אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ה · הלכה א

פרק ה

שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנא' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק כאביי נגד רבא ובה"ג כתב דכונת רבינו בכ"ש ע"י תערובות וכן כתב באורח מישור והוסיף עליו לומר דפסק כזעירי דמכריע ואולם לדעתי אי אפשר לפרש כן חדא דרבינו מסיים אחד המקטיר עצמו ואחד ע"י תערובות לוקה משמע בעיני' ג"כ לוקה בכ"ש ועוד דהא לאביי מרבינן ערובו בכ"ש היינו ע"י תערובות ולרבא מרבינן כ"ש רק בהיתר מצטרף לאיסור דהאיסור חצי זית והיתר חצי זית אבל ח"ש דהיינו חצי זית ע"י תערובות ליכא קרא לרבויי כמבואר בתוס' וא"כ אי נפרש בכ"ש היינו ע"י תערובות גמור וזה לא נשמע מקרא לרבא רק לאביי וא"כ מוכח דפסק כאביי ועיי' בס' שמן רוקח, והנה בכ"מ כתב דרבא לאוספי אדאביי אתי כבר הקשה עליו הלח"מ דבגמרא אמרו דפליגו אלא דאי מהא יש לומר דמפרש דהפלוגתא בהא דלרבא דוקא חצי קומץ בכזית חייב בנתערב ולאביי אפי' חצי זית נתערב חייב אבל בעיני' יש לומר דלא פליגי אדאביי אלא דבלא"ה דבריו מקושים כיון דרבא מוסיף דקרא לחצי קומץ בעיני' דחייב ליכא קרא לחצי זית דחייב וכבר השיג עליו בס' מוצל מאש סי' נ"א והלח"מ כתב דכונת רבינו איסורן בכ"ש היינו איסור תורה לבד ובמוצל מאש השיג עליו דא"כ לח"ש כבר נודע מכל חלב כמו כל איסורן שבתורה ולמה הביא קרא דכל שאור אך יש לומר דמהא לא קשה דמחלב לא אתי דכרת כמוש"כ מהרלנ"ח הובא במשל"מ בפ"א מה' חמץ ומצה ועוד יש לחלק בין מידי דאכילה למידי דהקטרה לא ילפינן מכל חלב ובספר אורח מישור הקשה דבהלכה ב' מוכח דסובר דלקי בנפל כ"ש לקטורת, והנה הרדב"ז כתב דבאמת פסק כאביי משום דקיי"ל כרי"ו דס"ל כן במנחות דף כ"ז ופלא הא בההוא פסק רבינו דלא כרי"ו רק כריב"ל דלהכה כותי' נגד רי"ו בכל מקום כמ"ש בר"ן בנדרים ועכ"מ פ"ב דנדרים ותוס' חולין צ"ז וסובר דאין הקטרה פחות מכזית ואין קומץ פחות מב' זתים וא"כ אדרבא יוקשה יותר למה פסק כאביי כיון דפסק בההוא כריב"ל דאין קומץ פחות מכזית ואי משום דכאן גלי קרא א"כ ע"כ דאין ראי' מרי"ו דס"ל כאביי דהתם לאו בקראי פליגי משום דהתם מקטיר אח"כ כל הקומץ לכן סובר רי"ו דהו' הקטרה בפחות מכזית כמש"כ התוס' במנחות ובלח"מ הקשה עוד לפמש"כ רבינו בפ"א מה' חומ"צ דבאוכל כזית מן התערובות א"ח כרת רק מילקי לקי ע"כ דפסק כחכמים דלא דרשי כל דלר"א אפי' כרת חייב כמו שכתב הה"מ שרבינו פסק כרבנן א"כ איך כתב כאן דבכ"ש הא לא דרשי כל אמנם בכ"מ בה' חומ"צ תמה להיפוך אי דעת רבינו לפסוק כרבנן אפי' מלקות לא לחייב דהא רבנן סברו על עירובו בלא כלום וגם למה הביא דרשא דשל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל וא"כ קשיא ממנ"פ אי כר"א אפי' כרת לחייב ואי כרבנן אפי' מלקות לא לחייב.
הנה תוס' מנחות שכתבו לאביי צריך קרא על עירובו דחייב אבל על היתר מצטרף לאיסור לא צריך קרא דהרי חייב על כ"ש וזהו דלא כתוס' ע"ז שכתבו לרבינו יקיר דאף לר"ש דכ"ש למלקות אפ"ה צריך קרא להיתר מצטרף ולר"ת דאין צריך להיתר מצטרף לאיסור מבואר דסובר דבעירוב היכא דלא שייך ביטול שוה הדין כ"ש למלקות כמו כזית לרבנן ולתוס' מנחות אמרינן לאביי צריך קרא על עירובו אבל לרבא אין צריך קרא לעירובו כיון שהוא בכזית ואין צריך קרא רק לחצי זית ולהיתר מצטרף לאיסור וא"כ תוס' דמנחות דלא כחד ויקשה עליהם קו' התוס' בע"ז לר"ש ל"ל משרת הא מגע"כ נדע טכ"ע כיון דנוטלפ"ג שרי דהא לית להו לא כתי' ר"י ולא כתי' הר"ת ונראה דא"ש בין לר"י ובין לר"ת די"ל שאני קרבנות דאף דבאיסורן צריך קרא לר' יקיר לר"ש דכ"ש למלקות משום דהו"א בתערובות לא אמרי' היתר מצטרף לאיסור אבל בהקרבה אין צריך כיון שהכל קרב על המזבח הרי האיסור כולו ביחד כאחת ודמי לבל יראה דעובר אפי' בתערובות כמו שהוא דעת מרן בפ"א מה' חומ"צ דלא בעינן בתערובות לכן א"ש כר"ת די"ל בהקרבה דחד בחד שייך ביטול כמ"ש תוס' זבחים דף ע"א א"כ הו"א ח"ש בעירוב פטור צריך לאביי קרא אבל לרבא אין צריך קרא בכזית דלא אמרינן חד בחד בטיל אבל באיסורן דלא אמרינן חד בחד בטיל א"כ אף ח"ש בעירוב אין צריך קרא.
גם בס' מנחה טהורה מנחות דף י"ז הביא בשם מהר"י קורקס שכתב על דברי רבינו שכתב בכ"ש הכונה איסורא בלבד אלא דהקשה למה הוצרך ליחד קרא והא זה נוהג בכל איסרין מקרא דכל חלב ולמה פרט אותו כאן ולזה י"ל שדרך רבינו להסמיך אל פסוק אשר נראה לו עכ"ד ונראה שדעת מהריק"ו דכל איסורין ילפינן מכל חלב והרדב"ז בלשונות כתב ג"כ לצדד דהו' רק איסור גרידא ובסוף מסיק דלמלקות קאמר והביא שכן משמע מתוס' מנחות נ"ח ובמנחה טהורה השיג על כ"ז אי שייך בכל איסורן לאסור ח"ש מ"ש פיגול לאוכל חצי זית ופיגול לא הו' בחצי זית ורצה לחלק דפיגול לא הו' ע"י מעשה לא שייך אחשב"י כמש"כ הח"צ סי' פ"ו אך הקשה ע"ז דגם פיגול ע"י דיבור הו' כעין מעשה ואולם לדעתי לא קשה מפיגול משום דבפיגול צריך שיחול האיסור לא שייך שיחול על ח"ש אבל בשאר דברים ח"ש אסור אפי' בלאו במידי דאכילה, והביא שם להקת נביאים דסברו דבשאר איסורים ח"ש מותר מה"ת אף דמרש"י שבת ע"ה משמע ח"ש אסור היינו משום דגם שם כתיב לא תעשה "כל" מלאכה וכדבריו כתב הפמ"ג בפתיחה דשאני שבת דכתיב "כל" ועוד נדבר ע"ז אי"ה.
מעתה נראה ליישב דברי רבינו דתוס' פירשו דפליגי אביי ורבא בהא אביי סובר יש הקטרה פחות מכזית מכל וכי כל לרבות עירבו ורק מרבה חצי קומץ היינו זית אין צריך לרבות עירובו כיון דהוא כזית פשיטא דגם בתערובות חייב וצריך קרא לרבות חצי זית חמץ והיינו לזעירי דקאמר המל"א בשאור אך הקשו חדא דכ' דלרבא אין צריך לעירוב משום דהוא זית אמאי הא ע"י תערובות כתבו התוס' בע"ז דלר"ש כ"ש למלקות אפ"ה בתערובות שרי וכן הקשה בשעה"מ בפ"א מה' חמץ ומצה עוד הקשה באו"ח דקאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף והא בתערובות הו"א דלאביי פטור דהא דס"ל דבכ"ש חייב היינו בעיני' לכן נראה ליישב דרבינו בפ"א מהלכות חמו"צ כתב דעובר בכותח הבבלי אבל יראה כפירש"י בריש אלו עוברין היינו בבל יראה ודעת הה"מ דדוקא כשיש כזית בכא"פ ודעת הרמ"ך שאפי' יותר מכא"פ שהרי עכ"פ שהה בביתו כזית חמץ בתערובות והנה הסבר הדברים אלו הוא דס"ל בכל תערובות אף דבטיל אבל איסורא כמאן דאיתא רק דהו' ח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת לדעת רבינו כמו שביארנו [ובס' יערות דבש כתב בסוף ספרו דדמיא לטומאת משא דלא בטיל וכמש"כ תוס' בבכורות דף כ"ב דרק במידי דאכילה אמרינן כשהוא יותר מכא"פ דאיסור שאכל כבר אזיל אבל בטומאת משא בפעם אחת נושא עכ"פ כל האיסור והיינו אי אמרינן איסור כמאן דאיתא דמי וכ"כ בפלתי בסי' ק"ב דלכן דשיל"מ לא בטיל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאיסורא כמאן דאיתא דמי ובארנו במקום אחר דהא"ט דאין מבטלין איסור לכתחלה דאיסורא כמאן דאיתא דמי וכ"כ עוד בפלתי בסי' ק"י דלא שייך בהקרבה על מזבח כל דפריש מרובא פריש כיון דעכ"פ מקריב הכל על המזבח] ולפי"ז זהו סברת התוס' דלרבא דבכזית אין צריך קרא לעירוב משום דאפי' ביותר מכא"פ ג"כ עכ"פ איסורא כמאן דאיתא וקרב כל כזית איסור בבת אחת ולכן צריך קרא רק לרבות חצי זית חמץ וחצי זית מצה וא"ש דקאמר לאפוקי מדאביי דהרי ע"כ הקטרה שאני דאפי' ביותר מכא"פ חייב ה"ה אי כ"ש חייב אז אף בהקטרה מחייב בתערובות ואביי סובר דצריך קרא אף בתערובות ממש דס"ל כ"ש בתערובות שרי כסברת תוס' בע"ז ולכן קמ"ל קרא דלענין הקרבה חייב אכ"ש לא משום צירוף אלא דהכ"ש לא בטיל כמ"ש תוס' להדיא בשמעתין והיינו כיון דחזינן דקרא מרבה עריבו מכי כל א"כ מהיכי תיתי לומר שרבי קרא אף דבטיל איסור חייב משום היתר מצטרף לאיסור הא י"ל דקרא מרבה דחייב משום דהכ"ש לא נתבטל כלל ואין צריך כלל לצירוף אך כל זה בתערובות גמור דהיינו איסור בלוע מבנו"ט בהיתר אבל תערובות כזה שנתערב יחד בלוע נו"ט כמש"כ הריטב"א חולין דף צ"ח [וכ"כ בעל המאור דלא כרשב"א חולין בשם הראב"ד] דבכה"ג איירי הא דהמצל"א בזה לא שייך סברת תוס' בע"ז דכ"ש ע"י תערובות שרי זה שייך בתערובות גמור ע"י בליעה ולפי"ז שפיר קאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף כלל ואין לומר ע"י תערובות שרי ואף לאביי צריך שפיר קרא לרבות דזה אינו דכאן דאמר שאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור היינו באיסור שאין בלוע בהא אין צריך צירוף ולפי"ז א"ש גם קו' האו"ח הא דקאמר אביי בשלמא לדידי דנפישי חולין הא גם לאביי לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור רק בבליע לפמש"כ תוס' לחלק אפירש"י ושם בקופות ליכא בלוע ולהנ"ל א"ש דלתוס' אדרבא לא איירי מבלוע רק חולקין אפירש"י דהיתר מצטרף לאיסור היינו בנפרדים ואין מעורב ותוס' סברו דבעינן תערובות מעורב יחד אבל לא בתערובות ע"י בלוע ולכן בקופות ג"כ לפמש"כ תוס' דאיירי קמח בקמח שפיר הו' תערובות יחד בלא בלוע ובלא נתינת טעם בהא שייך שפיר היתר מצטרף לאיסור ולפי"ז יש לומר גם לדעת רבינו דפסק כר"א ורק לר"א ג"כ בעינן בכא"פ וזהו רק בחמץ אבל בהקטרה אף ביותר מכא"פ ומסברא כן ואין צריך לזה קרא כלל ורק צריך קרא שאם הקטיר רק כזית מן התערובות שאין מן החמץ רק כ"ש לזה צריך קרא דחייב ג"כ והן הן דברי רבינו דזה שכתב רבינו בכל שהן אין הכונה שנפל כ"ש לתערובות כמש"כ הבה"ז הנ"ל אלא הכונה דאוסרן בתערובות בכל שהן אם נפל כזית חמץ לכמה זתים מצה אף ביותר מכא"פ אסור דלא שייך ביטול לענין הקטרה דאכל שהן חייב [ע"ד שכתב רבינו לעיל בפ"ד בכל איסורי מזבח בטריפה ובשור הנסקל אוסרן בכל שהן שהכונה שאין להם ביטול אפי' באלף כן כאן כונתו בכל שהן שאין לו ביטול וכתב ע"ז אח"כ אם הקטיר מן השאור בעיני' או בתערובות חייב והכונה דאף אם רק הקטיר מן התערובות הלזה רק כזית ג"כ חייב והיינו כרבא ממש או שהקטיר הן עצמן והיינו בעיני' אם הקטיר כזית חייב ודו"ק.
ושוב כתב אח"כ בהל' ב' דקטורת אפי' נפל רק כ"ש לקטורת פסלה וחייב אכזית וזה רק בקטורת דאם הוסיף בה על סממני' פסלה אבל בשאר מנחות לא נפסל בכ"ש רק בנפל כזית אפי' לביותר מכא"פ אוסרין בכל שהן דאין לכזית שאור ביטול אבל כ"ש דהוא ח"ש שנפל לתערובות מצה בטלה דח"ש ע"י תערובות דהיינו שהי' מתחילה ח"ש באמת בטל גם לענין הקטרה וזה לא רבתה תורה וא"ש.
על החקירה אי במזבח שייך בכא"פ משום דאפי' יותר מכא"פ הוא כא"פ ולכאורה יש להביא ראי' לחקירה זו בזבחים דף ל"א אמרינן דהקטרה על המזבח הוא מסתמא ביותר מכא"פ דאין שורף האש כ"כ מהרה א"כ אפי' כשמעלה איסור בכא"פ אין מתעכל אלא ביותר מכא"פ ושפיר חייב וע"כ משום דעכ"פ הוא ביחד בשעת העלאה כשיעור לכך אף כשמתעכל ביותר מכא"פ הו' כמו כא"פ אך לפי"ז יקשה לכאורה הא דבגמרא שם אמרינן דאם זרק לאכול בחוץ לזמנו יותר מכא"פ ג"כ חייב דומיא דהקטרה הא הקטרה שאני דעכ"פ העלהו בכא"פ וצריך לומר עכ"פ גם באכילה אי בתר מעיו אזלינן יש כאן שיעור בכא"פ אף שהוא יותר מכאכ"פ יש במעיו בכא"פ עכ"פ, ובזה ניחא הא דאמרינן שם כחצי זית לא הו' פיגול ואמאי הא ביותר מכא"פ ג"כ הו' פיגול אף דהו' ח"ש א"כ כח"ז ג"כ ליהוי פיגול דשאני ביותר מכא"פ דעכ"פ בשעת העלאה יש כאן בכא"פ והנה בטהרת הקודש הקשה למה כחצי זית מותר הא ח"ש אסור בכל התורה ותי' דכאן אין יכול לחול שם איסור על חצי זית א"כ בודאי יקשה יותר מכא"פ למה חל וע"כ כמו שכתבתי עוד יש לומר לכך ח"ש שרי לפמ"כ אחרונים הטעם דח"ש בעלמא אסור משום דבכא"פ ראוי' שיהא שיעור שלם ללקות עליו וכאן בהקטרה שאין מתעכל בכא"פ א"כ אין ראוי' להצטרף לכן חצי שריא לגמרי ואף דגם לאכול חצי זית מותר אפ"ה כיון דגם לאכילה ביותר מכא"פ חייב דומיא דהקטרה לכן אח"ש פטור כיון דל"ב בכא"פ בהקטרה גם אאכילת אדם פטור אח"ש כמו אאכילת מזבח.
זה"ל הרדב"ז שהבאתי לעיל וז"ל והנכון בזה דשאני שאור ודבש מכל איסורין שבתורה משום דרבי קרא בהו והכי כ' תוס' לתרץ שהמקריב בחמץ כזית חייב פחות מכזית א"ח ותי' דשאני שאור דרבי קרא והא דשביק רבא ופסק כאביי משום דאיפלגו בהאי פלוגתא גופא ריב"ל ורי"ו דגרסינן בפ' הקומץ דהא דתנן הקטיר קומצה פעמים ואפי' פעמי פעמים מאי בנייהו אר"ז יש קומץ בפחות מב' זתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בנייהו ריב"ל סובר אין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחות מכזית ורי"ו סובר יש קומץ פחות משני זתים ויש הקטרה פחות מכזית וקאי אביי כרי"ו ורבא כריב"ל ופסק הרב כרי"ו וכאביי וכו' ומש"כ הר"ב ז"ל אין הקטרה פחותה מכזית לאו אשאור ודבש קאי דהא רבינן לי' קרא אלא על הקטרת בהיכל ועל כל שאר הקטרת דלא רבי קרא וכו' דבשלמא כשהוא בעיני' מתחייב בכל שהוא אבל אם נתערב בדבר הראוי' להקטרה צריך שיקטיר כשיעור מן התערובות דבעלמא אין הקטרה פחותה מכזית דלא מרבינן מקרא תערובות אלא א"כ הקטיר מתערובות שיעור שלם את"ד ומש"כ הרב או לשם קרבן ואחד המקטיר עצמו הכי הו' מפרש הראב"ד דבריו א"ח אלא א"כ הקטירן עם הקרבן אבל לבדם לא מחייב או לשם קרבן עם הקרבן ואחד המקטיר עצמן לעולם עם הקרבן וכו' כללא דמילתא לדעת הרב המקטיר שאור או דבש לבדו אפי' ח"ש לוקה וכן אם הקטירן סתמא עם הקרבן וכן לשם קרבן וכן המקטיר תערובות שאור ודבש לוקה על כל אחת בפני עצמו וכו' וכן המקטיר דבר שנתערב בו שאור או דבש אפי' כ"ש ובלבד שיקטיר מן התערובות כזית וכן המקטיר שאור עם דבש עם דבר שהוא מן הקרבן לוקה אעפ"י שאינו ראוי' להקטרה ומסתברא דאפי' על הסתם נמי לוקה כדכתיבנא לעיל גבי המקטיר עם הקרבן דאי במפריש לשם קרבן תיפק לי' משום שאור גופא לפי מה שכתבנו דלקי אשאור ודבש לחודי' ומיהו המקטיר דברים שאינם ראוים להקטרה אע"ג דאיסורא איכא מלקות ליכא וכן נראה מדכתב הרב וכן אסור להקטיר על המזבח דבר שאינה ראוי' להקטרה ולא הזכיר מלקות והטעם דהא דאמרינן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דרשא הוא ולא הוי לאו מפורש אבל איסורו מה"ת את"ד.
כעת ראיתי בספר קרן אורה וז"ל נראה לי דרך אחרת וכל דבריו הולכין על יסוד זה דשאור ודבש נאמרו עם הקרבן כדברי הספרא וזה שכתב ואיסורן בכל שהן היינו להביאו עם הקרבן וכמש"כ ואין חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן ולזה נתכוון במ"ש ואחד המקטיר תערובות שלהם דאזהרה זו או להקטירן בפני עצמו לשם קרבן או לערבו עם קרבן אחר ולא תקשה קושיות הלח"מ דפסק הכא דלקה על התערובות דהכא שאני דזה הוא העיקר הלאו אם מקטיר קרבן בתערובות שאור או דבש אע"ג דבפ' אלו עוברין משמע דעירוב היינו היתר מצטרף לאיסור מ"מ מדבריו נראה דליכא תערובות אחר בשאור אלא אם מקטירו עם הקרבן וכדברי הספרא והשתא אין דבריו סותרים זה עם זה דלאו זה להקטיר שאור עם הקרבן איסורו בכ"ש אבל הקטרת דקרבן או הקטרת שאור בעצמו לשם קרבן צריך שיהא בו כזית דאין הקטרה פחות מכזית והיינו דתניא גבי קטורת אם נתן בה דבש פסלה ואפי' כ"ש ולא שייך ביטול בזה כיון דזה עיקר האיסור לתת שאור או דבש בקרבן וע"ז בא הלאו דכל שאור וכן מש"כ המעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ולוקה משום דבש לוקה משום עירוב שאור ולוקה משום עירוב דבש והיינו היכא דהעלה שניהם באיזה אופן שהוא אם העלה שאור ודבש בפ"ע לוקה משום שאור ומשום דבש או שהעלן עם הקרבן לוקה משום עירוב שאור ומשום עירובי דבש וכמבואר בדבריו אחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם עכ"ד.
עוד כתב שם ויש לדקדק עוד במש"כ רבינו בדבש שנתן לתוך הקטורת אם הקטירה בהיכל לוקה וכתב הכ"מ דוקא בהיכל במקום הראוי' לקטורת הוא דלוקה אבל על מזבח החיצון דאינו ראוי' לקטורת אינו לוקה ולדידי צ"ע אטו זה גרע מלוג שמן של מצורע דאינו ניתן ממנו על מזבח כלל ואינו שייך למזבח אפ"ה חייב אם העליהו למזבח עם שאור ודבש ואמאי לא ילקה נמי אם העלה קטורת עם שאור במזבח החיצון אטו קטרת לאו שמו קרבן ואפ"ל דלרבות כתב כן אפי' אם הקטירו בהיכל חייב אע"ג דכ' ואל המזבח וכו' והתם מזבח הוא מזבח החיצון אפ"ה חייב נמי אם הקטיר בהיכל, עוד יש לדקדק במש"כ רבינו דמעלה מבשר חטאתו וכו' ממותר עומר ושתי הלחם בשאור או דבש וכן הוא בספרא בשתי הלחם ל"ל הא הוא בעצמו חמץ וילקה על הקטרתו בפ"ע וצ"ל דנקט אגב אינך אחרינא ולשיטת רש"י ג"כ יש לדקדק ל"ל לרבות שתי הלחם משום כל שממנו לאישים הא בלאו הכי איכא לאו דשאור לא תקטירו ועיי' בק"א שפי' דברי תוס' דהא דמרבינן אפי' מנחות שאין במצה תהי' היינו שתי הלחם ואיך יחול איסור כל שממנו לאישים על לאו דחמץ לא תקטירו עכ"ד.

כל שאור וכל דבש וכו'. הנה במל"מ הביא מכמה דוכתין דכל מיני מתיקה אסור ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ז תמה אי דבש כל מיני מתיקה א"כ למה בביכורים רק דבש תמרים מז' מינים ואין לומר דשאני התם דכתיב וכל דבש דזה צריך לעירובו וח"ש ומסיק דראשית משמע מן המובחר כעין מש"כ תוס' בפסחים דף ל"ו ובפנ"י שם והנה הרואה יראה כי במל"מ הרגיש בקו' זו ואמנם כאשר הביא דברי רש"י בשבועות דף י"ב שכתב וכל דבש לרבות כל מיני מתיקה ניחא והיינו מדכתיב וכל ולכן נראה דמה דדחי בחס"ו דזה צריך לח"ש אפשר ליישב דבתו"כ דריש מנ"ל לרבות שאסור אף בדבר שיפה לו דהיינו לקטורת ת"ל וכל דבש וכ' בקרבן אהרן משום דכתיב עם ו' ולפי"ז יש לומר כיון דכל מיני מתיקה יפה א"כ נאסרה מדרשא דוכל דכ' עם ו' לכל מיני מתיקה.
ובהכי ניחא לי ליישב לשון הברייתא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כל שאור וכל דבש לא תקטירו דלכאורה יש לדקדק כיון דאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה א"כ מאי פריך שוב למה אין מערבין בה דבש [ועיי' ירושלמי יומא דמפרש שם הכונה ר"ל דטוב הרבה לקטורת] לפמש"כ יש לומר אי הי' מערבין בה דבש היינו דבש תמרים ע"ז אמר אין אדם יכול לעמוד ופריך ע"ז ולמה אין מערבין בה שאר מיני מתיקה ע"ז אמר מפני שנאמר וכל דבש דגם שאר מיני מתיקה אסור וא"ש, אך הנה שמעתי לפרש דיש במדינות המזרחים עשב הגדול כמו חטה ויוצא ממנו דבש הנקרא קורטב וזה שאמר אלו מערבין בה דבש קורטב של דבש הכונה זה הדבש הנקרא קורטב אין אדם יכול לעמוד וע"ז מקשה ולמה אין מערבין בה שאר דבש סתם שג"כ טוב לריח ע"ז משני דכתיב וכל שאור וכל דבש לא תקטירו כנ"ל.
ולי נראה ליישב קו' הח"ס הנ"ל וביותר ביאור כ' בח"י על נדרים דף נ"ה מ"ש דבכל התורה דכתיב דבש מוקמינן קרא אדבש תמרים ובקרא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו פירש"י וכן נראה דעת רבינו דכולל כל מיני מתיקה ונראה לפמש"כ הרא"ש פ' כיצד מברכין דלכן מברכין אדבש פרי העץ משום דממילא זב ע"כ הו' פירי אבל שאר משקין היוצאין מפירי דרק ע"י כבישה יוצא לא הו' פירי א"כ ה"נ הכא כל מיני מתיקה כיון שאינו יוצא רק ע"י כבישה לא מיקרי דבש סתמא והא דלענין הקטרה מרבינן כל מיני מתיקה כמו דלענין הקטרה גם דבש דבורים בכלל דבהא לא תליא בשבח הארץ דבש דבורים ג"כ בכלל לכן שאר מיני מתיקה ג"כ בכלל אף דיוצא רק ע"י כבישה ובישול אבל היכא דתליא בשבח הארץ לענין ביכורים וכדומה דאין דבש דבורים בכלל ה"נ כל מיני מתיקה אין בכלל כיון דאינו יוצא רק ע"י כבישה.
הנה בשו"ת הרשד"ם האריך בענין זה למאוד וכתב וז"ל וכן בפ"ז מה' אמ"ז שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח וכו' ואם הקטיר לוקה וכיון שבא לחייבו מלקות הי' לו לפרש בד"א בדבש של המינין שמקריבין בהן ביכורים לאפוקי של דבורים וכו' והרמב"ן בפי' החומש כתב ולענין השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב שמצא בספריהם שהמנהג הי' בעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבנותיהם וכיון שהי' מנהג ע"ז בכל ענין מתוך כך ג"כ כשאסרה התורה כל מיני מתיקה אסרה וכו' ותו דילפינן דדבש דבורים הו' משקה מדכתיב וינק דבש מסלע משמע איכא דבש בקרא דהוי' של דברים וכו' וכתיב וטעמו כצפיחית בדבש ועדיין לא נכנסו לארץ דמשמע דסתם דבש הו' דבר המתוק והי' מה שיהי' או מתיקת פירי או מתיקת משקה וכו' ועוד שנינו במעשה הקטורת תני בר קפרא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ואם איתא יביאו דבש דבורים או דבש משאר מיני פירות כגון תותים או של חרובין כדי לחזק את ריחה אלא ודאי משמע שכל מיני דבש הוא בבל תקטירו ותו דבמנחות מרבינן מכל דבש אפי' כ"ש ואי אמרת בשלמא דבכלל דבש הו' כל מיני דבש היינו דמרבינן מכל אפי' כ"ש אלא אי אמרת דדוקא אותן שמקריבין מהם ביכורם אימא כל לרבויי שאר מיני דבש והכי עדיף טפי שלא מצינו בכל האיסורים שיתחייב בפחות מכשיעור וכו' והכי משמע בירושלמי דביכורים עלה דהאי קרא ארץ זית שמן ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר"ח בשם ר"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבש מי מחייב במעשרות אלו התמרים שחייבין במעשרות משמע דבעלמא הו' בכלל דבש אלא דהכא אי אפשר משום דדבש ממש לא מחייב במעשר ותו דהרי צריך להודות דקרא דכל שאור וכל דבש לא הו' כאידך דבש דכתיב גבי ארץ זית שמן ודבש דהתם הו' דבש תמרים דוקא ואלו הכא הו' דבש כל המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל וכיון שכן אף אני אומר וכו' ל"ל כל מיני מתיקת פירות ותו דאי דבש האמור כאן הו' דוקא אמאי איצטרך לפטור שאר פירות מביכורים נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה מה התם ז' מינין אף הכא ז' המינין וכו' אלא ודאי משום דכל דבש משמע כל מתיקת פירי איזה שיהי' ומכל הני טעמא נראה לי דדבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה שיהי' ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו בכ"ש או בעירובן לוקה וכו' והשתא קרא הכי מתפרש כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אבל אני מצוה לך שתביא אותם קרבן ראשית ומה יש לך להביא מנחות שתי הלחם מן השאור וביכורים הדבש ולא מכל מיני דבש אלא הנך דגמרינן מגז"ש דארצך וארץ וא"כ כל ביכורים מן הדבש ולא כל הדבש מן הביכורים את"ד והנה פלא שכתב דבמנחות ילפינן מכל דבש דבכ"ש וזה אינו דמכל שאור לבד ילפינן בכ"ש אלא בת"כ יליף לה מכל דבש דחייב בכ"ש ומצריך צריכי לה, והנה ברמב"ן כתב טעם אחר דהקפידה התורה שלא יקריבו מן שאור ודבש משום שהוא חזקים בטבעם ומגבירין מדת הגבורה לפי"ז נשמע דגם דבש דבורים בכלל שג"כ מהפך בשר שנפל לתוכו.
הנה רבינו בפרק א' מהלכות חמץ ומצה כתב דעל תערובות חמץ עובר בלאו אבל אינו חייב כרת דכתיב כל מחמצת לא תאכלו וה"מ בכשיש בו בכא"פ אבל בדליכא כזית כדא"פ ליכא אלא איסורא בעלמא ולוקין עליו מכות מרדות ובכ"מ תמה דממנ"פ אי כרבנן ס"ל כשיש בו כדא"פ אפי' כרת נמי לחייב ועוד ל"ל קרא ע"ז ואי כר"א ס"ל אפי' ליכא כדא"פ ג"כ לילקי.
ונראה ליישב דשפיר פסק כר"א ואפ"ה רק כדא"פ לקי וכרת ליכא דהנה בגמרא פריך לר"א כרת נמי לחייב וכו' ולבסוף נשאר בקושיא והקשה במרש"א לשיטת בעהמ"א דקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה בא למעט מכרת א"כ מאי פריך מאי חזית וכו' ותוס' הקשו איך דייק דנוקשה לית לי' דילמא משום דכש"כ הוא ועוד הקשה המרש"א אמאי לא דייק הגמרא כן מברייתא קמייתא דר"א עוד הק' התוס' דכאן משמע אי לא דרבי קרא לחמץ נוקשה אפי' איסורא ליכא א"כ מאי קאמר בש"ס חולין מדלקי עלי' חמץ גמור דילמא דוקא בחמץ בפסח לקי משום דרבי קרא עוד הקשה הפנ"י על לשון זה דכלל כל שהוא מין דגן הרי על תערובות שייך לומר כל שיש בו מין דגן ועוד איך פליגי ר"נ ורב יודא בסברות הפוכות ונראה ליישב דהנה בבעהמ"א כתב וז"ל שכל הערובין השנויין במשנה אעפ"י שהן עשויין לטעם טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש מטעם זה שהוא מתחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין המנויין במשנתינו אבל טעמו הראשון אין ניכר ברוב הטעמים [והיינו כסברת הרשב"א שהובא בב"י או"ח סי' תמ"ב דכל שעשוי לתקן אין בטל מה"ת וכ"כ הרא"ש במס' ע"ז] והיינו דחשבינן להו בהמל"א ולא חשבינן להו בטעכ"ע ואפ"ה מחייב בהו ר"א באזהרה ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן ואעפי"כ לא הי' חכמים מחוייבין עליהם כלום והיינו דאמרינן בגמרא מכלל דכזית בכא"פ דאורייתא א"ל הן א"ה אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי כלומר ששנינו סתם כותח הבבלי בכ"ד מחייב ר"א אפי' בהמל"א ורבנן פטרו אעפ"י שיש בו כזית בכא"פ ואפ"י שיש בו טעכ"ע ואסיקנא דליכא כזית בכא"פ דאי בעינא שריף לי' בטלה דעתי' ונראה דזהו הכונה במה דקתני כל שהוא מין דגן דר"ל כל שהיסוד הוא ממין דגן אף שנשתנה לטעם אחר הרי הוא באזהרה לפי שעכ"פ היסוד הוא ממין דגן ומיושב קו' הפנ"י.
והנה בטעם כעיקר פליגי הראשונים רש"י מפרש טעמו ולא ממשו היינו אף שיש מן הטעם כזית בכא"פ כיון דאין כאן ממשו זהו טעכ"ע ובהא סובר ר"י דאין לוקין עליו משום דטעכ"ע לאו דאורייתא ודעת ר"ת דטעם כעיקר מה"ת אפי' ביותר מכדא"פ כיון שעכ"פ נו"ט בהיתר ודעת הר"ח כהן דכשיש טעם בכא"פ לוקה בכזית מן התערובות והנה דעת רבינו בפ"ה מנזירות ובפט"ז מהלכות מא"ס דאין חייב רק כשיש בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס אבל אם אכל רק כזית פטור וכן כשהוא בכיותר מכא"פ דהיינו ביותר מג' בצים מותר מה"ת רק מדרבנן אסור והיינו דמפרש דהא דאמרינן דמשרת אתי לטעכ"ע לא להמצל"א וסובר שטעכ"ע רק בכהא"ג בשאכל כזית מן האיסור בכא"פ דהיינו כל התערובות והקשה במנחת כהן דעכ"פ יש כן ח"ש ואמאי מותר מדרבנן ותי' משום דח"ש ע"י תערובות מותר ולפי"ז הא דלרבינו טעכ"ע לאו דאורייתא אין משום דנתבטל מה"ת חד בתרי כשיטת רש"י אלא משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולפ"ז יש לומר דה"ט דאף ביותר מכא"פ דשרי משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולא מטעם דבטל ביותר מכא"פ דזה אינו כיון דלא בטל ביש בכא"פ אף דהו' חד בתרי גם ביותר מכא"פ לא שייך ביטול דהו' כניכר האיסור ע"י הטעם כמש"כ הרא"ש בחולין דף צ"ט [ועיין בחו"ד בסי' צ"ח] אלא הטעם דשרי משום ח"ש ע"י התערובות ונ' הוכחה לזה דהנה רבינו בפ"ד מהלכות חומ"צ כתב דעובר אבל יראה בכותח הבבלי וכ' הרב המגיד דהיינו ביש בו כזית בכא"פ שהרי עכ"פ יש בביתו כזית חמץ אף שהוא בתערובות והסביר הדבר היטב ביערות דבש דכמו דאמרינן טומאת משא לא בטיל והיינו כמו שבארתי דאסירא כמאן דאיתא דמי [עי' לעיל] דרק לענין אכילה דהו' ח"ש ע"י תערובות לכן מותר אף דאיסורא כמאן דאיתא דמי אבל לענין בל יראה שפיר עובר כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ולא שייך ח"ש ע"י תערובות לענין בל יראה דהא לענין בל יראה הו' שיעור שלם, והנה לפמש"כ יצא לנו כך דמאן דסובר משרת לרבות היתר מצטרף לאיסור לכן סובר גם בחמץ מרבינן היתר מצטרף לאיסור ובכדי א"פ אפי' כרת חייב לר"א והיינו משום דסובר ח"ש ע"י תערובות אסור וג"כ מרבינן בכזית אף ללקות וכ"ש אי גם בשאר איסורין באמת ג"כ אמרינן המל"א כאביי ורבא בשמעתין ובנזיר דף ל"ז וא"כ כאן דח"ש ע"י תערובות אסור א"כ באכל כולו גם כרת חייב כשיש כזית בכדי אכילת פרס והיכא דליכא כזית בכדא"פ מרבינן מכל אוכל מחמצת ללקות עליו כיון דאף אי ליכא קרא איסורא איכא משום דח"ש ע"י תערובות אסור שפיר יש לרבות מכל ללקות אבל אי לא אמרינן כר"א דהיתר מצטרף לאיסור וכן בשאר איסורין בודאי לית לן המצל"א א"כ ע"כ סובר דח"ש ע"י תערובות מותר ולכן לא מסתבר לומר ממשרת המצל"א רק מוקמינן לכזית בא"פ כמ"ש רבינו א"כ לפי"ז בחמץ ביותר מכא"פ ליכא קרא לרבות היכא דיש בכא"פ כמו כן בחמץ צריך קרא לזה משום דהי' לו שעה"כ כמ"ש מהרנ"ח הביאו הכ"מ פ"א מחומ"צ אבל בליכא בכא"פ דאפי' איסורא ליכא בשאר איסורין מה"ת משום דח"ש ע"י תערובות מותר לא ידעינן מקרא דכל דלא מסתבר לאוקמא קרא לביותר מכא"פ.
אמנם יש בזה עוד שיטה הג' והוא שיטת הב"י בסי' צ"ח דכ' דרש"י ורבינו לא פליגי דגם רש"י סובר כרבינו דביש כבא"פ טעכ"ע מה"ת משום דכיון דהו' כבא"פ הוי טעמו וממשו דלקי לרי"ו, והנה בלח"מ בפט"ו ממא"ס השיג ע"ז דהרי רש"י בע"ז פי' טעמו ולא ממשו כגון חלב שנימוך שאין ממשו בעין משמע אפי' יש בכא"פ והמנח"כ כ' דמזה אין ראי' נגד הב"י די"ל דרש"י איירי באין כבא"פ דאז נקרא אין ממשו קיים ואינו בעין אבל ביש בכא"פ מצי סובר רש"י דלקי כמ"ש הב"י משום דכהא"ג הו' כבעין וא"כ אין סתירה משם אבל הקשה מרש"י בחולין שכ' שאפי' מבשא"מ מה"ת בטיל מוכח שדעת רש"י כל שיש רובא אפי' יש בכא"פ טעכ"ע ל"ד והנה לי נראה דצדקו מאוד דברי הב"י דגם מזה שכ' רש"י דמה"ת ברובא בטל אין הוכחה דסובר טעכ"ע ל"ד היכא שיש כבא"פ דשפיר י"ל דרש"י סובר כשיטת רבינו בכא"פ לקי בזה מיקרי טעמו וממשו כפשטת דברי רי"ו דקאמר טעמו וממשו זהו בכא"פ והא דרש"י כ' מה"ת ברובא בטל הוא טעם למה בליכא בכא"פ טעכ"ע ל"ד דלכאורה יקשה נהי דליכא שיעור לצרף בכא"פ הא עכ"פ ח"ש הו' דאסור מה"ת כקו' המח"כ על שיטת רבינו לזה כ' רש"י דמה"ת ברובא בטל דהנה שיטת הר"ן בחולין בנתערב גופו של איסור לעולם לא בטל ולא תליא בטעכ"ע רק בנתערב טעם לבד ונ' דהנה בבית אפרים סי' ט"ז העלה דבכל ביטול איסורים אנו דנין על שני ביטולין הא' לבטל הכמות בתורת רוב חד בתרי בטל אלא דאכתי נרגש הטעם לכן צריך ס' לבטל הטעם אמנם דעת הנובי"ת סי' נ"ג נראה דהיכא דיש ביטול ס' אין אנו צריכין ביטול רוב לבטל כמות האיסור אלא דגם כמות האיסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו ונראה דזה דעת הר"ן דלכך בנתערב גופו של איסור לא מהני ס' כיון דלא נתבטל כמות האיסור ורק בנתערב טעם לבד כיון שלא נתערב גופו של איסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו וא"צ לבטל כמות האיסור.
אמנם שיטת רש"י דאף בנתערב גופו של איסור טעכ"ע ל"ד משום דכמות האיסור נתבטל ברוב ונהי דנשאר הטעם טעכ"ע ל"ד כיון דליכא כבא"פ דמאחר דליכא רק טעם דכמות האיסור נתבטל ברוב ע"ז שפיר י"ל דח"ש בתערובות מותר מה"ת אבל ביש כבא"פ אף דהכמות נתבטל כיון דנרגש הטעם כבא"פ טעכ"ע דאורייתא ולקי עלי' אם אכלה כולה אבל אם אכל רק כזית מתערובות זה ל"ה אלא ח"ש טעם בתערובות שרי מה"ת לפי"ז גם רבינו סובר כרש"י דיותר מכא"פ טעכ"ע ל"ד היינו משום דנתבטל כמות האיסור ברוב ולא נשאר רק טעם והוי ח"ש טעם בתערובות שמותר [ולפי"ז לענין בל יראה לכאורה י"ל כיון דהכמות נתבטל א"ע בב"י ואינו עובר רק אם ממשו קיים כמש"כ במח"כ אולם י"ל דגם לפי"ז עובר בב"י כיון דהא דהטעם לא כעיקר הוא רק משום דח"ש בתערובת מותר וזה ל"ש לענין ב"י ושפיר עובר בב"י כמו בכא"פ דעובר בב"י אף דהכמות כבר נתבטל].
מעתה יתבאר הכל על נכון דהנה י"ל כך דר"נ ור"י פליגי בשני סברות הראשונות אי ח"ש עי"ת מותר ובהא איתותב ר"נ בתניא כותי' דר"י לכך נשאר ר"י בקושיא דנרבה מכי כל תערובת חמץ לענין כרת אבל אנן דקיי"ל כשיטה השלישית ליכא קו' לר"י דנרבה תערובת לכרת דהנה רש"י פי' שאור נוקשה הוא וא"ר לאכילה ותמוה דהא חזינן דראוי לאכילה וכן תמה אאמוה"ג זצ"ל בשבי"ד סי' תמ"ב וביאר דזה דראוי לאכילה היינו מצד טעם המצה שבו אבל חימוצו שגורם האיסור זה אין ראוי לאכילה ודפח"ח ואני אמרתי קצת באופן אחר דהנה כבר בארתי ד' בעהמ"א דתערובת דקחשוב ל"ה טעם חמץ אלא שמסיים לתת טעם חדש רק דאסור משום דדגן הוא יסודו שגורם לטעם החדש שיבוא כמו כן בנוקשה זה שאנו רואין דנוקשה דשאור ראוי לאכילה זהו טעם חדש שנולד ע"י חימוצו אבל כח החימוץ מצ"ע באמת א"ר לאכילה מעתה י"ל הא אי נוקשה דשאור מה"ת או לא תליא אי תערובת חמץ אסור מה"ת דאי עירובו בלאו אף שאין מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אפ"ה אסור מה"ת משום דדגן הוא יסודו וכיון שנרגש זהו טעם החדש עי"ז חייבין בביעורו כמש"כ בעה"מ כך נמי בנוקשה שאנו מרגישים טעם חדש לא טעם מצה גמור וגם לא טעם חמץ גמור אלא טעם חדש שבא ע"י כח החימוץ שבעיסה אשר מצ"ע א"ר לאכילה שפיר עובר עליו בלאו אבל אי תערובת א"ע בלאו יען דלא מרגישים טעם הדגן אלא טעם חדש כך בנוקשה נמי כיון דלא מרגישים טעם החימוץ שבו שהרי טעם חימוצו א"ר לאכילה אלא טעם חדש ע"כ אין עוברין עליו
ומעתה מיושב על נכון קו' הש"ס מחולין דבודאי בשמעתין לענין חמץ אי לאו דאיכא קרא לחייב בנוקשה בלאו אפי' איסורא ליכא כיון דאי לאו קרא גם על עירוב דליכא טעם דגן אלא טעם חדש ורק אי איכא קרא על עירוב אף דלא מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אז שפיר גם נוקשה עוברים עליו אף דאין מרגישים טעם חמץ גמור כיון דעכ"פ גם טעם מצה ליכא ואנו מרגישים טעם חדש אשר כח החימוץ שבעיסה גרם לו לבוא ולפי"ז התינח לענין חמץ בפסח בעינן קרא דעוברים עליו משום דאי לאו קרא גם על עירובו א"ע לכן ע"כ גם על נוקשה א"ע כיון דאין נרגש טעם חימוץ גמור אף שבתוכו יש כח חימוץ גמור א"ע עליו אבל לענין לחמי תודה שפיר מיקרי חמץ גמור כיון דכח החימוץ שבשאור באמת חמץ גמור הוא רק למ"ד שאור א"ע עליו ע"כ גם לענין תודה לא מיקרי חמץ כיון דאין בכלל חמץ שבתורה לענין לעבור עליו בפסח ע"כ גם לענין חמץ שבתודה אין יוצאין בו דאיך אפשר לומר דבפסח יהא מותר לאוכלו ולענין תודה יהא עליו דין חמץ אבל אי עוברים עליו בפסח ובכלל חמץ הוא אלא דנלמד כן מקרא משום זה ל"ש לומר דאין יוצאין בו לענין תודה די"ל דבתודה א"צ קרא דהא חמץ גמור הוא כח החימוץ שבו רק לענין חמץ בפסח צריך קרא משום דהי' סברא לומר כיון דאין נרגש טעם חמץ גמור אלא טעם חדש לא יהי' עוברין עליו כמו בתערובות חמץ דאף שהחמץ שבתוכו באמת חמץ גמור הוא כיון דלא נרגש טעם חמץ גמור א"ע עליו לכן צריך לרבות עירובו וממילא נתרבה גם נוקשה שדינו ממש כדין עירובו. ומעתה יפורש פלוגתא ר"י ור"נ הכי ר"י מוקי לה כר"מ דעוברין על שאור דנוקשה הוא עוברים גם על עירוב דנהי דאין מרגישין טעם חמץ גמור אבל עכ"פ טמון בתוכו טעם חמץ גמור א"כ כש"כ הוי דאם על עירובו שלא נולד כח החימוץ בתערובות לא בטיל כש"כ נוקשה שנולד כח החימוץ בתערובת בהעיסה וודאי עוברים עליו אף שאין ניכר טעם החימוץ רק טעם חדש ושפיר הו' כש"כ ודמיא לסברת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם, ומפרש בגמ' דר"נ לא אמר כרי"ו משום דר"מ לא קאמר רק בנוקשה דחמור מעירובו דר"נ סובר ח"ש עי"ת אסור א"כ אף ביותר מכא"פ מרבינן מכל דאסור דהמצל"א ואף דביותר מכא"פ ליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש וזהו לא נשמע מנוקשה דלא הי' ניכר ההיתר בפ"ע מעולם.
ובזה יש ליישב קו' הח"ס יור"ד סי' צ' לפירש"י בסוף הסוג' דרבנן דכותח לית להו טעכ"ע משום דגיעולי מדין חידוש הוא א"כ איך קאמר ר"נ דעירובו בלאו ל"ל לר"מ הרי ר"מ סובר נוטל"פ אסור א"כ מוכח מג"נ טעכ"ע, ולפמש"כ ניחא דרק בנתערב יותר מכא"פ דליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש בזה סובר ר"מ עירובו בלא כלום דכהא"ג ל"ש טעכ"ע, ורש"י דקמפרש דרבנן דכותח סברי טעכ"ע ל"ד היינו לר"י דקאמר כש"כ תערובת דלדידי' כותח היינו דיש כבא"פ דאז הטעם טעם דגן גמור לא טעם חדש וא"כ רבנן דפליגי ול"ל כותח הבבלי היינו ע"כ משום דסברי טעכ"ע ל"ד.
ובזה ניחא מה שהק' המפורשים על רש"י מ"פ ור"ע טעכ"ע מנ"ל דילמא ל"ל טעכ"ע כרבנן דכותח והמצל"א אית לי' ולהנ"ל י"ל דבודאי לר"ע דסובר אם שרה פתו ביין חייב משום המל"א דיליף ממשרת ע"כ סובר טעכ"ע דאורייתא כמ"ש בנזיר דף ל"ז דטעכ"ע עדיף מהמל"א דשרה פתו ביין לא פשט היין בכולו אבל בכותח שיש בתערובת יותר מכבא"פ שפיר י"ל דבחמץ ל"ל טעכ"ע וגם לית להו המל"א כמ"ש מהרש"א לפירש"י דרבנן דלא דרשי כל לית להו המצל"א בחמץ דומיא דהכי בנזיר שפיר י"ל דרבנן מוקי משרת להמצל"א דהיינו באכל כזית מתערובת שיש בו כבא"פ דחייב דביש בו כבא"פ שפיר המל"א חייב דעדיף מטעכ"ע אמנם ר"י ל"א כר"נ משום דרק בעירובו קאמר ר"א דחייב אבל נוקשה ל"ל דר"י סובר ח"ש עי"ת מותר וא"כ בנתערב ביותר מכא"פ בכל איסורין שבתורה מותר דהוי ח"ש עי"ת והמל"א לית לי' אף בנזיר א"כ לא מסתבר לרבות מכל תערובת חמץ רק מרבינן תערובת חמץ היכא דיש כבא"פ וא"כ רק תערובת שיש בו כבא"פ עוברים עליו ותערובת כזה הא יש טעם חמץ גמור כמ"ש בעה"מ אבל בנתערב ביותר מכא"פ שאין מרגישין טעם חמץ רק טעם חדש לא מרבינן באמת מכל וא"כ נוקשה ג"כ דאין מרגישין טעם חמץ גמור אף שיש בתוכו כח חימוץ גמור ג"כ לא מרבינן מכל ושפיר קאמר ר"י דדוקא עירובו בלאו לר"א אבל נוקשה לא אמר דלגבי תערובת שיש כבא"פ ומרגישין טעם חמץ גמור בוודאי נוקשה גרע. ומיושב קו' הפנ"י דל"ה סברות הפוכות דר"נ איירי מעירוב פחות מכא"פ ולגבי תערובת זה נוקשה עדיף משום דלא הי' ניכר מעולם טעם היתר דבתערובת נולד האיסור והוי כש"כ מעירוב חמץ שלא נרגש טעם חמץ גמור כיון דזה נתערב בהיתר שהי' ניכר קודם התערובת.
ולפי"ז ניחא מה שהק' תוס' דלמא נוקשה כש"כ הוא דהנה הק' עוד מאי עדיפותא הך ברייתא מברייתא ראשונה דקתני דר"א סובר על עירובו בלאו דדייק מיני' ר"נ דכש"כ על נוקשה אך י"ל כך דבוודאי מברייתא קמייתא דקתני סתם על עירובו בלאו ומשמע אפי' ליכא כבא"פ וא"כ אין מרגישין טעם חמץ גמור רק טעם חדש אפ"ה עוברין עליו א"כ כש"כ נוקשה דג"כ יש בתוכו חמץ גמור אף שלא נרגשה רק טעם חדש הו' כש"כ כיון דנולד בתערובות אבל בברייתא דקתני בפירוש כותח דמפרש בגמ' הנח לכותח הבבלי דלית בי' כבא"פ משום דאי משטר קשטר לי' ליכא כבא"פ אבל עכ"פ בתערובת יש שפיר כבא"פ וא"כ יש בו טעם חימוץ גמור אפ"ה רבנן פליגי עלי' משום דאי משטר קשטר לי' כדרך אכילה ליכא כבא"פ אבל לר"א עוברים עליו א"כ שפיר י"ל דדוקא בכה"ג כשיש בתערובת עכ"פ כזית בכא"פ א"כ יש בו טעם חמץ גמור לכן עוברים עליו אבל נוקשה לא קתני דל"ש לומר דכש"כ הוא דנגד תערובת שיש בתוכו טעם חמץ גמור ל"ה נוקשה כש"כ וא"כ מדלא חשיב נוקשה שפיר נשמע בנוקשה לית לי' ומיושב היטב קו' התוס'.
והנה ע"ז פריך בגמרא דנרבה מכי כל לפת דהיינו כיון דלר"י ר"א איירי מתערובת שיש כבא"פ א"כ אפי' כרת נרבה שיתחייב דא"ל דתורה מיעטה מכל אוכל חמץ דחמץ דגן גמור בכרת אבל לא תערובות ז"א דכיון שיש בכא"פ הו' כאוכלו בעיני' ומאי סברא יש לחלק לומר דמיעטה התורה מכרת וע"כ נוקי למעוטי ביותר מכא"פ וה"ה לנוקשה ויהא נשמע דגם ביותר מכא"פ עובר בלאו וכן בנוקשה אלא דמכרת נתמעט שנתערב בכא"פ אפי' כרת חייב מכי כל והנה לפי"ז איתותב רב יודא ומוכרחין לומר באמת כר"נ דר"א דמחייב בעירובו היינו אפי' ביותר מכא"פ ויהא נשמע ע"כ דח"ש עי"ת אסור דאיסורא איכא ע"כ רבתה תורה בחמץ דאפי' מלקות איכא והיינו משום דאמרי' המל"א בנזיר ובחמץ ואולי גם בשאר איסורין כדסובר אביי באמת וממילא מוכח דגם נוקשה דאורייתא דהא לגבי תערובת שהוא ביותר מכא"פ הו' נוקשה כש"כ כמו שביארתי.
ובהאי ענינא ניחא לי ליישב הא שהקשה הצל"ח דקאמר לאפוקי מדאביי ואטו אם הו' נקט חמץ בפסח ל"ש לאפוקי מדאביי דהא לאביי ל"צ צירוף כלל אבל לפמש"כ ליישב לעיל קו' הצל"ח והאו"ח מאי קאמר לאפוקי מדזעירי גם לזעירי צריך צירוף דבתערובות אינו חייב אכ"ש כמ"ש תוס' לר"ש דכ"ש למכות בתערובת לא לקי לכך רק צריך לטעם דהמצ"ט לאיסור [וכונתם להקשות דתוס' כ' דלאביי מרבה עירובו דהו"א כיון דחצי זית בטיל קמ"ל דלא בטיל וע"ז קשיא להו נהי דגלי דלא בטיל אבל עכ"פ כיון דהוא בתערובת לא הו' לקי משום חצי זית אלא הא דחייב הוא משום צירוף והנה לפי סברת המפורשים דלאביי א"צ זית בין הכל עם ההיתר כיון דהחיוב הוא משום משהו שנתערב רק דקמ"ל קרא דלא בטיל ממילא חייב אמשהו אף דליכא כזית עם ההיתר משא"כ לסברת תוס' בע"ז דבעי' לא לקי אכ"ש צריך דוקא כזית והנה הא נוכל לפרש אי נאמר דלאביי לאו דוקא חצי זית אבל אי נאמר דלאביי דוקא חצי זית א"כ ל"ש ביטול רק ביש יותר מכזית ותוס' מנחות דף כ"ו כתב דלשיטתם מודה רי"ו דאין מקריב וא"כ אי נאמר דכך סובר גם אביי א"כ ל"ש דאשמעינן קרא דלא בטיל אלא מחצי זית היתר שבין הכל הוא יותר מכזית חייב ומשום חצי זית שאור הוא דחייב [ומוכח מזה דנהי דלאביי יש הקטרה בפחות מב' זתים אבל יותר מכזית בעינן דהרי כיון דלאביי קמ"ל דלא בטיל וחייב בהקטיר התערובות וכיון דעכ"פ בעי ח"ז משאור א"כ ע"כ עם ההיתר הוא מעט יותר מכזית ובזה מובן דברי תוס' מנחות דף נ"ג דלאביי קומץ יותר מכזית ודו"ק] אבל לא משום הח"ז היתר שמצטרף להשאור אמנם אין הכרח לזה דבאמת יש לומר כונת תוס' כך דהרי לפימש"כ ע"כ יש כאן כזית כיון שנתערב עם רוב היתר והאיסור ח"ז א"כ כשמקריב כולו וא"כ שפיר י"ל דחייב משום המצל"א והא דכ' תוס' דחייב אמשהו כונתם דל"ד להמצל"א בנתערב ח"ז איסור קודם שנתערב ליכא מלקות רק ע"י תערובת היתר לקי אבל שם קודם שנערב ג"כ הי' לקה וא"כ א"צ לצירוף ההיתר אלא דלא נימא דלא לקי אח"ז שאור שהוא בתערובת ואי אמרי' דמצטרף שפיר לקי כמו קודם שנתערב בהיתר וא"כ אין ענין להא דזעירי אי חמץ בפסח דלא הי' לקי קודם שנתערב רק ע"י ההיתר שמצטרף לקי ולפי"ז שפיר קאמר לאפוקי מדאביי דזעירי קאמר אף שאור וקאי אדרי"ו דסובר בנזיר דא"ח אח"ש רק ע"י תערובות וע"ז קאמר אף שאור משמע ג"כ בכה"ג משא"כ לאביי בשאור אין ענין להמצל"א כיון שגם קודם שנתערב הי' לקי].
ואמנם נראה דאף אי גם לאביי מחייב מטעם דהמצל"א ובעינן דוקא כזית עם ההיתר אפ"ה ניחא דל"ד להמצל"א דנזיר ודשאור אליבא דזעירי דקאי אדרי"ו כנ"ל דקאמר אף שאור וסברו דאף היכא דבעין אינו חייב ע"י תערובת היתר לקי משא"כ הא דאביי דעכ"פ אי חייב תחילה ג"כ רק המצל"א אהני שם בתערובת לקי והיינו לאפוקי מדאביי. מעתה ניחא אידך קו' הצל"ח דהנה אי הו' נקט חמץ בפסח והיינו דגם בחמץ דריש מכל המצל"א וא"כ אז היינו אומרים הא דלזעירי בשאור המצל"א ג"כ כמו בחמץ דהנה בחמץ למ"ד המצל"א חייב בנתערב ח"ז איסור ע"ח היתר אמנם אי לא נקיט חמץ אז אמרינן נהי דדריש כל היינו כרי"ו דדריש כל לכא"פ כן דריש זעירי מכל המצל"א דסובר דלכבא"פ א"צ קרא דכזית לא בטיל כמ"ש דמזבח הו' כטומאת משא ובל יראה רק בהקטרה בפעם אחת יש כאן עכ"פ כזית איסור ורק הו"א אם לא הקטיר כולו פטור קמ"ל קרא דחייב אף אכזית ממנו אבל ח"ש שמתחילה לא הי' רק חצי זית איסור עם ח"ז היתר בהא באמת ל"א דמצטרף וא"כ הו' שפיר לאפוקי מדאביי דממנ"פ היכא איירי אי בנטל שומשום להקטיר כה"ג ל"א דהמצל"א ואי בהקריב ח"ז שאור וח"ז היתר ל"ש המצל"א כיון שהי' חייב קודם שנתערב ולא דמיא לדאביי ואי בנתערב ח"ז שאור שהוא שיעור שלם דאביי עם חצי זית היתר ואצטריך קרא היכא דנטל מקצת תערובת זה והקריב ז"א דבשלמא דזעירי דכזית שנתערב דלא בטיל והו' כבעיני' כאלו נתערב שוה בשוה ואי מקריב כולו חייב בלי סיוע ההיתר רק אכזית שאור עצמן לכן כשנטל מזה התערובת כזית חייב אף דליכא מן האיסור רק ח"ז דכהא"ג שייך בשאור המצל"א אבל כאן לדאביי אי הו' רוב הו' בטל כיון דקאמרת דקרא רק מרבה המצל"א והיינו שוה בשוה [ואף אי בנפישי התירא ג"כ המצל"א וקרא קמ"ל. וא"ש מה שהק' המפורשים דהא מיעטה תורה מכל אוכל חמץ דעל עירוב א"ח כרת דלפמש"כ הא גופי' הקושיא דמכל מוכח באמת כר"נ דלר"י דאיירי בכא"פ ל"ש לומר דמיעטה תורה מכרת כיון דאכל בכא"פ הוי כאכלו בעין בתוך כדא"פ זהו סוג' הגמ'. ומעתה י"ל הנה להלכה הא קיי"ל דלא כרי"ו אליבא דר"ע דסובר המצל"א בנזיר ודלא כאביי דסובר המל"א גם באיסורין והיינו דכלהו סברי דח"ש עי"ת אסור א"כ לפי"ז נשמע דלא כר"נ ודלא כר"י דהא כר"י לא מצינן למימר דח"ש עי"ת מותר ולכן ביותר מכא"פ מותר מה"ת ור"א רק מחייב בכא"פ דא"כ ק' קו' הגמ' דגם כרת יתחייב מכי כל וכר"נ ג"כ לא מצינן למימר דלדידי' ח"ש עי"ת אסור והמל"א ואנן לא קיי"ל כר"ע ולית לן כלל המל"א בשום מקום א"כ ע"כ אית לן למימר כדיעה השלישית דבפחות מכא"פ דמותר היינו מטעם דהכמות נתבטל ולא נשאר רק טעם ולכן מצינן לפרש לעולם דברי רי"ו דמחייב בעירובו היינו בכא"פ [וכמו שמוכרחין לומר לדעת רבינו דמפרש משרת אתי לכבא"פ ולא להמל"א משום דכל השקלא וטריא היינו אליבא דר"א דסובר משרת המל"א אבל לרבנן דלית להו המצל"א ע"כ מוקמינן משרת לתערובת בכא"פ כמש"כ הפנ"י סוף שמעתין כן נאמר גם לענין ריבוי דכל בחמץ דאתי לכבא"פ] אבל בנתערב ביותר מכא"פ א"ע לר"א אבל לא מטעם דהוי סבירא לר"י יען דח"ש עי"ת שרי אלא מטעם אחר דכל שיש כאן רוב היתר הכמות כבר נתבטל ולא נשאר רק טעם א"כ ליכא רק טעם שנתערב ביותר מכא"פ א"כ הוי ח"ש טעם בתערובת דשרי אבל בנתערב בכא"פ אסור משום דנהי דהכמות נתבטל ברוב כיון דאיכא טעם שיעור שלם מכזית בכא"פ ע"ז שפיר עובר דמרבינן שפיר מכל ולא יקשה א"כ נרבה מכי כל לכרת דע"ז שפיר י"ל דהא קרא ממעט דכל אוכל חמץ בכרת אבל לא עירובו דא"ל מה חילוק יש באכל בעין או בתערובת דז"א דלמש"כ דהכמות נתבטל א"כ ל"ד לאוכל בעין כבא"פ דגם זה הוי כבעין כיון דליכא רק טעם מיעטה קרא מכרת דהכמות כבר נתבטל אבל בנתערב חלב בכא"פ דלקי י"ל דחייב כרת כמש"כ הכ"מ ודו"ק.
הנה מה שנראה לי לבאר דברי התוס' במנחות דף כ"ז שנלאו כל חכמי לב לפרש דבריהם הוא זה הנה בבה"ז פ"י דתוס' הקשו דרי"ו ע"כ סובר כאביי א"כ דריש כל אמאי ל"ח חמץ ובצאן קדשים ושעה"מ השיגו דילמא רק כי כל דריש וזה כמה שנים שכ' לתרץ דהרי באמת הקשה מהרש"א אמאי לא קחשיב רי"ו שאור וא"כ ע"כ לומר דבשאור לא שייך המצל"א כיון דסובר כאביי ולאביי אין צריך צירוף כמ"ש בשעה"מ וא"כ אי נאמר דלא דריש כל רק כי כל דהיינו לתערובות אבל ח"ש מותר בהקטרה א"כ שוב קשה אמאי לא חשיב שאור ומדלא חשוב שאור ע"כ דסובר כאביי ממש ודריש כל וגם כי כל לתערובת וזה ברור בדברי בה"ז אמנם לי נראה לפרש דבריהם כמין חומר דהנה בשעה"מ כתב דתוס' בקושייתם מ"ד דמכל יליף היתר מצטרף לאיסור וקשה לנקוט חמץ בפסח רק הקשה על פי' זה דא"כ למה נקטו בדבריהם לאפוקי מדאביי והניח בצ"ע ולי נראה דכונתם פשט דבצל"ח כתב לפרש הא דאמרינן בגמרא לאפוקי מדאביי דלכאו' אטו כי רוכלא ליזול ולחשיב וכ' דהקושיא דאמאי נקיט שאור דמאוחר בתורה אע"כ לאפוקי מדאביי את"ד ולי נראה להוסיף קצת דהכי פריך אמאי נקט שאור המאוחר ושבק לחמץ המוקדם בתורה וגם אמאי נקט לשאור שהוא בקדשים וע"ז משני דנקט שאור לאפוקי מדאביי ומאחר כי נקט שאור לאפוקי מדאביי שוב אין צריך למינקט חמץ כי דרשא דכל שווין הן ומעתה זה כוונת תוס' דהקשו מחמץ דמוקדם רק די"ל לכאו' דהא גם לזעירי קשה אמאי שבק חמץ ונקט שאור לאפוקי מדאביי א"כ לא שייך להקשות לרי"ו דנקט חמץ דהא י"ל כמו דשביק זעירי לחמץ כן מה"ט שביק רי"ו חמץ וא"כ לכאו' אי קשיא רק הא קשיא דלנקוט שאור כמו דנקיט זעירי ע"ז כתבו דזה אינו דזעירי נקט שאור המאוחר לאפוקי מדאביי וע"ז תי' דכל לא דריש וכל דריש ובשעה"מ הקשה עוד דכ' וצ"ע דממשרת דריש משמע דנשאר קו' ראשונה ולי נראה דכונתם כך דרי"ו דריש ממשרת המצל"א ללקות כיון דמוכל ידעינן המצל"א לאיסורא עכ"פ דריש ממשרת אף ללקות ולפי"ז אף דחמץ נדרוש מוכל לאיסורא ומכי כל ללקות ואמאי לא נקט חמץ והא דלא נקט גם שאור משום דמשאור מרבה מכל אף ללקות בח"ש כדאביי א"כ לא שייך למנקט שאור לאפוקי מדאביי אף שמאוחר בתורה כדי לאשמעינן דלא כאביי הרי אדרבה סובר כאביי וא"כ רק לנקוט חמץ שפיר קשיא להו משום שמוקדם בתורה וע"ז תי' דדריש מכל וכוונה דלא דריש כלל ממשרת רק מוכל דריש המצל"א ללקות אבל בחמץ לא שייך לדרוש מכל ללקות ולא לאיסורא וחדא ללקות וע"ז חזרו והקשו דבגמרא מוכרח דדריש משרת וכונתם דמכל דריש רק לאיסורא וממשרת דריש ללקות וא"כ גם בחמץ נדרוש עכ"פ לאיסורא ומכי כל נדרוש שוב ללקות כיון שכבר גלי קרא דכל לאיסורא וא"כ לנקוט חמץ בפסח וא"ש הכל.
בענין מצות שמירה הנעשית ע"י עלעקטערישע מאשינען הנה דעת הריא"ף דמצוה לשמור מצה לשם מצה מה"ת משעת קצירה וכן דעת הרשב"א בתשובה הביאו במג"א סי' ת"ס והביא הרשב"א ראי' משמעתין דקאמר רבה דלכן אין יוצאין בעשאה לשם תודה דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שמשתמרת לשם זבח ולא לשם מצה מוכח שמצוה לעשות שימור לשם מצה וכ"ה באו"ז הגדול אמנם דעת רבינו שאין אלא מדברי סופרים כמ"ש בפ"ד מה' חומ"צ וכאשר ביאר דבריו בשו"ת נוב"י סי' ע"ט ובכל זה הביא בפ"ז דרשא זו דאינו יוצא בשל תודה כיון שאין משתמרת לשם מצה רק לשם זבח וקשיא לדבריו כיון דס"ל דאין צריך שימור לשם מצה איך הביא דרשא זו דמצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שמשתמרת לשם זבח, ונראה ליישב דהנה בירושלמי פ"א דחלה איתא דחלות לחמי תודה אם עשאן לעצמן פטור מן החלה עשאן למכור בשוק חייב בחלה ומפרש בירושלמי הטעם מדכתיב ראשית עריסותיכם והנה בש"א כתב לפרש דברי הירושלמי דאיירי בלא נשחט עליהן הזבח אפ"ה עשאן לעצמן פטור מן החלה כיון דעשאן ע"מ להקדישן ולא הו' בכלל עריסותיכם א"כ לפי"ז הא דממעט מצה זו לחמי תודה משום דלא נעשה שימור לשם מצה אלא לשם זבח ותקשה לכאו' הא דממעטינן בשמעתין דאינו יוצא במצה של חלות תודה מושמרתם את המצות תיפק לי' ממצתכם דהיינו לחם לחם מחלה כמו בנשחט הזבח דממעטינן ממצתכם דהיינו לחם לחם מחלה כמ"ש התוס' דאז א"צ למעט מושמרתם ה"נ נמעט דלא נעשה לשם לצאת בו דהא נעשה ע"מ להקדישן א"י בו ונראה ליישב דהא דממעטינן מקרא דושמרתם היינו למסקנא דמסיק לעיל דשאני חלה דכתיב תרתי עריסותיכם ולא ילפינן מצה לחם לחם מחלה ויוצא במצה של מע"ש וכמ"ש ליישב שיטת רבינו דסובר דיוצאין במצה של מע"ש וכמו שיתבאר להלן ולכן צריכין למעט רק מושמרתם ולפי"ז למסקנא שפיר גם בנשחט עליהן הזבח וכמ"ש באמת בנובי"ת דלא כתוס' [כמו שיתבאר להלן] וא"כ נשמע דאם עשאו למכור בשוק או שנשחט עליהן הזבח כיון שמכרן יוצא בהן כיון שהמוכר לא הי' יודע בודאי שיזדמן לו קונה ולכן מתחילה אמליך אמלוכי דאיפוק אנא ידי מצה וקרינן בי' ושמרתם את המצות שעשאן שימור לשם מצה אמנם לפי שיטת התוס' דבנשחט הזבח אין צריך למעט מושמרתם דסבירא להו דגם למסקנא נוכל למילף מצה מלחם לחם וחלה ע"כ צריכין לומר דבאמת הא דדרשינן מושמרתם ג"כ סמך אדרשא דלחם לחם דחלה דפטור היכא דבשעת גילגול הי' ע"מ להקדישן א"כ ה"נ במצה כיון דבעינן שימור משום חימוץ לשם מצה היכא דהי' דעתו לשמור משום זבח או משום הקדש א"י בו כמו בחלה דפטור כה"ג ומיושב בזה קו' הנוב"י דאטו משום ששמרה גם לשם זבח אינה משמרה לשם מצה להנ"ל ניחא כיון דשמרה משום זבח ילפינן דחלה דפטור כהא"ג כשדעתו להקדישו ה"נ דעתו לשמרה משום הקדש אינו יוצא בו משום מצה לפי"ז נסתר ראיות הראשונים שהביאו מהא דדרשינן דיצא זו שמשתמרת משום זבח דבעינן שימור למצה ושימור מעכב ולפמש"כ אין מוכח דרק כיון דבעינן שימור חימוץ א"כ כשמשמרה משום זבח שדעתו להקדישן אינו יוצא בו כדילפינן מחלה דבודאי לא בעינן שיהא גולגול לשם מצות חלה אפ"ה כיון שגלגלן ע"מ להקדישן פטור מן החלה ה"נ במצה כיון שאם הקדישן כבר אינו יוצא בו משום מצתכם ה"נ בדעתו להקדישן ומשמרו משום זבח אינו יוצא משום מצה אבל לא משום דבעינן שמירה לשם מצה שיוצא בו לא לשום דבר שאם הי' נעשה כך בפועל לא הי' בו כגון אם הקדישן שלא הי' יוצא בו וכן הא דאמר רב יוסף דבעינן שמירה לשם מצות הנאכלת כל שבעה יצא זו שאין מצה נאכל כל שבעה ג"כ יתפרש הכי דהא מצה שאין נאכלת כל שבעה א"י בו כדאיתא במנחות דף ס"ו א"כ אם שמירתו לשם מצה שאין נאכלת כל שבעה אינו יוצא בו וא"כ נתיישב ממילא שיטת רבינו שהביא שפיר דרשא דאין מצה משמרת משום מצה אלא משום זבח אינו יוצא ודו"ק.

והנה בטו"ז סי' ת"ס העלה דטחינה ע"י נכרים ובישראל עע"ג המשמרה משום חימוץ סגי אף דבלישה ואפיי' ל"מ היינו בישראל עע"ג המשמרה משום דבטחינה לא בעינן אלא שמירה משום חימוץ א"כ סגי בישראל עע"ג אבל בלישה ואפיי' דבעינן שמירה לשם מצה בעינן שמירה ע"י ישראל העוסק בה ולא מהני ישראל עע"ג ובישועת יעקב תמה עליו כיון דזה דבעינן שמירה משעת קצירה לריא"ף ולשאלתות משעת טחינה וכן שמירה משעת לישה ואפיי' הכל מחד קרא דושמרתם ילפי' לה א"כ איך אפשר לפרש דקרא אתי לומר דמשעת קצירה וטחינה בעינן רק שמירה משום חימוץ ובשעת לישה ואפיי' בעי' לשם מצות ולדעתי דברי הטו"ז נכונים דהנה בסנהדרין דף מ"ח וכן במגילה דף כ"ו איתא דאף למ"ד הזמנה מילתא הוא אפ"ה בטוי לארוג כ"ע סברי דלאו מילתא הוא ומבואר שם שיטת רש"י דלשמה תליא אי הזמנה מילתא דלמ"ד לאו מילתא הוא גם עשויי' לשמה לא בעינן דכיון דל"מ הזמנה לשמה לכן אין צריך כלל לשמה וא"כ כאן נמי דקצירה והטחינה הו' לגבי לישה כטוי לארוג א"כ אפי' יעשה קצירה לשם מצת מצוה לאו כלום הוא [ועיי' שבת דף ק"ל גבי קצירת שתי הלחם] לכן לא בעי' לשמה וסגי שפיר בשימור משום חימוץ אף בלישה דהו' דומה לארוג שפיר הז"מ ומהני הלישה לשמה לכן שפיר בעינן לישה לשם מצות מצה וכש"כ באפיי' דבעינן לשמה, ובהא ניחא דלא דמי לציצית דבעי' טוי' לשמה ע"י ישראל ולא מהני בגדול עע"ג לדעת רבינו כמבואר בסי' י"א להנ"ל ניחא דשם דומה ג"כ לארוג שהזמינו למצוה דחלה עליו שם מצוה [עיי' תוס' סוכה דף ל"ג כה"ג אי אגד לולב שמי' אגד אז לא שמי' אגד אז לא שייך בי' דיחוי ואי לא שמי' אגד אז שייך בי' דיחוי ורק אי לא הו' אלא הזמנה בעלמא ולא חלה עליו שם מצוה שנאמר כיון דאידחי פסול לצאת בו אף דרש"י סובר שם גם אי צריך אגד לא הו' אלא הזמנה בעלמא ולא חלה שם מצוה שנאמר בו דהו' דיחוי מעיקרא ע"כ צריך לחלק בין טוי' לצורך ציצית לאגד לולב דלא כתיב בתורה עשיי' באגד לולב כדכתיב בציצית ועשו להם ציצית רק דילפינן לולב מסוכה ובסוכה גופי' הא לא נאסרה בהנאה בעשיי' לבד עד שישב בה כמבואר בסי' תרל"ז משום דבסוכה אין העשיי' מוכחת דלמצוה נעשית דהא דרך האדם לישב בסוכה רשות ג"כ ואין העשיי' לחוד הוכחה על המצוה בפרט לדידן דקיי"ל דסוכה ישינה כשירה] וא"ש דברי הטו"ז דע"כ לענין קצירה וטחינה אין מתפרש אלא לשמור מחימוץ ודו"ק.
מעתה נבואה לדין בהאי מצה הנעשית ע"י עלעקטערישע מאשינען שישראל עומד ע"ג ונותן העיסה לתוכה לגלגלה ומתעסק בה לשם מצות מצוה שדן בה ידידי הרב הגאון מו"ה פנחס צ"ב רב"ד דק"ק גרוו"ד נ"י לאסור דלא עדיף מחש"ו ונכרי דלא מהני בגדול עומד ע"ג משום דאין אדם משמר מה שביד חבירו כדאי' בחגיגה דף כ"א וכמו שהעלה בחס"ו ובמנחת חינוך אבל לדעתי בודאי עדיף מאם נעשה ע"י אדם שיש לו דעת אחרת [כדקאמר קידושין דף ו'] ואם נעשה ע"י תכונה שמתנהגה רק כפי אשר דעת ורצון האדם המתעסק בה שתלך על תכונתה ותעשה מלאכתה כרצונו דבודאי באדם שהוא בן דעת ואפי' בחש"ו דלאו בני דעת עכ"פ דעת אחרת יש בו ויכול לגרום חימוץ ע"כ לא שייך שמירה מה שביד בן אדם אחר אבל התכונה של מאשינען הוא אין יכול לגרום חימוץ נגד רצון האדם המתעסק בה א"כ כיון שיכול לשמור שלא יבוא לידי חימוץ דהיינו שלא יפול על העיסה בשעת העסק דבר שגורם חימוץ כגון מי פירות ושמן או אבק קמח ופירורי חימוץ לכן כיון שיכול לשמור שלא יבוא לידי חימוץ שוב מהני אם משמרה שתהא השמירה זו לשם מצוה ולא דמי לציצית שפסולה אם נטוה ע"י מאשינען כי על מה תחול דעת האדם אבל הכא הא צריך שמירה משום חימוץ וזה יכול לשמרה גם בנעשה ע"י מאשינען שוב מהני אם שימור זה הוא נעשה לשם מצוה ותדע דהא האפיי' בודאי צריך לשם מצוה והרי התנור מעצמו אופה המצה ובודאי מה שצריך לכוון לשם מצוה בשעת האפיי' אין רק על הרגע שנתנו האדם לתוך התנור אלא על כל משך זמן האפיי' עד שירדנה מתוך התנור [דלא דמי לשבת דחיוב האפיי' על הנתינה לתוך התנור משום דרק הכי היתה מלאכתה במשכן שנותן הקדירה על האש לבשל וממילא נתבשל ועל זה חייבה התורה] והתם ג"כ אין ביד האדם אלא מונחת חוץ לידו בתוך התנור רק השמירה הוא שלא יפיל דבר המחמיץ לתוך התנור בשעת האפיי' [בפרט בזמן הגמרא שתנור הי' פתוח למעלה ואף בזמנינו שייך שמירה שהרוח לא יכניס דבר המחמץ אל התנור] וכיון ששייך שמירה מחימוץ כ"ז משך האפיי' א"כ שייך לומר דכל השמירה מחימוץ יהא לשם מצה ה"נ בתכונת המאשינען שייך שמירה לדעת האדם מחימוץ לשם מצוה לכן לדינא נראה לי דסגי בכוונת האדם לשם מצות מצוה אבל בכל זה בודאי חיבוב מצוה איכא שתעשה ע"י האדם בעצמו כדאיתא במכילתא ומשארותם צרורות בשמלותם כן נראה לי.
והנה בהא דמשני הש"ס לאפוקי מדאביי ופירש"י דלאביי צירוף ל"ל הקשה באו"ח דהא י"ל דאתיא כאביי והא דמרבה פחות מכזית להקטרה היינו בעיני' כשאיסור בעין אבל ע"י תערובות בעי צירוף והצל"ח הקשה להיפוך אף אם אמר חמץ בפסח נמי נשמע לאפוקי מדאביי דהא לאביי אין צריך צירוף כלל, בשמעתין פריך הש"ס לרע"ק נמי מכאן אתה דן לכל התורה דהמצל"א הקשה הר"ש בפ"ב דטבול יום ממנ"פ אי לענין מלקות אין מזהירין מן הדין ואי לאיסור גרידא הא ח"ש לרי"ו אסור מה"ת וכן הקשה לאביי דס"ל דזר לוקה עליהן בכזית משום המצל"א וקשה הא מנזיר יליף הא אין מזהירין מן הדין עוד הביא באו"ח קו' בשם גאון מגליגא ז"ל דבזבחים דף צ"ז משני רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לתו"ע והרי כאן ג"כ ר"א משני דהו' נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד וקשה הא לר"א בעינן קרא דיקדש שיהא עשה ול"ת ול"ה שני כתובים הבאים כאחד עוד הקשה האו"ח בשם הגאון מהר"א ברודא ז"ל לפי' הגי' שהביא רש"י דוכל דרש א"כ מאי קאמר בש"ס דילפינן ממשרת טעכ"ע לכל איסורין שבתורה הא איכא למפרך שאני נזיר דהמצל"א.
ונראה דלכאורה צריך תלמוד מאי סברא איכא למימר דהמצל"א בשלמא בטעכ"ע איכא סברא דהיתר נהפך להיות איסור כיון דמתפשט הטעם בכולו אבל בהמצל"א דלא נתפשט הטעם בכולו כפירש"י או לשיטת הראשונים בלא נתינת טעם לא שייך נהפך להיתר א"כ מאי סברא איכא למימר המצל"א ומסברת ראשונים נשמע דיש בזה כדי איסור משום דע"י חצי זית היתר הו' אכילה חשובה וטעם זה דחוק לומר דמשום זה ילקה ואף איסור תורה דחוק לומר שיהא בזה לכן נראה לי עפ"י מה דאיתא בע"ז דף ס"ו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתנן תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהן את הקדירה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולו חד טעמא הוא אלא אי בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר"מ הוא דתניא ר"י אומר משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי בבל תאכל ופירש"י דליתא לדחזקי' ותוס' בשם רשב"ם כתבו דרבא אית לי' דחזקי' דהך דר"מ לא שייך אלא כשאיסורין בעין ואז מצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה אף שאינם שווין במתיקה אבל כשהן מעורבין בתבשיל שאינם בעין מצטרפין רק כשהם שווין במתיקה א"כ לרבא עדיף כשהם אין מעורבין דמצטרפין אף שאינם שווים במתיקה אבל לאביי דדייק מזה דאזלינן בתר טעמא ע"כ דס"ל כשאין שוין בטעמן לא שייך צירוף כשהן בעין א"כ לדידי' י"ל כשהן בעין אדרבא גרע דלא שייך צירוף כלל כשהן בעיני' לפי"ז דהא דקאמר לאפוקי מדאביי הכונה כך דממנ"פ דלא כאביי דאף אי זעירי קאי כרבא [וס"ל דרבא לא פליג אדאביי אלא דמוסיף כמש"כ הכ"מ] וס"ל דהקטרה סתמא בכזית הוא ע"כ דלא כאביי דלאביי לא שייך צירוף כשהן אין מעורבין וכאביי דידי' בודאי לא אתיא דהא לא בעי צירוף כלל א"כ ניחא אי הו' נקט חמץ בפסח לא הו' נשמע לאפוקי מדאביי דס"ל בעיני' לא שייך צירוף אליבא דרבא דס"ל דמקצתו היינו בכזית וכן להיפוך לא קשיא קו' האו"ח דהא ע"כ לא איירי ע"י תערובות רק כשעמד בעיני' דאז אתי לאפוקי מדאביי דס"ל דלא מהני צירוף כשהוא בעיני'. אמנם לרבא דס"ל לענין צירוף כשהן שווין בטעמן ומצטרף שפיר יש לומר גם לענין המצל"א כשהן בעין מצטרפין וכפירש"י ולא יקשה קו' התוס' דזעירי דלא כרבא ודלא כאביי דשפיר אתא כרבא דזהו מקצתו דס"ל לרבא דחייב היינו מצל"א דלרבא כל שהן בעין מצטרפין א"כ לרבא דדריש כל המצל"א היינו אפי' כשהן בעין א"כ ה"נ כל דכתיב בשאור דאתי לרבות מקצתו היינו כשהן בעין וכמו שיבואר ולא שייך להקשות כמו שדחה המהרש"א מנ"ל לרבא הא דשפיר פשיטא לי' כיון דאכזית חייב ולא בעינן קומץ שלם לענין צירוף כזית שפיר מצטרף כל זמן שהוא בעין כמו בכל איסור ואיסור דמצטרף לשיעור כזית מעתה נבואה ליישב שאר קו' תוס' דהנה בסברא דהמצל"א נראה לי מלתא חדתא דיתכן כן לר"מ דס"ל כל איסור שבתורה מצטרפין מלא תאכל כל תועבה א"כ היתר ואיסור בבת אחת נמי איכא משום לא תאכל כל תועבה דהא איתא בברכות כ"ו דאסור לו לאדם בעוה"ז ליהנות בלא ברכה וכנהנה מקדשי שמים ובירושלמי איתא דאסור לו ליהנות עד שיתירו לו המצות והמפרשים נדחקו ונראה לי דהיינו אם אין בו צד איסור אבל אם יש עליו צד איסור אסור ליהנות דהו' כאילו מעל [וכגון דא דאוכל בבת אחת איסור והיתר דעכ"פ לאו שפיר עביד לאכול ביחד דמרבה עי"ז הנאתו דשבע יותר ושייך כל שתיעבתי לך ממילא הוא בלא תאכל כל תועבה א"כ לר"מ שייך לומר היתר מצטרף לאיסור משום דהלאו דלא תאכל כ"ת כמו דאיכא בחצי זית איסור איתא בחצי זית היתר ולפי"ז י"ל דלא לבד דהו' כאילו מעל אלא דעובר משום לא תאכל כל תועבה דכל שתיעבתי בל"ת כל תועבה אך נראה דזה שייך בחמץ בפסח אבל בתרומה לזר לא שייך לאסור משום ל"ת כל תועבה רק שייך לאסור מטעם דהו' כאילו מעל כיון שלא התירו לו כל המצות דרק לכהן הותר דכל המצות נעשו בו אבל לא להדיוט והו' רק כאילו מעל והמצל"א מהא"ט דהו' כאילו נהנה מהקדש א"כ גם על ההיתר איכא איסור מל"ת כל תועבה אי משום קדשי שמים והו' כב' מיני איסורים המצטרפין ג"כ לר"מ מל"ת כל תועבה וא"כ לרבנן דפליגי אר"א בכותח הבבלי דלית להו רבנן דרשא דר"מ דכל איסורין יש לאסור מל"ת כל תועבה א"כ כש"כ דאין לאסור ההיתר מלא תאכל כל תועבה שיהא כאיסור ואיסור דמצטרפין וכש"כ דלית להו דמצטרפין כאיסור ואיסור דהא איסור ואיסור גופא אין מצטרפין לרבנן [רק לר"א דס"ל כר"מ כדאיתא לעיל דר"מ אית לי' דר"א דעל עירובו בלאו כמבואר בראשונים ועיי' טו"ז ס' תמ"ב] והא דבאיסור נזיר ס"ל גם לר"י היתר מצטרף לאיסור הא מסיק דהיינו כר"ע דס"ל בנזיר וחטאת המצל"א והיינו דבחטאת כתיב יקדש הכונה לפמש"כ באמת כיון דעכ"פ קצת איסור איכא דע"י אכילת ההיתר הו' אכילתו אכילה שיש בו שביעה כמש"כ הראשונים א"כ אסור דהו' כנהנה מקדשי שמים ע"כ הוציא הכתוב בלשון יקדש דאסור לו כקדשי שמים ומצטרף שפיר לקדשים פסולים דכולן קדשי שמים הן והו' כאיסור אחד וכן בנזיר ששרה פתו ביין לכן מצטרף כיין דההיתר אסור עליו כקדשי שמים מצטרף לאיסור נזיר [דכל איסור נזיר הו' איסור שבדה עליו דמרי"ט סי' נ"ג כתב דיש מי שאומר איסור נזיר הו' איסור גברא כמו שבועה ויש דסברי דהו' איסור חפצא כנדרים והוא העלה דהו' איסור תורה שהטילה על הנזיר] ולפמש"כ יובן דמי שקיבל עליו נזירות היינו שפורש עצמו ממה שהתירה התורה כל היוצא מהגפן שלגבי דידי' יהא כאיסור קדשי שמים וכאלו מעל לפי"ז הכל איסור אחד לכן המצל"א אבל בשאר לא ילפינן מנייהו דהו' ב"כ הבאים כאחד לפי"ז מיושב קו' הגאון מגלוגא דהנה אי לא הו' כתיב בחטאת והו' ילפינן מנזיר דהמצל"א היינו צריכין לומר דהיינו מהא"ט דכל שתיעבתי לך אסור ומצטרף ג"כ מטעם כל שתעבתי לך א"כ לא הו' קשיא כלל דליתי עשה דקדשים וידחה ל"ת דהא הקדשים גופא נאסרה מל"ת כל תועבה וליכא בהו מ"ע כלל רק כיון דכתיב יקדש בחטאת נשמע דרק בהני דשייך בהו דאסור משום דהו' כקדשי שמים בהא שייך המצל"א ולא ילפינן מנייהו שאר איסורין א"כ ההיתר לא הו' כאילו משום תועבה שייך שפיר דליתי עשה וידחה ל"ת לזה צריך ר"א לאסוקי דיקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ש.
במשנה טפת חלב שנפלה על הקדירה ויש לעיין דהיכן קאי התנא דנקט בהא לישנא דט"ח לאשמעינן דבעי בנותן טעם ונראה ליישב דהנה לעיל בריש פרקין תני דאסור להעלותן על השולחן ובקערה אחת דהו' כבשול בב"ח וכן דרך בישול בכלי ראשון ומבואר בש"ך סי' צ"ב דחתיכה חוץ לרוטב לא מיקרי מבשל דרק צלי הו' דבישול לא מיקרי רק ע"י מה שמתפשט הבליעה ע"י הבל הקדירה אף דלענין שבת מיקרי זה בישול כמבואר במג"א סס"י שי"ח דהתם לא כתיב בתורה בישול לפי"ז יש לומר דבא התנא כאן לאשמעינן דין זה דבישול בב"ח עפ"י דרך מקרה שנפל הטפה א"כ לא הו' מעיקרא דרך בישול אפ"ה אסור בנותן טעם דהיינו בתחלת פרקין דאיירי מענין דרך בישול דהיינו שמעלה בקדירה בב"ח או בקערה קמ"ל כאן אפי' לא הו' דרך בישול דהא החתיכה בלא חלב לא הו' דרך בישול כמ"ש אח"כ.
בגמרא איתא טעמא ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי לא כן מבב"ח מ"ט לא גמרינן ויש לתמוה דנקט כן בדרך תמוה ולא בדרך ניחותא ובאמת ברש"י איתא כן בניחותא דמהכא יליף טעכ"ע אבל לשון אביי לא משמע כך ותוס' הקשו הא אביי יליף טעכ"ע ממשרת ומגע"כ עוד הקשו בתוס' לפירש"י דמפרש דחידוש הוא דשניהם היתר ובפסחים דחו זאת והחידוש הוא משום דתרו לה מותר עוד הקשו בתוס' דהכא משמע דרבא דחי לי' וטעכ"ע לאו דאורייתא ותוס' דף צ"ח הוכיחו דרבא ס"ל דטעכ"ע דאורייתא וכתבו התוס' דרק דרך דיחויא בעלמא הוא ועמד בצל"ח עכ"פ למה דחי זאת כיון דסובר טעכ"ע דאורייתא ונראה ליישב דהנה רש"י פירוש דבב"ח נשמע דטעכ"ע דאורייתא מדילפינן מג' פעמים לא תבשל והקשו ע"ז הא אף אי ילפינן דבב"ח אסור מלא תאכל כל תועבה ג"כ נשמע דטעכ"ע דאו' ועוד הקשו דרש"י פירוש דאי חידוש הוא לא ילפינן מזב"ש דמותר בס' אבל אי לאו חידוש הוא ילפינן מזב"ש דמותר בס' וקשה דלעיל ילפינן מזב"ש היינו לחומרא דמה"ת ברובא בטיל א"כ אף אי חידוש הוא שפיר ילפינן מזב"ש לחומרא דבעינן עכ"פ ס' אבל בליכא נותן טעם שרי אף בב"ח עוד צריך ביאור שכתב דחידוש הוא דשניהם היתר ועוד דדרך בישול נאסרה אף בלא אכילה ומה כונתו בזה ואין לומר דכונת רש"י לומר דחידוש הוא דתרו לה מותר שאין דרך בישול דא"כ אמאי ניחא כדמפרש אלא לאו חידוש הוא דכלאים ג"כ שניהם היתר אכתי חידוש הוא משום דתרו לה.
והנה רש"י מפרש דטעכ"ע נשמע אפי' סילקו משם ובלב ארי' נתקשה מנ"ל דילמא באמת קרא איירי בלא סלקו הבשר ובצל"ח הקשה הא לא גרע סלקו מאפשר לסחטו דאסור א"כ איך נשמע טעכ"ע דילמא משום דהו' רק כאפשר לסחטו דג"כ אסור ועל כן אומר ליישב דהנה לפמש"כ במק"א לפרש דברי ריב"ל לעיל דף צ"ח דקאמר כל איסורין שבתורה בס' דלכאו' קשה הא אכתי לא ידעינן כלל דטעכ"ע דאורייתא שבא ריב"ל לרמז שאסור עד ס' והעלתי שם דריב"ל סובר דאין צריך כלל לימוד לאסור טעכ"ע דהנה בפסחים דף מ"ד פריך וכזית בכדי א"פ דאורייתא ומשני אין ותמה בפנ"י מאי ס"ד לומר דכזית בכדי א"פ לאו דאורייתא הא הו' הללמ"ס ותי' דהכונה דלא מתחייב אמקצת מאותו תערובות וקמ"ל דהללמ"ס בא דאמקצת מתערובות שיש בו בכדא"פ איסור ג"כ חייב משום דאיסור נהפך להיתר ובארתי דלאביי דמשמע לס"ד דהי' סובר דלא מחייב אמקצת מתערובות שיש בו בכא"פ רק מטעם המצל"א א"כ לדידי' הללמ"ס רק בא דחייב אכזית בכדא"פ בין בעין בין כשהוא בתערובות וחייב כשאכלו כולו אבל אמקצת לא מחייב והנה לפי"ז נשמע מהלכה דטעכ"ע דאורייתא כיון דבא הללמ"ס דחייב בכדא"פ אפי' בתערובות וחייב כשאכלו כולו אבל אמקצתו לא מתחייב והיינו דקאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה ילפינן בזב"ש דבטיל בס' דאי מהלכה לא הו' ידעינן דעד כמה אוסר דילמא אף אי נרגש טעם כ"ד ג"כ אוסר אף ביש ס' דהא כיון דמהללמ"ס נשמע אף בכדא"פ אסור ולא בטיל הכמות איסור ברוב ושוב אין במה להתבטל ואסור כל זמן שנרגש טעם כ"ד וילפינן מזרוע בשילה דבטיל בס' אף דנרגש טעם כ"ד והא דקאמר אביי אנן לחומרא מקשינן הכונה דמה"ת עצם האיסור בטיל ברובא אי לאו הללמ"ס ורק דמהללמ"ס נשמע דלא אמרינן ברובא בטיל רק דיקשה א"כ במה יתבטל הכי אפשר לומר דיהא אסור לעולם רק דאנן הכי אמרינן דבזרוע בשילה נשמע דבס' בטיל שוב ילפינן שפיר מהללמ"ס דעד ס' אסור א"כ הו' זרוע בשילה למד ומלמד שמלמד דמהללמ"ס נשמע דאסור ולא בטיל ברובא ונשמע דבס' בטיל ודו"ק.
ולפ"ז יתפרש גם דברי אביי בשמעתין כן, טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דהיינו דמשמע כן מהלכה דעד דאיכא כא"פ או דאיכא רובא אסור ואפי' לוקין עליו ממילא עכ"פ איסורא ביותר מכא"פ כיון דהכמות לא בטיל עד ס' אבל יותר מס' מותר דהא ילפינן מזרוע בשילה והוכיח אביי כן מדלא ילפינן מבב"ח דאי אמרת לאו דאורייתא משום דלא נוכל לילף מהללמ"ס דלא בטיל ברובא משום דא"כ לא יהא להתערובות היתר לעולם ולא תפרש כן דהללמ"ס בא לחייב בתערובות אלא רק כשהוא בעין כתי' קמא של פנ"י בפסחים א"כ אכתי מבב"ח מ"ט לא ילפת דטעכ"ע דאורייתא עד ס' ובס' נדע דבטיל מזרוע בשילה והיינו דמבב"ח נשמע שפיר דטעכ"ע דאורייתא דשם לא נשאר אלא טעם והנה בחס"ו עמד ע"ז מנ"ל דבאמת אפי' בסילקה הבשר ולא נשאר רק טעם דאסור בב"ח ונראה דכונת פירש"י דכיון דילפינן מג' פעמים לא תבשל דאסור באכילה נשמע דמשום הטעם הוא האיסור כאשר אבאר דהנה בגינת וורדים הקשה מנ"ל הא דדרשינן דדרך בישול אסרה תורה ואם תרו לה שרי דילמא לכן כתיב בלשון לא תבשל דיהא אסור בשלא כדרך הנאתן כדקאמר אביי בפסחים דף כ"ד דבכל התורה שלכד"ה מותר חוץ מבב"ח וכה"כ משום דלא כתיב בה אכילה וכן קשה להיפוך מנ"ל דבב"ח אסור בהנאה דילמא שרי בהנאה ולא תבשל יתירא לומר דדרך בישול אסרה תורה ותרו לי' שרי ואי לא הו' כתיב רק תרי לא תבשל הי' גם בתרו לי' אסור.
ונראה ליישב דהנה בדברי רבינו מבואר הטעם דלא כתב לא תאכל כיון דאסור בבישול כש"כ דאסרה התורה האכילה כמו ששתק הכתוב לאסור הבת כיון דאסרה התורה בן הבת ותמהו עליו דשבק דרשא דגמרא דיליף מדכתיב ג' פעמים לא תבשל דמוקמינן באם אינו ענין לבישול תנהו ענין לאיסור אכילה ונראה דכונת רבינו כך דקשיא לי' איך שייך בזה לומר אם אינו ענין לבישול תנהו ענין לאיסור אכילה כיון דבישול לא משמע אכילה כלל ולכן כתב רבינו דהכונה כך דמאחר דכתיב לא תבשל ידעינן דרק דרך בישול אסרה התורה א"כ מאחר דאכילה לא אסרה התורה רק דרך בישול שפיר יש לומר אם אינו ענין לבישול תנהו ענין לאכילה דאף דמשמעות בישול לא משמע אכילה היינו דאכילה דעלמא אבל כאן דרך בישול שפיר יש במשמעות הכתוב דלא תבשל וע"ז אכתי לכאו' קשה עכ"פ לא כתיב בפירוש לא תאכל ע"ז שפיר נתן רבינו הטעם כיון דלא אסרה התורה האכילה רק בדרך בישול שפיר נדע מק"ו דאם בישול אסור כש"כ דאכילה דרך בישול ושפיר נדע לפרש דלא תבשל אתי לאיסור אכילה וא"כ מיושב קו' הנ"ל דאי ס"ד גם בתרו אסור א"כ ל"ל למילף כלל מלא תבשל איסור אכילה באם אינו ענין דמה ענין להזכיר איסור אכילה בלשון בישול דלא שייך לומר דתורה שתקה לפרש איסור אכילה משום דנדע מכח אם אינו ענין לבישול תנהו לאכילה כיון דאסור אף בתרו לה וכן ניחא קושי' שניי' דאף אי לא הו' כתיב רק תרי לא תבשל הו' ידעינן דדרך בישול אסרה תורה דאי אסור בתרו לא מצי למשמע כלל דלא תבשל איסור אכילה ואיך הוציא הכתוב אכילה בלשון בישול נהי דמיותר וע"כ קרא אתי לדרשא באם אינו ענין לבישול תנהו לאכילה דכה"ג לא שייך אם אינו ענין כיון שאין נזכר אכילה כלל בקרא ומאי ענין אכילה לבישול אע"כ דדרך בישול אסרה תורה ע"כ סמכה תורה להוציא איסור אכילה בלשון בישול ע"כ דג' פעמים לא תבשל אתי לאיה"נ ומעתה אני אומר דממילא נשמע דטעכ"ע דאורייתא דהא למ"ד דיליף מג' פעמים לא תבשל [אף דעתה לא ידע דבעינן דרך בישול היינו דלא ידע דבעינן רק דרך בישול לאפוקי תרו לה אבל ידע דרך דנו"ט כעין בישול כקו' הצל"ח באמת] ע"כ משום דסובר דרך בישול אסרה התורה דבתרו לה מותר משמע דהאיסור משום דנתמזגו זה בזה היינו טעכ"ע [דטעכ"ע כתב הרא"ש היינו דנהפך היתר לאיסור ע"י תיקון מזיגת הטעמים] ומינה לכל איסורין שבתורה.
מאי קסבר רב וכו' אי סבר רב אפשר לסוחטו אסור וכו' ואי ס"ד דאפשר לסוחטו אסור א"כ חלב נבילה הוא ומשני גדי אסרה תורה ולא חלב והקשו תוס' לרשב"ם דבעינן תרי פעמים ס' מטעם דחנ"נ א"כ בחלב ג"כ אמאי מותר עכ"פ מדרבנן אסור מטעם חענ"נ ונראה ליישב דהנה הש"ך בסי' צ"ט הקשה לשיטת הפוסקים דבעינן נודע האיסור אז חענ"נ א"כ מאי פריך חלב נבילה הוא לוקמי' בנפלה ולא נודע עד שנתבררה ונראה ליישב לפי מה שהעלתי די"ל אפשר לסוחטו אסור דנשאר משהו ואותו משהו אינו יכול להתבטל אפי' בס' דנולד בתערובות [כסברת הבית אפרים דאף בס' לא בטיל בבא בתערובות] אבל חנ"נ לא אמרינן כיון דגוף ועצם האיסור נתבטל מתחילה ברובו ולא הו' כאילו עומד בעיני' כשנתערבו א"כ למ"ד דסובר דאמרי' חענ"נ היינו משום דעכ"פ כיון דאין סופו שיצא כולו א"כ ע"כ נשאר באיסורו שוב הו' כאינו גוף החתיכה נעשה נבילה ונפ"מ לענין מב"מ דכיון דנ"נ אוסר שאר החתיכות משום מינו אבל אי לא הו' אמרי' דנ"נ אף דאסור מטעם דאפשר לסוחטו אבל אינו יכול לאסור מטעם מינו כמש"כ הש"ך בסי' צ"ב א"כ לפי"ז צריך שפיר ידיעה דאי לאו הכי לא נעשה נבילה דהא אסור הוא בלא"ה רק כדי שיהא דינו כחתיכת נבילה ממש לזה צריך ידיעה דאי לא נודע אף דהחתיכה אסורה דעכ"פ האיסור נבלע בו במשהו אינו יכול להתבטל אבל להיות כנבילה ממש שיהא דנין כמב"מ לזה בעינן ידיעה דהידיעה גורמת האיסור שיהא כנבילה דע"י הידיעה שנודע לו שאותה חתיכה לא תהא לו היתר זה משוי' לי' לחתיכת נבילה אבל בב"ח שבארנו דהיתר בהיתר אי אפשר לסוחטו אסור משום דלא נפיק כולו ונשאר משהו ואותו המשהו א"י להתבטל ע"כ חענ"נ כיון דעצם החלב לא נתבטל ברוב משום דהיתר בהיתר ל"ב ע"כ חנ"נ כיון דעצם החלב קיים יכול לאסור הבשר שיהא כנבילה א"כ מאי צורך בזה לידיעה שנאמר חענ"נ דאף דלא נודע עכ"פ הרי יש בו בליעת חלב בעיני' ממילא נעשה נבילה הבב"ח מיד דנאמר אפשר לסוחטו אסור ע"כ חנ"נ א"כ אין צריך לידיעה [דהרי גם לרמ"א הנה רק צריך ידיעה לענין שנאמר חנ"נ אבל לא כתב הרמ"א שגם לענין שתהא חתיכה אסורה ואפשר לסוחטו אסור צריכין ידיעה משום דלענין אפשר לסוחטו אסור לא שייך לומר דלבעי ידיעה דאף אי ליכא כאן דעכ"פ אמת שנבלע איסור ואין סופו להתפשט ולצאת כולו מה לנו ולידיעה] וא"כ ניחא בב"ח לא בעינן ידיעה וע"כ פריך אי אפשר לסוחטו אסור חלב נבילה הוא כיון שאין יוצא כל הנבלע ונאסרה החתיכה מוכח שאין מתבטל המשהו ע"כ דגם חנ"נ ואין צריך לידיעה ולכן לא מצי לתרץ בלא נודע אבל אחר דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב ולא אמרינן מה"ת חנ"נ לגבי חלב רק דתוס' הקשו עכ"פ מדרבנן חנ"נ כמו בשאר איסורין שוב בעינן ידיעה דאי ליכא ידיעה רק נאסרה החלב מטעם דאפשר לסוחטו אסור דעכ"פ נבלע בו טעם בשר וא"י לגמרי טעם זה מחלב ואין מתפרד ממנו לכן נשאר החלב באיסורו אבל משום זה לא הו' כמין במינו לאסור שאר החלב וצריכין אנו לחנ"נ לזה שוב צריכין ידיעה וא"כ מצי לאוקמי כיון דחלב מותר אפי' מדרבנן למאי דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב דאיירי בלא ידע לכן נעשה נבילה וא"ש.
גדי ולא חלב פירש"י ואפי' בשר הרבה והיינו דרש"י לשיטתו דטעכ"ע לאו דאורייתא אבל לתוס' דטעכ"ע דאורייתא הקשה הפלתי מאי נפ"מ עכ"פ החלב אסור משום טעם הבשר הנבלע בו וטעכ"ע דאורייתא ותי' דנפ"מ אי חנ"נ ובלב ארי' תי' דלתוס' ע"כ גזה"כ הוי דגם מטעם בשר אין נאסר וקשה לי גם לרש"י מי ניחא דהא הפנ"י בפסחים הקשה איך מוכח בב"ח טעכ"ע הא שם באה"נ וכתבתי לתרץ דאי טעכ"ע לאו דאו' גרע דלא נעשה כלל בב"ח ולפי"ז יקשה כאן שכבר נאסר א"כ ע"כ טעכ"ע היוצא מחתיכת בב"ח אסור בהנאה א"כ עכ"ח טעכ"ע דאורייתא וממילא החלב אסור משום טעכ"ע אך נראה כך דהנה מה שתי' בלב ארי' דגזה"כ הוא לכאו' מנ"ל לדרוש גזה"כ להתיר גם טעם הבשר דאי משמעות יש בדרשא דגדי ולא חלב להתיר טעם הנפלט דקרא איירי רק מאיסור בב"ח מצד עצמו אבל להנ"ל ניחא דג"פ לא תבשל כתיב אחד לאיה"נ ע"כ כתבה התורה שרק בבשר אסור בהנאה אבל בחלב ליכא איה"נ ולהא לא צריך קרא דאין לאסור בהנאה מטעם בשר משום דלא נאסר החלב מטעם בשר הנבלע בו וא"כ בין לרש"י ובין לתוס' ע"כ גזה"כ דלא נאסר מטעם בשר הנבלע בו דהיינו מקרא שלישי דכתיב לא תבשל לאיה"נ נשמע דלא נאסר כלל מטעם בשר דבודאי לא מסתבר לומר דקרא אחד ממעט חלב מהנאה שלא נאסר מטעם בשר בחלב הנבלע וקרא אחד דאיירי מאיסור אכילה רק ממעט מאיסור בשר בחלב שלא חל אחלב אבל משום טעם בשר הנבלע בו אסור א"כ מקרא זה נשמע דגם לא תבשל השני ממעט החלב גם מאיסור אכילה מטעם בשר הנבלע בחלב [ופשוט יש לומר על קו' הפלתי ע"ד שכתבו התוס' לעיל דנבילה מיקרי חתיכת נבילה ע"כ לא מיקרי ברי' ה"נ הכונה אי הו' כתיב לא תבשל בשר הו' שייך טעכ"ע אבל כיון דכתיב גדי לא משמע טעם דטעם לא מיקרי גדי] וא"ש.
הנה בחידושי הר"ן חולין דף צ"ח הביא קושיות הראשונים דקשיא שמעתתא אהדדי לפי פירש"י בחולין צ"ח סברי הני אמוראי דהתם דכל הני דרשות דג"נ ומשרת וחטאת הו' רק אסמכתא בעלמא ובפסחים משמע דבין לר"ע ובין לרבנן טעכ"ע דאורייתא כדמוכח לה מקראי והעלה בשם רמב"ן דכולה כרע"ק סברו דמשרת אתא להיתר מצטרף לאיסור ואפ"ה ס"ל דליכא למילף מגוע"נ משום דהו' לי' ג"נ וחטאת ב"כ דמחטאת איכא למילף גם טעכ"ע ולא גמרינן מנייהו וגם שייך בחטאת המצל"א ע"כ הו' ב"כ עם משרת ולית לן טעכ"ע ולא היתר מצטרף לאיסור וההיא סוגיא דפסחים משום דאביי סובר דבדין שיהא טעכ"ע אסור ע"כ מוקי לה חטאת ונזיר לב"כ דלית לן המצל"א ולהכי אתא חטאת אבל טעכ"ע דדינא דלהוי טעכ"ע ילפינן מג"נ והני אמוראי סברי דטעכ"ע והיתר מצטרף לאיסור שניהם שקולים לכן הו' חטאת עם משרת שני כתובים ולית לן בכה"ת חוץ מנזיר לא המצל"א ולא טעכ"ע, והנה הדבר צריך ביאור במה פליגי סוגיא דפסחים עם סוגיא דחולין ונראה ליישב דלכאו' יש לדקדק בשמעתין דחולין דריב"ל משום בר קפרא יליף מזרוע בשילה דמשערין בס' או במאה והיינו מה"ת הנה כל זמן שלא שמעינן עוד דטעכ"ע דאורייתא מבב"ח או מג"נ או ממשרת לא שייך לילף דבעינן ס' ושבטיל בס' בשלמא לפמש"כ הר"ן דהיכי דנתערב גופו של איסור אין ענין לטעכ"ע ולכ"ע דאורייתא רק שאין לוקין עליו אם בכזית בכא"פ א"כ באמת הא דילפינן מזב"ש היינו אם נתערב גופו של איסור דמה"ת התערובות אסור ואנו ילפינן שיעור הביטול מזרוע בשילה אבל לפמש"כ יתר הראשונים דאין חילוק ובחידושי הר"ן ג"כ כתב דיש ג' מיני טעמים האחד שלא קלט רק טעם כמו שרה ענבים במים וילפינן ממשרת השני שקלט פליטתו וזה ילפינן מג"נ והג' אם נתערב גוף האיסור כמו חלב בבשר א"כ לפי"ז קשה שלא אשמעינן ריב"ל עיקר הדין דמה"ת לא בטיל באחד מדרשות אלו אך יליף מזב"ש דבטיל בס' ובפחות מס' בתרי בטיל וכדס"ל לרבא באמת והנה אי אמרינן דהילפותא מזב"ש רק אסמכתא דסתמא אין לו טעם רק עד ס' וא"כ אף אי טעכ"ע דרבנן דמדרבנן ל"ב וצריך ריב"ל לאסמכתא מזב"ש ג"כ ניחא אבל כפי הנראה מפירש"י דמפרש דמה"ת הוא דיליף ריב"ל דלא בטיל עד ס' ובס' בטיל ע"כ סובר טעכ"ע דאורייתא א"כ תחילה הו' לאשמעינן גוף הדין דטעכ"ע דאורייתא ואח"כ לאשמעינן מהיכן נלמד דבטיל בס' או בק'.
והנה בפסחים איתא כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור רק באיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת ופריך לרב דימי מדמע של תרומה דחייב בכזית ומשני בכא"פ ופריך בכא"פ דאו' אה"נ אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א ומשני דמשטר קשטר לי' ושוב פריך משתי קופות ואח"כ איתא והאי משרת להכי הוא דאתי הא מבעיא לי' לטעכ"ע שאם שרה ענבים במים דחייב וסוגיא דהכא איתא נמי בנזיר ושם פריך הש"ס מעיקרא הו' קשיא לאביי דבכל איסור נאמר המצל"א ואח"כ פריך דאתא לטעכ"ע דבנזיר ג"כ אין המצל"א ומשני דאחר דמסיק דבכא"פ דאורייתא הו' קשיא דנוקי משרת לטעכ"ע והמצל"א לא אמרינן.
ונראה דהנה בהא דפריך ובכא"פ דאורייתא תמה בפנ"י בפסחים הכי לא ידע דבכא"פ דאורייתא ותי' דקמ"ל דהלכה לממ"ס הי' דבכא"פ גם בתערובות אמרינן אבל אי אכל רק כזית ממנו לא לקי עד שיאכל כל התערובות ועוד תי' לפי דעת ר"ת שהובא ברא"ש בשמעתין דחולין דסובר דאי טעכ"ע דאורייתא נהפך היתר להיות איסור א"כ אי אכל כזית מן התערובות ג"כ חייב וא"כ לס"ד לאביי לא ידע דכזית בכא"פ דאורייתא דאי יאכל כזית ממנו שילקה ומשני לי' דהו' דאורייתא דהיתר נהפך להיות איסור [ולפי"ז ביותר בכזית בכא"פ דלא נהפך הו' ח"ש ע"י תערובות ומותר מה"ת לגמרי] וא"כ לפי"ז יש לומר כך דודאי לפי מאי דס"ד דאביי דלא חייב בכזית בכדא"פ רק הו' ס"ל דבאכל כל התערובות חייב אבל אכזית לא מחייב דלא נהפך היתר לאיסור א"כ הו' סברא דטעכ"ע רק איסורא איכא דהו' ח"ש ע"י תערובות אבל אהמצל"א לקי אכזית משום המצל"א דאי משום כזית בכדא"פ לא הו' מחייב עד שאכל כל התערובות [ואה"נ אי הו' יותר מכא"פ דלא לקי נמי אבל עכ"פ איסורא איכא דח"ש ע"י תערובות אסור כמו בהלכה דהלכה גלי דע"י תערובות הו' כמו בעין] אמנם אחר דמשני לי' דמצל"א ל"א והא דלקי בנזיד הדמע משום בכא"פ וסובר דאף אכזית חייב משום דנהפך היתר לאיסור א"כ אדרבא טעכ"ע מסתבר יותר לחייב אף ביותר בכדא"פ מהצל"א דבטעכ"ע נתפשט בכל התערובות שייך לומר דהיתר נהפך לאיסור אבל אי היתר מצטרף לאיסור לא אמרינן כיון דלא נהפך לא נתפשט בכולו לא נהפך לאיסור אין לצרפו ללקות עליו וע"ז שפיר פריך אביי דנוקי משרת לטעכ"ע ובזה א"ש גמרא דנזיר הנ"ל [ועיי' רשב"א חולין דהיתר מצטרף לאיסור ג"כ משום נהפך היתר לאיסור וטעכ"ע רק היכא דאוכל כזית איסור אף שאין ממשו של איסור אלא טעמו והנה זה כלישנא דאביי מתחילה לפי דרכינו הנ"ל אבל לפי מסקנא היינו בטעכ"ע יען דנתפשט בכולו אבל היתר מצטרף לאיסור לא נתפשט בשוה לא שייך נהפך היתר לאיסורא] ובזה נראה דפליגי הני תרי אמוראי רב יודא ור"נ דלחד מ"ד על עירובו חייב ואלו נוקשה בעיני' לא קאמר ולחד מ"ד על נוקשה חייב ועל עירובו בלא כלום ובפנ"י הקשה דהו' סברות הפוכות דחד סובר דהלכה בא דבכא"פ חייב גם בתערובות דגם ע"י תערובות הו' כבעיני' א"כ אם מתערב ביותר מכדא"פ ג"כ עכ"פ איסור תורה איכא אף דהו' ח"ש ע"י תערובות כיון דהלכה בא דבע"י תערובות הו' כבעיני' א"כ כמו ביותר מכא"פ איכא איסור תורה בעיני' כן ע"י תערובות דהיינו בנתערב ביותר מכא"פ דלא הו' אלא ח"ש ע"י תערובות ג"כ אסור מה"ת [וסובר דהמצל"א גם ללקות אף בשאר איסורין וכסברת אביי] וא"כ נגד תערובות כזה הו' נוקשה עדיף ולאידך מ"ד סובר בכא"פ חייב אפי' בכזית ממנו וביותר מכא"פ ליכא איסור תורה דח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת א"כ נגד תערובות כזה בכדא"פ שפיר נוקשה גרע ואי אית לי' נוקשה אסור אבל עירובו בלא כלום היינו ביותר בכדא"פ [וסובר באמת דלא אמרינן המצל"א לא בחמץ ולא בשאר איסורין כיון דע"י תערובות ח"ש דהיינו ביותר מכא"פ מותר לגמרי מה"ת לא שייך היתר מצטרף לאיסור ללקות עליו דאין כאן איסור כלל] ובפשיטות יותר יש לומר לפי ענינינו דבהא פליגי דלחד מ"ד תערובות כש"כ דמסברא דמצד הללמ"ס ידיעינן טעכ"ע דאורייתא ואין צריך לילף מכל ולכן מרבינן מכל נוקשה ותערובות בכש"כ ואידך מ"ד סובר דמקרא מרבינן טעכ"ע וצריך לילף מכל ע"כ נוקשה בעיני' הוא כש"כ.
מעתה י"ל דריב"ל בשמעתין הי' סבור דלא צריך כלל לטעכ"ע כיון דהללמ"ס בא בכדא"פ חייב בין בעין ובין ע"י תערובות וכדס"ד דאביי בפסחים וכתי' הפנ"י הרי נשמע דלא בטיל מה"ת ברובא וכיון דברובא לא נתבטל ע"כ טעכ"ע אסור מה"ת ולא ידעינן לשער בכמה אוסר ע"כ יליף מזרוע בשילה דעד ס' למר ועד מאה למר אסור וא"כ לא צריך כלל לדרשא מקראי דטעכ"ע דאורייתא דמצד הללמ"ס ידעינן דלא בטיל ברובא והיינו אליבא דאביי דמפרש זהו מכלל איסור אליבא דר"י אבל טעכ"ע דאורייתא לאביי בשמעתין דחולין קאי כדס"ד דידי' בפסחים דהמצל"א דח"ש ע"י תערובות ביותר מכא"פ אסור מה"ת דמצד הללמ"ס ידעינן דאסור ואף אי לא מרגיש הטעם אסור דהא כיון דהאיסור לא נתבטל ברוב בעינן ס' לבטל עצם האיסור ולכן אין חילוק בין אי נתערב גוף ממשו של איסור או נתערב הטעם לבד כיון דלא אמרינן נהפך היתר לאיסור אף דנתערב גופו של איסור רק ע"כ תאמר דלכן אסור משום דלא נתבטל כמות האיסור אם אין ס' נגדו א"כ גם הטעם של איסור טעכ"ע דכיון דכשעומד בפ"ע אסור כמש"כ הרשב"א וחידושי הר"ן צריך מסברא הטעם ס' לבטל כמות הדבר וכל זמן דליכא ס' לא נתבטל כמות האיסור עכ"פ [ועיי' רשב"א בשם הראב"ד שכתב דלכן לא בטיל האיסור ברובא כיון דנרגש הטעם הו' כניכר האיסור א"כ אף הכמות לא נתבטל ברוב] והא דמסיק אביי דלחומרא ילפינן דמה"ת ברובא בטיל הכונה כך דהנה בכל ביטול צריך לבטל כמות האיסור ברוב או בס' ואי לאו דילפינן מזרוע בשילה הו' ילפינן מאחרי רבים להטות דגוף האיסור נתבטל ברוב אבל כיון דאיכא טעמא ע"כ אם אוכל טעם זה בכא"פ שפיר חייב וביותר מכא"פ הו' אמרינן דשרי לגמרי וילפינן מזרוע בשילה דעד ס' אסור וזה נשמע מהללמ"ס דאף דהו' רק ח"ש ע"י תערובות אסור וזה נשמע מזרוע בשילה [ולפי"ז המצל"א מסתבר יותר מטעכ"ע דהיינו אם אכל כזית מן התערובות לקי מטעם היתר מצטרף למאן דאית לי' המצל"א ורבא אמר לא נצרכא אלא לטעכ"ע דבחולין טעכ"ע לאו דאורייתא דגוף איסור בטיל ברובא וטעמא דידי' אסור רק בכדא"פ ואם אכל כולו לוקה אבל ביותר בכדא"פ טעכ"ע לאו דאורייתא [דכיון דיותר מכדא"פ הו' רק ט"ש טעם ע"י תערובות שרי ופליגא אליבא דריב"ל אאביי לא דבטיל ברוב דילפינן מזב"ש דבעינן ביטול ס' ע"כ כל זמן שלא נתבטל אסור] ובאמת מה"ת אין צריך ס' כלל רק בקדשים טעכ"ע אסור דהיינו דלא אמרינן דגוף איסור נתבטל ברוב וממילא הטעם אסור אפי' ביותר מכדא"פ והו' הדין ע"י תערובות כמו בעין ולכן טעכ"ע בקדשים דאורייתא ובזרוע בשילה גלי קרא דבס' עכ"פ בטיל אף דאיכא טעמא וכשיטת רש"י לעיל דמה"ת בטיל בס' אף דאיכא טעמא רק קאי בחולין ולרבא קאי אקדשים וע"ז פריך דנילף ומשני דחידוש הוא ופריך ל"ק וס' נמי לא נגמר ומשני דלחומרא ילפינן דהא באמת ברובא בטיל גוף איסור א"כ אין טעם אוסר אלא עד ס' בכא"פ אבל ביותר מכא"פ אין אוסר וגרע ע"י תערובות מבעיני' דהו' ח"ש ע"י תערובות דשרי וא"כ הו"א גם בקדשים כן וא"כ הילפותא מזרוע בשילה לחומרא דבקדשים לא בטיל עד דאיכא ס' ולפי"ז בכדא"פ אם אכל כזית שפיר יש לומר דמרבינן דהיתר מצטרף לאיסור לקי בקדשים אבל בשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וגם לא טעכ"ע משום דהו' חטאת שני כתובים הבאים כאחד בין לענין המצל"א בין לטעכ"ע דהא להאי מ"ד המצל"א וטעכ"ע שווים דהיינו דעכ"פ טעכ"ע לא עדיף מהמצל"א לכן מוקמינן דחטאת הו' ב' כתובים הבאים כאחד בין עם משרת בין עם ג"נ כמ"ש חידושי הר"ן אך בסוגיא דפסחים דמסיק דבכא"פ דאורייתא ללקות עליו אכזית מן התערובות משום דהיתר נהפך לאיסור והיינו משום דסובר דלא אמרינן בתערובות ברובא בטיל [דאי הו' בטיל ברובא גוף האסור לא שייך דהיתר נהפך לאיסור] וכיון דנהפך היתר לאיסור א"כ אדרבא טעכ"ע מסתבר יותר מהמצל"א לכן פריך שפיר דנוקי משרת לטעכ"ע וע"ז מסיק דחטאת אתי לשני כתובים הבאים כאחד דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור ולא מוקמינן חטאת שיהא ב' כתובים הבאים כאחד עם ג"נ דטעכ"ע מסתבר לי' טפי וא"כ בהך פליגי הנך שמעתתא דש"ס דחולין דאביי דפריך וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הי' סובר דלא אמרינן נהפך היתר לאיסור וש"ס דפסחים ונזיר קאי למאי דמשני לי' בכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היינו דחייב אכזית ממנו ונהפך היתר לאיסור א"כ שפיר טעכ"ע מסתבר יותר דהא הסברא דברובא בטיל גוף האיסור ונתיישבו דברי הר"ן.
מעתה ניחא נמי קו' התוס' לפירש"י דהא דפירש"י בקדשים טעכ"ע לא קאי אטעם כ"ד אלא הכי קאמר בקדשים לא אמרינן דבטיל ברובא גוף האיסור א"כ הטעם אוסר כל זמן דאיכא טעמא דילפינן מיקדש להיות כמוהו אבל בחולין דגוף האיסור בטיל ברוב נשמע דטעכ"ע לאו דאורייתא דהיינו דהטעם אסור עד כדא"פ דאם אכל כולו חייב מצד הללמ"ס דגם ע"ז בא הלכה דמצטרף בכא"פ אבל אכזית אחד מתערובות לא לקי דהא לא אמרינן נהפך היתר לאיסור כיון דגוף האיסור נתבטל אבל ביותר מכא"פ ע"כ טעכ"ע לאו דאורייתא דהא נתבטל ברובא והטעם אין אוסר אלא עד בכא"פ מטעם הללמ"ס ונשמע דבחולין טעכ"ע לאו דאורייתא וכשיטת רבינו אבל טעם כ"ד אין אוסר בקדשים ומיושבים כל קו' התוס' על נכון.

ובהא ניחא מה שהקשה התוס' הא דקאמר לחומרא גמרינן הא זהו מב"מ אבל בשא"מ הא טעכ"ע דאורייתא להנ"ל ניחא דשפיר בטיל ברובא דהיינו לבטל הכמות בעינן גם בא"מ רובא וע"כ אי לאו ז"ב הו' סגי ברובא אבל מזב"ש ילפינן דלא סגי רוב לבטל הכמות רק צריך לבטל עצם האיסור [דלפמ"ש לית לי' טעכ"ע מקרא דמשרת או ג"נ או בב"ח רק מהללמ"ס דכל כזית בכא"פ אסור ע"י תערובות כדנשמע מזרוע בשילה אבל אי לא הו' ילפינן מזרוע בשילה לא הו' מצינן למילף מהלכה דטעכ"ע דאורייתא דא"כ לא יתבטל לעולם כיון דח"ש ע"י תערובות אסור] כנ"ל וא"ש.
במשנה כל הבשר וכו' ודייק בגמרא דבשר עוף בחלב דאורייתא והו' דלא כר"ע וקשה מסיפא ואמר ר"י רבי הוא ונסיב לה אליבא דתנאי ורב אשי מפרש יש מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים ואח"כ מסיק אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אכילה גופא גזירה וכו' ותמהו הראשונים דכבר תי' רב יוסף גופא דרבי נסיב לה אליבא דתנאי איך קאמר אח"כ ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא עוד יש לדקדק דקאמר רב אשי כל הבשר אסור לבשל בחלב מהן מדברי תורה ומהן מדברי סופרים כיון דסתם בשר היינו בשר בהמה איך שייך לומר מהן מדברי תורה הלא מסתמא מהא קמיירי גם יש לדקדק למה לא נקיט כלישנא דמעיקרא מהן דאורייתא מהן דרבנן כדהתחיל בתחילה הא עוף דאורייתא כדקאמר לקמן דף קי"ג רק בדף קי"ג קאמר אליבא דרע"ק דס"ל חי' ועוף אינן מדברי תורה וצריך טעמא ואח"כ מסיק הגמרא דהו' גזירה דאתי לאסוקי בשר וגבינה ויאכל בשר וגבינה ופירש"י דלא גזרינן העלאה אטו אכילת עוף ורבינו מפרש אטו אכילת בשר עוף וקשה לי דלקמן דף קי"ג במשנה המעלה את העוף עם הגבינה א"ע בל"ת ומפרש בגמרא דאינו בא לידי ל"ת דאין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל לי' לא עבר הא אמרת דהגזירה שמא יבוא לאכלו ואיך שייך לומר דא"ע בל"ת הא באמת גזרינן שמא יבוא לאכלו דבא לידי הרגל עבירה גם גוף הדבר תמוה דלא מצינו כהאי לישנא בעלמא באיסור דרבנן לומר דלא יבוא לידי איסור דאורייתא דהנה במשנה גבי כחל תנינן לה במשנה הכחל קורעו לא קרעו א"ע עליו דהיינו בדיעבד אף דעשה איסור א"ע בל"ת אבל בכהאי לישנא דהכא דעבר אאיסור דרבנן שיאסר עליו שלא יבוא לידי ל"ת דאורייתא וגם יש לדקדק במשנה דקתני הנודר מן הבשר הא בנדר דתליא בלשון בני אדם לא שייך למיתני כלל הבא במשנתינו.
ליישב זה אני אומר דהנה רבינו בפ"ב מה' ממרים כתב דמי שאומר דחי' בחלב לאו דאורייתא ועוף דאו' עובר בלא תגרע ובלא תוסיף ופי' בחס"ו בתשובה דידוע מה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור א"כ מי שמפרש דמפורש בתורה למעט חי' מדכתיב גדי ועוף מפרש דגדי אפי' עוף ואין כח ביד חכמים לאסור ולא להתיר ע"כ עובר בלא תגרע ובלא תוסיף, עייש"ה ולפי"ז יש לפרש המשנה דהמעלה בשר עוף וגבינה א"כ הרי מעשיו מוכיחין שאין מה"ת ע"כ לא בא לידי ל"ת שיאמר דהו' דאורייתא ויעבור בלא תוסיף ומיושב קו' הנ"ל שהקשיתי ממשנה זו דלא קאי אל"ת דלא תבשל כלל ולפי"ז יש לומר דתחילה דקאמר בגמרא למידק הא בשר עוף דאורייתא היינו דמרבינן מקרא דבשר עוף ג"כ דאורייתא אבל לא מפורש בתורה א"כ אתיא דלא כרע"ק דקאמר בשר עוף אין מה"ת דלשון זה משמע דאין מפורש להתיר ויש כח ביד חכמים לאסור ואי הו' נקט לאו דאורייתא הו' משמע זה דטעמו משום דמפורש להתיר ואין כח ביד חכמים לאסור ומותר מדרבנן ג"כ ולכן לקמן בדף קט"ו נקיט דרע"ק ס"ל חי' ועוף אין מה"ת אבל מדרבנן אסור דהיינו דאין מה"ת משמע רק בבישול לא באכילה דאין מפורש בתורה להתיר ושפיר מצינן לומר דמדרבנן אסור רק לרי"ו ס"ל דלאו דאורייתא דהיינו דס"ל דמפורש בתורה להתיר לכן אף מדרבנן מותר דאין כח ביד חכמים לאסור ולכן מוקי רב יוסף כתנאי ועל זה בא רב אשי ומפרש דזה גופי' כונת המשנה כל הבשר אסור לבשל ויש מהן מדברי תורה שמפורש לאסור דהיינו חי' מפורש לאסור כדברי חס"ו ויש מהן מדברי סופרים דהיינו שמה"ת מפורש להתיר [דמגדי ממעטינן עוף אבל רק בבישול אבל באכילה אין מפורש א"כ מדברי סופרים אסור שפיר ולכן חייבין לפרש ולדבר שרק מדרבנן אסור] ומדברי סופרים שפיר אסור והיינו דרק מותר לומר שאסור מדברי סופרים אבל אם יאמר שאסור מדברי תורה דהיינו שידבר דזה מפורש בתורה לאסור דגדי משמע עוף הרי עובר בבל תוסיף לכן נקט האי לישנא ולא קאמר יש מהן דאורייתא ויש מהן לאו דאורייתא דזה הו' משמע דמותר גם מדרבנן מפני דהו' כמפורש בתורה ובאמת אין נחשב כמפורש דרק בבישול איירי קרא ויכולין לאסור מדרבנן עכ"פ רק רב יוסף בא לחדש עתה דאסור מדאורייתא כדקאמר מתחילה משום דבאמת איכא דרשא אחריתא דל"ת כל תועבה והיינו דאף דנאסר דלענין בישול נתמעט עוף אבל באיסור אכילה שפיר יש לאסור מלא תאכל כ"ת דעכ"פ תעבה הוא בבשר בהמה בבישול לכן אסור באכילה עכ"פ גם בעוף וע"ז מסיק דרק מדרבנן רק דגזרינן העלאה אטו אכילה דלשיטת רבינו שמפרש דא"ע בל"ת היינו בבל תוסיף שפיר יש לפרש דגזרינן העלאה אטו אכילה.
ואמנם עדיין אין לשון רבינו מיושב כמוש"כ החס"ו דלשון אין משמע כן ובאמת עדיין אין קו' הראב"ד מיושב כיון דאין יוצא מזה לא הוספה באיסור ולא גורעין בהיתר רק בפירושא דקרא אין זה במשמעות הקרא דלא תוסיפון ולא תגרעון לכן אומר דהנה רבינו בפט"ו כתב דאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה כגון בשר עוף ובכ"מ הקשה הא בב"ח יש לו עיקר מה"ת כיון דבב"ח עכ"פ איסורו מה"ת [והנה בפשיטות י"ל דזה תליא אי מפרשינן הא דאיתא בשמעתין דגזרינן בעוף העלאה אטו בהמה דיבוא לידי אכילה א"כ יש לו עיקר מה"ת אמנם רבינו לשיטתו דמפרש הגזירה אטו אכילה בעוף כמו שבארתי א"כ לא מיחשב יש לו עיקר מה"ת] וכתב דבודאי רבינו חולק אתוס' וסובר אפי' ביש לו עיקר מה"ת מבטלין לפי"ז אני אומר כל זה אי אמרינן דבב"ח דמותר בעוף מפורש בתורה דגדי ממעט עוף אבל אי הו' אמרינן דעוף ג"כ בכלל הקרא אלא דממעטין מג"פ לא תבשל אז הו' באמת אסור לבטל דזה בודאי מיקרי יש לו עיקר מה"ת וא"כ עי"ז שמוסיף ואומר דגדי משמע גם עוף א"כ הוא מוסיף דאסור לבטל לכתחלה ולהיפוך בחי' ע"י שאומר שחי' נתמעט מגדי א"כ אין מפורש בתורה לאסור יוצא דין לקולא לענין אחע"א דמר"ן בנדרים משמע דרק איסור המפורש בתורה שייך איסור חע"א אבל דבר שאין מפורש בתורה אין איסור חע"א א"כ אי חי' מפורש בתורה לאסור אז בשר מחי' שפיר אסור בב"ח והנה במשנתינו קתני כל הבשר אסור לבשל והו' הכל בכלל אפי' בשר חי' כמש"כ הר"ן וכן אפי' בשר מתה בכלל למ"ד כיון דחל אבישול חל אאכילה כמ"ש הר"ן דמשנתינו קאי למ"ד דסובר אחע"א כיון דחל אבישול [ובאמת קשה לי לדברי הר"ן א"כ למה צריך למיתני מוקדשין הא גם בחולין שייך איסור חע"א בבשר מתה או בחלב כיון דחל אבישול חל אאכילה או כמ"ד דס"ל איסור חע"א] אמנם ע"י שזה גורע ומפרש דקרא דגדי ממעט חי' א"כ אין בשר חי' בחלב חל אאיסור מתה א"כ גורע באיסור לכן שפיר שייך לא תגרע וא"ש הכל.
שם ע"ב תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ופריך מיני' לרב יצחק דאכיל גבינה ואח"כ בשר ולא משי ידי' והוק' בתוס' קו' עצומה מאי פריך לרב יצחק דאיירי מגבינה ואח"כ בשר ותי' דס"ל דלאו דוקא רק גבינה תחילה וכבר תמה הריטב"א דזה דוחק גדול לפרש טעם דהתירא אמה דסבירא לי' דאסור והוא פלא גדול לכן נראה לתרץ דהנה לקמן בעי רב אסי מרי' כמה ישהא ואמר ר"י ולא כלום ומסיק ובבשר צריך להמתין דכתיב והבשר בין שיניהם וכ"כ רבינו והנה רש"י פירוש דאסור לאכול אחר בשר גבינה משום דנדבק בפה ונמשך הטעם וא"כ בלועס ג"כ אסור אבל הטור כתב דלטעם דבשר בין שיניהם אסור בלועס אבל לטעם דטעם הבשר נמשך לזמן רב או בלועס מותר דרק כשאכלו והבשר במעיו נמשך הטעם זמן רב נראה דא"ש דהנה זו הסברא דנמשך הטעם כל שבמעיו תליא בפלוגתא דרי"ו ור"ל דס"ל הנאת גרונו ולר"ל הנאה במעיו בעינן והיינו דנהנה גרונו ונגמר ההנאה כשמגיע למעיו והיינו משום דכיון דהוא במעיו נמשך הנאת גרונו והוא מקושר למה שבמעיו אמנם לרי"ו ורב אסי דס"ל הנאת גרונו הוא סובר דהטעם משום הבשר שבין שיניהם דלמ"ד הנאת גרונו בעינן חייב גם אמה שבין שיניו ולמ"ד בתר הנאת מעיו לא מחייב אבין שיניו כמוש"כ בחס"ו באו"ח בכמה תשובות א"כ כיון דרי"ו ס"ל הטעם משום בשר בין שיניהם שפיר כתב רש"י לפי שיטתו דרק מחייב אהנאת גרונו א"כ כיון שנדבק בפה ונמשך הטעם בפה אסור לאכול גבינה אחריו והה"ד בלועס ג"כ אסור דהנאת גרונו איכא אבל הטור קאי לפרש לפי מ"ד דס"ל הנאת מעיו בעינן לכן מפרש דהטעם משום דכשאכל נמשך הטעם דהא אגרא דאמר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן ע"כ לית לי' דרי"ו ורב חסדא משום בשר בין שיניהם דהא קאי אבשר עוף א"כ מ"ט מתיר בעוף וגבינה ע"כ לדידי' הטעם רק משום דנמשך הטעם ולכן ס"ל בעוף וגבינה מותר דכיון דהו' דרבנן לא נאסר אחריו גבינה דנמשך טעמו וע"ז דייק הא בשר וגבינה אסור דכיון דהו' דאורייתא אסור מטעם דנמשך הטעם וא"כ שפיר פריך לרב יצחק כיון דאסור מסברא דנמשך הטעם א"כ גם גבינה ובשר אסור דהא עכ"פ במעיו הם מחוברים יחד ונמשך הטעם בגרונו א"כ מה לי בשר וגבינה ומה לי גבינה ובשר והיינו למ"ד דאזלינן בתר הנאת מעיו וא"כ ניחא דרבינו ס"ל דבאמת דלא כאגרא דגם עוף וגבינה אסור כיון דרבינו הביא הטעם דהבשר בין שיניהם וכן ס"ל בתר הנאת גרונו אזלינן ולא מטעם דהנאת מעיו ור"ל ס"ל כתנא אגרא דעוף וגבינה מותר וא"כ א"ש דהטור כתב שני הטעמים כיון דבגמרא ע"כ איכא פלוגתא גם הטור כתב ב' טעמים.
הנה אח"כ מייתי הש"ס פלוגתא דב"ש וב"ה אי מקנח ומדיח או מדיח בלא מקנח והנה לפירש"י קינוח עדיף מהדחה ולתוס' עדיף הדחה מקינוח ובמה פליגי נראה דתליא בפלוגתא דרש"י ורמב"ן בפי' התורה דכתיב ואשר לא יבוא באש יבוא במים ומפרש רש"י דהיינו טבילה ורמב"ן מפרש דהוא הכשר הכלי בצונן כמו הגעלה בחמין א"כ לפירש"י הדחה לאו מילתא הוא רק טבילה הוא מטומאה לטהרה ולכן רש"י בע"ז מפרש המשנה כל דבעי טבילה ומטבילין פירש"י דהיינו טבילה ממש ושאר ראשונים מפרשי כל דבעי טבילה היינו הדחה להכשיר הכלי דסברי כדמפרש הרמב"ן מעתה יש לומר סברת התוס' הדחה עדיף דהא נזכר בקרא לגבי הכשר הכלי ה"נ לגבי הכשר פיו עיקר הוא הדחה אבל רש"י לשיטתו דלא מחשב הדחה להכשיר הכלי רק לענין טבילה מטומאה לטהרה ע"כ סובר דהדחת פיו ל"מ להכשיר פיו רק עיקר הוא קינוח.
הנה בדף ק"ז דמפרש הגמרא בתפיסה אחת אסור פירשו התוס' בהוצאה אחת דחיישינן דאתי למיכל ביחד נראה לי סמך לזה דהנה בישול עכו"ם ילפינן בע"ז ל"ח דמה מים שלא נשתנו דהיינו דהו' אסמכתא ותוס' כתבו דהוא מטעם חתנות ורש"י מפרש שמא יאכילנו דברים טמאים והרשב"א בתשובה מפ' הביאו הב"י באו"ח סי' שכ"ח שהוא מטעם דעי"ז יבוא לאכול ביחד ה"נ שפיר חיישינן ע"י הוצאה אחת יבוא לאכול ביחד אפי' בלא שולחן אחד. הנה סוף הסוגי' בדף קט"ו מסיק הגמרא דפליגי רע"ק וריוה"ג לרע"ק חי' ועוף אינו מה"ת אבל מדרבנן אסור וריה"ג דממעט יצא מחלב אמו ס"ל דאפי' מדרבנן שרי ולכאו' מאי שייכות זה לפלוגתא דרע"ק דפליגי אי ילפינן מגדי או מדכתיב מחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אמו נראה לפמ"ש הטו"ז דדבר המפורש בתורה אין לחכמים כח לאסור א"כ יש לומר דרע"ק דרק ממעט מגדי ולא עוף זה לא חשיב מפורש בתורה דהא גדי אתי למעט גם שאר דברים כמו דם ובהמה טמאה א"כ יכולין חכמים לאסור ע"כ מדרבנן אסור וריוה"ג דיליף בחלב אמו זהו חשיב מפורש בתורה להתיר אין כח ביד חכמים לאסור לכן ס"ל אף מדרבנן מותר.
אר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך רותח צונן אמרי לה בעי הדחה ופירש"י ואם חתך צונן בעי הדחה ההוא צונן וכתב הר"ן ותמהני מה הוזקק רש"י לפרש כך ולמה לא פירוש דקאי אסכין יע"ש מה שתי' שתליא בסוגיא דלעיל דף ח' אמנם קשה טובא דמבואר בפירש"י דלכן אסור לחתוך בו רותח משום שבולע דבית השחיטה רותח ובולע דם וחוזר ופולט א"כ ע"כ דסובר משום דבית השחיטה רותח וצריך הגעלה וא"כ הדרה קו' לדוכתי' למה גבי צונן כתב לפרש דקאי אצונן לא אסכין לכן נראה ליישב דהנה לעיל פירש"י דהלכתא בצונן אף דלעיל בסכין של עכו"ם ס"ל לרב דקולף הא"ט משום דסכין פולט על ידו חום בית השחיטה אבל אין מבליע בסכין הקשה ורשב"א שם תמה עליו בתרתי חדא דהכא פסקינן דבית השחיטה צונן והתם פסקינן דבית השחיטה רותח ועוד דהכא פירוש דאפי' למ"ד בית השחיטה רותח דם אין בולע בקשה ואין הסכין נאסר מחמת דם כלל והכא אמרינן דבולע הוא דם וחוזר ופולט ברותח שחתך בו. והנה בראש יוסף הקשה עוד דלעיל פירש"י דלרב קולף דבולע שמנונית הסכין דאי מפליטה איירי אמאי לא כתב שפולט ובולע אע"כ דאיירי שהשמנונית בעין דסתם סכין שמנונות בעין וכן מוכח ממה שפירוש דלרבה מדיח דאף דבית השחיטה צונן הרי הוא בעין וכאן פירש"י דלשמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך משום דבית השחיטה רותח דבולע ופולט ועוד הקשה ביעב"ץ ובראש יוסף מה צריך לפרש לחלק דלעיל בסכין של עכו"ם אסור משום דסכין פולט ע"י חום בית השחיטה רק שאין בולע הא לפירש"י איירי בשמנונית שעל הסכין לכן שפיר קולף דבולע שמנונית שבעין.
ונראה ליישב דבודאי לס"ד דפליגי אי בית השחיטה צונן אפ"ה סובר מדיח ע"כ פירש"י דפליגי בשמנונית בעין וגם למ"ד קולף רק משום שמנונית אסור אבל למאי דמסיק דכו"ע בית השחיטה רותח אלא דמ"ד דמדיח משום דטרוד לפלוט אין בולע א"כ שוב אין צריך לומר דאיירי בשמנונית בעין אלא איירי במקונח רק כיון דבית השחיטה רותח נדבק בו השמנונית שהפליט ע"י חום בית השחיטה ולכן צריך עכ"פ הדחה ולמ"ד דקולף היינו דלית לי' איידי דטרידי לפלוט לא בלעי דשמנונית בולע שפיר לכן קולף אבל לאיכא דאמרי פליגא בדוחקא דסכינא ולכו"ע בית השחיטה צונן ע"כ איירי באין מקונח ויש שמנונית בעין ושפיר עי"ז דוחקא דסכינא אבל במקונח לא שייך דוחקא דסכינא ויש להוכיח כן דהא תוס' הקשו אמאי בסכין ששחט בה כשרה דמפרש הש"ס הטעם משום דאימת קחיימה בסוף שחיטה ואז כבר פקע אמה"ח אכתי תקשה הא בולע ע"י דוחקא דסכינא והוכיחו מזה דדוחקא דסכינא לחוד לא מהני אלא משום דאיכא נמי חום בית השחיטה קצת וקשה לי הא עתה קאי לס"ד דכ"ע בית השחיטה צונן א"כ לא הו' חום בית השחיטה כלל אעכ"ח באיכא שמנונית על הסכין דוחקא דסכינא מבליע השמנונית שעל הסכין רק להבליע בסכין שהוא קשה לא מהני דוחקא דסכינא להבליע השמנונית של אמה"ח בסכין אמנם לבתר דמייתא דפליגי ר"א ורבינא בסכין ששחט בה טריפה ומסיק הלכתא בצונן וקשי' לי' לרש"י מדלעיל דרב סובר קולף ולכן מפרש רש"י דהא דפסק הלכתא בצונן לאו מטעמי' דס"ל בית השחיטה צונן אלא דסובר בית השחיטה רותח ג"כ רק מטעם אחר דלעולם בית השחיטה רותח אלא דסובר דאין רותח כ"כ שיהא מפליט בלא דוחקא דסכינא והיינו דמסקנת הגמרא לפרש דפלוגתא דרב ורבב"ח בסכין של עכו"ם הוא כדס"ד מעיקרא בבית השחיטה רותח פליגי אבל לא דסובר רב שרותח כ"כ שיהא מפליט בלא דוחקא דסכינא אלא דע"י דוחקא דסכינא ורבב"ח סובר דצונן ואין מפליט אף עם דוחקא דסכינא וא"כ כיון דרק מפליט משום דוחקא דסכינא שפיר יש לחלק בין סכין ששחט בה טריפה דרבינא דסובר בצונן משום דבית השחיטה רק רותח כ"כ שיהא פולט ע"י דוחקא דסכינא וכיון שכן שפיר יש לחלק דפולט ואין מבליע בקשה דע"י דוחקא דסכינא אין מבליע בהסכין ולכן בסכין ששחט בה טריפה רק מדיח דלא נבלע בסכין משמנונית של טריפה וא"כ למסקנא הני תרי אליבא דרב ורבב"ח פליגי אי בית השחיטה רותח עם דוחקא דסכינא או בדוחקא דסכינא לחודי' ולאידך מ"ד לית לי' בית השחיטה רותח ולית לי' גם הטעם דדוחקא כיון דמעתה מחלק בין פולט למבליע בסכין הקשה שוב אין צריך לומר דרב ורבב"ח פליגי בשמנונית שעל הסכין דאף אי איירי במקונח שפיר פליגי דלרב קולף משום דבית השחיטה רותח עם דוחקא דסכינא מפליט ומבליע בבשר ולרבב"ח מדיח משום דנהי דלית בית השחיטה שיהא מבליע בבשר אף עם דוחקא דסכינא אבל עכ"פ הדחה בעי דעכ"פ מפליטו דע"י חום בית השחיטה מפליט מן הסכין רק שאין מבליע בבשר דלית לי' דוחקא דסכינא אבל כיון שעכ"פ פלט השמנונית נדבק בבשר וצריך הדחה א"כ באמת אין צריך לאוקמא פלוגתא דרב ורבב"ח בשמנונית שהוא בעין ולפי"ז א"ש אף למ"ד בסכין של טריפה דמדיח בסכין של עכו"ם מצי סבור דמפליט ומבליע בבשר הרך ע"י חום בית השחיטה ע"י דוחקא דסכינא [רק הבליע בסכין הקשה לא אמרינן דמבליע ע"י חום בית השחיטה וע"י דוחקא דסכינא] ולא יקשה קו' התוס' למסקנא אף בכשרה נמי כיון דלפמש"כ למסקנא צריך גם לחום בית השחיטה א"כ שפיר יש לומר כתי' הגמרא אימת חיימה לכי שחט אזיל איסור אמה"ח דדוחקא דסכינא בלא חום בית השחיטה אין מבליע בסכין הקשה וכמ"ש התוס' אמנם סברא זו דדוחקא דסכינא עם חום בית השחיטה מפליט ואין מבליע כמו שהוא למסקנת הגמרא הוא רק לפי מה דפסק הגמרא כרבינא לקולא דבאמת תמהו הראשונים הא בכל מקום דפליגי ר"א ורבינא רבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא למה הוצרך לומר הלכתא כרבינא ולהנ"ל ניחא דהנה לעיל איתא אמר ר"ז אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה כשירה דבית השחיטה מרווח רווח וכתבו הראשונים דאין הלכה כר"ז אמר שמואל דהא לקמן דף י"ח סובר רבינא דבדיקת הסכין אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא ע"כ דלית לי' בית השחיטה מרווח רווח ולפי"ז יש לומר דהיינו טעמא דמסיק הלכתא בצונן כרבינא משום דקשיא לי' מדרב סובר קולף רק דניחא לי' לומר דלא פליג אסברא דדוחקא דסכינא גם חום בית השחיטה מפליט רק לענין להבליע בסכין הקשה ל"מ דוחקא דסכינא והא גופא קמ"ל דהלכתא כרבינא ולא פליג אדרב דלדידי' בודאי איכא דוחקא דסכינא דלית מרווח רווח רק שאין כחו להבליע בסכין הקשה אבל מפליט ומבליע בבשר הרך אבל לשמואל דסובר בית השחיטה מרווח רווח א"כ לדידי' יש לומר דלא אמרי' דוחקא דסכינא כלל א"כ לא מצינן לפרש דטעמי' משום דבית השחיטה רותח עם דוחקא דסכינא כלל א"כ לא מפליט ומבליע אלא דטעמו משום דבית השחיטה רותח כ"כ שאף בלא דוחקא דסכינא מפליט וכיון שע"כ מפליט ע"י חום בית השחיטה לחודא שוב אין לחלק בין להפליט ובין להבליע בקשה כיון דחום בית השחיטה עצמו מהני אהני להפליט ולהבליע בבשר גם להבליע בקשה מן הממשות שיש בעין על הסכין א"כ ניחא דרש"י פירוש לשמואל הטעם כיון דסכין בולע ומפליט דלדידי' אין חילוק וגם ניחא דרש"י לעיל פירוש דסכין קולף משום שמנונית דלפמש"כ היינו אי אמרינן דפליגי בחום בית השחיטה דאז קשה א"כ מ"ט דמ"ד קולף ע"כ משום שמנונית אבל אי אמרינן דלכ"ע בית השחיטה רותח ומפליט ומבליע אלא דלית לי' דקולף משום דאיידי דטרוד לפלוט אין בולע אבל עכ"פ פולט מסכין הבלוע וצריך הדחה שוב אין צריך לומר דאיירי דוקא בסכין שאין מקונח דבית השחיטה חם להבליע ולהפליט הבלוע שבסכין וא"כ שפיר ס"ל לשמואל דאסור לחתוך בו אף בסכין נקי ומקונח וניחא נמי קו' הרשב"א דלעיל פירש"י דאין סכין בולע אפי' מדם וכאן כתב דבולע ופולט דלפמש"כ א"ש דזה כתב רש"י לפרש לפי מה דס"ד דפליגי אי בית השחיטה צונן וכן לפי מה דמסיק דהלכתא בצונן ובארנו דלפי"ז הא דפליגי רב ורבב"ח בסכין של נכרי היינו דרבותא ע"כ מודה דמפליט ומבליע ברך כיון דלית לי' בית השחיטה מרווח רווח ואיכא דוחקא דסכינא עם חום בית השחיטה אבל לשמואל דלית לי' דוחקא דסכינא בשחיטה ע"כ רק ע"י חום בית השחיטה ע"כ גם מבליע בקשה וא"ש ולפי"ז מיושב קו' הר"ן דלמה הוכרח רש"י לפרש דבעי הדחה דלפמש"כ לשמואל הא דפליגי רב ורבב"ח דסכין של עכו"ם ע"כ דפליגי דהא דלכ"ע בית השחיטה דאין לפרש משום דוחקא דסכינא דהא לשמואל לא שייך כ"כ דוחקא דסכינא בבית השחיטה אבל בבשר דעלמא בודאי גם לשמואל אמרינן דוחקא דסכינא וזה שייך אפי' בצונן ולכן קשיא לרש"י ואי אהני הדחה וסכין עכ"פ אסור לכתחלה לחתוך בה צונן משום דוחקא דסכינא ונהי דלעיל למ"ד דאית לי' דוחקא דסכינא סובר דקולף היינו משום דשם משום שמנונית שבעינא או כאידך מ"ד דסובר תרתי בעינן חום בית השחיטה ודוחקא דסכינא אבל דוחקא דסכינא לחודא לא אבל כאן אין שמנונית על הסכין רק אף שסכין מקונח כיון דאיכא דוחקא דסכינא פלט במקצת עכ"פ ולכן מפרש רש"י דבעי הדחה היינו לצונן ואמרי דלא בעי הדחה היינו משום דסברי כמ"ד דלעיל דאף בשמנונית שעל הסכין ל"א משום דוחקא דסכינא יהא צריך קליפה וסגי בהדחה הכא דסכין מקונח אף הדחה לצונן ל"ב משום דלית לי' כלל דוחקא דסכינא אפי' בבשר היכא דליכא חום בית השחיטה ודו"ק.
שם דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכול בכותח שמואל אמר מותר לאכול בכותח רב אמר אסור נ"ט הוא ושמואל אמר מותר נ"ט בר נ"ט הוא והא דרב לאו בפירוש איתמר רק מכללא איתמר דהאי בצעא דעביד לי' שייפא וכו' יהיב טעמא כולי האי ולא הוא משום דנפיש מררי' טפי ומייתי דר"ש עמד קמי' שמואל לאכול דגים שעל בקערה בכותח ונתן לו ולא אכל אמר לרב קיהיב ואכל וכו' הדר מר משמעתי' והשיב חס לי לזרעא דאבא בר אבא דיהיב לי מידי דלא סבירא לי ופירש"י לא הי' דברים מעולם וכבר תמהו דאטו שמואל משקר ועוד א"כ קשה באמת על שמואל איך יהיב לרב כיון דלא הדר בי' והנה תוס' פי' דבודאי רב אמר כך בפירוש אלא דמהאי כללא לא נשמע ותמהו למאי נפ"מ אמרו ולא הוא כיון דבאמת אמרה רב בפירוש והנה בפלתי תמה איך יפליג במציאות אי הו' נ"ט ותי' דפליגי אי טעם קלוש הו' טעם וקשה הא בגמרא איתא רב סובר נותן טעם הוא משמע דסובר נו"ט ממש הוא וקשיא א"כ פליגי במציאות והנה תוס' דייקו מדנקט עלו משמע אבל בישל אסור והקשו מר"ט דאמר דבכל יום נעשה גיעול לחבירו ע"כ משום דהו' נו"ט בר נו"ט ולא חלה עליו איסור נותר ושוב הק' משפוד הא שם ליכא נו"ט בר נו"ט דחד נו"ט הוא ותי' תוס' דמה"ת ברובא בטיל ובקדשים אקמוה אדאורייתא ותמהו הא רב ושמואל סברי כר"י דמב"מ לא בטיל וא"כ לא שייך לדידהו לומר אוקמוה אדאורייתא וא"כ קשיא בין לרב דאוסר נו"ט בר נו"ט בין לשמואל דהא עכ"פ בנתבשל אסור והנה הקשו התוס' אח"כ מאי מייתי ראי' מר"ט דנתבשלו שרי אדרבא דוק מני' איפכא מדרבנן דפליגי עלי' וסברי דצריך הגעלה ע"כ דסברי נו"ט בר נו"ט אסור בנתבשלו וכמו שהקשה התוס' בזבחים דמדרבנן נשמע דנו"ט בר נו"ט אסור ונראה לתרץ ואקדים קו' עצומה מאי מייתא מהאי שייפא בצעא הא רב ס"ל עילאה גבר וע"כ אמר יהיב טעמא כולי האי להוכיח דינו דעילאה גבר אבל לא לענין נו"ט בר נו"ט דגמרא מייתי מהאי תלמידא דיתבא במעברא ואייתי לי' דגים שעלו בקערה ואידך אייתי ענבים בסעודה ולא בריך מאי שייכות לכאן דדוחק לומר דרק דרך אגב מייתא לכאן האי עובדא ועוד השיב האי תלמוד אנא כשמואל סבירא לי' הא הקשה לי מרבך עביד הכי. ונראה לתרץ דהנה רמב"ן לעיל בפ' ג"ה הק' ארי"ף דכתב בהאי פתא דאסור לאכלו בכותח משום דשיל"מ א"כ למה אמר רב כאן דנו"ט הוא הא אפי' אין נו"ט הוא הא הו' ישל"מ לאכול בלא כותח אך יש לומר חדא מתורצת בחברתא דאי רב הו' סובר תתאה גבר ואין אסורה רק כדי קליפה לא שייך לאסור משום שיל"מ להכי קאמר דנו"ט הוא ולפי"ז הא דקאמר אח"כ יהיב טעמא כולי האי אפי' אי קאי אהא דעילאה גבר עכ"פ שוב הו' טעם גמור ואסור אפי' בנו"ט בר נו"ט עכ"פ דשיל"מ והנה לפי"ז רב דידי' באמת ס"ל דנו"ט בר נו"ט אסור אפי' בכ"ש משום דשיל"מ רק מה דמפרש טעמא מהאי בצעא משמע דטעמו דאיכא טעם גמור והנה לפי טעמא בתרא אפי' בבית אחרים ג"כ אסור לאכלו בכותח ורב אלעזר סובר ג"כ דאסור ע"כ לא אכל בבית שמואל ואמר לי' לרב קיהיב לי' ואכל.
הנה לכאורה י"ל איפכא מדברי תוס' דרב כר"ט ושמואל אתיא כרבנן ואקדים הטור בסי' צ"ג הביא דברי הרשב"א בתה"ב אם בישל בשר או חלב ואח"כ בישל ירקות הו' הגעלה דבהתירא בלע הו' כהגעלה משא"כ אם אי בישל איסור לא הו' בישל ירקות כמו הגעלה והביא ראי' מהא דאיתא בסוף ע"ז השפוד והאסכלא מגעילין ברותחין ומשני בגמרא ש"ה דנעשה גיעול לחבירו ובישל בה שלמים דהאידנא חטאת ואח"כ שלמים הו' כהגעלה בעודו היתר ומינה יליף הרשב"א דלמה זה יהא מה דמבשל האידנא להגעלה הא אינו אלא בישל דעלמא אע"כ הואיל מהתירא בלע אף דמבשל אח"כ דנקלש כבר טעמא אבל אם בלע איסורא אף דהוקלש טעמי' מ"מ טעם איסור יש בו לא מהני מה דמגעיל לי' דרך בישול וכ' הב"י דתוס' והרא"ש הקשו דהאיך נעשה גיעול הא ממעט באכילה והו' איסורא ותי' דמב"מ בטיל ובכלי מוקדש אוקמוה אדאורייתא ולפי"ז אין הוכחה דשם משום דאוקמוה אדאורייתא והש"ך בנקודת הכסף השיג על הב"י וכתב שאין דברי התוס' והרא"ש סתירה לדברי הרשב"א דהם באו לתרץ דהאיך מותר לבשל בפעם השני שלמים דהא ממעט באכילתו וע"ז כתבו דאוקמוה אדאורייתא ובטל ברוב כיון דבפעם שני עדיין אין כאן איסור ועדיין לא נעשה נותר וה"נ בודאי כשנאסר כבר הכלי לא שייך לומר אוקמוה אדאורייתא וברובא בטיל וא"כ אי הגעלה לא מהני תקשה איך מבשל בפעם הג' קדשים כיון דכבר נעשה נותר הבליעה אע"כ כרשב"א דבישול הו' כהגעלה אמנם הפלתי כתב להביא ראי' לשיטת הב"י דהנה תוס' זבחים דף צ"ו הקשו אתי' שתי' דמה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאורייתא כתבו דתימא אי נתבשלו נמי שרי אמאי אמרו רבנן דמזמן אכילה ראשונה צריך מריקה ושטיפה וגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא הו' התירא דאין סברא לומר דגזיה"כ הוא דאפי' בחולין שרי והיינו דבקדשים סברו כרשב"א דהו' כהגעלה לכן הקשו דהואיל דהתירא בלע הו' כהגעלה א"כ מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"ט שבודאי הי' עושין כן שיהא גיעול לחבירו ומבשלים יום יום בכלי אחד ולמה צריך מריקה ושטיפה וליישב קו' התוס' עכ"ח לומר דלא כרשב"א אלא כב"י דהטעם דר"ט משום דכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא ות"ק לא ס"ל דאוקמוה אדאורייתא אמנם קשה לי הא דכתבו התוס' להוכיח מר"ט דנ"ט בר נ"ט שרי ויקשה אדרבא כיון דסובר דנעשה גיעול לחבירו והו' כהגעלה א"כ הו' זה כהגעלה א"כ הו' טעם ראשון ולא הו' כלל נ"ט בר נ"ט וצ"ע על כן אני אומר דהסברא כך דבודאי אמרינן דבישול הו' הגעלה א"כ דגים שנתבשלו בקערה של בשר הו' כאלו נפלט כל הטעם אל הדגים לכן הדגים אסורים דנ"ט הוא ממש א"כ אתיא דרב כר"ט דס"ל דנעשה גיעול לחבירו דהבישול הו' כהגעלה דהתירא בלע כשיטת הרשב"א והא דשלמים שבישלו היום מותר אף דנבלע בו שלמים דאתמול היינו משום דמה"ת ברובא בטיל ואוקמוה אדאורייתא [ואין להקשות כקו' הרא"ש אף בקדשים דכתיב יקדש על מב"מ לא בטיל מה"ת די"ל דס"ל קדירה בת יומא ג"כ פגמה פורתא א"כ מיקדש לא נשמע רק בלוע ממאכל לא בלוע שבכלי כיון שבא מכח טעם פגם פורתא אבל מ"ד דנתבשל מותר דסובר כרבנן דהגעלה לא הו' כבישול א"כ דגים אלו שנתבשלו לא הו' אלא נ"ט בר נ"ט דלא פלט כל הבלועה אל תוך הדגים רק טעם קלוש נפלט ונשאר עוד טעם בקדירה וכיון דלא הו' בדגים אלא טעם קלוש נפלט ל"ה אלא נ"ט בר נ"ט ובאמת פליגא בהא ר"ט ורבנן אי כהגעלה ומיושב קו' הפלתי ואין לומר אכתי מ"ט דרבנן דאסרו כיון דסברי נ"ט בר נ"ט דהו' טעם קלוש שרי א"כ כלי מקדש ג"כ אמאי אסורים הא אין בהם אלא טעם קלוש יש לומר דשאני דגים שלא הי' מעולם בהם רק טעם קלוש כיון דבישול לא הו' הגעלה אבל בקדירה הי' בה מתחילה טעם גמור רק ע"י בישול שנית נקלש טעמו לכן אין להתיר בלי הגעלה ואין לומר א"כ אכתי מ"ט לרבנן שלמים שבישלו בה היום אסור משום שנבלע בה שלמים דאתמול הא הו' רק נ"ט בר נ"ט [ואולי יש לומר דבאמת אף לרבנן אם בישלו ונעשה גיעול לחבירו דמותר מטעם נ"ט בר נ"ט רק משום דלכשנעשה נותר אסור לרבנן דלא ס"ל דנעשה גיעול לכן ס"ל דאסור לבשל שלמים דהאידנא בשלמים דאתמול די"ל דרבנן סברי בקדשים דכתיב יקדש להיות כמוהו ותאכל כחמור שבה ע"כ גם בהבליע שלמים דאתמול ג"כ צריך לאכול כחמור שבו ולר"ט ע"כ לית לי' האי סברא לאסור משום דכתיב יקדש כדמוכח מכח שכתבו התוס' לר"ט אמרינן אוקמוה אדאורייתא וע"כ דרק בנגע במאכל גלי קרא יקדש כמוש"כ לעיל.
ולפי"ז יפורש שפיר דברי רב דאוסר בדגים שעלו בקערה ומפרש דנותן טעם הוא דהיינו דהו' טעם גמור כיון דבישול הו' כהגעלה ואין כאן פלוגתא במציאות אמנם לכאו' הא תינח אי הו' נקט נתבשל אבל כיון דנקט עלו א"כ איירי בעלו ג"כ ובעלו ל"ש דהו' כהגעלה א"כ לא הו' נ"ט גמור הנה פשוט יש לומר דגזרו בעלו אטו נתבשלו אולם יש לומר ע"ד אחר נכון דהנה הרי"ף כתב דרב דסובר ריחא מילתא הוא משום דלטעמי' אזיל דמב"מ לא בטיל והקשו מפת שאפאה עם הצלי דהו' א"מ והעלה משום דשם הו' דשל"מ והקשה הרמב"ן א"כ הא דאמרי בשמעתין דדגים שעלו בקערה לרב אסור משום דנו"ט הוא הא אפי' לא הו' אלא משהו ג"כ אסור לרב דדשיל"מ ותי' הריטב"א דנ"ט בר נ"ט גרע נמי מריחא א"כ יש לומר דבהא פליגי נמי רב ושמואל דהא בהא תליא אי אמרינן נתבשלו הו' כהגעלה והו' טעם ראשון אז עלו עכ"פ הו' משהו ולא גרע מריחא אבל אי אמרינן דלא הו' כהגעלה רק טעם שני א"כ עלו גרע ג"כ מריחא ומשהו אינו אסור א"כ זהו דקאמר רב דלכן גם עלו אסור דנו"ט הוא ועדיף הוא מריחא וא"כ משהו ממנו ג"כ אסור דשיל"מ היינו דלא תימא דגרע מריחא דלא הו' אפי' כמשהו דאסור בדשיל"מ משום דטעם השלישי שנאכל בכותח הו' משהו מטעם קלוש וגרע מריחא ומש"כ הריטב"א דנ"ט בר נ"ט גרע מריחא קמ"ל רב דנותן טעם הוא ועדיף מריחא ובאמת אף אי לא הו' אלא משהו אסור משום דשיל"מ כקו' הרמב"ן לאמת וא"כ לפי"ז יפורש דרב דקאמר נותן טעם הוא היינו לכלול בין עלו בין נתבשלו דבנתבשלו הו' נותן טעם דיען דהו' כהגעלה והו' טעם ראשון ובעלו נמי כנ"ל.
ולפי"ז יפורש שמעתין כך דהנה שמואל הא ידע טעמי' דהוא מתיר אף בנתבשלו וידע טעמי' דרב דאין חידוש של רב לאשמעינן דאסור משום ע"ג דבא לאשמעינן רק הא גופי' דעכ"פ נותן טעם איכא ונו"ט בר נו"ט גם אסור דהא באמת הו' דשיל"מ כקו' הרמב"ן לאמת א"כ יש לאסור אפי' נו"ט שני וכמו שפירשתי בסוגי' דט"ח דאביי קאמר טעמו ולא ממש בעלמא דאורייתא אפי' טעם שני דאי אמרת טעם שני אין אסור א"כ אין צריך קרא לטעכ"ע דהא אפשר ללמוד מבב"ח והנה אי טעם שני אסור גם בב"ח טעם שני אסור כמוש"כ החס"ו בתשובה א"כ כיון דאיכא טעם שני דנחשב טעם שוב אסור גם בב"ח אלא דשמואל הא סובר נהי דטעם שני ג"כ הו' טעם היינו רק לאסור בדשיל"מ דהא יכול לאכול בלא כותח כקו' הרמב"ן ולכן הי' סובר שמואל דזה רק שייך בבית עצמו אבל בבית של אחרים שמצדדין אותו לאכול ל"ה זה כמו אפשר לרב שלא יתרצה לאכול מה שנותן לפניו ממילא מותר באמת לאכול לכן אכל באמת רב והיינו דקאמר לר"ש לרבנן יהיב לאכול ואמר ר"א לרב חזר מר משמעתי' דהוא סבור דרב ושמואל פליגי אי עילאה גבר והו' נו"ט ראשון וטעם שני בכותח ולכן אסור ושמואל לשיטתו א"כ כיון דעילאה חם ל"ה כמו שנתבשלו והו' רק כטעם שני ובכותח הו' טעם שלישי אבל בנתבשלו גם שמואל מודה דאסור בנו"ט ראשון אף דהתירא הו' א"כ רב דאכל ע"כ משום דחזר משמעתי' ע"ז אמר רב ניחא לך דאכלת"י משום דאני חזרתי אבל הי' לך להתקשות אשמואל איך נתן לי מה דלא סבירא לי וחס לזרעי' דאבא דיתן לי מה דלא סבירא לי א"כ מזה כבר הי' לך לידע דאין עיקר הטעם שלי משום דע"ג אלא דטעמא שלי משום דשיל"מ אסור ולכן בבית שמואל שפיר יש לי לאכול ולכן ידע שמואל דרשאי ליתן לי לאכול וע"ז מייתי' הגמרא אח"כ האי עובדא דתלמידא דרב דנתנו לו דגים בכותח לאכול ואמר אנא כשמואל ס"ל דהיינו כפי מה שהבין שמואל בדברי רב דבבית אחרים מותר לאכול דלא הו' דשיל"מ והשיב אנא כר"ה סבירא לי דהיינו דאף דס"ל לרב דענבים באים אחר סעודה וצריך לקרב בתוך הסעודה אבל כיון שהביאו לי לאכול מבית אחר אולי שם דרכן להביאן קודם הסעודה וא"כ פת פוטרתן ואין צריך לברך ודו"ק.
מעתה אומר אני לפרש דברי הגמרא עד"א דר"ש שהקדים כל זה משום שזה מוכרח לפי סוג' הגמרא דמהאי עובדא דר"א עם שמואל נשמע דע"כ הפי' בשמעתין כך דתחלה אמר שמואל על רב דאסור ס"ל דמותר משמע בעלו בלא בשר אבל בנתבשלו בלא בשר גם לשמואל אסור ורב גופי' אסור אפי' בעלו בלא בשר ואח"כ דמייתי האי עובדא דשייפא בצעא משמע דרק בעלו עם בשר אסור דהא קשיא קו' המפורשים בצעא הו' בלוע ממש ותי' דמעורב עם תבלין והא תינח אם פליגי בעלו עם בשר משמע דרב דאסור ג"כ בעלו עם בשר ובהא הדיוק נתבשלו עם בשר אסור גם לשמואל כיון דפליגי בעלו עם בשר לפירש"י לפמש"כ.
ובזה ניחא לפרש האי עובדא דשמואל דאמר לרב יהיב לאכול ורב אמר חס לי' לזרעי' ופירש"י לא הי' דברים מעולם ונראה דהענין כך דרב דאמר דהאי שייפא כמה יהיב טעמא מזה משמע לי' דרב הדר ממה דאמר תחילה סתם עלו אסור משמע אף בלא בשר אסור ומהאי שייפא דקאמר משמע שחזר מדין זה ולא אסור רק בעלו עם בשר וע"כ נתן לר"א ואמר לרב קיהיבנא ואכלו בעלו בלא בשר דגם לרב מותר אבל ר"א הבין דשמואל מעיד דחזר בו ע"כ אתא לקמי' דרב ואמר חזר מר משמעתי' ואמר חס לזרעא דאבא ואי איתא משום דהדרנא בי מנא ידע שמואל זאת ואיך יהיב לי' לאכול אלא ודאי מטעם אחר אמר רב דהדרנא בי מדהאי עובדא דשייפא למד שאני לא אסרנא אלא בעלו עם בשר והדרנא רק ממה די"ל מעיקרא דאף בעלו בלא בשר אסור אבל מזה שהדרנא בי לגמרי זה לא הי' דברים מעולם ודו"ק.
בסי' צ"ב בטו"ז סק"ו מה שמפרש דברי רבינו בנוער הא אין מבטלין לכתחלה כ' דרק עצה טובה קמ"ל ולי נראה ע"ד אחר דהנה אי אין מנער מיד סופו עכ"פ לירד ולהתפשט אפי' בלא מנער א"כ אין כאן משום מבטל לכתחלה רק הא דכתב נוער מיד הוא לומר דהא מדרך המבשל לחלק מעט מעט הקדירה שבישול לקערות ואם יערה לקערות קודם הניעור ואסר מה שבקערה דהא כיון שאין כאן כל התבשיל שבקדירה אין כאן ס' ליאסר לכן קאמר ינער מיד כדי שלא לערות ממנו לקערה מעט מעט שאין בו ס' נגד מה שצף למעלה קודם שמנער דו"ק.
בש"ך סק"ח שכתב לפרש וליישב דברי הטור דמחלק בין מב"מ דאז מצטרפין שני הקדירות למבשא"מ שאין מצטרפין הקדירות ודבריו נכונים מאוד אלא שא"כ הדרה קו' לדוכתי' על רבינו ונראה דיש לומר דזה רק שייך באיסור אכילה דע"כ יתברר הטעם דחיך אוכל יטעם ועומד להתברר ואז יהא מבורר דהו' א"מ לכן אין מצטרף אבל בב"ח דהו' איסור הנאה וא"כ לענין איסור הנאה אין עומד להתברר שפיר הו' ג"כ מב"מ שיתבטל ומצטרף כל הקדירה לבטלה הכל בס' ורשאי למכור לנכרי ודו"ק.
בטו"ז בענין איסור דבוק טעם אחד שמא יוציאו חוץ לקדירה אבל באמת יש עוד טעם כי זה טבעי מה שדבוק בו בולע תחילה והטעם כי הנה מצינו בגמרא דע"ז בסוג' דריחא מילתא שאני שעורים ששואבות כן כל איסור דבוק שואב הוא אצלו הטעם ע"כ בולע תחילה ובזה ישבתי מה שהקשה הש"ך וטו"ז סי' צ"ט בעצמות איסור איך מצטרף להיתר הא הו' איסור דבוק בולע קודם לפמש"כ זה שייך בבשר אבל בעצמות אף שדבוקה לא שייך ששואבות וא"כ אינו בולע קודם אף שדבוק הוא. בטו"ז ס"ק ט"ז מה שהאריך בתרי משהו לא אמרינן והש"ך כ' בדבר שגם א"מ אסור במשהו כגון חמץ בפסח גם תרי משהו אמרינן עייש"ה ולי נראה דאין חילוק דנהי דאמרינן בא"מ ג"כ משהו אוסר היינו דעכ"פ זהו המשהו חמץ שנתערב בא"מ הוא בחמץ גמור הוא ושם חמץ עליו דאסורו במשהו אבל אם זהו המשהו א"מ מחמת שמעורב עם דבר שאין בו חימוץ א"י לאסור התערובות כיון שאין בו כח חימוץ ואין שמו חמץ עליו א"כ כל המשהו ג"כ מעורב בו טעם אחר כמש"כ הש"ך לענין מב"מ דכח אחר מעורב בו אין אוסר במשהו והנה על קו' הראשונים כיון דנ"נ איך משכחת הגעלה בכלים גדולים הא המים נ"נ ואסורים הקדירות נראה ליישב דהנה מפירש"י נשמע הא דאמרינן אפשר לסוחטו אסור משום דלכתחלה אין מבטלין איסורא והסברא כך דמצינו כה"ג בחליפין דפירש"י דאסור למחליף עצמו דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותוס' חולקין כיון דעכ"פ לכתחלה אסור להחליף אין לו דמים א"כ ה"נ כיון דלכתחלה אסור לבשל א"כ נקרא שם איסור על החתיכה ולכן ס"ל דגם נ"נ לפי"ז ניחא דהגעלה לא שייך דאסור לבטל לכתחלה דהא אין כונתו ותכליתו לבטל אלא להפליט האיסור והולך לאיבוד א"כ כיון דלכתחלה מותר לבטל ממילא לא נ"נ וזה נכון וברור.
וקצת יש להוסיף לפמש"כ רשב"א לעיל גבי זרוע בשילה דהו' חידוש דמצוה לבטל וידיע היכא דהו' מצוה הו' כאין מחוסר מעשה א"כ הו' כאלו כבר הוסיף עד שיהא ס' נגד פליטת הכלי ושוב אין נאסרה דהו' כאלו בטל כל הפליטה שבכלי בס' דהו' נחשב כאלו כבר הוסיף עד שיהא ס' במי הגעלה נגד כל הפליטה.

והנה הקשו בשמעתין דט"ח כי ליכא נו"ט נמי הא הו' תרי משהו דל"א ואין אוסר שאר החתיכות וצ"ל קודם דידעי' דרשא דדרך בישול אסרה א"כ היתר בהיתר לא בטל כלל א"כ גם תרי משהו אמרינן כיון שהחלב גופי' לא נתבטל אבל אחר דדרשינן דרך בישול אסרה תורה ובב"ח לא אמרינן תרי משהו א"כ בשאר איסורין ג"כ לא אמרינן תרי משהו כסברת ראשונים לענין נ"נ ובזה נראה לפרש לשון הטור שכתב דלא אמרינן תרי משהו אפי' לר"י ותמהו עליו מאי אפי' לר"י להנ"ל הכי קאמר לא מבעיא בב"ח דלא אמרינן תרי משהו ה"ה בשאר איסורין אפי' לר"י דבשלמא אי בב"ח אמרינן תרי משהו דהיתר בהיתר לא בטל א"כ לר"י דמב"מ לא בטיל הו' כהיתר בהיתר והו' אמרינן תרי משהו אבל עתה גם לר"י ל"א תרי משהו דלא בטל כלל.
בפג"ה דמשני הש"ס לא במאה עיי' שיטת תוס' דמאה עם האיסור רק המקשן לא הבין כך רק דבעינן מאה לבד האיסור וע"ז הקשה מרישא נשמע ק"א עם האיסור ובלב ארי' תמה כיון דקתני אין בו להעלות במאה א"כ ממילא ידעינן דליכא מאה התירא איך טעה לומר מאה מלבד האיסור כיון דליכא ק"א עם איסור ליכא מאה בלא איסור והוא תמוה מאוד אבל נראה לפרש על נכון דהנה עוד הקשה א"כ למה צריך ללמוד כלל מקרא דממנו בתרומה בעינן מאה הא ילפינן מזרוע בשלה דבעינן מאה בכל איסורים וכונתו דמזרוע בשלה נשמע דאיסור זרוע במב"מ בעינן מאה [אולם יש לומר דסובר כרבא דלא נצרכה אלא לטעכ"ע דשם אסור מיקדש דאסור אפי' יותר ממאה אם נרגש הטעם וגלי קרא בזרוע בשלה דבטיל בס' אף אם הי' בא"מ הי' מרגישין הטעם א"כ מזה לא נשמע דבתרומה ג"כ בעינן מאה דהא בזב"ש בעינן מאה היינו רק בקדשים דבעלמא אפי' ביותר מק' אסור גלי קרא בזב"ש עכ"פ סגי בק'] ולפי"ז יש לומר דמקשין דפריך מרישא במאה סיפא בס' פריך בלשון בשלמא דהיינו בודאי אי אמרינן בשאר איסורין בס' א"כ יש לומר דתרומה גלי קרא דבעינן מאה מלבד איסור וא"כ הא דקתני יש בו להעלות בק"א היינו עם האיסור אבל לדידך דכל איסורין בק' א"כ ע"כ הא דגלי קרא בתרומה היינו דבעינן ק"א מלבד האיסור א"כ הא דקתני יש בו להעלות בק"א היינו שאין ק"א היתר אלא ק"א עם האיסור ואפ"ה בטיל במאה כיון דאין בו נ"ט ולכך טעה שפיר דהא דמתרץ במאה היינו מלבד האיסור ולא יקשה קו' הלב ארי' הא אין בו להעלות בק"א דלשיטתי' היינו עם האיסור א"כ ליכא מאה היתר דזה אינו דבאמת להאי מקשן הא דקתני אין בו להעלות במאה היינו ק"א מלבד האיסור משום דהו' סובר דעכ"ח למאי דסובר בכל איסורין במאה משערין ע"כ בתרומה בק"א היתר מלבד האיסור משערין והיינו דפריך באמת דבשלמא לדידי ניחא דהא ק"א דמשערין בתרומה היינו עם האיסור דאמרינן בכולי' תלמודא מבא"מ בליכא נו"ט באמת בשישים כמו בכל איסורין ובתרומה גלי קרא דבעינן מאה היינו דמאה מלבד האיסור ודקתני ברישא בין יש בו להעלות ובין אין בו להעלות היינו בק"א עם האיסור ובאין נו"ט בס' כמו בכל איסורין אבל לדידך איצטרך לפרש ע"כ היינו בק"א היתר מלבד האיסור דאל"כ אין צריך קרא הא ידעינן מזרוע בשלה א"כ ממילא נשמע בשאר איסורין בס' וע"ז משני לא רישא בק"א עם איסור וסיפא ק' עם איסור וכי תיקשי א"כ למה לי קרא הא ידעינן כן בזרוע בשלה באמת נצטרך לחדש דהא דילפינן מזרוע בשלה בק' היינו עם האיסור ואף דבששים משערין בס' בלא איסור בק' משערין רק עם האיסור ובתרומה גלי קרא במב"מ מאה בלא האיסור ודו"ק.
ובזה ניחא לי ליישב דברי הר"ש שהביא הרא"ש בשמעתין דלירושלמי ליכא ק' רק אם מצטרפין עצמות דאיסורא לבטל ולפי גמרא דידן רק מצטרפין עצמות דהתירא אף דנקט בשר לבהדי בשר הוא לאו דוקא א"כ יש להבין דהו' פלוגתא במציאות דלירושלמי הו' ק' רק עם עצמות איסור ולגמרא דידן הו' מאה בלא עצמות איסור ובשלמא לפירש"י לא משערין עצמות כלל רק בשר לבהדי בשר וכמו שבארנו לעיל ניחא אבל לפי' הר"ש דלאו דוקא דצריכין לשער עם עצמות דהתירא אז יש ק' אפי' בלא עצמות איסור קשה גם יש להבין בין לירושלמי ובין לגמרא דידן למ"ד בס' איך פליגי דסגי בס' כיון דאפשר דתורה שיערה בזרוע בשלה בק' דהיינו עם עצמות היתר מנ"ל לילף להקל דילמא באמת בעינן מאה אך ניחא דירושלמי יסבור הא דילפינן מזרוע בשלה דבטיל בק' היינו מלבד האיסור דומ' דבס' היינו מלבד האיסור וא"כ ליכא ק"א היתר רק אי משערין ומצטרפין עצמות דאיסורא וסובר דשפיר מצטרפין עצמות דאיסורא לשיעור דק"א דבלא"ה למעלה מק' אין אלא טעם קלוש וע"ז פליג מ"ד בס' וסובר דאין לצרף עצמות דאיסורא אף לשיעור ק' וא"כ דלעצמות דאיסורא לא נשאר רק צ"ט דהיינו מאה עם האיסור וזה לא מסתבר לי' דהא אנן באנו ללמוד לשער בהיתר מלבד האיסור וא"כ עכ"ח בס' משערין באמת אבל לפי גמרא דידן סובר בק' דמשערין בזרוע בשלה היינו ק' עם האיסור וע"כ לא צריך לצרף עצמות דאיסורא אפ"ה יש ק' דהיינו עם האיסור וע"ז בא מ"ד דסובר דס' ופליג דלא סגי במה שאין מצטרפין עצמות האיסור אלא דצריכין לבטל גם עצמות דאיסורא דנהי דלירושלמי מי לא פליג האי מ"ד דבס' רק משום דלא ניחא לי' לצרף עצמות דאיסור ולא מטעם דבעינן לבטל עצמות דאיסור היינו משום דלירושלמי מ"ד במאה היינו מאה לבד האיסור דבזה בודאי ליכא אלא טעם קלוש וע"כ אי משערין בעצמות דהתירא לבד שיהא בו שיעור מאה לבד האיסור לא הו' פליג עלי' מ"ד בס' דשפיר מצינן למימר כיון דליכא בלא"ה אלא טעם קלוש א"כ אין צריך לבטל גם עצמות דאיסורא דהא בעצמות דזרוע ליכא ג"כ רק טעם קלוש וא"כ לא מצי מצטרף עצמות דאיסורא לבשר דאיסורא דאף אי יצטרף ליכא בין הכל רק טעם קלוש א"כ די לבטל טעם הקלוש שנשאר מטעם גמור דהיינו מבשר דאיסורא ועכ"פ רק פליג מטעם דעכ"פ לא שייך לצרף עצמות דאיסורא לבטל בשר דאיסורא אבל לפי גמרא דידן דס"ד דבק' היינו עם האיסור ע"כ יש כאן עוד טעם גמור כמו שנראה מפירש"י דמפרש דבס' אף שיש טעם גלי קרא בזב"ש דבטיל בס' משמע למעלה מס' עד ק' הו' טעם גמור לכן שפיר פליג האי מ"ד בס' דע"כ צריך לבטל גם עצמות דאיסורא אף דבעצמות ליכא רק טעם קלוש אבל כיון דבלא"ה עד ק' יש כאן טעם גמור א"כ גם טעם קלוש מעצמות דאיסורא ראוי' לצטרף לבשר דאיסור לחזק עוד הטעם דבשר דאיסורא ע"כ סובר דצריכין לבטל עצמות דאיסורא א"כ אף מאה עם האיסור ליכא ונשמע ע"כ דסגי בס' [ובמק"א כתבתי דלהאי מ"ד בס' לפי גמרא דידן סובר דצריכין לבטל גם עצמות דאיסורא משום דסובר דבקדשים אמרינן חנ"נ ונאסרו עצמות דאיסורא משום שבלע מבשר האיסור הדבוק בו ואף דלא אמרינן איסור דבוק מה"ת אבל בקדשים חענ"נ באיסור דבוק ועיי"ש] ודו"ק.
בעניינא מריקה ושטיפה נראה ביושב דברי רבינו התמוהים שם בהקדם פירוש המשנה לרבינו דמו"ש הוא מפני מה שדבוק בדופני הכלי ובגמרא משמע דהוא משום מידי דהו' אגיעול אך הדבר ניחא דמבואר בדברי רבינו דסובר דמו"ש הוא עקב אכילה כדמפרש דברי ר"ט כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו דא"צ מו"ש עקב אכילת כדי שלא יבוא לידי נותר בשום פעם לזה צריך שטיפה בחמין אמנם כיון ששוטפו בחמין ממילא עולה לו מה"ת במקום הגעלה והיינו דקאמרי מידי דהו' וכו' דאי לא הו' שטיפה בחמין אז הו' צריך לכשיעשה נותר הגעלה בחמין [והא דתמהו על רבינו דמפרש בדברי ר"ט פירוש אחר דבגמרא משמע דכל ז' יום אין צריך מוש"ט לר"ט יש לומר דרבינו מפרש דזה רק בס"ד דס"ל דיליף מקרא דכל ז' ימים כיום אחד אבל למאי דמפרש אח"כ שהוא סברא דנעשה גיעול לחבירו ס"ל דהיינו לענין זב שאין צריך מוש"ט עקב אכילה דכל בישול נעשה גיעול לחבירו דלא הצריכה התורה ביו"ט שטרוד שיהא המוש"ט עקב אכילה] לפי"ז יש לומר הא דצריך רבינו עקב אכילה אינו כלל משום שלא יעשה הבלוע נותר די"ל דבאמת א"ח לדעת רבינו משום נותר על הבלוע דגם הוא סובר דמשקין אין כמותן אפי' אי ע"י בישול דמשקין אין אלא שתי' ואינו חייב אי הו' מוצצו בפיו משום אכילת נותר א"כ לא חל איסור נותר גם לענין לעבור עליו בבל תותירו והא דצריך עקב אכילה משום שמנונית שדבק בדופני הכלי דע"ז בודאי עובר בבל תותירו דהא בהאי שמנונית איכא לפעמים דבוק חתיכת בשר דק דק מן הבשר רק כיון דאם יבשל בו יהא בלוע במאכל הו' כמותן לכן אחר אכילה נעשה נותר וע"ז אמר רב מידי דהו' וכו'.
ולפי"ז בכלי חרס דאנו דנין על בלוע שבכלי הו' רק בישול בלא בלוע דבלוע אינו אלא משקין שאין כמותן וכיון שאינו ראוי' להוציא בלוע ע"י בישול גם רבינו שפיר סובר דא"ע כלל בבל תותירו ול"ד להבלוע שבמאכל דילפינן מיקדש דשם כיון שנבלע במאכל הו' אכילה א"כ אין לילף מהקישא דחטאת דרק לענין בלוע בבשר הוקש לחטאת אבל לא בלוע שבכלים ונתיישבה קו' התוס' דנילף מהקישא לחטאת כיון שאין דומה לבלוע שבבשר יש לומר דלא ילפינן מהקישא ולכן רק לענין מוש"ט דהוא משום מה שדבוק בדופני הכלי שפיר סמכינן אהקישא דחטאת ולא ממעטינן מזאת כמש"כ התוס' יען דגם זה הו' בלוע אבל בשבירת כ"ח דהוא משום דא"י מידי דופיו א"כ ל"ה משום בלוע כלל אין לילף מהקישא דחטאת לכן סובר דבשאר קדשים אין צריך שבירת כ"ח רק בחטאת החמירה תורה להצריכה שבירה אבל בשאר קדשים אין צריך שבירה רק מוש"ט משום שמנונית שדבוק וצריך מוש"ט עקב אכילה שלא יבא לידי נותר וא"כ שפיר נשמע מהא גופי' דא"י מידי דופיו דאי הו' יוצא מידי דופיו הי' סגי גם בכ"ח מוש"ט עקב אכילה להעביר השמנונית והו' עולה נמי להבליע שבכלי כדאמרינן בשמעתין מידי דהו' וכו' דאז הו' על הבלוע ג"כ איסור נותר דהא אפשר להוציא בלעו ע"י בישול רק כיון דאין יוצא מידי דופיו ליכא על הבלוע איסור נותר והצריכה תורה שבירה עכ"פ מחמת חומרא דחטאת ע"כ יצטרך לשברו לכן גם אמה שדבוק בדופני הכלי לא הצריכה התורה מוש"ט אלא שברו מיד עקב אכילה דא"א עוד לבשל בו הו' השבירה ביעור גם למה שדבוק בדופני הכלי וניחא הא דמשמע מדברי רבינו דשבירת כ"ח אינו עקב אכילה כמו שדייק בטעם המלך דהיינו מצד חיוב שבירה אין צריך עקב אכילה אי הו' מוש"ט אבל כיון דאין עושה מוש"ט ע"כ לשברו עקב אכילה ובשאר קדשים אין צריך שבירה רק מוש"ט עקב אכילה משום השמנונית הדבוק בו לפעמים ונתיישבה שיטת רבינו דשפיר נשמע דא"י מידי דופיו לעולם ונתיישבה גם מה שקשה לי דאמאי לא נילף שאר קדשים באמת מהקישא דחטאת דלפמש"כ אין כאן איסור בלוע לא ילפי' שבירת כ"ח מחטאת כסברת תוס' הנ"ל ודו"ק.
ובהא נתיישבה מה דקשה לי טובא דרבינו בפרקין כתב דבכלי אבנים וכ"ג אין צריך שבירה אף בבישול בו חטאת ופלא הא גם כ"ח דא"י מידי דופיו לעולם ואפ"ה לא הצריכה התורה שבירה ע"כ דהו' גזה"כ רק ככ"ח א"כ איך נשמע מזה דא"י מידי דופיו [ואהא אין עולה שום תי' שכתבו האחרונים אקושיותם משאר קדשים דאין צריך שבירה דהא הכא בחטאת ג"כ אין צריך שבירה ופלא ששום אחרון לא עמד ע"ז וכבר ישבתי על מדוכה זו בימי חורפי והוא לו נדפסה בסוף ספר שבי"ד לאאמוה"ג זצ"ל] אבל לפי דברינו ניחא דבאמת הבלוע אין נעשה נותר כלל כיון דאין יוצא מידי דופיו רק בכלי חרס החמירה התורה שהצריכה שבירה אבל כ"א וכ"ג דלא מיקרי כלי לא החמירה תורה שהצריכה שבירה אף מוש"ט אין צריך כיון דמוש"ט בחמין ובצונן רק עקב אכילה כדי שלא יבוא לידי נותר פן דבוק בו מה שבעין וזה ג"כ לא הצריכה התורה רק בכלי אבל כ"א וכ"ג דלא חשיבה כלי לא נשמע מקרא דבעי משו"ט ומסברא הא אין צריך דשטיפה בעלמא מהני להסיר דבר שבעין הדבוק בו ודו"ק כי נכון.
והנה ראיתי ביערות דבש שתי' דמוכח דא"י מדי דופיו מדלא הצריכה התורה מוש"ט בכ"ח שלא יבוא לידי נותר ע"כ דלא מעלה ולא מידי אבל הא דמצריך שבירה בחטאת חידוש הוא משום דהוא כבר נפגם ולכך מהני מוש"ט בכ"ח בשאר קדשים דבלא"ה נוטלפ"ג הוא ולדידי לא מחוורא דבריו במחכ"ת דא"כ אמאי הצריכה התורה מוש"ט בשאר קדשים כיון דהוא על מגן ואין עושה פעולה כלל.
עוד נראה לי בהאי עניינא ביושב דברי רבינו דהנה בגמרא פליגי אי קדירה בת יומא פגמא פורתא וכבר הקשו תוס' בסוגי' דנוטלפ"ג ובארתי במק"א דתליא זה אי מהני דפוגם בתבשיל אף שאין פגם בעצם דלשיטת רשב"א דסגי בפוגם בתבשיל א"כ יש לומר בקדירה בת יומא דאסור דא"א דלא פגמה פורתא ג"כ בתבשיל לכן ילפינן מזה דאדרבא נוטלפ"ג אסרה תורה ולאידך מ"ד סובר דבעינן פגם בעצם א"כ קדירה בת יומא דאין נפגם בעצם רק בתבשיל ל"ה פגם כלל ל"ש לומר א"א דלא פגמה פורתא כיון דאין הפגם בעצם לא מיחשב לפגם ולכן ס"ל נוטלפ"ג מותר ובזה נראה לי לפרש לשון הגמרא ע"ז ע"ה ולמ"ד נוטלפ"ג מותר גע"כ דכתב רחמנא איך משכחת לה אר"ח לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נוטלפ"ג ופריך מכאן ואילך לישתרי לכתחלה ומשני גזירה אטו בת יומא ותמה בחס"ו סי' קי"ד אמאי לא פריך לעיל למ"ד נוטלפ"ג מותר מכאן ואילך לישתרי לכתחלה ולפמש"כ א"ש משום דיש לומר קדירה בת יומא לא פגמה כלל אף בתבשיל ואב"י פגמה בתבשיל לכן שרי בדיעבד אפ"ה לכתחלה אסור כיון דאין פגם בתבשיל אסור לבטל לכתחלה אבל אחר דפריך גע"כ היכא משכחת לה ע"כ דהי' סובר גם ב"י פגמה פורתא עכ"פ בתבשיל וע"ז משני לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא סגי במה שפוגם בתבשיל כיון שאין פוגם בעצם אסרה תורה א"כ הא דב"י שריא דפוגם בעצם א"כ לכתחלה נמי לשתרי ומשני משום גזירה ב"י. ולפי"ז קשה לי א"כ הא דאמר רחמנא כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש דלא סגי בהגעלה אמאי נהי דלא פלט הכל אבל עכ"פ יש ס' נגד המעט שנבלע ואין לומר משום דאסור לבטל לכתחלה הא כיון דיש ס' נגד הפגם כיון דקדירה בת יומא א"א דלא פגמא פורתא לכ"ע לפמש"כ דפוגם בתבשיל עכ"פ וכהא"ג מבטלין לכתחלה וכסברת רשב"א דסובר דהיכא דפוגם שרי לבטל לכתחלה [וכה"ג כתב התוס' פסחים ל' דמשהו וגם נוטלפ"ג שרי לבטל לכתחלה] ונהי דלהלכה לית לי' כרשב"א היינו משום דלית לי' ביטול רוב בא"מ אבל כאן שיש ס' קשה וצריך לומר דהרא"ה חולק גם אזה דהיכא דנוטלפ"ג אסור לבטל לכתחלה ולכן דבר הבא באש צריך ליבון אלא א"כ בדיעבד לישתרי בלא ליבון וצ"ל כיון דחל שם איסור על הכלי לא מישתרי עד שיצא כל הבלוע ולפי"ז הא דפריך הגמרא מקדשים דשפוד ואסכלא מגעילין וקשה מאי פריך הא כיון דעכ"פ גם בב"י פגמה פורתא רק דפגם כ"ד לא התירה התורה אי ליכא ס' וא"כ לאחר הגעלה דלא נשאר הרבה שלא הי' בו ס' א"כ בפגם כ"ד עד שנותן טעם בתבשיל הי' איסור כמאן דליתא ושרי לבטל בהאי כלי ומה"ט סגי במשו"ט בחמין שלא ע"י האש דלא חל לאחר מוש"ט איסור נותר דבטיל בס' וכמאן דליתא דמי דפוגם בתבשיל ולא גזרו רבנן בקדשים ולכן גם בשפוד מהני הגעלה ולא בעי ליבון מה"ת ורבנן לא גזרו בקדשים וצריך לומר דלס"ד איירי דהגעלה וליבון אחר שנעשה נותר [והא דמוש"ט מהני בחמין שלא ע"ג האש היינו למסקנא] וע"ז משני דהתירא בלע ופריך סוף כל סוף כי קפלט איסורא קפלט ומשני רבה מאי הגעלה מוש"ט הכונה בעודו היתר וע"ז פריך אביי למ"ד מוש"ט בצונן א"כ זהו רק בקדשים אבל הגעלה בחמין ע"כ האש פשיטא דצריך אחר שנעשה נותר א"כ ה"ה בשפוד בעי ליבון ואמאי קתני מגעילו ברותחין וע"ז משני רב אשי למסקנא דליתא לאיסורא בעיני' לכן אף למ"ד מוש"ט בצונן וכשנעשה נותר צריך הגעלה אפ"ה סגי הכא בהגעלה ולא בעי ליבון משום דכיון דא"א דלא פגמה פורתא כשנעשה נותר לכן מדינא דלא ניחול איסור נותר אלא דאפ"ה צריך הגעלה כמו בשאר כלים אבל לא החמירו דיצטרך ליבון וסגי הכא נמי בשפוד דהגעלה ולפי"ז ר"א קאי כמ"ד מוש"ט בצונן אבל הגעלה בעי אמנם רבינו דס"ל מוש"ט בחמין אין לתרוצי דר"א משום דליתא לאיסורא בעיני' אלא מתרצין כרבה מאי הגעלה מוש"ט א"כ ל"ב הגעלה ע"ג האש ע"כ משום כיון דא"א דלא פגמה פורתא לא החמירה כמו בשאר איסורין א"כ מהאי טעמא סגי בשפוד בהגעלה ולא בליבון.
ומעתה יש לומר דלכן סובר רבינו דבאמת בשאר קדשים אף בכ"ח סגי במוש"ט כיון דמוש"ט עושה בעודו היתר וכשנעשה נותר הא כבר איפגם דהא א"א דלא פגמה פורתא לכן שרי לבשל בו אחר שנעשה נותר כיון דאיכא ס' דנתמעט הבליעה ע"י מוש"ט ופגם פורתא דא"א דלא פגמה אף בבת יומא ורק בחטאת גזה"כ דבעי שבירה כמו בשאר איסורין משום דא"י מידי דופיו לעולם ממילא נשמע דבחולין בעי שבירה בכ"ח ולכן נמי בכ"ג וכ"א אין צריך שבירה כיון דמן הדין אין צריך רק הדחה משום דכשנעשה נותר כבר איפגם פורתא דגם ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ הא דצריך מוש"ט בשאר כלים הו' ג"כ גזה"כ ולא בכלי גללים. וא"ש נמי הא דפסק רבינו בתרומה דאין צריך הגעלה וסגי בהדחה משום דתרומה נתמעט מאותה דגלי קרא דוקא בקדשים צריך מוש"ט בחמין עכ"פ אבל בכלי גללים באמת סגי בהדחה דהא א"א דלא פגמה פורתא לכן בתרומה אינה מדמעת דס"ל דלמ"ד דא"א דלא פגמה פורתא ס"ל דתרומה אינה מדמעת בפגם כל דהו [והנה ממש"כ יצא לנו לסתור דברי בעה"ע שבסי' צ"ג דהיכא דהתירא בלע כחלב סגי בהגעלה וסמכינן ביוצא מידי דופיו ואיקלש איסורא ולא חל איסור בב"ח וכתב הפלתי שכן מוכח שיטת רבינו דסובר באמת רק בחטאת בעי שבירה מגזה"כ ולא בשאר קדשים דהתירא בלע ולפמש"כ אין הוכחה מקדשים דאף הא דעביד מוש"ט אינו כדין הגעלה שע"ג האש ובחלב הא גם לבעה"ע צריך הגעלה בחמין א"כ לא דמי לקדשים] ודו"ק.
הנה על שיטת הפוסקים דטעכ"ע דאורייתא דקשה הא הו' יותר מכדא"פ נראה דהנה בירושלמי דתרומות איתא אף לר"ל דח"ש מותר מה"ת אבל בדעתו להשלים אסור מה"ת והיינו כדעת ר"י במשנתינו דמס' מקוואות בדעתו להרבות אסור לפי"ז בח"ש עי"ת דכתבו תוס' בע"ז דח"ש עי"ת מותר דלא שייך תו לאצטרופי ובחולין צ"ח מוכח דח"ש עי"ת אסור מה"ת כדקאמר שם אל תזלזל בשיעורי' דרבנן ופירש"י דח"ש אסור מה"ת להנ"ל תליא היכא דנפל ח"ש ואין דעתו להרבות עוד ח"ש עי"ת שפיר מותר אבל בדעתו להרבות כיון דחוזר וניעור לכשיוסף כ"כ עד שיהא כזית בכא"פ לכן אף קודם שהוסיף על הח"ש אסור התערובות וא"כ ניחא שיטת הפוסקים דס"ל טעכ"ע דאורייתא ואף בדאיכא בתערובות יותר מכדא"פ אסור מה"ת ואמאי הא הו' ח"ש ע"י תערובות משום דהיכא דדעתו להרבות ח"ש עי"ת אסור ולכן אף דהו' יותר מכדא"פ אסור התערובות שפיר ס"ל טעכ"ע דאורייתא [ובמק"א פירשתי דברי התוס' יבמות דף פ"ג שהקשו מנתן חלב בתוך בשר של חבירו נאמר אא"א דשא"ש ותי' דדוקא דבר דתליא במחשבתו א"י לאסור ותמהו מאי קו' נהי' דא"י לאסור מ"מ הטעם של איסור בתוכו ע"כ אסור וכן הקשה בס' ברכת משה להנ"ל הכי קמקשו היכי דנפל ח"ש בתבשיל של אחרים דרק אסור משום דדעתו להשלים וזה ל"ש לכאו' בתבשיל של אחרים ודו"ק.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה