לבושו שהוא מחוור להם דברי תורה ובדם ענבים סותה שהוא מחוור להם טעויותיהן אר"ח אין ישראל צריכין למלך המשיח לברר הלכה לפי"ז יתפרש הכי דעל מתניתין קאי דקתני רי"א אומר משחרב ביהמ"ק היה התנאי הזה ותנאי הי' בדבר אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' והוצרכו להתנות כן כמו שביאר בתויו"ט משום שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול הימנו וחששו שמא אותו בי"ד שיהי' בבנין ביהמ"ק שלעתיד בב"א לא יהי' גדולים מהם בחכמה ובמנין לפיכך הטילו הם עצמם תנאי בדבר שאימתי שיבנה תבטל התקנה ממילא ועלה קאמר ר"א זאת אומרת מדחששו על בי"ד שלא יהי' גדולים מהני ש"מ שביהמ"ק עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד דאי בנין ביהמ"ק יהא אחר ביאת המשיח יקשה דכ' בדם ענבים סותה שהפירוש שאז יהא בי"ד הגדול בחכמה ובמנין מכל בתי דינין שעמדו להם לישראל מימות יהושע ואת אמרת הכין שחששו שאז לא יהא בי"ד גדול בחכמה אע"כ שבית המקדש עתיד להבנות קודם ביאת המשיח ואז עדיין לא יהא בי"ד הגדול והשבת השופטים עדיין):
אמנם זהו טעמא דר' יוסי א"כ נשמע דלרבנן דס"ל דהתקנה הי' בזמן הבית כשרבו הפירות ותנאי הי' לכשירצו יחזור לכמות שהי' אם יתמעטו הפירות לא ס"ל דתנאי זה הי' לכשיבנה בית המקדש משום דס"ל דבן דוד בא תחילה ל"ש לומר שיעשו תנאי שיחזור לכמות שהי' כיון דבן דוד בא תחילה יתקיים בוודאי נבואת יעקב אבינו ע"ה ובדם ענבים סותה חכלילי עינים מיין ולא יהא צורך לתנאי זה א"כ נשמע דלת"ק ביאת דוד תקדים לבנין ביהמ"ק וכמו שכ' רבינו בה' מלכים:
ובהא ניחא לי מה שכתב רבינו בפ"ג מה' ממרים דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אפי' נתבטל הטעם ודוקא ע"י מנין אחר שגדול בחכמה ובמנין והראב"ד השיג מביצה דף ה' דאיתא שם דאמנו ריב"ז והתירו וריב"ז לא הי' גדול כאותו דור שבימי הבית ובלח"מ כתב לישב כיון שגם בימי הבית כבר עשו תקנה אחרת כשרבו הפירות שיפדו סמוך לחומה לכן יכולין בי"ד אחר לבטל התקנה לגמרי אף שאין גדול ממנו ואולם תמוה לי הא זה רק לת"ק אבל לר' יוסי דס"ל דאחר חורבן הי' תקנה זו (והיינו דריב"ז כמש"כ בתויו"ט) לא עשו כלל תקנה בזמן הבית כשרבו הפירות שיפדו סמוך לחומה א"כ הדרה קו' לדוכתי' איך יכול ריב"ז לבטל תקנה ראשונה לאחר החורבן כיון שאינו גדול ממנו והנה בתויו"ט הביא ראי' ממשנה זו לדעת רבינו מדקתני דכשרבו הפירות תקנו שיפדו חוץ לחומה ותנאי הי' בדבר שיחזור לכמות שהי' ע"כ משום דחשו שמא יתמעטו הפירות ולא יהא בי"ד גדול בחכמה ובמנין שיוכלו לבטל תקנתם לכן התנו תנאי שיחזור לכמות שהי' מוכח דאף בבטל הטעם בעינן בי"ד גדול ולדעתי אין מכאן הוכחה כלל דהנה בתויו"ט הקשה ע"ז למה הצריכו לעשות תנאי דפשיטא כיון שלפי תקנתם שיפדו חוץ לחומה כדין דאורייתא שיש יכולת בכל בי"ד לתקן כפי מה שצריכין ותי' דלשון התקינו משמע שעשו תקנה חדשה שלא להעלות רק שיפדו חוץ לחומה לת"ק מפני שזלזלו בשער הפירות ולר' יוסי כדי שלא לעטר שוקי ירושלים כשהוא ביד האומות ע"כ חשו שבי"ד שאחריהם לא יהא יכולת בידם לבטל תקנתם ע"כ התנו תנאי זה א"כ קשה שאין כאן ראי' לשיטת רבינו די"ל מטעם אחר הצריכו לתנאי משום דבאמת לא רצו לעקור תקנה ראשונה פן יתמעטו הפירות ואי הי' נמנין לבטל תקנה ראשונה לא שייך להטיל תנאי שיחזור לכמות שהי' לכך הניחו תקנה ראשונה במקומה רק תקנו שיפדו דוקא חוץ לחומה ובתקנה שפיר שייך לעשות תנאי שאם יתמעטו יחזור לכמות שהי' וכן לרי"ו לא רצו לבטל תקנה ראשונה פן יבנה ביהמ"ק במהרה לכן עשו תקנה אחרת שיפדו חוץ לחומה דוקא ובזה הוא דיכולת בידם להטיל תנאי לכשיבנה ביהמ"ק יחזור למקומו וא"כ אין מכאן ראי' לשיטת רבינו:
אמנם לפי"ז י"ל דאתיא שיטת רבינו בפשיטות דהא לכאורה קשה מנ"ל מדריב"ז דצריך מנין אחר להתירו הא באמת ריב"ז לא התיר תקנה ראשונה רק עשה תקנה אחרת שלא להעלות ועשו תנאי שיחזור לכמות שהי' א"כ לא התירו כלל תקנה ראשונה דא"צ היתר כלל אך לק"מ דאי א"צ מנין אחר א"כ ממילא נתבטלה התקנה ל"ש לומר שעשו תנאי שיחזור לכמות שהי' א"כ לפי"ז ניחא דל"ב בי"ד גדול כלל כיון דעשו תקנה אחרת ובתנאי לכשיבנה ביהמ"ק א"כ לא עקרו תקנה ראשונה בכהא"ג א"צ בי"ד גדול אחר:
ה') אולם לי נראה שיטה אחרת דרבינו פסק באמת דלא כר' יוסי דהנה הקשו לפי שיטת התויו"ט דהוא תקנה שלא להעלות א"כ קשה אמש"כ רבינו בפ"ט ממע"ב דאחר החורבן התירו לפדות חוץ לחומה דאיכא איסור להעלות לירושלים בזמן החורבן כדי שלא לעטר שוקי ירושלים שבידי האומות (עיין בצל"ח ובתוס' רע"א שעמדו ע"ז) ולכן נראה שהת"ק מודה דאחר החורבן ג"כ הי' תקנה שיפדו חוץ לחומה ורק בהא פליגי דלת"ק הי' תקנה בזמן הבית שלא להעלות רק תלוי בתנאי שאם ירצה יחזור לכמות שהי' ולא התירו תקנה הראשונה אבל אחר החורבן אימני עלה ריב"ז והתירה דהיינו שעקרו תקנה ראשונה לגמרי ולא הי' תנאי בדבר שיחזור לכמות שהי' כיון שחרב המקדש א"צ לתנאי דממנ"פ כשיבנה ביהמ"ק במהרה יהא יין מצוי לרוב לנסכים (דהא רבינו נקט כרם רבעי ע"כ משום דס"ל דתקנה הי' משום יין לנסכים והא דנקט הטעם כדי לעטר שוקי ירושלים הא בארנו לעיל דהכל טעם אחד) וא"צ עוד לתקנה זו א"כ לעתיד בודאי נשאר על דבר תורה שאם ירצו יעלו ואם ירצו יפדו חוץ לחומה (והיינו משום דת"ק סובר דבן דוד בא תחילה כאשר בארנו לעיל) וע"ז בא ר' יוסי ואמר משחרב בית המקדש הי' תנאי זה והיינו דבא לחלוק על הת"ק דס"ל דתקנה הי' בזמן הבית ובזה עשו תנאי אבל לאחר החורבן התירו לגמרי בלי הטלת תנאי ע"ז בא לחלוק ואמר משחרב המקדש הי' תנאי זה דגם משחרב המקדש הצריכו לתנאי לכשיבנה ביהמ"ק יחזור לכמות שהי' דס"ל ביהמ"ק יבנה תחילה ועדיין בן דוד לא בא א"כ יהא צורך לתנאי הזה א"כ ע"כ לאחר החורבן לא התיר ריב"ז לגמרי רק עשה תקנה שלא להעלות ותלוי בתנאי שכשיבנה ביהמ"ק יחזור לכמות שהי' א"כ לפי"ז א"ש דרבינו פסק כת"ק ולכן כתב דלאחר החורבן התירו לפדות חוץ לחומה ולא כתב דתקנה הי' שלא להעלות דזה דעת ר' יוסי אבל רבינו פסק כת"ק והא דלא הביא דתקנה הי' כשרבו הפירות שלא להעלות דלפמש"כ הא דעשו תקנה כשרבו הפירות יפדו חוץ לחומה הוא רק מפני שלא רצו לעקור תקנה ראשונה אבל מאחר דלאחר החורבן התירו לגמרי תקנה הראשונה ממילא נעקרה תקנה זו דתקנו שיפדו חוץ לחומה וגם לעתיד כשיבנה ביהמ"ק יהיו רשאין לפדות חוץ לחומה דנעקרה התקנה לגמרי (וידוע שיטת רבינו דמה שלא יהא נהוג גם לעתיד אין מדרך רבינו להביאו) ודו"ק:
מעתה נתישבה קו' ראב"ד מריב"ז דאימנו עלה והתירו דהנה בפ"ב ממע"ב כתב רבינו דאם אין מזבח אין אוכלין מע"ב בירושלים ופירות הנכנסין לתוכה ירקבו וכן הדין בנטע רבעי (ועצל"ח בשמעתין מה שעמד לחקור על זה) א"כ לפי"ז שפיר הי' ריב"ז יכול לבטל תקנה ראשונה דתקנה ראשונה הי' לעלות לירושלים ולאכול שם אבל עתה שחרב הבית ואין לנו מזבח ואין יכולין לאכול כלל בירושלים רק אם יכנסו לירושלים ע"כ ירקבו א"כ ע"ז לא הי' תקנה מעולם ושפיר אף בי"ד שאין גדול כראשונים יכול לבטל ושפיר אמנו עלה ריב"ז והתירו (רק לר' יוסי דסובר דביהמ"ק יבנה תחילה א"כ יהיו רשאין לאכול בירושלים לכן סובר דלא אימנו עלי' להתיר כיון שאם יבנה ביהמ"ק יש מקום לתקנה הראשונה להעלות לירושלים רק עשו תקנה כ"ז שלא יבנה אסור להעלותו ותלוי בתנאי שאם יבנה יחזור לכמות שהי' דהא אפשר לקיים התקנה הראשונה להעלות לירושלים ולאכול שם) וזה ברור:
ו') והנה בהאי ענינא נראה לי לבאר מה דקשה עוד לדעת רבינו דס"ל דצריך בי"ד גדול מראשונים מהא דריב"ז תיקן שיהיו מקבלין את העדים ממנחה ולמעלה והא ריב"ז לא הי' גדול כראשונים בזמן הבית שתקנו שלא לקבל את העדים מן המנחה ולמעלה אך א"ש דהנה בגמ' איתא דרב יוסף ס"ל ביצה אסורה משום דצריך בי"ד אחר להתירו ופריך והא ריב"ז אימנו עלה והתירו ומשני כי אימנו אעדים אביצה לא אימנו ואביי פריך הא מעיקרא לא אימנו אביצים רק אעדים, אימנו אעדים אימנו נמי אביצים ורבא קאמר מי לא מודה ריב"ז דאם באו מן המנחה ולמעלה דנוהגין היום קודש ולמחר קודש והנה תמהו אדרב יוסף דס"ל דלא אימנו אביצה הא שפיר קאמר אביי דאימנו אעדות אימנו נמי אביצה וכן הא דרבא תמוה הא ע"ז אנו דנין אם נוהגין למחר קודש דאי ביצה מותרת היינו משום דאין נוהגין כלל למחר קודש וכן הקשו בתוס' מנ"ל דנוהגין למחר קודש לריב"ז:
ולכן אומר דהנה לקמן איתא דנהרדעי סברי דביצה מותרת דלא מצינו אלול מעובר מימות עזרא ופירש"י דזה שפעם אחד נתאחרו לבוא ותקנו שלא יהיו מקבלין עדות החודש מן המנחה ולמעלה דבאותה שנה קבלו העדים ולא הי' מעובר רק שתקנו שאם יארע פעם אחרת לא יקבלו עוד לפי"ז אני אומר דמיד דתקנו שמכאן והלאה לא יקבלו עדות באותו יום רק ביום שלאחריו ויהא יום שלאחריו קודש מה"ת תיקנו שבזו השנה ג"כ יהיו נוהגין למחר קודש משום דלשנה הבאה כשיבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויהא למחר קודש יאמרו אשתקד מי לא הי' נוהגין חול לכן תקנו שמעתה ישמרו למחר קודש והי' מיד בשנה זו שני ימים קודש והוה קדושה חדא ממש באותה שנה:
ובזה מדוייק הלשון דנוהגין היום קודש ולמחר קודש דהא למחר מצד הדין הי' קודש ולפמש"כ ניחא דהכונה דתיקנו בשנה זו מיד לנהוג למחר קודש ומעתה זהו טעמא דרב יוסף דס"ל ג"כ כשיטת רבינו דא"י להתיר רק בי"ד שגדול מהראשונים רק בהא דתיקן לקבל העדים מן המנחה ולמעלה לא חלה מעולם דהא לא מצינו אלול מעובר ואף באותה שנה קיבלו העדים מן המנחה ולמעלה ולכן שפיר יכולין לבטל תקנה זו שתקנו שלא לקבל (דהא רבינו כתב אם פשטה תקנה בכל ישראל וא"כ כיון שלא חל התקנה א"כ לא פשטה כלל) ואמנם תקנה השני' שתקנו מיד בשנה ראשונה שינהגו למחר קודש והי' קדושה אחת וביצה אסורה תקנה זו חלה באותה שנה וכיון שחלה שוב אין בי"ד אחר יכול לבטל אם אינו גדול כראשונים ולכן ס"ל דאביצה לא אימנו דהא אין יכולין לבטל בזה תקנה הראשונה והיינו נמי דרבא דקאמר מי לא מודה ריב"ז דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קודש ולמחר קודש היינו דריב"ז ע"כ מודה דבאותה שנה שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהי' נוהגין למחר קודש מצד התקנה וא"כ כיון שנהגו קדושה אחת א"כ אף שתיקן ריב"ז שיקבלו העדים מן המנחה ולמעלה אבל תקנה זו שיהא למחר קודש כמו בשנה ההיא לא נתבטלה וא"כ ביצה אסורה וא"כ מיושב שיטת רבינו דל"ק מריב"ז דהא דתיקן ריב"ז שיקבלו עדים מן המנחה ולמעלה היינו משום דתקנה ראשונה שלא לקבל עדות לא חלה מעולם כיון דלא מצינו אלול מעובר ובאותה שנה הא קבלו העדות וא"ש מאוד:
אך לכאורה קשה הא מדברי רבינו בפ"ה מקידוש החדש נשמע דס"ל דכמה פעמים הי' יום שני קודש יען שעיברו החדש א"כ לית לי' דלא הי' אלול מעובר מימות עזרא א"כ לדידי' ע"כ אירע הרבה פעמים דבאו העדים מן המנחה ולמעלה ולא קבלום עד יום שני א"כ חלה התקנה ויקשה איך התיר ריב"ז תקנה ראשונה כיון דלא הי' גדול כראשונים:
אולם י"ל דהנה בתוס' הביאו גי' ר"ח אם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה והי' נוהגין היום קודש ולמחר קודש נראה הכונה כך דהנה רבינו בפ"ג מקדה"ח כ' דאם באו עדים ביום ל' והעידו שראו בליל ל' אפ"ה מקדשין החודש למפרע ביום ל' והנה זה הי' קודם תקנת חכמים שתיקנו שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה וכן לאחר תקנת ריב"ז שתיקנו שיקבלו מן המנחה ולמעלה לכן גם כשבאו ביום ל"א מקדשין למפרע אבל כשתקנו שלא יקבלו מן המנחה ולמעלה נכלל באותה תקנה שאם באו ביום ל"א שמקדשין ביום ל"א לפי"ז הכי קאמר אם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה אלא באו ביום ל"א (והעידו שראו בליל ל' ע"כ הי' מעברין החודש ביום ל"א) א"כ נהגו היום קודש ולמחר קודש מצד התקנה והוה קדושה חדא ממש א"כ אף דלאחר תקנת ריב"ז מקדשין ביום ל' למפרע דזה הי' יכולת ביד ריב"ז לבטל תקנה ראשונה כיון שלא חלה תקנה זו מעולם אבל מה שנהגו לפי תקנה ראשונה שהי' ביום ל"א קודש (היכי דהעידו שראו בליל ל') זה לא נתבטל דתקנה זו נכלל בתקנה ראשונה ג"כ דכמו שתקנו שינהגו היום קודש יען שהתחילו לנהוג בקדושה כן תקנו נמי אם יבואו ביום ל"א שהתחילו לנהוג ע"כ בקדושה פן יבואו העדים ויעידו שראו בליל ל"א וכן תיקנו שיגמרו בקדושה דהיינו שיקדשו יום ל"א ותקנה זו אין יכולת ביד ריב"ז לבטל דתקנה זו שיהא יום שני קודש נכלל בתקנה זו שינהגו יום ל"א קודש ותקנה זו חלה מיד בשנה ראשונה כנ"ל והוה קדושה חדא וביצה אסורה וא"כ אף לאחר תקנת ריב"ז היכיא דלא באו עד יום ל"א והעידו שראו בליל ל' שמקדשין החודש למפרע ע"כ יום שני נשאר קודש כיון דהתחילו לנהוג קודש פן יבואו עדים ויעידו שראו בליל ל"א א"כ אף שבאו והעידו שראו בליל ל' ומקדשין למפרע יום הל' אבל יום שני צריכין לגמור בקדושה כיון שהתחילו לנהוג בקדושה כן יעידו שראו בליל ל"א כמו שהי' קודם תקנת ריב"ז:
וא"כ ניחא אף דסובר רבינו דהי' אלול מעובר היינו בגוונא שבאו עדים ביום ל"א והעידו שראו בליל ל"א שזמנו הוא באמת מצד הדין לקדש יום שני אבל הא לא אירע מעולם שיבואו עדים ביום ל' מן המנחה ולמעלה או ביום ל"א והעידו שנראית בליל ל' לא אירע מעולם באמת א"כ תקנה זו לא חלה מעולם שפיר יכולת ביד ריב"ז לבטל תקנה ראשונה ולקבל עדות החודש ביום א' בין שבאו מן המנחה ולמעלה בין שבאו ביום ל"א והעידו שראו בליל ל' אבל תקנה ראשונה שיהא כקדושה חדא שצריכין לנהוג קדושה ביום השני משום שהתחילו בקדושה זה אין יכולת בידם לבטל ושפיר הוה גם עתה קדושה חדא והביצה אסורה ודוק היטיב והוא עצה עמוקה:
והנה ראיתי בצל"ח שכ' דלפי דברי רבינו שסובר דמקדשין החודש למפרע ניחא הא דקאמר שתקנו שהיום קודש ולמחר קודש מצד מנהג יום שני קודש א"כ סובר דזה הדין הוא לפי תקנה ראשונה ולדעתי זהו תמוה מאוד דבוודאי לפי תקנה ראשונה שחשו לקילקול המוספין (כמש"כ רבינו בפ"ג) כש"כ דאיכא קילקול מוספין אם יקדשו למפרע רק אדרבא דינו של רבינו משכחת רק קודם שעשו תקנה ראשונה או לאחר תקנת ריב"ז שמקדשין תמיד יום הל' וזה ברור: