מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ב · הלכה יא
השוחט ונמצא טריפה כו'. אמרתי לפרש הסוגי' דמוגרמת דיש לדקדק במשנה דקתני השוחט בטבעת ושייר כחוט ע"פ כולה כשרה ור"י בר"י אמר אפי' רובה וקשה לי אמאי נקט לישנא דדיעבד הוה לי' לאשמעינן תחילה דעיקר הדין דהמצוה לשחוט בטבעת כדקתני באמת בתוספתא שהביא בפירש"י מצות שחיטה בטבעת גדולה עד סוף כל הקנה וגם צריך תלמוד למה לענין לשווי' מקום שחיטה ל"א רובא ככולה לרי"ש ובמה פליגי עם ר"י בר"י, ונראה דהנה לקמן דף כ"ז איתא איתמר רב אמר מחצה ע"מ כרוב ורב כהנא אמר מע"מ אינו כרוב ומפרש טעמא דרב הכי אמר רחמנא לא תשייר רובא ורב כהנא אמר שחוט רובא והנה למסקנא גם לרב בעינן רוב הנראה לעיניים בכל זה נראה דטעמא דרב דס"ל לא תשייר רובא מהא לא הדר חדא די"ל דנפ"מ לענין רוב מצומצם דפליגי הראשונים אי סגי ברוב מצומצם במדידה או בעינן רוב הנראה לעינים ממש דדעת הרשב"א דסגי ברוב מצומצם, ונראה שכך דעת רבינו בפי' המשנה לקמן דף ל"ב כדי ביקור טבח חכם וכתב דהיינו לבדוק אי נשחט רובא ותמוה דבדף ט"ז מפרש דקאי אבדיקת סכין לחכם, ולפימש"כ ניחא דרבינו ס"ל כרב לא תשייר רובא א"כ גם למסקנא סגי ברוב מצומצם א"כ צריך לעיין יפה לזה בעינן בדיקות חכם כמש"כ בחי' ח"ס ולשאר פוסקים בעינן רוב גמור [ובהא ניחא ליישב קו' רשב"א אי איתא דצריך לשחוט בטבעת דוקא א"כ ליצטריך בדיקה ויהא אסור לאוכלו עד שיבדוק, ולכאורה מאי קושיא הא בלא"ה צריך בדיקה אם שחט רוב, ובפשיטות י"ל דזה בדיקה קלה אבל אי אפשר לראות בקל אם לא הגרים ויצא מטבעת, אך זה ניחא לדידן דבעינן רוב הנראה לעינים א"כ בדיקה מועטת וקלה לראות אם שחט רוב אבל זה אין יכול להכיר אם לא הגרים אבל לרב דס"ל לפמש"כ דבעינן בדיקה טובא במדידה אי איכא רוב כ"כ בזה גופא הוא יכול לבדוק נמי אם לא הגרים עוד י"ל דכונת רשב"א דבשלמא בדיקת רוב סימנים הוא רק מדרבנן משום דרוב פעמים שחט רוב ול"ב מה"ת בדיקה כלל אבל בחשש שמא הגרים זהו מה"ת ג"כ צריך בדיקה דהא ליכא רוב דשחט בתוך טבעת לכן קשי' לי' א"כ ליצטריך בדיקה א"כ ג"כ יש לומר לרב דסגי ברוב כ"ד זהו חשש דאורייתא והבדיקה מה"ת א"כ בזה יבדוק נמי אם שחט הכל בתוך הטבעת ועיין שו"ת רע"א, ועס"י י"ח בטו"ז ולי נראה דלרב סגי ברוב מצומצם ולרב כהנא שחוט רובא היינו רוב הנראה לעינים ממש עתוס' חולין דף קכ"ג דרוב הנראה לעינים היינו יותר מרוב מצומצם ואף אי אין חילוק להלכה דגם לרב בעינן רוב הנראה לעינים ממש אפ"ה טעמא דרב לא תשייר רובא קיימא כמו שאבאר להלן דרק אי איכא מצוה בשחיטה אז אמרינן הלממ"ס שחוט רובא אבל אי שחיטה רק להציל מאמה"ח אז הללממ"ס לא תשייר רובא להורות דליכא מצוה בשחיטה דאי הוה באה ההלכה שחוט רובא הוה משמע דאיכא מצוה בשחיטה] ונראה דפליגי רב ורב כהנא בהא דאיתא לעיל רב כהנא אמר שחיטה מן הצוואר מניין דכתיב ושחט במקום שסח חטהו ולחד גי' דכיהו ופירש"י חטהו מדם או הכשרהו לאכילה והנה אי הפירוש חטהו מדם אמרינן דאיכא מצוה בשחיטה כמש"כ רמב"ן על התורה דמצות שחיטה הוא לחטהו מן הדם ואז י"ל דהוה מצוה כמש"כ בספרי "מעשי למלך" דאז דרשינן כאשר צוויתך בקדשים דאתי ג"כ השחיטה משום דצריך לדם אבל אי אמרינן רק דכיהו להכשירו לאכילה אז ל"ה מצוה וע"כ באה ההלכה לא תשייר רובא אבל רב כהנא ס"ל חטהו מדם ואיכא מצוה לכן ס"ל דההלכה באה שחוט רובא דמצוה איכא בשחיטה.
ובזה אפשר ליישב דברי רבינו שבפי' המשנה דהשוחט בשבת שכתב דנעשה מומר דבתחילת השחיטה חלל שבת וכשגמר השחיטה חילל פעם שנית ונעשה מומר והא דרב דקאמר אסורה לאכילה ליומא קאי בשוגג ותמהו עליו דהא בגמ' פריך ונוקמי במזיד וכר"מ, ונראה דלכאורה סברת רבינו צריך תלמוד לעשות ממעשה אחת מהשחיטה כאלו הי' שני מעשות מהיכי תיתי לחלקהו לשנים, אך להנ"ל י"ל כיון דבשחיטה יש שני תכליות אחד להתירו באכילה ושנית לחטהו מדמו א"כ שפיר י"ל דתחילת השחיטה נחשב למעשה אחת להכשירו באכילה ובגמר השחיטה מחטהו מדמו וא"כ ניחא רב דס"ל לא תשייר רובא דס"ל דשחיטה להכשירו באכילה א"כ ליכא רק תכלית אחת וליכא רק מעשה אחת א"כ ל"ה מומר ע"כ אסורה לאכילה ביומא וגמ' פריך שפיר א"כ נוקמי במזיד וכר"מ אבל רבינו קאי להלכה דשחוט רובא וכן פסק באמת רבינו בפ"א משחיטה מ"ע לשחוט א"כ איכא תרי תכליות לחטהו מדמו ג"כ ושפיר יש לחלק המעשה לתרי חיובים ונעשה מומר אמנם אני אומר עוד להוסיף מיא וקמחא בטעמא דרב דקאמר דהלכה בא לא תשייר רובא, דהנה לעיל דחי הגמ' דברי רב כהנא דהאי ושחט אתי לומר דלא לשוייה גיסטרא ובתוס' תמהו מאי ס"ד דלשוייה גיסטרא ונראה דהנה לקמן דף ל"ג אמרינן ישראל בשחיטה תלי' מילתא נכרי במיתה תלי' ממילא קודם מתן תורה הי' גם לישראל במיתה א"כ הי' צריך לעשותו גיסטרא כדי שימות אבל משבא הצווי של שחיטה בשחיטה תלי' מא"צ לעשותו גיסטרא והיינו דקאמר ושחט שלא לעשותו גיסטרא דבשחיטה תלי' מילתא ולא איכפת לן מה דעדיין מפרכסת א"כ י"ל דרב כהנא דל"ל הטעם דלא לשוייה גיסטרא דס"ל מהיכי תיתי נעשיהו גיסטרא א"כ שפיר קאמר דהלכתא שחוט רובא אבל רב י"ל דס"ל כדדחי בגמ' דאתי קרא דלא נעשהו גיסטרא א"כ הכי קאמר ושחט דלא תחתוך המפרקת רק תשייר המפרקת ואפי' כל הסימנים א"צ לשחוט דסגי אם תשחוט רוב מסימנים, מעתה י"ל הא דקתני במשנתי' השוחט ושייר ע"פ כולה היינו דשמעתין כרב דההלכתא אתי דלא תשייר רובא ע"כ קאמר כהאי לישנא אם שייר בטבעת גדולה כל דהו ע"פ כולה כשרה ותוספתא דנקט מצוה לשחוט ס"ל כרב כהנא דשחיטה מצוה הללממ"ס שחוט רובא.
והנה לפי"ז ניחא דרו"ש דסברי דל"ה מקום שחיטה דבוודאי לר"כ דס"ל דהלכה שחוט רובה א"כ גם בהטבעת שייך שחוט רובה עד שיהי' רוב חללה א"כ למה לא יהי' הטבעת מקום שחיטה רק לרב דס"ל דהלכה לא תשייר דהו"א דצריך לעשותו גיסטרא קמ"ל דא"צ לחתוך המפרקת אף גם לא כל הקנה רק שתשייר רוב הקנה א"כ הקרא קאי אקנה לא על הטבעת א"כ שפיר י"ל דמקום טבעת לא הוי מקום שחיטה, ועוד דל"ש כלל לומר דרובא דהוי ככולה משוי לטבעת למקום שחיטה דהא לא אמרה כלל ההלמ"ס דאם עשה הרוב הוה כאלו עשה כולן דאז הוה שייך לומר דהרוב טבעת המקיף הקנה הוה ככולו והוה מקום שחיטה אבל ההלכה הוא רק בא בשלילה שלא תשייר רובה א"כ לא אמרה תורה בשחיטה דרובו ככולו א"כ בטבעת לא שייך לומר דרובה ככולו, והיינו אמשנתינו דקתני שייר דס"ל דהלכה בא לא תשייר רובה אבל התוספתא דנקט מצוה לשחוט בטבעת א"כ ס"ל דהלכה בא שחוט רובה לכן ס"ל לתוספתא דכל הקנה כשר לשחיטה ומיושב קושית תוס' דלפירוש הקונטרס ג"כ קשה מתוספתא דלפמש"כ לפירוש הקונטרס לא קשיא מתוספתא ודו"ק.
ובהא יש לומר פרפרת דלקמן מייתי יתיב רב כהנא קמי דרב יודא ומבעי לי' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מאי א"ל פסולה הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מאי א"ל כשרה שחט במקום נקב א"ל כשרה שחט ופגע בו נקב מהו מהו א"ל פסולה ומ"ש א"ל שחט במקום נקב הוה כשחט נכרי וגמר ישראל פגע במקום נקב הוה כשחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי פירש"י דליגלג עליו וזהו פלא גם עיקר פירושו דבנכרי דהוה כל הקנה שלימה לפניו דהוה כאלו שחטו נכרי לגמרי ע"כ פסולה אבל בפגע בנקב הרי הי' כאלו כל הקנה שלימה ושחט ישראל וכשרה צריך תלמוד גם יש לתמוה דרש"י מפרש בדרב כהנא ורב יהודה דהטעם דהוי כאלו שחט ישראל וגמר נכרי ובפגע בנקב הוה כגמר נכרי וקשה הא בגמרא דחאו להא"ט ולגלג עליו רי"ו ואיך מפרש רש"י שכן טעמא דרב כהנא ורב יודא להנ"ל י"ל כך רב כהנא דס"ל הלכה שחוט רובא דמצוה לשחוט א"כ בפגע במקום נקב שפיר טריפה דהא עכ"פ לא נעשה מעשה השחיטה והיכא דאיכא מצוה צריך לעשות המעשה לא שייך שיהא נחשב הנקב כאלו נחתך ע"י אדם וא"כ דומה ממש לישראל שחט שליש וגמר נכרי שעשה מעשה בפסול ה"נ הא עכ"פ לא נעשה מעשה המצוה דבמצוה צריכין שיהא נעשה מעשה המצוה והא דרי"ו דחי נכרי נכרי היינו דס"ל דאין כאן מעשה מצוה לשחוט רק הכשר אכילה א"כ לא דמי לנכרי דנעשה מעשה בפסול אבל בנקב הא לא נעשה מעשה בפסול דנהי דלא נעשה מעשה הכשר אבל ג"כ מעשה פסול ליכא וכיון דליכא מצוה לא איכפת לן שלא נעשה מעשה הכשר רק שלא יהי' נעשה מעשה הפוסלת כמו ע"י נכרי וא"כ ניחא דפירש"י דהוי כשחט ישראל וגמר נכרי והא בגמ' דחי לה ולגלג עלה ר"ע להנ"ל ניחא דרש"י פי' כן שפיר לרב כהנא דחוי' דדחי לה היינו משום דסבירא לי' דליכא מצוה בשחיטה א"כ לא דמי' לנכרי דנכרי הוה שחיטה הפוסלת אבל נקב הא לא עשה מעשה הפוסלת רק דליכא מעשה המכשרת וכיון דליכא מצוה ל"ב מעשה המכשיר רק דלא יהי' מעשה הפסול ולכן ליגלג עליו וקרי לי' נכרי נכרי דהנה בהא דנכרי פסול יש שני טעמים אחד דלא הוי בר זביחה או כמש"כ רבינו מויקרא לך ואכלת מזבחו והנה לב' הטעמים לא דמי לנכרי דאי לאו בר זביחה בודאי יש לפסול יותר נכרי מבנקב ואפי' למ"ד דרק פסול משום יקרא לך ואכלת מזבחו אפ"ה לא דמי לנקב דעכ"פ אין שחיטתו מכשירו לאכילה ועשה מעשה שאין מכשירו לאכילה משא"כ נקב אין כאן כלל מעשה שפיר עולה לו בשחיטה ודו"ק.
עוד אמרתי לפרש כל הסוגי' דהנה בפ"א מה' פהמ"ק הבאתי דברי החי' הר"ן על חולין בהא דפליגי רבנן ור' נתן אי שחיטה צריכה כונה דלכאורה תלי' זה אי מצ"כ וכתב דלא תלי' באמת די"ל אף למ"ד מאצ"כ אבל שחיטה דרך הכשר מצוה צ"כ גם להיפך למ"ד מצ"כ היינו במצוה גמורה אבל בהכשר מצוה אצ"כ ועדיין אינו מובן במאי פליגי דלכאורה סברת הפוכות והעליתי דלכאורה תלי' זה באי אמרינן דבר שא"מ בשאר איסורין אסור מה"ת משום דאזלינן בתר המעשה ולא אחר הכונה ואי אמרינן דבר שא"מ אסור דאזלינן בתר המעשה ולא אחר הכונה א"כ בשחיטה נמי כיון דעשה מעשה השחיטה לא איכפת לן אם חסר הכונה, א"כ לפי"ז אמרינן כך אף דמצ"כ י"ל בשחיטה אצ"כ דהוה כמו שאר איסורין דא"מ אסור כדס"ל לרב באמת בבכורות דף ל"ב דא"מ אסור ואזלינן בתר המעשה ואצ"כ בשחיטה וכן למ"ד מאצ"כ אפ"ה כיון דר"ש בא"מ מותר דעיקר הכונה י"ל בשחיטה ג"כ צריך כונה דרק במצוה סגי במעשה דודאי רוצה בהמעשה כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מגירושין דכופין עד שיאמר רוצה אני רק בדבר אסור או אפי' בשחיטה דל"ה דבר איסור עכ"פ מצוה ל"ה צריך כונה דמעשה בלי כונה לא מהני מידי' והנה רבינו בפ"א משחיטה כתב וז"ל השוחט אף שלא כוון כיון דשחט כהלכתו ובמקומו הראוי כשרה, ויקשה פשיטא דבעינן שישחט במקומו הראוי דאל"ה הא הוי שחיטה פסולה ונראה דהכונה כן דהנה אם שחט בקנה בטבעת הגדולה דל"ה כגוף הקנה השחיטה כשרה אף שלא כוון, כיון דהוה במקום הראוי' לשחיטה א"כ איכא מעשה עכ"פ אזלינן בתר המעשה [דבשאר איסורין ס"ל לרבינו דא"מ אסור דאזלינן בתר המעשה לכן אצ"כ לשחיטה] אבל בשחט בשאר טבעות הנה אי שחט בכונה א"כ השחיטה בכונה משוי לי מקום שחיטה כדאמרינן בעלמא בשבת דף ק' מחשבתו משוי לי' מקום, אבל אי הפיל סכין ושחט בשאר טבעות כיון דלא הוי מקום הראוי לשחיטה וכונה ג"כ ליכא השחיטה פסולה וא"כ ניחא דרו"ש סברי דשאר טבעות ל"ה מקום שחיטה בשחיטה בלא כונה כגון הפיל סכין ושחטה, ובזה מיושב קו' רש"י מתוספתא דאיירי במכוין לשחטה דהא קתני מצות שחיטה בטבעת הגדולה וכל הצוואר כשר לשחיטה דאיירי בשחט בכונה דודאי המצוה לשחוט בכונה אבל במשנתינו לא נקט מצות שחיטה רק שחט ושייר כל דהו והיינו דמשמעות המשנה בשחט בלא כונה רק שהפיל סכין ושחט לכן בשאר טבעות ל"ה מקום שחיטה כיון שאין מקיף כל הקנה, ובזה יש לפרש ג"כ הא דסבר רב לקמן דהללממ"ס אתי לא תשייר רובא ורב כהנא ס"ל שחוט רובה דרב לשיטתו דס"ל חולין אין צריך כונה א"כ ל"ש שחוט רובה דאז הוה משמע דצריך כונה בשחיטה רק לכן באמת באה הלממ"ס לא תשייר רובה דאצ"כ וא"כ אי הפיל סכין ושחט ולא שייר רובא כשרה ורב כהנא ס"ל שחיטת חולין צריך כונה דהכשר מצוה ג"כ צריך כונה ע"כ ס"ל דשפיר באה הלכה שחוט רובא דעל מעשה בכונה שייך לומר שחוט רובא והיינו רב כהנא לשיטתו דיליף ברפ"ב מושחט במקום שסח חטהו ופירש"י מדם חטהו והיינו כמש"כ לעיל דילפינן מוכאשר צויתיך בקדשים דמצוה לשחוט הסימנים משום הדם ה"נ בחולין מצוה לשחוט להוציא הדם א"כ הוה מצוה שפיר באה הלכה שחוט רובה.
והנה יש לבאר עוד מה שהקשיתי לעיל לומר במאי פליגי אי אמרינן רובא משוי לו מקום או לא ונראה דתלי' בסברא שאמרינן דאי בא הלכה שחוט רובא א"כ אחשבי' רחמנא להאי מעשה שחיטה להתירו באכילה א"כ ממילא כיון דבא הלכה דהקנה מקום שחיטה בשחט רובא שפיר אמרינן דרובא משוי לו מקום דזה ג"כ בכלל ההלכה דשחוט רובא והא שחט רובא אבל אי בא ההלכה אל תשייר מחצה בשלילות א"כ ל"ש לומר כיון דלא שייר מחצה כשר ע"כ יהא הטבעת מקום שחיטה דהא מעשה השחיטה לא חשיבה כלל דהא אינה לשחיטה אלא בסוף כשלא נשתייר הרוב ודו"ק.
וכן לפי דרכינו דלעיל דתליא אי מצותו לשחוט כל הסימנים או דבא ההלכה רובו ש"א כמוהו יש לומר דתליא ג"כ אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דלמ"ד רובו של אחד כמוהו לכתחילה ל"ב כולו וסגי ברוב לכתחילה א"כ עכ"ח דסובר ישנה לשחיטה מתחוע"ס דחשובה מעשה הרוב להכשיר באכילה ע"כ דישנה מתוע"ס, אבל אי אמרינן דמצותו לשחוט כל הסימנים א"כ אין לשחיטה אלא לבסוף כשנשחטו כל הסימנים וא"כ נהי דאמרינן דסגי ברוב בדיעבד כמו בכל התורה אבל אינה אלא בסוף כששחט הרוב ודו"ק.
עד כה דברנו לפי שיטת רש"י ז"ל מעתה נראה לבאר גם שיטת היש מפורשים דפליגי במשנה בשאר טבעות ג"כ אי סגי ברוב דלרבנן בעינן כולו ולריב"י סגי ברוב ואי הגרים קודם ששחט הרוב טרפה ולפי"ז ע"כ הא דקאמר רו"ש דריב"י לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר היינו דבשאר טבעות בעינן רוב חלל ואי הגרים קודם ששחט הרוב חלל טרפה וע"ז פריך והתני' ריב"י אומר דאם שחט בשאר טבעות כשר ע"כ דאתי לאשמעינן דסגי ברוב טבעות ברוב עוביו וכמבואר ברא"ש ובשאר ראשונים ובפלתי תמה א"כ ר"ז דאכל מוגרמת דסבר דלא אמרה רב כלל דלא סגי ברוב עובי' א"כ קשה הא איתא לקמן דף מ"ג דרב בדק ברוב חללה וא"כ אי ס"ד דהוה סגי ברוב עובי' לענין שחיטה א"כ גם טרפה ברוב עובי' והניח בצ"ע, ונראה ליישב דהנה לפירוש זה דלא אתי רו"ש רק לאשמעינן דבשאר טבעות לא סגי ברוב עובי' ולא איירי מהגרמה א"כ עכ"ח צריך לפרש דכל פלוגתא דרבנן וריב"י אין רק בהגרמה רק לענין מעשה שחיטה עצמה דלת"ק בעינן כולה כדאמרינן בגמ' דהא דתנן רובו שא"כ ריב"י היא ולריב"י סגי ברוב עובי' וע"ז שייך לומר בשאר טבעות לא סגי ברוב עובי' רק בעינן רוב חללה והנה זה ניחא אי אמרינן כלישנא קמא דלקמן דפליגי בשחט ב' שלישים והגרים שליש אבל אי אמרינן כלישנא בתרא דפליגי בהגרים שליש ושחט שני שליש דלרבנן לא סגי בששחט שני שלישים אבל בשחט ואח"כ הגרים סגי ברוב א"כ כש"כ דבשחט ולא הגרים כלל דסגי גם לרבנן ברוב וא"כ ל"ש כלל לומר דאף ריב"י לא אמר רק בשאר טבעות ברוב בהגרים שליש ושחט ב' שלישים דהיינו ברוב עובי' אבל בשאר טבעות לא אמר דסגי ברוב עובי' רק ברוב חללה דהא זה אי בעינן רוב חללה אין ענין לענין הגרים שליש ושחט ב' שלישים דזה גם בשחט רוב לבד שייך לחלק בשאר טבעות לא סגי ברוב עובי'.
ועוד אי איירי בהגרים שליש ושחט ב' שליש ל"ש לומר בשאר טבעות יען דאין מקיף כל הקנה לא סגי ברוב עובי' רק ברוב חללה דאדרבא כיון דבב' שלישים האלו כבר כלתה הטבעת וא"כ בודאי יש באותן ב' שלישים עובי' גם רוב חללה דהא כיון שכלה הטבעת אין שם רק רצוע' דקה וא"כ ל"ש לומר דהוה זה טעם לומר דלא סגי ברוב עובי' [ועיין בר"ן שמפרש שהמשנה באמת כלישנא בתר' ולפירושו רו"ש דבשאר טבעות לא אמר היינו רו"ש כפירש"י דל"ה מקום שחיטה כלל] וא"כ ע"כ להאי לישנא בתרא צריך לפרש להיפך דריב"י סובר דבעינן רוב חללה ולא סגי ברוב עובי' וע"ז בא לומר דבשאר טבעות לא אמר ריב"י דבעינן רוב חללה וסגי ברוב עובי' וא"כ לפי"ז ר"ז דאכל מוגרמת דרב ושמואל משום דסובר דלא אמרה רו"ש מעולם.
וכבר הקדמנו דצל"ח הקשה דר' יוסף רק בא לתרץ דברי רב אבל לא בא להכחיש דרב לא אמר דבשאר טבעות לא רק לפמש"כ י"ל דר"ז סובר כלישנא בתרא ומפרש דברי רו"ש דבשאר טבעות לא אמר דבעינן רוב חללה וסגי ברוב עובי' והא דקמ"ל ריב"י בברייתא דבשאר טבעות כיון דמקיף רוב הקנה כשרה עכ"ח לאפוקי דלא נימא דל"ה מקום שחיטה כלל אבל עכ"פ לרב אין כאן קושי' דרב הא לא איירי מזה דל"ה מקום שחיטה רק קמ"ל דסגי ברוב עובי' כיון דאין מקיף כל הקנה ברוב עובי' בודאי יש רוב חללה וא"כ לא יקשה מרב דמדבר ברוב חללה דהיינו בשחט בטבעת גדולה או בשחט ב' שלישים ולא הגרים כלל דשחט במקום טבעת שם צריך שפיר לשער ברוב חללה ונתיישב קו' פלתי על נכון ודו"ק.
והנה אח"כ מייתי הגמר' דבעי מר"א בשחט במקום נקב ואמר כשרה שחט ופגע בנקב ואמר דטרפה ופריך מ"ש ומשני דהוה כשחט ע"י נכרי וגמר ישראל אבל פגע בנקב הוה כגמר נכרי וקרי עלי' רי"ו נכרי נכרי ואמר רבא דשפיר קרי עלי' נכרי נכרי דשם הוה לי' לגמור השחיטה על ידי ישראל וגמר נכרי ע"כ טרפה אבל כאן דלא שחט מה לי במקום נקב מה לי שלא במקום נקב, והנה רשב"א תמה מ"ט דר"א דמדמה פגע בנקב לשחט ע"י נכרי הא לא דמיא כלל ותוס' הקשו הא מ"ש מחצי קנה והוסיף עליו כ"ש והנה לשון תוס' מ"ש לכאורה צריך ביאור הא היינו הך, ונראה דכאן איירי בהי' בו נקבים קטנים דאי הוה רוב הוה מצטרף לרובא כדאיתא לקמן דף מ"ד אבל כאן איירי שלא הי' רובא רק שליש וא"כ לאו היינו ממש דחצי קנה פגום דשם בודאי לא שחט כלל אבל כאן הא שחט בין הנקבים הקטנים רק תוס' הקשו מ"ש דהא לדינא הכל חד כיון דנקבים מצטרפין הוה כאלו חצי קנה פגום והוסיף כ"ש וא"כ מאי קמבעיא לי' אולם נראה ליישב דשפיר ס"ד דלא דמי לחצי קנה פגום דהנה בהא דפליגי אי בעינן רובא בשחיטה או דמיפק חיותא בשחיטה נראה דתלי' בהא דאיתא לקמן דף כ"ח דרב אמר מע"מ כרוב ורב כהנא אמר מע"מ אינו כרוב ומפרש במאי פליגי חד אמר הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תשייר רובא וחד אמר הכי אגמרי' רחמנא למשה שחוט רובא ובארתי במקום אחר דתלי' אי אמרינן דמצוה לשחוט אז ע"כ אגמרי רחמנא איך יקיים המעשה ואגמרי' רחמנא ברובא אבל אי בא רק להיתר אמ"ה שייך שפיר לומר דרחמנא אגמרי' אי לא נשאר הרוב נתרוקן האיסור אמה"ח וגם אינה נבילה והיינו דפליגי בהא אי אמרינן ישנה לשחיטה מתוע"ס ע"כ אגמרי רחמנא שחוט רובא אבל אי אינה אלא לבסוף דאגמרי רק אל תשייר רובא ואף דלמסקנא נדחה זאת דלכו"ע מחצה אינה כרוב אבל בטעמא דרוב מהא לא הדרה דשפיר י"ל דתורה אמרה לא תשייר מחצה בהא אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל מעשה השחיטה באמת אינה כלום, ומעתה י"ל דלמ"ד בעינן רובא בשחיטה סובר דהכי אגמרי' שחוט רובא אבל אי אמרינן דהכי אגמרי' לא תשייר מחצה א"כ דליכא רובא בשחיטה אלא דעכ"פ לא נשאר מחצה שפיר אומרים כיון דנפיק חיותא בשחיטה סגי מעתה י"ל כיון דשאלו מני' אי הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ואמר דטרפה א"כ סובר עכ"ח דבעינן רובא בשחיטה וא"כ לפי"ז בשחט במקום נקב דיש כאן מעשה השחיטה גם במקום נקב והא באמת בעינן רובא בשחיטה כשרה והא כאן ליכא רוב בשחיטה כשרה דהא הי' בין הנקבים ופשיט לי דכשרה ואח"כ בעי מיני' בפגע בנקב ואמר דטרפה ופריך מ"ש הא בשחט במקום נקב ג"כ נקב הוה ע"כ בדרך שחיטה אפ"ה אמרת דכשר א"כ פגע במקום נקב נמי וע"ז משני דהוה כשחט נכרי וגמר ישראל דכשר אף דשם שחיטה פסולה עליה כשר כיון דאין במקום שעושה טריפה אבל שחט ישראל וגמר נכרי טרפה ה"נ פגע במקום נקב הוה כששחט נכרי דהא ע"כ שם שחיטה עליה כיון דאסרת דבעינן רובא בשחיטה וע"ז דחי נכרי נכרי ואמר רבא דשפיר אמר נכרי נכרי דשם הוה לישראל לגמור אבל כאן הא לא שחט כלל מה לי שחט בנקב מה לי פגע בנקב משום דלדידי' הוה פשיטא לי' הא דשחט במקום נקב היינו כמו חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאין ההכשר משום דנחשב כאלו נשחט רובא דהא לא שחט רק כ"ד דהא בחצי קנה פגום לא עשה מעשה שחיטה כלל וא"כ מתכשר ע"י משהו ששחט ה"נ במקום נקב ששחט הוה כאלו הי' פגום ואין נחשב כלל למעשה שחיטה רק כשר משום משהו שהוסיף עליו א"כ גם בפגע במקום נקב מתכשר ע"י משהו ששחט.
ואמנם יש להוסיף עפ"י דפליגי טו"ז וש"ך סי' ב' בשחט כ"ד בקנה לע"ז דלטו"ז לאו שחיטה כלל כחצי קנה פגום ולש"ך חשוב מעשה כ"ד ונאסר ומבואר בשבי"ד לאאמו"ר ז"ל וכן בירש"ל דתליא זה אי ישנה לשחיטה מתוע"ס ע"כ דקרא שחיטה אף דלא מיטרפא בהכי ולפי"ז דהוה סובר בשחט נכרי שליש הוה ג"כ שחיטה דהא בשחט לע"ז כהא"ג נאסר משום דמעשה שחיטה עליו אפ"ה בנכרי כשר כמו כן בשחט במקום נקב מעשה שחיטה עליו אפ"ה כשרה ול"א דל"ה רובא בשחיטה כשרה דהוה כמו שחט נכרי וגמר ישראל אבל בשחט ופגע נקב דהוה כשחט ישראל וגמר נכרי טרפה דהוה שחיטה פסולה כמו כן בשחט ופגע נקב הוה כשחיטה פסולה דיש כאן רובא בשחיטה אבל אין כאן רובא בכשרות ורבא דחי דל"ד משום דהוא סובר אינה אלא לבסוף כדאיתא לקמן דף כ"ט א"כ לדידי' הא דשחט נכרי שליש דכשר הוא משום דל"ה כלל שם שחיטה עלה דאפי' לע"ז כשר א"כ הא דשחט במקום נקב דכשר אינה משום דהוה שחיטה אלא דהוה כשחט נכרי דהא שחיטת נכרי בשליש ג"כ לאו שחיטה כלל ע"כ מתכשר אבל בהתחיל ישראל וגמר נכרי דהוה מעשה שחיטה במקום שעושה טרפה שפיר אסור אבל בשחט ופגע בנקב כשר דלאו שחיטה כלל במקום נקב ולא מתכשר אלא משום דהוסיף כ"ש וכשר שפיר כמו בשחט במקום נקב דכשר רק משום דהוסיף עליו כ"ד דהא בשליש ראשון לאו שם שחיטה כלל אפי' בנכרי רק מתכשר משום כ"ד שהוסיף לכן גם בפגע במקום נקב כשר דמתכשר ע"י כ"ד שהוסיף עליו.
עוד יש נפ"מ דאי אמרינן הלמ"ס דרובו שא"כ בפירוש בשחיטה א"כ גם בשאר טבעות אף דלא מקיף כל הסימנים הוה מקום שחיטה כיון דבא הלכה דסגי ברוב וא"כ בכל הטבעות יש רוב סימן שפיר הוה מקום שחיטה אבל אי אמרינן דמצות שחיטה בכל הסימנים רק הא דסגי ברוב הוא משום דבכל הת"כ סגי ברוב א"כ בטבעות דאין מקיף כל הקנה ע"כ דלאו מקום שחיטה הוא דהא אף אם ישחט כל הטבעת אכתי לא נשחט בזה כל הסימן א"כ ע"כ צריך לשחוט הסימן אחר שכבר כלה הטבעת א"כ שפיר י"ל דטבעת לאו מקום שחיטה הוא רק הקנה הוא המקום שחיטה.
ועוד נפ"מ דאי אמרינן דהלמ"ס רובו שא"כ בשחיטה נאמר וע"כ דגם הטבעת הוה מקום שחיטה כיון דהוה רוב סימן כנ"ל א"כ גם מה שלמעלה מן הטבעת הגדולה הוה מקום שחיטה דנהי דלמעלה מטבעת הגדולה לא מצי לשחוט כל הסימן דהא מיעוטו דבוק בהעור ובשר כמש"כ הפלתי כיון דיכול לשחוט רוב הסימן הוה שפיר מקום שחיטה אבל אי אמרינן דמצות שחיטה באה שישחוט כל הסימן אלא דמעלמא נשמע ונלמוד דסגי ברוב הנה זה שייך במקום דיכול לשחוט כל הסימן אבל במקום דלא יכול לשחוט כל הסימן דהיינו למעלה מטבעת הגדולה אין כלל בכלל מקום השחיטה וע"כ למעלה מטבעת הגדולה ל"ה כלל מקום שחיטה.
ומעתה יתבאר הכל על נכון דהכי פירש"י דמצות שחיטה בכל הסימן מה"ת אלא כיון דבעלמא סגי ברוב ה"נ סגי בשחט רוב אבל התינח בלא שחט בפסול אבל בשחט בפסול דהגרים לבסוף פסול דהא כיון דמצות שחיטה מה"ת נאמרה בכולו וע"ז בא הלמ"ס הגרמה פסול א"כ ע"כ אפי' במיעוט בתרא ג"כ פסול הגרמה ולא יקשה מהא דאמרו דרבנן לית להו רשא"כ הכונה דזה דרובו שא"כ הוא הלממ"ס דבשחיטה סגי ברוב דיליף מכאשר צויתיך זהו ל"ל לרבנן דאי הוה ס"ל רשא"כ מהלממ"ס א"כ גם בהגרים הי' לנו להכשיר כיון דהלממ"ס באה בפירוש דסגי ברוב א"כ ע"כ הא דבאה הלממ"ס דהגרמה פסול ע"כ היינו בהגרים קודם שישחוט הרוב וע"כ אמרו בגמרא דל"ל דרשא"כ דהיינו דלית להו דבא הללממ"ס דבשחיטה רשא"כ אבל אה"נ דמהני רוב מסברא כמו דמהני בעלמא בכל דבר ברוב כסברת המגי"ש וא"כ זהו בלא שחט כלל אבל בשחט בפסול שפיר פסול אפי' במיעוט בתרא כיון דלא בא הלממ"ס דבשחיטה סגי ברוב וא"כ ע"כ הא דבא הלממ"ס דשהיי' דרסה חלדה הגרמ' פסול היינו אפי' בסוף שחיטה בהא הלכה באה על מה שנאמרה המצוה דצריך לשחוט ב' סימנים ע"ז באה ההלכה דאם נעשה בפסול כגון שהי' חלדה הגרמה ועיקור א"כ ממילא נשמע דאפי' במיעוט בתרא פסלה כפירש"י בשמעתין ולקמן דף ל"א א"כ נתיישב קו' הצל"ח א"כ למה פליגי בהגרמה כיון דפלוגתתם אי בעינן שחיטת כולו או רובו דלפמש"כ לענין שחיטה גם רבנן מודין אם נשחט רוב הסימנים ולא שחט יותר דכשר דהא נשמע עכ"פ מעלמא מכל התורה דסגי ברובא וכפירש"י במשנה דרק בנשחט בפסול סברי רבנן דלא סגי ברוב סימן ודו"ק.
וע"ז אמרו רו"ש דאמרי תרווייהו הלכה כריבר"י ואף ריבר"י לא אמרה רק בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא משום דל"ה מקום שחיטה דהיינו כיון דמצוה מה"ת בכל הסימנים וטבעות הא ל"ה מקיף כל הסימן א"כ לא משכחת שחיטה כשרה רק כששחט כולו שלא במקום הטבעת א"כ לא קאי כלל השם שחיטה על הטבעת אלא על הקנה ואף דריבר"י סובר דסגי ברובו גם בהגרמה לא משום דאית לי' רשא"כ מהלממ"ס אלא דסובר כיון דעכ"פ נשמע מכל התורה דסגי ברוב א"כ הגרמה אין לפסול רק בלא שחט הרוב וא"כ כיון דלית לי' הלכה בשחיטה רשא"כ א"כ לענין לשוי' למקום שחיטה ל"א דרובו ככולו דאדרבא אנו אומרים כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הסימנים א"כ לא יכשר בשחט בטבעת באמת רק בשחט כל הסימן דשם שחיטה לא קאי רק אקנה כולו לא אטבעת דלא איקרי קנה כיון שאין מקיף כל הקנה ולפי"ז אם באמת שחט כל הקנה באמת כשר אף בשחט מן השאר טבעות דהא כל טעמי' דטבעת לאו מקום שחיטה הוא משום דאמרינן דמצוה מה"ת לשחוט כל הקנה א"כ מה דשחיטה כשרה בכל הקנה אין משום שחיטת הטבעת דזה לא מיקרי קנה אלא משום כיון דנשחט כל הקנה מה שהוא אחר שכבר כלתה הטבעת א"כ ממילא מוכח אם באמת שחט הקנה במקום הטבעת כשרה.
ואולם אם יצא לחוץ בין טבעת לטבעת שוב הגרמה הוה דבשלמא אם שחט גם למטה מן הטבעת כשרה אף דתחילת הקנה ל"ה מקום שחיטה אבל כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הקנה א"כ כאן דאי אפשר לשחוט מה שתחת הטבעת אם לא שחט מקודם הטבעת ע"כ לא הוה הגרמה אבל אם יצא לבין טבעת לטבעת וגמר שם השחיטה כולו א"כ הוה התחלת השחיטה שבמקום הטבעת שלא במקום השחיטה וזה שפיר מיקרי הגרמה כפירש"י לקמן כמו בהגרים שליש ושחט שליש כיון דנגד שליש השני הוה תחילת השחיטה שלא במקום שחיטה ולפי"ז לא קשה מתוספתא דכל הקנה מקום השחיטה דבוודאי כל הקנה מקום שחיטה אם גמר במקום הטבעת שהתחיל ולא יקשה ג"כ דהא מתוספתא נשמע דאם הגרים מטבעת הגדולה לבין אויר הטבעת למטה דל"ה הגרמה דלק"מ דבוודאי בטבעת גדולה דהתחלת השחיטה הוה במקום שחיטה לא מיפסל משום דיצא לאויר שבין טבעת לטבעת דהא גם שם מקום שחיטה אבל בשאר טבעות דהתחלת השחיטה ל"ה במקום שחיטה רק אם גמר במקומו שפיר כשר דכן מצות שחיטה לשחוט כל הסימן אבל ביצא מטבעת שפיר הוה הגרמה וזה נכון מאוד בסברא ומיושב קו' רשב"א א"כ איך אנו שוחטין דאין יכולין לכוון שיהא בין טבעת לטבעת דלפמש"כ גם בטבעת כשר אם גמר שחיטת כל הקנה במקומו ורק בהגרים לבין טבעת לטבעת אז לא הוה שחיטה כשרה רק הגרמה מיקרי, ואין לומר א"כ גם במשנה למה מיאן רש"י לפרש כן דפליגי בהא דלרבנן צריך שיהא כל השחיטה בטבעת ולריב"י רובו יען דהוה הגרמה כיון שהתחיל במקום הטבעת דל"ה מקום שחיטה הוה הגרמה אי יצא לחוץ לבין טבעת לטבעת דלק"מ דכיון דלריב"י ברובו כשר בשאר טבעות ע"כ דאית לי' דהוה מקום שחיטה א"כ שוב אמאי אי הגרים קודם ששחט רוב פסול מ"ש משחט בטבעת גדולה והגרים למטה לאויר שבין טבעת דכשר אפי' קודם ששחט רוב וע"כ שפיר דחי רש"י פי' זה במשנה אבל בדברי רו"ש שפיר מצינן לפרש כן כנ"ל.
ואמנם בדברי רו"ש דאף ריב"י לא אמר אלא בטבעת גדולה דמקיף כל הקנה אבל בשאר טבעות לא נוכל לפרש עוד כונה אחרת הפכיות דאתי לשלול דעת היש מפרשים דבשאר טבעות ג"כ הגרמה פסול אי לא שחיט רוב בטבעת רק להיפך דבשאר טבעות אפי' אי לא שחט הרוב ויצא לחוץ לבין האויר ג"כ כשר והיינו משום דלכאורה הוה מצינו לפרש דטעמא דסובר דרוב סגי משום דבכל התורה הוה רובו ככולו וא"כ לענין מקום שחיטה ל"א רובו ככולו וא"כ כיון שאין מקיף כל הקנה ל"ה מקום שחיטה (וא"כ הוה סברא לומר דצריך לשחוט עכ"פ הרוב במקומו) אלא דכיון דכל הסימן כשר לשחיטה כדאיתא בתוספתא וכן במשנה דלקמן דף כ' א"כ רק אם נשחט ולא הגרים אבל בהגרים ויצא לחוץ לאויר דל"ה כל השחיטה במקומו לכן תחילת השחיטה שבטבעת הוה כנשחט שלא במקום שחיטה כך הוה מצינן למיטעי ע"ז בא רו"ש לאשמעינן דבשאר טבעות לא אלא דכל מקום שהגרים כשר משום דהא דריבר"י סובר רובו ככולו הוא משום דסובר הלממ"ס רובו של אחד כמוהו בשחיטה נאמר וא"כ ה"ה בטבעת דמקיף רוב הקנה מקום שחיטה מיקרי כמו שהקדמנו לעיל וא"כ כיון דהוה מקום שחיטה א"כ אף שהגרים קודם שחיטת רוב ל"ה הגרמה כיון דהכל מקום שחיטה וזהו דקאמר רו"ש ע"כ לא קאמר ריבר"י אלא בטבעת גדולה דמקיף כל הקנה ע"כ בעינן רובו במקומו ולא שיגרים למעלה אבל בטבעת קטנה שאין מקיף כל הקנה ולא משכחת דיתכשר אי לא רובו ככולו אלא אי ישחוט גם שלא במקום טבעת דהיינו אחר שכלה הטבעת א"כ מה לי אי שחט במקומו דע"כ הוא שוחט אח"כ שלא במקום טבעת או שהגרים מיד ושחט שלא במקום טבעת רק באויר שבין טבעות ולא אמרינן דבאמת גם טבעת הוה מקום שחיטה משום דטעמא דריבר"י דסגי ברוב הוא משום הלממ"ס דרשא"כ א"כ גם לענין טבעת דהוה מקום שחיטה אמרינן רשא"כ וכיון דהוה מקום שחיטה אמרינן רשא"כ וכיון דהוה מקום שחיטה ע"כ כשר אף שיצא לאויר שבין טבעת לטבעת וא"כ לפי פי' זה לא אמרה רו"ש מעולם דטבעת הוה שלא במקום שחיטה] רק הגמ' פריך והתני' דאם שחט במקום הטבעת כשרה יען שמקיפות רוב הקנה מוכח דהמקשן הוה מפרש דברי רו"ש (כפירוש קמא) יען דאין מקיפות רוב הקנה ל"ה מקום שחיטה ולא כשר רק בגמר כל השחיטה במקומו אבל ברובו פסול וכן בהגרים ויצא לאויר פסול ודייק מכאן דלריבר"י דמכשיר בשאר טבעות משום דמקיף רוב הקנה הוה מקום שחיטה א"כ סגי גם ברוב סימן וקשי' לרו"ש.
ומשני דריבר"י תרתי קאמר דהיינו דלדידי' ודאי הוה מקום שחיטה דלדידי' הא דסגי ברוב הוא משום דסבר דהלממ"ס רובו של אחד כמוהו א"כ ממילא נשמע דטבעת ג"כ מקום שחיטה כיון שמקיף כל הקנה דהא הלכה בא דכל הקנה כשר לשחיטה וכיון דטבעת הוה רוב קנה א"כ ע"י ההלכה דרשא"כ גם בשאר טבעות אבל רו"ש סבירא להו בחדא כריבר"י ובחדא פליגי עלי' משום דרו"ש סברי הא דסגי ברוב אינו משום דבא ההלכה דרשא"כ בשחיטה אלא משום דבכה"ת כן דרוב סגי א"כ זה שייך במקום שחיטה אבל לשוי' טבעת שאין מקיף כל הקנה למקום שחיטה לא נשמע מהא דאדרבא כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הסימן וכיון דטבעת אין מקיף כל הקנה ע"כ לשחוט גם מה שאחר שכלתה הטבעת א"כ שם שחיטה ל"ה אלא משום דנשחט כל הסימן א"כ שוב אמרינן דטבעת שאין מקיף ל"ה כלל מקום שחיטה דעיקר הכשרה משום מה שיש בהסימן קנה אחר שכלתה הטבעת וע"כ לית להו דהלכתא בהא כריבר"י רק כרבנן דהא לרבנן דסברי דבעינן שחיטה כולה בטבעת גדולה ע"כ דסבירא להו דבשחיטה לא בא ההלכה רשא"כ אלא דבשחט שפיר סגי ברוב כמו בכהת"כ אבל בהגרים פסולה משום דהלממ"ס דהגרמה פסול הא קאי אמצות התורה לשחוט כל הסימן וע"ז בא הלכה דאם הגרים למעלה פסול א"כ נשמע דבעינן כל שחיטת הסימן במקומו וא"כ כיון דלית להו הלממ"ס רובו של אחד כמוהו א"כ בודאי שאר טבעות ל"ה מקום שחיטה כמו למעלה מן הטבעת דל"ה מקום שחיטה לא משום דל"ה שם מקום חיותא דעד שיפוע כובע הוה מקום חיותא אלא משום דכיון דאין יכול לשחוט שם כל הסימן ע"כ מצות שחיטה לא עלי' קאי ולכן גם בשאר טבעות ג"כ לא אטבעת קאי מצות שחיטה כיון דלא מקיף כל הקנה ול"ה מקום שחיטה ונהי דאם שחט כל הסימן כשר היינו משום דשחט אז גם מה שיש בקנה אחר שכבר כלתה הטבעת ועל כן בהא סבירא להו רו"ש דהלכה כרבנן דבעינן שחיטת כל הטבעת דל"א רובא משוי' לי' מקום כיון דל"ל דהלממ"ס דרשא"כ בשחיטה וא"כ נתיישב שפיר קושית הצל"ח דלרבנן הוה פשיטא לי' לרו"ש דפליגי אריבר"י בשאר טבעות כיון דל"ל הלממ"ס דרשא"כ ע"כ לא שייך לומר דרובו משוי' לי מקום שחיטה.
והנה בברייתא הכי איתא מוגרמת פסולה העיד רחב"א על מוגרמת שהיא כשרה והנה רש"י פי' דמילתא בפ"ע הוא וקאי אמוגרמת דטבעת גדולה והנה נראה דזה למסקנא דמסיק אח"כ דר"ז דאכל מוגרמת דרב ושמואל ופירש"י דקרי לי מוגרמת כיון ששחט בטבעת שאין מקום שחיטה הכונה כך דהא בשחט בשאר טבעות לא יכשר אלא אם גמר כל הקנה במקומו אבל אי יצא לאויר שבין הטבעות טרפה כיון שלא התחיל במקום שחיטה דכיון דגמר שחיטה באויר שבין הטבעת ל"ה טבעת מקום שחיטה כמו שביארנו לעיל אבל ר"ז סובר דרק ריב"ח אמרה יען דמשני דפליגי עלי' בחדא ע"כ דהוה מפרש דברי רו"ש דקאמרי אבל בשאר טבעות לא היינו דלא סגי ברובא וע"כ קשי' מברייתא וצריך לומר דלא אמר היינו דלית הלכתא כוותי' אבל באמת אין כוונת רו"ש כן אלא דבשאר לא היינו דבשאר טבעות לא שייך הגרמה כלל דאף דהגרים לאויר שבין טבעת ג"כ כשר דלריבר"י אית לי' דהוה מקום שחיטה דסבירא לי' דבא הלממ"ס דרשא"כ וא"כ גם הטבעות דמקיף רוב הקנה הוה שפיר מקום שחיטה ורק לרבנן דל"ל הלממ"ס רובו שא"כ לדידי' שאר טבעות דלא מקיף כל הקנה ל"ה מקום שחיטה אי הגרים לאויר שבין טבעות הוה הגרמה אבל כיון דרו"ש פסקו הלכתא כריב"י ע"כ שפיר אכל ר"ז להאי מוגרמת וא"כ לפי"ז אין לפרש האי מוגרמת פסולה רק דקאי אמוגרמת דטבעת גדולה אבל לפי מה דפריך ארו"ש באמת זה הי' קושית המקשן דע"כ גם בשאר טבעות איירי ריבר"י וחכמים דריבר"י וסברי דהוה מקום שחיטה ואם שחט הרוב בטבעות כשר אבל אי יצא לאויר שבין טבעת קודם ששחט הרוב טרפה כמו שהוא באמת ליש מפרשים במשנה וא"כ האי מוגרמת פסולה דקתני בברייתא קאי אכל טבעת (דהיינו לומר דנהי דריבר"י סובר דכשר יען דמקיף רובו של קנה הוה שפיר מקום שחיטה דהא בא הלממ"ס דכל קנה כשר לשחיטה ובא הלממ"ס רובו שא"כ א"כ ע"כ גם בנשחט ברוב טבעת ג"כ כשר) אבל הגרמה הוה אפי' אם נשחט הרוב בטבעת ולריבר"י כשר כיון דנשחט הרוב אבל אי לא נשחט הרוב טריפה ופליגא בין בטבעת גדולה בין בשאר טבעות א"כ מוגרמת דקתני בברייתא היינו מוגרמת דשאר טבעות ג"כ א"כ הא דפליגי במשנה בשוחט בטבעת והגרים לא קאי רק אטבעת גדולה אלא בכל טבעת שייך פלוגתא זו דלרבנן בעינן כולו בטבעת ולריבר"י סגי ברוב אבל בהגרים לאויר שבין הטבעות בהא מודה ריבר"י לרבנן דהגרמה עכ"פ הוה דנהי דטבעת הוה לדידי' מקום שחיטה היינו בשחט במקומו אבל ביצא לאויר מודה ריבר"י לחכמים דהוה הגרמה דלגבי אויר שבין טבעת הוה מקום הטבעת שלא במקום שחיטה והוה כהתחיל שלא במקום שחיטה דהיינו כהגרים שליש ושחט שליש ורחב"א העיד ע"ז דכל מוגרמת בין בטבעת גדולה בין בשאר טבעות כשרה ודו"ק.
[וא"ל דא"כ קשי' מתוספתא שהביא רש"י דל"ש הגרמה בשאר טבעות היינו דמתוספתא עכ"פ מוכח דפלוגתתם במשנה ל"ה אלא בטבעת גדולה דהטעם דנתן התוספתא דבטבעת גדולה הוה הגרמה ל"ש אלא בטבעת גדולה אבל בברייתא דמייתא בגמרא שפיר י"ל דפליגי בשאר טבעות ג"כ כמו דפליגי בטבעת גדולה במשנה אי שייך רובו או כולו פליגי בברייתא גם בשאר טבעות].
וא"כ לפי"ז האי מוגרמת דאתי' לומי' דרב וטרפה מספיקא יש לעיין באיזה מוגרמת איירי דאי במוגרמת דטבעת גדולה א"כ מאי מספקא לי' הא כאן פסק להדי' כריבר"י אלא ע"כ דאיירי במוגרמת דשאר טבעות ושחט בין אויר טבעת דבזה שפיר מספקי' לי' כיון דכאן אמרו דעד כאן לא אמר ריבר"י רק בטבעת גדולה אבל בטבעת קטנה לא אמר דנהי דלרבנן גם בטבעת קטנה שייך הגרמה אבל ריבר"י לית לי' בהא מוגרמת כלל דסובר דהוה מקום שחיטה ובהא לא פסיקא לרב כל כך דהלכה כריבר"י [כדחזינן בשמעתין לס"ד דטעמא דריבר"י דסובר דהוה מקום שחיטה משום רובו ככולו [אבל אי הגרים פסולה דעכ"פ ל"ה מקום שחיטה ממש כמו באויר שבין טבעת לטבעת ובעינן רובו בטבעת] א"כ נהי דלמסקנא לר"ז לא אמרו רב ושמואל דבטבעת ל"ה מקום שחיטה אלא דאדרבא דסבר דלריבר"י לא בעינן אפי' רובו בטבעת אפ"ה י"ל דלא ברירה לי' לרב דהלכתא כוותי' דריבר"י בהא אלא מספקא לי' דילמא הלכה כרבנן דטבעת ל"ה מקום שחיטה] וא"כ לרבנן בעינן שישחוט כולו בטבעת דהא ל"ל הלממ"ס דרובו שא"כ ולריבר"י אפי' רובו בטבעת ל"ב א"כ כיון דלא פסיקא לי' אי הלכה כריבר"י ע"כ אסור האי מוגרמת מספיקא דעובדא הי' שהגרים קודם ששחט הרוב והיינו מנהגא דנהגו איסור במוגרמת דרו"ש דאימא הלכה כרבנן כדמספקא לי לרב ולא מדינא אלא דנהג כן משום חומרא בעלמא ליחוש לדברי רבנן וע"כ טרפה ופטרי מלשלם אבל ר"ז דאכלה משום דכיון דלא אמרה רב מעולם דלית הלכתא בשאר טבעות כריבר"י א"כ הוה מנהגא בטעות כיון דמדינא הלכה כריבר"י גם בהא אין לנו להחמיר ליחוש לדברי רבנן דליבעי שחיטה כולו בטבעת.
ומעתה נתיישב שיטת רש"י בב"ק דפי' דקאי אמוגרמת דשאר טבעות ותלי' בפלוגתת רבנן וריבר"י דרק במוגרמת כזה שייך מספקא לי' כיון דלרבנן ל"ה מקום שחיטה וע"כ אי שחט והגרים לאויר שבין טבעת טרפה דליכא הלכה מפורשת דהלכה כרבנן (דמדינא כשר רק מחמירין לחוש לדבריהם דבעינן שחיטה כולו בטבעת) אבל בטבעת גדולה כיון דבפירוש אמר רב הלכה כריבר"י אין לומר שחשש להחמיר לחוש לדברי רבנן והיינו דפירש"י דלריבר"י בעינן שחט רובו בטבעת ופליגי ריבר"י ורבנן בהאי פלוגתא ממש דפליגי בטבעת גדולה אי בעינן רובו בטבעת או כולו בטבעת היינו משום דגמ' דבב"ק אית לי' ממש כהמקשן דשמעתין וכרב יוסף דלריבר"י כשר בשאר טבעות אבל הגרים טרפה ואם שחט רוב כשר ובזה דאיירי לית הלכתא כריבר"י ולכן פירש"י דקאי בס"ד דמקשן ודר' יוסף אליבא דריבר"י דשחיטה כשרה בשאר טבעות ואפ"ה אי הגרים פסולה דהא בפירוש קתני בברייתא דמוגרמת פסולה ע"כ קאי ארישא דשאר טבעות ג"כ וכיון דרו"ש סברי דלית הלכתא ברורה בהא כריבר"י ע"כ שפיר טרפה רב כרבנן אבל כיון דספק דשמא הלכה גם בזה כריבר"י דסגי ברוב ע"כ פטר אותו מלשלם ע"כ פירש"י שפיר לפי אותו מסקנא דמסיק דלית הלכתא כריבר"י והיינו משום דאמרו בגמ' דטעמא דטרפה רב משום דמספקא לי' אי הלכה כריבר"י ואמנם למאי דמסיק ר"ז דלא אמר רו"ש מעולם דלית הלכתא בהא כריבר"י רק דאמרי דלריבר"י אפי' רוב ל"ב דלשחוט באותו טבעת דכל קנה מקום שחיטה א"כ ע"כ דר"ז ידע דלא מטעם דמספקא לי' אי הלכה כריבר"י או כרבנן דהא לדידי' לא אמרה רב דלית הלכתא כריבר"י רק דרב טרפה להחמיר לחוש לדברי רבנן דבשאר טבעות ל"ה מקום שחיטה אבל פטר אותו מלשלם משום דעיקר להלכה כריבר"י דכשרה ומשום זה נולד המנהג לאסור מוגרמת יען דרב עבד עובדא וטרפה אבל ר"ז ור"נ ידעו דרק לחומרא פסק רב כך ע"כ לא נהגו כולם בזה המנהג רק נהרא נהרא ופשטי' וע"ז מייתא הגמ' אח"כ מאמר ר"נ מוגרמת כשרה ומשני נהרא נהרא פשטי' היינו דלא חשו להאי מנהגא לחוש לדברי רבנן לאסור הגרמה בשאר טבעות, ושוב מייתא אח"כ דשייר בחיטי כשרה והלכתא משיפוע כובע ולמטה והיינו ור"נ דשייר בחיטי אמר משיפוע כובע ולמטה כשרה וכן אמר רי"ו וכן אמר ריב"ל ומסיק אח"כ דהלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' ותמה מהרש"א הא כל עדות הלכתא היא ולמה צריך לסייע מדר"נ ועוד למה לא נקט דקאי רי"ו וריב"ל וכל הני אמוראי כוותי', ונראה דהנה בצל"ח דקדק דבתוספתא דמייתא פירש"י קאמר ורחב"א מכשיר ולא קאמר דרחב"א העיד דמוגרמת כשרה ונראה דהנה לס"ד דמוגרמת דקתני בברייתא היינו בשאר טבעות וע"ז קאמר רחב"א העיד שכשרה א"כ קאי אמוגרמת דשאר טבעות ובזה בוודאי הלכתא כרחב"א אבל בתוספתא דקתני דפליגי בטבעת גדולה בהאי מוגרמת דלמעלה מטבעת גדולה שם לא קתני העיד רק דרחב"א סובר דכשרה ואפשר דבהאי מוגרמת אין הלכה כרחב"א ושפיר פסקו רו"ש כריבר"י א"כ להאי ס"ד ניחא דלית הלכתא כרחב"א, אבל ר"נ אמר דמוגרמת כשרה היינו דהביא לסיוע דלא אמרה רב מעולם דאדרבא בשאר טבעות סברי רו"ש דל"ש כלל הגרמה לריבר"י וע"כ ר"נ דהוה מבבל אפ"ה אכשר א"כ ע"כ הא דקתני בברייתא העיד רחב"א דמוגרמת כשרה היינו אמוגרמת דטבעת גדולה קאי וא"כ מוכח דגם בזה הלכה כרחב"א דכל עדות הלכתא ע"כ אמר ר"נ דאם שחט למעלה משיפוע כובע כשרה והיינו דר"נ קמ"ל דהאי דהעיד רחב"א לא קאי אמוגרמת דשאר טבעות דהא לריבר"י ג"כ כשר דל"ש כלל הגרמה בשאר טבעות רק דקאי אמוגרמת דטבעת גדולה משום דסובר דגם למעלה מטבעת גדולה מקום שחיטה הוה א"כ ע"כ הלכתא הוא דהאי עדות הלכתא הוא [אף דבתוספתא אחריתא לא קתני דהעיד רחב"א אפ"ה ע"כ דלא מפרש התוספתא ושבק להך עדות].
וע"כ מסיק אח"כ דהלכתא כרחב"א דקאי ר"נ כוותי' דפשוט אין ראי' דהלכה כרחב"א מדקתני העיד דהא מצינן לפרש דקאי אמוגרמת דשאר טבעות דלריבר"י טרפה ורחב"א העיד דכשרה אבל במוגרמת דטבעת גדולה ליכא עדות דהא באמת בתוספתא לא קתני העיד וא"כ לא מוכח דהלכה כרחב"א וע"כ מייתא מדר"נ דקאמר ר"ז דמוגרמת כשרה דהיינו דמוכח דר"נ סובר דלא נהגו בבל להחמיר במוגרמת דשאר טבעות דגם לריבר"י כשר דלא אמרה רב מעולם א"כ ע"כ האי מוגרמת דהעיד רחב"א רק על מוגרמת דטבעת גדולה קאי א"כ מוכח דהלכה כרחב"א דכל עדות הלכתא הוא ועל כן לא מייתא משאר אמוראי דמשאר אמוראי לא מוכח דהאי דהעיד דמוגרמת כשרה מפרשי דקראי אמוגרמת דטבעת גדולה דהא דסברי דמשיפוע כובע ולמטה כשרה היינו משום דסברי כרחב"א בתוספתא דסובר דמוגרמת כשרה אבל לא דהעיד עלה וא"כ לא מוכח דהלכה כוותי' דהא אדרבא רו"ש דסברי הלכה כריבר"י ע"כ ל"ל כרחב"א וע"כ מייתי מדר"נ דמדידי' מוכח שפיר דהאי דהעיד רחב"א דמוגרמת כשרה קאי אמוגרמת דטבעת גדולה ושפיר מוכח דהלכתא כוותי' והא דקשה א"כ רו"ש דסברי דהלכתא כריבר"י איך פליגי ארחב"א דהא כל עדות הלכתא כמו שהקשה בלב ארי' ובח"ס הנה לפימש"כ אין מזה קושי' משום דנוכל לפרש דברי רו"ש הכי דהלכתא כריבר"י בהא דפליגי ארבנן דסברי דלא סגי ברוב בהא הלכתא דסגי ברוב ונפ"מ גם אליבא דרחב"א דסובר דמוגרמת רק טרפה כששחט למעלה משיפוע כובע א"כ לריבר"י לא מטרף בשחט רוב בטבעת גדולה ואח"כ הגרים למעלה משיפוע כובע ולרבנן מיפסל אפי' במיעוט בתרא אי הגרים עד למעלה משיפוע כובע והיינו לפי פירושי דהכי קאמר רו"ש דבשאר טבעות לא אמר ריבר"י דבעינן אפי' רוב א"כ עיקר מה דבא לאשמעינן דהלכה כריבר"י דבטבעת גדולה סגי ברוב ובשאר טבעות אפי' רוב ל"ב א"כ שפיר נוכל לפרש דהא דאמרו דהלכה כריבר"י אין הכונה לומר דאם הגרים למעלה מטבעת גדולה טרפה אם לא שחט רובו אלא דעל שיעורו דריבר"י קאיירי דסגי ברוב ובשאר טבעות אפי' רוב ל"ב אבל בהא דלריבר"י הגרים למעלה מטבעת טרפה בהא לא קמיירי כלל דבזה הלכה כרחב"א דכשרה ולא מטרף אלא אם הגרים עד שיפוע כובע אם שחט רוב כשר דבודאי אי מפרשינן דברי רו"ש דבשאר טבעות לא היינו דטרפה דל"ה מקום שחיטה א"כ רו"ש איירי גם ממקום שחיטה א"כ הא דקאמר הלכה כריבר"י קאי גם אגוף הדין דאם הגרים למעלה מטבעת גדולה הוה טרפה שפיר קשי' הכי פליגי ארחב"א אבל אי מפרשינן דבשאר טבעות לא אמר דבעינן רוב א"כ רו"ש לא איירי כלל לאשמעינן מקום שחיטה היכן רק אשיעורא קאי שפיר נוכל לפרש דלעולם סבר כרחב"א אלא הא דאמרו הלכה כריבר"י היינו לאפוקי מדרבנן דבעינן כולו בטבעת גדולה אלא דסגי ברובא אבל לא קאי הלכה כריבר"י במה דמטריף או הגרים למעלה מטבעת גדולה דבזה הלכה כרחב"א דלמעלה מטבעת גדולה הוה מקום שחיטה ג"כ ואדרבא מהא"ט גופי' דהלכה כריבר"י דסגי ברוב מוכח דהלכה בהא כרחב"א דגם למעלה ממקום טבעת הוה מקום שחיטה דכיון דהלכה כריבר"י דסגי ברוב משום דסובר דהלממ"ס דרובו שא"כ א"כ מהא"ט גם למעלה מטבעת גדולה מצינן למימר דהלכה כרחב"א דהוה מקום שחיטה אף דשם לא מצי לשחוט כל הקנה רק רובו אפ"ה הוה שפיר מקום שחיטה כיון דבא הלכה בפירוש דבשחיטה רשא"כ א"כ כל מקום שיכול לשחוט רוב קנה הוה מקום שחיטה אבל אי לאו דאשמעינן רו"ש דהלכה כריבר"י דסגי ברוב אלא דהלכה כרבנן דלדידהו לית להו הללממ"ס בשחיטה אלא דילפינן מכל התורה א"כ מצות שחיטה לשחוט כל הסימן א"כ כיון דלמעלה מטבעת גדולה אי אפשר לשחוט כל הסימן א"כ ע"כ ל"ה מקום שחיטה וא"כ רחב"א גופי' לא מצי סבר רק כריבר"י דסגי ברובא ע"כ שפיר אמרו רו"ש הלכה כריבר"י דסגי ברוב אבל בהא דהגרים למעלה מטבעת מהא לא קמיירי דבזה בודאי הלכה כרחב"א דגם למעלה מטבעת הוה מקום שחיטה כיון דהוה מקום חיותא ויכול לשחוט רוב קנה ודו"ק.
ובזה ניחא שיטת רש"י שכתב דכיון דקיימ"ל הלכה כרחב"א ליכא נפ"מ בהאי פירושים דהא רחב"א קאי באמת אכל מוגרמת דשאר טבעות דכשר ועוד דכיון דרחב"א למעלה מטבעת גדולה הוה מקום שחיטה ע"כ אית לי' ג"כ דרובא משוי' לי' מקום א"כ ע"כ הא דאמרו רו"ש אבל במקום שחיטה לא אין לומר כלל ע"ד פירושם דבשאר טבעות לאו מקום שחיטה הוא דהא רובו משווי לי' מקום וגם אין לומר כאידך פירושים דבשאר טבעות סגי ברוב טבעות אף דל"ה רוב חללו רק אדרבא רב דאמר בשאר טבעות לא הכונה דרוב לא בעינן בשאר טבעות דאי הגרים בין אויר לאויר כשר דהא טבעת ג"כ הוה במקום שחיטה משום דרובא משוי' לי' מקום שחיטה.
בסוגי' דרוב
הנה הראשונים הקשו לשיטת רבינו דס"ל ספק מה"ת לקולא מנ"ל דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ומק"פ דילמא משום ס' מה"ת לקולא.
הנה בתוס' הקשו מ"פ מנ"ל הא דאמרו רבנן זיל בתר רובא כיון דיליף מנגע דאזלינן בתר חזקה קו"ח דאזלינן בת"ר דרובא עדיף מחזקה.
עוד הקשו אמאי לא ילפינן מכל קרבנות דדחי שבת דילמא טרפה הוא ולא קיים המצוה ונמצא חילל שבת, עוד הקשו בתוס' אמאי לא ילפינן מרוצח גופי' דהא טרפה שהרג פטור ועוד דהא הוה התר"ס ושוב היקשו מ"פ מעדים זוממין דילמא דנחבשינהו י"ב חדשים ונתברר שאין טרפה ולכן חייבין הע"ז.
ובספר ת"ח הקשה אמאי לא ילפינן רוב מכל כהן העובד עבודה דילמא לאו אבוה הוא וביש"ש הקשה אמאי לא ילפינן מדאמר רחמנא קהל וודאי אמר רחמנא ולא ספק קהל ואיך משכחת וודאי קהל דילמא לאו אביו הוא וגם ידוע קושית העולם לפמש"כ תוס' בשמעתין דממיתה למיתה ל"א בת"ר האיך משכחת בת כהן שזינתה בשריפה דניחוש דילמא לאו אביה הוא ואין מגיע לה שריפה רק סקילה והוה ממיתה למיתה דל"א בת"ר.
ונראה ליישב דהנה בכל בהמה יש לנו לדון מצד ב' רובא חדא הוה רובא דאיתא קמן דיש מיעוט טרפות בעולם שניכרים שהן טרפה ורוב בהמות בעולם כשרים זהו רובא דאיתא קמן, אבל יש לדון עוד מצד אחר דהא כל טרפה מתנוולת והולכת [אפי' למ"ד טרפה חי' כמש"כ תוס' בע"ז דף ז' וסנהדרין דף ע"ח] וכשאנו רואין בהמה לפנינו שבאנו לדון עליה שהיא שלימה ובריאה יש לנו עוד רוב אחר שהוא רוב טבעי' דרוב בהמות שאנו רואים שהם שלימים ובריאים אינן טריפות בסתר ג"כ וזהו רובא דליתא קמן והנה כאן אין אנו באים לדון מצד רובא דאיתא קמן דהא רובא דאיתא קמן כ' בשמ"ק בפ"ק דב"מ דהוה ספק וא"כ אי איכא לברורי לבדוק הוה צריכין בדיקה והרי אנו באים ללמוד דאזלינן בת"ר דלא נצטרך בדיקה [ועוד דאי משום רובא דאיתא קמן אין להתיר כל בהמה דהוה קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי היכא דבא לשחוט בבית הבעלים ששם הבהמה קבוע בדיר שלה דא"ל דבעינן ניכר במקומו דהא בוודאי יש טרפות ניכרים במקומן והספק אצלינו אם זה הבהמה טרפה בסתר והוא ג"כ אסורה לנו כמו אלו הקבועות וניכרים במקומן וגם בלא"ה י"ל דכל הטעם דבעינן ניכר במקומו דאל"ה הרי מתבטל ברוב וכאן בטרפה ל"ש ביטול ברוב כמש"כ בחו"ד סי' ק"א כיון דכל הבהמות בכלל הספק] רק מה דבאים להתיר מכח רוב הוא משום רובא דליתא קמן דהיינו רוב שהוא בטבע כיון שהוא שלם בפנינו עפ"י רוב אינו טרפה בסתר ולכן א"צ בדיקה דרוב כזה הוה רוב מכח וודאי ע"ז פריך מנ"ל הא דרובא הוה כוודאי ושמהא"ט לא הצריכה תורה בדיקה ודייק לה מרישא של עולה אמרה תורה וניתח אותה לנתחי' ולא נתחי' לנתחים וכן בק"פ ועצם לא תשברו בו ואי אמרת דל"א בת"ר דליתא קמן דהיינו רובא שאינן נמצאות טרפות בסתר כמו שהיא בריאה ושלימה לפנינו א"כ אמאי סמכה תורה שלא ינתח לנתחים שלא יהא אפשר לבדוק וכן שלא לשבור עצם דאי לאו המצוה זאת הי' אפשר לבדוק ולקיים המצוה בתורת וודאי וע"י מצוה זאת דלא נתחי לנתחים ועצם לא תשברו בו אי אפשר לקיים המצוה בתורת וודאי כיון דרובא דליתא קמן ג"כ אינו וודאי, דומיא דהכי דאמרינן בקידושין דף ק"ח לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה במשל"מ פ"ז ממעילה הא בטיל ברובא ותי' דהוה כמבטל לכתחלה ולא אמרה תורה שלח שעי"ז יבטל איסור לכתחילה ה"נ אם עי"ז יקריב בהמה מספק טריפות הוה כעין תקלה אע"כ דאזלינן בת"ר דליתא קמן דהוה כוודאי ואף אם הי' אפשר לבדוק ל"ה צריך לבדוק ע"כ צותה תורה שפיר להביא הקרבן באופן זה שלא יהא נתח לנתחים ובק"פ בלא שבירת העצם מעתה מיושב קו' תוס' דל"ש דנילף מחזקה משום דרובא עדיף מחזקה די"ל דזה רק אחר דילפינן דאזלינן בת"ר דליתא קמן ושא"צ לבדוק דרובא הוה כוודאי אז הוא דקיימ"ל דרובא עדיף מחזקה אבל כ"ז דלא ידעינן דרובא דליתא קמן הוה כוודאי רק מכח ספק התירה תורה רוב באמת ל"ה אמרינן רובא עדיף מחזקה דהא דחזקה א"צ לברורי כמו שהוכיח בח"ס בשמעתין דחזקה מדאמרה תורה ויצא דרך פנים ונסמוך אחזקה ממילא נשמע דמהני חזקה אפי' היכי דאיכא לברורי דאל"כ אמאי אמרה תורה ויצא דרך פנים ולא יצא דרך אחורים כדי לברר א"כ לא נשמע מזה דרוב עדיף מחזקה דהא כיון דרוב ספק הוה כדילפינן מעשירי וודאי ולא עשירי ספק כדאיתא בפ"ק דב"מ ל"ש דרובא עדיף מחזקה [אף דרובא דסנהדרין עדיף מחזקה דהא ממש כ"כ תוס' ריש פ' המניח דסנהדרין מילתא אחריתא וכן בסנהדרין דף ג' כ' תוס' דסנהדרין הוא ענין אחר] לכן רק אחר דילפינן רובא דליתא קמן שא"צ בדיקה נשמע דהוה וודאי שוב מסברא עדיף מחזקה אף דגם חזקה וודאי אפ"ה רובא עדיף, ומיושב קו' תוס' שהקשו דתיפוק רוב מדמחללין את השבת דלענין חילול שבת שפיר אמרינן כיון דאיכא רובא דאיתא קמן דכשירות הן שפיר מחללין את השבת כיון דמחיים ליכא למיבדקי' בזו דאי סמכינן ארובא דאיתא קמן אף דאינו וודאי הא עכ"פ רובא דאיתא קמן התורה התירה [וכן אין לומר דא"כ הוה קבוע דלענין זה ל"ש קבוע כמע"מ דהא בשאר קרבנות אפשר בבדיקה אחר שחיטה רק אי ל"א בת"ר הוה לנו לחייש שימצא טרפה בבדיקה א"כ נמצא דחילל שבת וכיון דאיכא רובא דאיתא קמן סמכינן דלא ימצא טרפה בבדיקה א"כ ל"ש קבוע דליכא למימר יען דקבוע כמע"מ ימצא הבהמה טרפה בבדיקה לאחר שחיטה דאטו משום דקבוע ישתנה הטבע דעפ"י רוב נמצא הבהמות כשרות אחר בדיקה דקבוע ל"ש רק היכא דאנו דנין אם מותר או אסור אבל לא היכא דאנו דנין אם ימצא כשר או טריפה ע"י בדיקה].
והנה אחרי כן יליף ממכה אביו ואמו דרוב בעילות אחר הבעל ולכאורה יקשה נהי דרוב בעילות אחר הבעל אבל כל אנשים שבעולם אסורים לה ורוב נכרים פרוצים בעריות א"כ כשאנו דנין על האשה ממי היא מעוברת אדרבא יש לנו לומר שנתעברה מרובא דעלמא רוב פסולים אצלה, אך להנ"ל ניחא דבאמת אין אנו דנין מצד רוב דמרובים בעולם דאז אדרבא הרי אי רק הוה אזלינן בתר רוב דריבוי בעולם הי' לנו לומר דלאו אבוהו אלא שנבעלה לאחד דעלמא אלא דאנו דנין אפי' אי נבעלה גם לאחד דעלמא הילד עכ"פ כשר דעכ"פ בא עליה גם בעלה שוב איכא רוב בעילות אחר הבעל שמקבלת הרוב מבעלה דהיינו רוב שבטבע דבזנות הא אשה מזנית ומתהפכת ושפיר נשמע דאזלינן בת"ר שבטבע, ולכן בבהמה ג"כ כיון דבריאה לפנינו אין לנו לחוש שאירע לה מקרה ונטרפה בסתר דזהו הוה רוב דליתא קמן דהוה כוודאי שלא אירע לה טריפות [ומש"כ במ"ש לפמש"כ תוס' נדה דף ב' דחשש דילמא לאו אבוהו דשמא טרפה ואין מוליד וכונתם יען דכל דיוקא דגמר' רק מחשש טריפה לא משום חששא אחר ואיך קבעו בגמ' לימוד זה באמצע הסוגי' אע"כ גם לימוד זה מכח דניחוש שמא טרפה] שוב יליף מרוצח דנשמע דרוב הוה כוודאי מדנהרג עליו [דא"ל הא ברוב סנהדרין ג"כ הורגין אף דל"ה רק רוב מכח ספק, לק"מ דרובא דסנהדרין הוא בא לסלק חזקת פטור של האדם כמש"כ תוס' ריש המניח לענין חזקת ממון וכהא"ג כ' הפנ"י בקידושין דף ע"ט דלכן חזקת מקוה עדיף דהאי חזקה בא לסלק החזקת טומאה של האדם] אבל מרוצח אין להוכיח משום די"ל דלזה דלא ניחוש שמא הרוצח טרפה הא סגי ברובא דאיתא קמן ואינו טרפה אף דל"ה וודאי אפ"ה הא חייבה רחמנא ארוב כזה כיון דמצד רובא הוא בר חיובא ככל בני אדם ולאו גברא קטילא הוא בהא חייבה רחמנא ואי בי"ד יעשו בו משפט מות ממנ"פ שפיר עבדי כיון דמצד הרובא דאיתא קמן בר חיוב קטלא הוא ואם בכל זה יצא זה מרובא דאיתא קמן א"כ גם הבי"ד הא לא עבדי מידי דגם הם דנו להרוג רק גברא קטילא ולא מוכח דאזלינן בת"ר דליתא קמן שיהא כוודאי דלא יצטרך בדיקה כלל לענין טרפות לאכילה וכדומה אבל מנרצח שפיר נשמע דאזלינן בת"ר דליתא קמן שהוא כוודאי וא"צ בדיקה וע"ז פריך וכ"ת דבדקינן הא קמתנוול ושוב פריך וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי ננווליה [ופירש"י כדי דלימות רוצח ופלא דלשון הגמר' משמע דלבדוק כדי לפטור מושפטו העדה והצילו העדה רק דרש"י הוכרח לפרש כן דבגמ' רצה לדחות דלא נילף רוב די"ל דבדקינן לי' באמת כדי דאם לא ימצא טרפה אבל פשטות הגמר' לכאורה לא משמע כרש"י וכבר עמד ע"ז בנבי"ת ובח"ס בחי' אבל לפי מש"כ א"ש דהכי פריך דבאמת ע"כ צריך לבדוק כדי דלימות משום דעכ"פ איכא רובא דאיתא קמן ולפירוש זה חייב מיתה ע"כ אי אפשר לפטרו וצריך לבדוק כדי דלימות א"כ לא מוכח רוב דליתא קמן דשאני הכא דע"כ צריך לבדוק כדי דלימות דאין לומר ושפטו והצילו העדה כיון דאיכא רובא דאיתא קמן ודחי דלעולם אין בודקין כלל אף מה דאפשר לבדוק דהא א"א לבדוק שמא במקום נקב נקוב א"כ אי אמרת דלא אזלינן בת"ר דליתא קמן ל"ש לחייב לבדקו משום רובא דאיתא קמן דהא א"א לבדוק שמא במקום נקב אע"כ דאין בודקין כלל משום דאזלינן בת"ר דליתא קמן לכן אף מה שאפשר לבדוק אין בודקין משום דאזלינן בת"ר וא"צ לבדוק] הכונה דע"כ צריך בדיקה דהא איכא רובא דאיתא קמן וע"כ לדונו ולחייבו מיתה לכן משום איבוד נשמה דהאי ננווליה דהא כיון דאיכא רובא דאיתא קמן אי ימצא שאינו טרפה נמצא דיש לעשות בו הדין רק ע"כ פטור דנהי דאיכא רובא דאיתא קמן אפ"ה כיון דל"ה וודאי אלא ספק, [ובזה מובן פירש"י שכתב תרתי דסתרי דנבדקי' משום והצילו העדה וסיים דיהא חייב מיתה אם לא ימצא טרפה וכבר עמד ע"ז בנוב"י ולפמש"כ ניחא וכן הוא בפירושו של רבינו גרשון], וע"ז אמר דילמא ניקב קרום של מוח וא"א בבדיקה וע"כ דאזלינן בת"ר דליתא קמן [וא"ש לישנא דגמר' שלכאורה אינו מדויק דהא בלא"ה לא ימות מספק עח"ס ולפמש"כ ניחא דהא דאיכא רובא דאיתא קמן והוה מחויב מיתה עפ"י רוב אפ"ה לא לימות משום איבוד נשמה דהאי ניחוש למיעוט דאיתא קמן ודו"ק.
וע"ז מייתי ראי' מעדים זוממין דהיינו דקאי אדלעיל דרצה לדחות דלא לימות עד שיבדוק משום דעכ"פ איכא רובא דאיתא קמן ונבדקנו שמא ימצא אינו טריפה ולימות ורק גמ' דחי דילמא ניקב קרום של מוח סבירא לי' להאי מ"ד דזה דוחק לחוש חששא רחוקה כזו כמו שהקשו בתוס' ולכן יליף מע"ז דמזה מוכח שפיר דאי אמרת דאין מחייב רק בבדקו ע"כ גם העדים אין יכול לחייבו רק אם יתברר ע"י בדיקה שאינו טרפה והא א"א בבדיקה אע"כ דאזלינן בת"ר דליתא קמן וא"צ בדיקה דהוה כוודאי ושפיר חייבוהו מיתה בלא בדיקה לכן גם הע"ז מתחייבים שפיר מיתה אף דא"א בבדיקה האי גברא דאסהידו בי'.
ובזה א"ש קושית תוס' דהוה הת"ס דהא לפמש"כ דאחר רובא דאיתא קמן ידעינן דאזלינן רק שבאנו ללמוד ברובא דליתא קמן וא"כ נהי דדחי דבדקינן לי' כדי דלא לימות אמרה תורה להצריך בדיקה שמא ימצא טרפה ולא לימות אבל לענין הת"ס בוודאי ל"ה הת"ס כיון דאיכא רובא דאיתא קמן הוה התראת וודאי [ועח"ס שהקשה באמת אתוס' יבמות דאמרינן איגלאי מילתא למפרע ול"ה הת"ס ותי' דלפי תוס' בנדה דף מ"ו הוא רק אם יש גם רובא דמביאין ב' שערות וכאן הא קאי דלא ניזל בת"ר אמנם לפמש"כ דאיכא רובא דאיתא קמן א"כ ל"ה הת"ס כמש"כ תוס' נדה הנ"ל] וא"ש מה שהקשו תוס' דנחבשינהו יב"ח דהא לא קאי לחייבו מיתה רק ע"י בדיקה לכן לא מהני במה שנחבשינהו יב"ח דאין זה בירור גמור כמו בדיקה ואינן יכולין לחייבו מיתה מה שלא רצו הם לחייב זה דאסהידו בי'.
והנה אח"ז יליף משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחיט ואי אמרת דל"א בת"ר דליתא קמן וצריך לבדוק משום דרוב ל"ה כוודאי א"כ אי בשחיטה עצמה ג"כ איכא חששא דשמא במקום נקב קשחט נהי דא"א לבדוק ואיכא למימר דלאו משום רובא דליתא קמן מתירין אלא משום רובא דאיתא קמן רק כיון דא"א בבדיקה סמכינן ארובא דאיתא קמן אפ"ה נשמע שפיר דמשום רובא דליתא קמן הוא דאי משום רובא דאיתא קמן כיון דאיכא ספק שמא במקום נקב קשחיט הוה נגד חזקת איסור ול"מ רובא דאיתא קמן למדחי חזק"א דהא דרוב עדיף מחזקה הא בארנו רק רובא דליתא קמן דהוה וודאי אבל רובא דאיתא קמן דרק מטעם ספק מתירין לא עדיף מחזקה וא"כ אמאי ל"ח שמא במקום נקב קשחיט.
וא"ש נמי קו' העולם די"ל דרק בת"ר דאיתא קמן דהוא מטעם ספק לא אזלינן ממיתה למיתה אבל בת"ר דליתא קמן דהיינו רוב בעילות אחר הבעל שהוא רובא דתלי' בטבע וזה הוה וודאי ע"כ אזלינן גם ממיתה למיתה בתר רוב ודו"ק.
והנה בתוס' הקשו אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחי שבת ודילמא ימצא טרפה ותי' דתורה התירה הקרבת הקרבנות בשבת מספק כמו שהתירה לחלל שבת משום ספנ"פ, וקשה לי לפמש"כ הרא"ש ביומא פ"ח בשם הרבינו מאיר דכיון דהתירה תורה פנ"פ הוה כל מלאכה שעושה בשבת כאלו עשאה בחול ודמיא לאוכל נפש ביו"ט דהתירה תורה אף דאפשר לנחור ע"י נכרי וע"כ משום דכחול שוינהו רחמנא א"כ לא דמיא הקרבת קרבנות בשבת לחילול שבת לצורך חולה דבקרבנות ל"א דכחול שויא רחמנא כדמוכח מיבמות דף ל"ג דקאמר דרק לכהן הותרה ולאלתר א"כ לדידי' הדרה קו' תוס' לדוכתי' דנילף מכל קרבנות דדחי שבת דאזלינן בת"ר.
וא"ל דתוס' לית לי' כסברת הר' מאיר דס"ל דפנ"פ רק דחוי הוא א"כ קשה להיפך דהנה האי דס"ל דפנ"פ רק דחוי הוא כמש"כ בשו"ת עטרת חכמים דל"ש הותרה רק בקרבנות יען דכן מצותו דא"א בתמידין שלא יהא בשבת כמש"כ הרמב"ן בס' תק"א דלכן הותרה טומאת כהנים במת מצוה יען דא"א שלא ידחה טומאת כהנים דכך מצותו א"כ מאי ראי' שהביאו מפנ"פ דדוחה שבת דהא שם באמת אין הטעם משום דהותרה דהא דחוי' הוא אפ"ה דחי שבת א"כ ע"כ גזה"כ הוא א"כ אין הוכחה מכאן על קרבנות.
והנה הרשב"א הביא דברי הר"י הלוי דס"ל אם נאבדה הריאה טרפה דהוא מיעוט המצוי, והרשב"א כתב דיש להביא ראי' שנאבדה כשרה מכל הני דילפינן בשמעתין רוב מפרה אדומה ומעגלה ומשעיר המשתלח דאזלינן בת"ר מכל הני מוכח דבנאבדה כשרה דמוקמינן הבהמה בחזקת כשרה ותמוה האיך מוכח מכאן דלא החמירו חכמים גם בנאבדה הריאה דטריפה כיון דחכמים הצריכו בדיקה וכתב בח"ס לפרש דהכונה דכל דבר שנאמר בפירוש אין כח ביד חכמים להחמיר אבל לענ"ד דחוק לפרש כן דברי הרשב"א ועוד הא בגמ' דחי דא"א שאני ופירש"י דאכולהו קאי דדוחק לומר דהרשב"א חולק ארש"י וסובר דרק אשחיטה דחי דא"א דבוודאי גם פרה מיקרי א"א בבדיקה אך נראה לי הכונה כך דהנה בגמרא דחי דאין לילף רוב מכל הני משום דאי אפשר משא"כ קטן וקטנה דאפשר ועפי"ז העלה רש"י לקמן דף י"א דילפינן מסנהדרין דהוה רובא דאיתא אבל במצוי הצריכו חכמים בדיקה ועפי"ז דן הר"י הלוי דאף בנאבדה כן אבל רש"י גופי' סובר דבנאבדה לא החמירו חכמים ולפי"ז י"ל דרשב"א בא לדחות דעת הר"י הלוי כך דנהי דגמ' דחי דלא נוכל לילף רובא דליתא קמן מכל הני משום דאי אפשר שאני אבל עכ"פ הוא אמת דבכל הני דפרה ועגלה ושעיר סמכינן ארובא גם בחשש טרפות הריאה אף דהוי מצוי ע"כ משום דכיון דסמכינן ארובא דאיתא קמן ל"ש לחלק בין רוב המצוי או לא דמאי נפ"מ אי הוה עשרה יותר מהרוב או מאה יותר מהרוב [וזה כונת רש"י חולין נ"א דמפרש דנשמע מפרה אדומה דאזלינן בת"ר והיינו ע"כ דאף דדחי א"א שאני אבל אינו אלא דיחוי בעלמא דלא נשמע מכאן רובא דליתא קמן דאזלינן בתרה כמו בקטן וקטנה אלא דבאמת רוב כשרות הוה גם רובא דאיתא קמן ושפיר נשמע מפרה אדומה דא"צ לבדוק אחר טרפות אפי' היכא דאפשר בבדיקה כיון דבאמת הוה רובא דאיתא קמן דהתירה תורה בפירוש מאחרי רבים להטות לא התירה תורה לחצאין לכך מהני אף היכא דמצינן לבדוק אחריו כגון שאר י"ח טרפות] א"כ ממילא נשמע דגם בחולין א"צ בדיקה אף דהוה מיעוט המצוי דהא עכ"פ הרי רובא דאיתא לקמן לפנינו דהא דבגמ' דחי דא"א שאני היינו למאי דרצה לילף מכל הני רובא דליתא קמן והוה סבר דרוב כשרות הוה רובא דליתא קמן אבל כיון דגמ' דחי דאין לילף מכאן רובא דליתא קמן דילפינן מסנהדרין א"כ אמרינן דגם רובא דכשרות הוה רובא דאיתא קמן [דכ"כ לעיל דלכך הוה רובא דליתא קמן משום דלא ידעינן אי גם בהמה זו מרובא דכשרות כיון דלא ראינו בחי' ריעותא ע"כ חשוב רובא דליתא קמן אבל זה רק לס"ד אבל למסקנא עיקר הטעם דסמכינן ארובא דאיתא קמן משום דרובא הם כשרות א"כ ל"ש לחלק בין מצוי לאינו מצוי לגבי רובא דאיתא קמן] וגם ל"ש לחלק בין אפשר ללא אפשר דלא התירה תורה לחצאין כמש"כ הרשב"א אח"ז [כמו שיבואר] דעכ"פ התירה תורה מטעם רובא דאיתא קמן ולכן בנאבדה כשר דע"כ הא דהחמירו להצריך בדיקה אין משום מצוי דהא ברובא דאיתא קמן ל"ש לחלק בין מצוי לאינו מצוי רק הא דצריך בדיקה מטעם שכתב הרשב"א אחר זה שלא יבא לידי תקלה אם אח"כ בשעת אכילה ימצא סירכא ויהא קשה לפרוש מגודל ההפסד וזה ל"ש בנקב.
ובזה ניחא מש"כ הרשב"א וז"ל ואפי' ר"מ דחייש למיעוטא נמי משמע וודאי דאית לי' הכין מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן דלר"מ היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר אע"ג דבחולין אפשר למיבדק כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן דלחצאין לא שרי לן רחמנא עכ"ל.
ובח"ס השיב מה רצה בזה דהוכרח לפרש כך והעלה דכתב כן כדי לתרץ דלא יקשה ר"ע דמתיר בביצה דף כ"ה לשחוט מסוכנת ע"מ לאכול מבית טביחתה והא ר"ע חייש למיעוטא ולכך כתב הרשב"א לתרץ זאת דלא שרא לן רחמנא לחצאין והקשה בח"ס הא גם בקדשים גופי' י"ל דכיון דאפשר בבדיקת הריאה צריך בדיקה [ורק במקום נקב קשחיט או אחר חי' טריפות דקשה לבדוק זה בקדשים א"צ בדיקה וממילא גם בחולין א"צ לבדוק] ולדעתי כונת הרשב"א לומר דנהי דגמ' דחי דלא אפשר לא אפשר אבל היכא דאפשר אפשר היינו רק למה דרצה ללמוד רובא דליתא קמן משחיטה עצמה וסובר דכל טריפות הוה רובא דליתא קמן ע"כ שפיר דחי דרק היכא דא"א כגון שמא במקום נקב קשחיט שפיר דחי דילמא רק משום דא"א אבל בחולין דאפשר לא דא"ל דלא התירה תורה לחצאין דהא לא מצינו עוד דאזלינן בת"ר דליתא קמן רק משחיטת פסח וקדשים אתי' למילף אהא שפיר דחי דשאני משום דא"א התירה תורה לסמוך ארובא דליתא קמן רק הא דבאמת מהני רוב לא משום דליתא קמן רק משום דסמכינן ארובא דאיתא קמן וזאת התירה תורה בפירוש לכן שוב אין לחלק בין אפשר דלא שרא לן רחמנא לחצאין גבי אחרי רבים להטות וא"כ ע"כ גם ריאה א"צ בדיקה דל"ש לומר דהוא מצוי יהא צריך בדיקה בקדשים דהא כיון דמטעם רובא דאיתא קמן קאתי עלי' ע"כ גם בדיקת הריאה ל"צ אף דמצוי דברובא דאיתא קמן אין חילוק בין מיעוט המצוי דהא איכא עכ"פ רובא לפנינו [גם דבקדשים א"א בבדיקה דשמא במקום נקב קשחיט וא"א בבדיקה לחתוך העור דנעשה בע"מ כמש"כ תוס' חולין דף כ"ח ועוד דגם בדיקת שאר טריפות א"א בק"פ וקדשים משום הקריבהו לפחתיך כפירש"י בזבחים דף ע"ד] ע"כ דהתירה תורה מטעם דהוה רובא דאיתא קמן גם מקרא דלא התירה תורה לחצאין לכן גם בחולין דאפשר בבדיקת הריאה א"צ בדיקה אף דמצוי דהא כיון דהוה רובא דאיתא קמן שהתירה תורה מאחרי רבים להטות [ואף ברובא דאיתא קמן רק ספק הוה וא"כ יהא צריך לברורי הא גלי תורה בפסח וקדשים דא"צ בדיקה ולא התירה תורה לחצאין וע"כ גלי קרא דא"צ לברורי דגם באיתא קמן א"צ לברורי] וא"כ ל"ש להחמיר גם מדרבנן מטעם דמצוי דהא ע"כ אין חילוק בין מצוי לאין מצוי ברובא דאיתא קמן [בשלמא לפמש"כ רש"י דרק מהלממ"ס וא"כ לעולם רוב כשרות רק רובא דליתא קמן א"כ שפיר הוה מדייק לחלק בין מצוי דבמצוי ל"מ רובא דליתא קמן, אלא דיש לתמוה מרש"י דף נ"א דמפרש שם ג"כ דרובא ידעינן מפ"א אפ"ה מסיק דבסירכות הריאה צריך בדיקה משום דמצוי א"כ נשאר עליו תמיהת הרשב"א כיון דרש"י ע"כ סובר דלמסקנא לא נדחה הילפותא מפ"א וע"כ דל"א דא"א שאני דלא התירה תורה לחצאין א"כ ל"ש להחמיר במיעוט המצוי דהא עכ"פ רובא דאיתא קמן איכא לפנינו].
עוד נראה בדרך אחר ליישב כל קו' הנ"ל דהנה כל בהמה כל זמן שהיא בחי' הרי היא בחזקת שלימה ובריאה כדאמרינן בעלמא דרוב בני אדם הם בריאים ואינם חולין [כדאיתא במס' ב"ב ובקידושין דף ס"ט] ומעתה כשאנו דנין על הבהמה בעודה בחי' אם אירע לה איזה טרפות והא אנו רואים הבהמה שלימה לפנינו אין לנו לחפש על איזה מקרה שאירע לה ומוקמינן אחזקת כשרות דהיינו רוב אינן חולים ורק כשאנו באים לדון על הבהמה אחר שנשחטה דבזה ל"ש הרי היא בחזקת שלימה ובריאה דהא אין לה חיות כלל [אף דרבינו בה' שחיטה כ' דכל בהמה שנשחטה כשרה משום דאוקמינן אחזקת שלימה היינו אחר שידעינן דאזלינן בת"ר כל בהמה יש לה חזקת שלימה מכח רוב וזה שייך גם אחר שנשחטה] והנה אהא הוא דפריך הגמ' מנ"ל דאזלינן בת"ר דהיינו דקאי אהא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נשחטה [וכ"כ בחי' ח"ס] דאין לומר דילפינן מחזקה דרובא עדיף מחזקה דמזה רק נשמע דאזלינן בת"ר כהא"ג שאנו חוששין שמא נולד דבר חדש דהיינו שנולד ענין טרפות אף שהי' הבהמה בחזקת בריאה ואהא באמת ל"ח דעיקר מה דחיישינן היינו דבהמה שנשחטה דאזלה חזקת בריאים וע"כ יש לנו לחוש שמא טרפה כיון דאין לך שינוי גדול מזה דשור שחוט לפניך וזה ל"ש דנילף מחזקה דהכא שאני דהענין נשתנה ממה שהי' עד עתה כיון שנטלה חיותה ע"ז פריך מנ"ל דאזלינן בת"ר ומשני דיליף מרישא של עולה שאנו באין לדון עלי' אחר שנשחטה אם הוא כשרה להקרבה כיון דאין אנו יכולין לבדוק דבעינן שלימה ולא נתחיה לנתחים ולפי"ז לא יקשה מה שהקשה תוס' דנילף רוב מדמותר לשחוט קרבן בשבת מזה אין להוכיח רוב דבהמה שנשחטה כבר דבהמה קודם שחיטה אנו מעמידין בחזקת שלימה כיון שאנו רואים שהיא בריאה ושלימה אין לנו לדון כשאירע לה איזה מקרה וחולי בסתר וגם דפשיטא דאזלינן בת"ר כהא"ג דרובא עדיף מחזקה וכן הא דיליף דרוצח דניחוש שהנרצח טרפה היינו כיון שהוא מת לפנינו יש ספק שמא טרפה אע"כ דאזלינן בת"ר אבל מרוצח אין להוכיח דאזלינן ב"ר וכיון שהוא חי לפנינו ושלם ובריא לפנינו מהיכי תיתי לחוש שאירע לו איזה טרפות וחולי בסתר ושפיר אזלינן בת"ר מסברא דרובא עדיף מחזקה ע"כ אין להוכיח מזה דגם בבהמה שנשחטה דל"ש חזקת חי' וחזקת בריאה דלא ניחוש שמא אירע לה איזה טרפות בסתר וניחא נמי מה שהקשה תוס' נוקמא אחזקת אין טרפה דטרפה אינה חי' דהא כיון דשחוטה לפניך ונשתנה הבהמה ממה שהי' בחי' גם חזקה זו דמדחי' אינה טרפה אזלה לה וכן לא יקשה דא"כ הוה התראת ספק דהא בשעת התראה חי לפנינו ועומד בריא ושלם בוודאי לא חיישינן שאירע לו מקרה חולי בסתר והוה התראת וודאי א"כ גם מהא אין להוכיח דגם בבהמה שנשחטה כבר ויצאה מחזקת חי וחזקת בריאה דלא ניחוש לשמא טרפה אירע לה ולכן רק פריך דילמא הנרצח טרפה כיון שכבר מת ל"ש חזקת בריא לפנינו ע"כ ניחוש שטרפה אירע לו ומדלא חיישינן מוכח דאזלינן בת"ר אף היכא דל"ש דבאותה שעה הוא בחזקת בריאה ושלימה לפנינו וע"ז דחי וכי תימא דבדקינן לה הא קמנויל ושפיר מוכח רוב ודחי משום איבוד נשמה דהאי ננווליה דהיינו דקשני נהי דאזלינן בת"ר בעלמא בבהמה שנשחטה ואינה בחיים אכתי הכא ברוצח לא ניחא דהא כיון שאפשר עכ"פ שימצא הנרצח טרפה דהא כבר אזלה החזקה שהי' לו בחיים יש לנו לומר דבדקינן לי' כי היכא דלא לימות כדכתיב והצילו העדה א"כ בלא"ה ע"כ מסתמא איירי שבאמת בדקינן לי' ואין הורגין אותו עד שבדקו ומצאו שאינו טריפה א"כ אין להוכיח מהכא רוב בעלמא ע"ז דחי ניחש שמא ניקב קרום של מוח וא"א בבדיקה ומוכח שפיר רוב, ושוב דייק מעדים זוממין ניחוש דהאי דאסהידו בי' טרפה הוה דבהא אין לומר הא קיימא קמן והוא בחזקת בריא ושלם לכך ל"ח שמא אירע לו מקרה טרפות וחולי בסתר דז"א דהא הם מעידים עליו שהרג א"כ הם מעידים שחייב הרוצח מיתה וחיוב מיתה שהם רוצים לחייבו הא אי אפשר רק אם הוה בודקין לזה הנרצח ע"י פלוני [דהא עתה קאי בסברא דבאמת הוה אמרינן דאין הורגין הרוצח רק אחר בדיקה כדדחי לעיל וכי תימא דמה שדחי שמא ניקב קרום של מוח נראה לי' דוחק דהוה מיעוטא דמיעוטא ע"ז לא חיישינן לכן רצה לילף מע"ז דא"א בבדיקה] דהא זה האיש שנהרג ע"י פלוני לפי עדותם שפיר יש להסתפק שמא טרפה דהא כיון שנהרג ליכא חזקת בריאים א"כ כיון דהם לא רצו לחייבו מיתה רק כשיתברר בבירור גמור ע"י בדיקה שאינו טרפה א"כ העדים זוממין אף שהם קיימים לפנינו ועומדים בריאים ושלימים לפנינו אי אפשר לחייבם מיתה רק אחר שיתברר שהרוצח אינו טרפה דהיינו ע"י בדיקה והא אי אפשר לבדוק וא"ש דבודקין להאי דאסהידו בי' דהא כיון שאם הורגו אין נהרגין ע"כ דאזלינן בתר רובא.
וניחא בזה קו' תוס' שהקשו דנחבשינהו יב"ח די"ל דהא יב"ח אין בירור גמור דהא בודאי טרפה לא סמכינן על יב"ח [והיינו כשיטת מהרש"ל שרק רוב טרפות אינו חי'] דלפמש"כ הם הא לא רצו לחייבו מיתה רק אם יתברר בבירור גמור ע"י בדיקה שאינו טרפה כמו כן אין לחייבם מיתה רק אם יתברר בבירור גמור ע"י בדיקה שאינו טרפה והא בע"ז ל"ש לומר דבדקו באמת לרוצח דהא לית כאן רוצח לפנינו ובבדיקה הא אפשר דהרגו אין נהרגין וא"ש קו' הח"ס דתוס' הקשו הא איכא חזקת כשרות דחי יב"ח ותי' דהוה חזקה שלא נתבררה ויקשה נהי דליכא חזקה אבל מהיכא תיתי לחוש למקרה שנשתנה ונפל בו טרפות ולפמש"כ א"ש כיון דהם אינן באים לחייבו מיתה רק ע"י שנתברר שהנרצח אינו טרפה דלגבי הנרצח ל"ש הסברא לומר דלא ניחוש שנשתנה דהא הוא לפנינו שנשתנה מחיותא דידי' [ועוד דהא זה שנהרג הוא אפי' אינו בן שנה דאקטן בן יומו ג"כ חייבין מיתה] ולכן גם העדים זוממין אין יכול לחייב רק אם יתברר שאינו טרפה אע"כ דאזלינן בת"ר וגם הנרצח א"צ לבדוק א"כ הא באים לחייבו מיתה ג"כ אף בלא בירור ע"י בדיקה א"כ לכן גם הם נהרגין שפיר אף שלא נתברר בבירור גמור שאינו טרפה ודו"ק.
שוב יליף ר' אשי משחיטה עצמה והיינו ע"ד שכ' דניחוש שמא במקום נקב קשחיט א"כ איירי בלאחר שכבר נשחט ליכא חזקת בריאה לפנינו ומכח רוב דל"ח שטריפה בסתר הי' במקום שחיטה ומוכח שפיר רוב כהא"ג וא"צ בדיקה, והא דנאיד מלימוד מרוצח וע"ז נראה לי דרב אשי באמת אדלעיל קאי דהוה שקיל וטרי ללמוד רוב מכח רובא כשרות ע"ז אמר אתי' משחיטה עצמה וכן נראה מפירש"י ורק רב אשי סים הלימוד מרוצח ומע"ז מקודם יען דרב כהנא הקשה לו דא"א שאני א"כ ל"ה מצי להביא דרשות דרב כהנא ורבינא מרוצח וע"ז כלל ולכן ס"ד דרב כהנא ורבינא ילפי מרוצח וע"ז דדרשות אלו עדיפא בהא דהוה מאדם אאדם משא"כ הלימוד מבהמות דרובם כשרות אפשר הי' לדחות דאין לילף מבהמה לאדם דאית לי' מזלא ודחי בגמ' דא"א שאני ומעתה נבואה ליישב שאר הקושיות דהנה בח"ס הקשה איך יליף ממכה אביו ואמו דאזלינן בת"ר דמהיכי תיתי נחוש למקרה שמא אחר בא עלי' באונס משא"כ ס' טרפות דאין הספק שמא אירע בה מעשה טרפות אלא שחיישינן שמא ממיעוט טרפות מבטן וכן בס' שמא איילונית הוה ספק בטבע שנולדו כך דבהא שפיר חיישינן למיעוטא, ונראה ליישב דע"כ איירי קרא דמכה אביו ואמו חייב אפי' בכהא"ג שיש לחוש שאירע מקרה שזינתה כגון שפרוצה בעריות ואפ"ה חייב אם הכה אביו ע"כ משום דרוב בעילות אחר הבעל והיינו דהנה בקידושין דף ס"ח יליף מקרא דלא יוכל לכבר בן האהובה לבן השנואה ומפרש כגון ששנואה בקידושין של עבירה ותוס' הקשו דלמא שנואה במעשי' להשי"ת ותי' דמשום זה לבד אין לבכר בן השנואה להפסידו חלק הבכורה והנה זה ניחא אי כבר ידעינן רוב ואזלינן בתר רוב בעילות אחר הבעל אבל אי ל"א רוב בעילות אחר הבעל א"כ באמת איכא סברא לומר כיון ששנואה במעשי' שפרוצה בעריות יבכר בן האהובה על פני בן השנואה דילמא לאו בנו הוא ולא יקח עכ"פ חלק בכורה [דבשלמא מה שהוא יורש חלק פשוט שלו היינו משום דאי לא יטול כלל הוה הם כמוציאים ממנו זכותו ואין יכולין להוציא ממנו זכותו שיטלו הם גם חלקו בירושה אבל חלק בכורה דהוה הוא המוציא לא יטול לכן כתיב לא יוכל לבכר משום דבאמת אף בפרוצה [אם לא שפרוצה ביותר] אזלינן בת"ר בעילות אחר הבעל א"כ לפי"ז גם קרא דמכה אביו איירי אפי' בכה"ג שפרוצה בעריות [דהא אחר פרשה זו דבן סורר סמוכה לה] חייב מיתה ושפיר נשמע רוב ומיושב קו' הח"ס וממילא ניחא קושית העולם משרפת בת כהן דאיירי מסתמא בצנועה רק דאיכא לחוש שנאנסה ע"ז שפיר י"ל כסברת הח"ס מהיכא תיתי כלל לחוש שנעשה איזה מעשה ובא לה מקרה אינו טהור שנאנסה ונאסרה לבעלה כהן כהא"ג שפיר גם ממיתה למיתה אזלינן בת"ר כיון דאין לנו כלל מקום לחוש שיש כאן מיעוט בעילות שאין מן הבעל ודו"ק כי נכון הוא.
וכן ניחא בהא דלא יקשה מכהן עובד עבודה דהיכא דאיכא ספק אי נעשה כלל מעשה ונפלה אותה מקרה שנאנסה אין בכלל מיעוטא כלל לכן שפיר אזלינן בת"ר ולא נשמע מזה בהא דבהמה לחוש לי"ח טרפות דשור שחוט לפניך ובהכי ניחא הא דיליף בשמעתין משעיר המשתלח רוב מטעמא דבעינן ראוי לשם ואמאי לא ילפינן מיעמד חי כמש"כ רבינו ב"ה עביוהכ"פ להנ"ל ניחא דהא כל זמן שחי לפנינו הוא בחזקת בריא ושפיר מיקרי חי אבל מה דאנו באים ללמוד דאזלינן בת"ר אחר שנשחטה דל"ש חזקת בריאים לפנינו זה לא נשמע מיעמד חי לכן צריך הגמ' ללמוד מטעם דבעינן ראוי לשם דהיינו להקרבה לשם שהוא אחר שחיטה דליכא חזקת בריאים וא"כ אי ל"א בת"ר לא יהא ראוי להקרבה בלי בדיקה לשם אע"כ דאזלינן בת"ר בכל בהמה שנשחטה ושפיר ראוי לשם וכן ניחא קו' תוס' דנילף מקרבנות בשבת דהא אז הבהמה עדיין חי' שאין לנו להסתפק כלל שיש ספק דחזינן דשלימה היא.
ובזה מדויק לישנא דגמ' מנא הא מילתא דאמור רבנן והא רובא מה"ת ואמאי נקט אמרו רבנן [וכבר עמד בשעה"ת ע"ז בשמעתין דחזקה דקאמר ג"כ מנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר חזקה ויתבאר להלן] ונראה לפרש דהנה בוודאי יש רוב דמסברא מהני רובא דהיינו במיעוט הבא במקרה לחוש שזינתה ונעשה מעשה אשר אין לפנינו שום רגלים לדבר שנשתנה ממה שהי' והא א"צ לילף מה"ת רק מסברא כן וכן בספק אי נעשה כלל מעשה הנטרף מסברא דאזלינן בת"ר דרובא עדיף מחזקה ורק פריך מנ"ל הא דאמרו רבנן דהיינו שאינו מסברא רק חכמים למדו כן מה"ת כגון בספק הבא בתולדה וספק הבא בהוה תמיד דבזה סברא ליכא וצריך לילף מה"ת ע"ז פריך מנ"ל דאזלינן בת"ר מה"ת ולא בא לומר דרבנן אמרו ואינו מה"ת אלא שאינו מן הסברא חיצונה רק מכח הוכחה מה"ת.
(ובהא ניחא מה שהקשו על רבינו דהא דסובר רבינו ספק מה"ת לקולא הוא רק בספק הבא במקרה שאנו מסופקים אם נעשה מעשה חדשה אבל האי חששא שמא טרפה אשר גמ' איירי בה אין החששא משום שמא נפל בו טרפות אלא שמא טרפה מבטן ולכן כ"ז שחי לפנינו והוא בחזקת בריאה ל"ש לחוש שמא טרפה כמו שבארנו אלא אחר שנשחטה דליכא חזקת בריאה אנו צריכין לרוב משום דאיכא מיעוט טרפות בתולדה ובספק כהאי גם לדעת רבינו ספק מה"ת להחמיר [ואף אי חי יב"ח כ' בח"ס דדומה לספק הבאה בתולדה ול"ד כספק הבא במקרה יען דכל הני חיוי ברייתא הכי אית בהו מיעוט טריפות וכבר ישבתי על מדוכה זו בקונטרס טרפה חי' דהיינו ספק ההוה תמיד סד"א לחומרא] ונתיישבו דברי רבינו על נכון).
וביש"ש הקשה לאמת דאזלינן בת"ר הא רוב ל"ה אלא ספק דעשירי וודאי אמר רחמנא א"כ גם קהל וודאי לא משכחת דילמא לאו אבוהו הוא ולפימש"כ ניחא דרוב בעילות אחר הבעל הוה רובא דליתא קמן וזהו וודאית ושפיר איקרי קהל וודאי [ובלא"ה לק"מ דכונת התורה שלא יבא ממזר בקהל וודאי מה שהוא וודאי אצלינו ולגבי דידן הוא זה וודאי קהל דהא ליכא קהל וודאי אחרינא רק ע"י סמך דרוב בעילות אחר הבעל ועל קהל וודאי כזה הקפידה תורה שאל יבא בשלמא בס' ממזר דהתירה התורה היינו דממזר ספק הוא ספק הבא במקרה שייך למעט שפיר אבל בקהל וודאי ל"ש דילמא אין קהל וודאי כיון דאין לנו קהל וודאי אחר זהו שאסרה תורה בבל יבוא].
והנה לכאורה יקשה הא דדרשינן עשירי וודאי ולא ספק איך משכחת עשירי וודאי דילמא טרפה וילפינן מכל אשר יעבור תחת השבט דטרפה אין בה תורת מעשר ובשלמא לאמת י"ל דרובא דליתא קמן היינו וודאי אבל לס"ד יקשה דנילף מינה דאזלינן בת"ר י"ל דבאמת הוה אמרינן דאין נאכל בקדושת מעשר רק אחר בדיקה ואין פוטר אחרים רק אחר בדיקה ונמצא כשר אך לכאורה יקשה הא דיליף משעיר המשתלח והא שם א"א לברורי דא"א בבדיקה כלל שפיר קרינן בי' ראוי לשם משום דאזלינן בת"ר דאיתא קמן ואיך נשמע מהתם דאזלינן בת"ר דליתא קמן שהוא כוודאי דהיכא דאפשר בבדיקה דלא נצטרך בדיקה, ונראה ליישב דבאמת הקשו למה צריך להקדים דבעינן שניהם שווים דמזה לא מוכח כלל ולפמש"כ ניחא דמהא דראוי לשם אין להוכיח דהא ראוי לשם הוא מטעם רובא דאיתא קמן אלא כיון דבעינן שניהם שווים א"כ לא משכחת שניהם שווים אי לא אזלינן בת"ר דהאי דלשם נתברר לנו ששלם ואין בו שום חסרון או נקב ובזה שלעזאזל לא נתברר א"כ אין שוה אע"כ דאין צריך בדיקה.
עוד נראה לי בישוב קושיית העולם מבת כהן דהא הוה רוב ממיתה למיתה דלא אזלינן בת"ר כמו שכ' הר"ת בשמעתין בנתערבו נסקלין בנשרפין אבל לענ"ד לק"מ דכהא"ג ל"ה כלל רובא ממיתה למיתה דבבת כהן אנו דנין על הבי"ד היכא לדיינו בי"ד להאי דינא דכל זמן שלא החליטו בי"ד באיזה מיתה חייב אין חייב כלום וכיון שעפ"י רוב היא בת כהן וצריך הבי"ד לחייבה בשריפה א"כ אינה כלל בת סקילה דכל זמן שבי"ד לא החליטו שהיא בת סקילה אינה חייבת כלל בסקילה וכיון שהבי"ד אין יכולין להחליט שבת סקילה היא דהא ע"י רוב היא בת כהן ומגיע לה שריפה א"כ מעולם לא היתה בת סקילה ושוב יכולין להחליט שבת שריפה היא מכח רוב משא"כ בנסקלין בנשרפין שמקצתן בר חיוב סקילה ומקצתן בר חיוב שריפה הם וא"כ כשיבואו לפני בי"ד לשאול מה דינם יכולין הבי"ד לחייב כל אחד כדינו שפסקו עליו דהיינו דהרוב בשריפה והמיעוט בסקילה אלא דאנו לא ידעינן איזהו הוא בהא כתב ר"ת דממיתה למיתה ל"א בת"ר דהוה כנתערב נסקלין בנשרפין אחר שכבר נגמר דינם דל"א בת"ר וידונו בקלה ודו"ק היטב.
הנה נודע בשערים מה שהעלה החו"ד ליישב קו' הראשונים האיך ילפינן רוב מקרבנות הא ספד"א לקולא ותי' דמדרב גידל בסוף דף כ"ט דדריש מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וכתיב והבשר כל טהור יאכל הא ספק לא יאכל לכן גם במצות עשה רק בוודאי יוצאין וכן בקרבנות רק בוודאי יוצאין ולא בספק וע"כ מטעם רוב את"ד וקשה לי אדרבא מכאן יקשה סתירה לדברי רבינו דהנה בחולין דף ס"ז ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה שנאו לעבור עליו בעשה ול"ת ואמאי לא דרשינן גם הכא כן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו וודאי אכול הא ספק לא תאכל וממשמע שנאמר לא תאכל את שאין לו שומע אני וודאי לא תאכל הא ספק אי אין לו אכול אע"כ דרק בס"ט מצי למדרש דספק לקולא אבל באיסורין דספק איסורא לחומרא לא מצי למדרש הכי א"כ אדרבא מוכח מהכא דלא כשיטת רבינו אך לכאורה י"ל דלכך בהך דחולין לא דריש הכי דא"כ סתרי קראי אהדדי דמאידך קרא משמע ספק לחומרא ודוקא בהך דרב גידל דרשינן הכי משום דמוקמינן חדא ביש לו דעת לשאול וחדא באין לו דעת לשאול אבל באיסורין ל"ש למדרש הכי דא"כ הא דכ' בחוו"ד דמצה א"י בספק מצה יען דכתיב בלשון עשה יקשה הא במצה ע"כ לא דרשינן האי דרשא דהא כתיב ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ תדרוש ג"כ בוודאי חמץ בל"ת הא ספק חמץ מותר ומאידך קרא דתאכל מצות תדרש הא ספק מצות לא תאכל וא"כ סתרי קרא אהדדי א"כ גם עשה דבערב תאכלו מצות ל"ש למדרש הכי.
ועוד קשה לי' מהא דאיתא במנחות בעי מיני ר"פ מרב אמי מניין לכל המנחות שהן באות מצה ופריך הא כתיב מצות תאכל א"ל מצוה לא קמבעיא לי לעכב מנ"ל א"ל לעכב נמי כתיב לא תאפה חמץ אלא מצה מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור כגון שיאור דר"י לר"י ולחוו"ד יקשה הא שיאור דר"י לר"י ספק הוה א"כ דון מינה איפכא מדכתיב מצות תאכל וודאי מצה תאכל הא ספק לא תאכל דספק מצוה להחמיר וא"כ דיוקים סתרי אהדדי וכיון דדיוקים סתרי אהדדי ע"כ אי אפשר למדרש כלל מדרב בשלמא גידל לא קשי' די"ל דרב גידל לא אמרה אלא לגבי מילתא דרשות משמע לי' שפיר היכא דכתיב בלשון עשי' דנשמע הא ספק איסורא נמי איכא אבל היכא דכתיב למצוה מצות תאכל גם בספק מצה שפיר אזלינן לקולא ולא מחייבין דוקא במצה וודאית ולכן כיון דדריש לא תאפה חמץ אלא שיאור לקולא דספק לקולא ה"ה בעשה דכתיב מצות תאכל למצוה אזלינן לקולא דבספק מצה תאכל ומתקיים המצוה בספק אבל לפי שיטת החוו"ד דהיכא דכתיב עשה דרשינן באמת לחומרא דא"י בספק מצה א"כ מאי פריך דנימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דבספק יוצא הא מאידך קרא דמצות תאכל נשמע להיפך דבוודאי מצה יוצא אבל בספק מצה אין יוצאין וחייבין להביא למנחה וודאי מצה וכיון דאיכא למדרש איפכא ע"כ לא מוקמינן קרא דלא תאפה כלל דבשיאור יוצאין ידי מנחה ואין לומר דהכי נמי לא סתרי קרא אהדדי דיש לומר מצות תאכל וודאי מצה למצוה אבל ספק מצה לא יצא וחייב להביא אחרת ואידך קרא לא תאפה חמץ דאין עובר בלאו רק בחמץ אבל שיאור דהוה ספק אין עובר אבל מצוה לא מתקיים דא"כ יקשה מאי צריך כלל לתרץ דמצוה לא קמבעיא לי' רק לעכב הא מצי לפרש דר' פרידא בעי מניין לכל המנחות שהן באות מצה היינו וודאי מצה אבל ספק מצה כשיאור אין יוצאין בו דספק להחמיר ולא יקשה מקרא דלא תאפה חמץ אלא שיאור דמשמע דספק להקל היינו דאין עובר אבל אין יוצאין בו דלגבי מצוה ספק להחמיר.
שיטת רש"י בסוף שמעתין דמסיק דא"א שאני כתב רש"י דלהלכתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר בין מהלכתא בין דילפינן מאחרי רבים להטות בין באיתא קמן בין דליתא קמן נשמע מקרא דאזלינן בת"ר והנה זה תמוה דבכל הסוגי' שקיל וטרי לפי מה דקאמר דמאחרי רבים להטות לא נשמע רק רובא דאיתא קמן והשתא בסוף הסוגי' נהפך כחומר חותם דאיירי בין באיתא קמן בין בליתא קמן מה הכרח יש לו לזה ואי משום דמדר"מ נשמע דבא"א אזלינן בת"ר ע"כ דגם רובא דליתא קמן ילפינן מאחרי רבים להטות לכן לדידן אפי' באפשר דאזלינן בת"ר נשמע מקרא דאחרי רבים יקשה הא כן הדין נותן דלר"מ דסובר דהכל תלי' בא"א א"כ קרא דאחרי רבים מוקמי בא"א וכיון דאיירי בא"א שפיר אמרינן דקרא דאחרי רבים איירי בין באיתא קמן בין בליתא קמן אבל לדידן דקרא איירי אפי' באפשר אכתי מצינן למימר כדס"ד דמקרא דאחרי רבים לא נשמע רק בדאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן לעולם לא נשמעת מקרא דאחרי רבים ובמה ניחא לי' עתה לפירש"י דנפרש דקרא איירי אף בליתא קמן וביותר אף באפשר אזלינן בת"ר ואמנם לפמש"כ יש לומר כך דהנה בהא די"ב מחייבין דבעינן שיהא שנים מחייבין דכתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות ראיתי במהרמשי"ק על המצות דכתב ע"ד שכ' הפוסקים דלכן בעינן בביטול ביצים ששים ואחת פן אחת מהם קטנה כן י"ל פן אחד מהם קטן בחכמה ע"כ צריך עוד אחד להוסיף על זה שקטן בחכמה ואני בספרי מעשי למלך כתבתי דחיישינן פן זה הי"ב הוא קטן מהם בחכמה אבל בשנים לא חיישינן שהם אינן חכמים כמו דבעינן ב' עדים דבב' ל"ח למיעוט שהם אינן כשרים לעדות והנה זה דשנים מכריעים שהם עם השאר הרוב בחכמה זהו הוה רובא דליתא קמן וא"כ לפי"ז ניחא דמי"ב מזכין נשמע רובא דאיתא קמן אבל הא באמת אחרי רבים איירי גם במחייבין רק דאם מחייבין בעינן באמת תרי ואותן תרי הוה מכח רובא דליתא קמן א"כ מי"ב מחייבין נשמע רובא דליתא קמן והיינו מסקנת הגמ' דלר"מ בא"א ע"כ אזלינן בת"ר והוא בכלל אחרי רבים דהיינו דלר"מ יליף מי"ב מזכין כמו שבארנו לעיל ולכך ברוב גמור גם לר"מ ל"א סמוך מיעוטא לחזקה מה"ת אלא מדרבנן כמש"כ תוס' ביבמות א"כ מדר"מ נשמע לרבנן דילפינן מי"ב מחייבין דאזלינן בת"ר א"כ נשמע אפי' בליתא קמן דהאי דבעינן שנים לרעות הוא רובא דליתא קמן דבשנים הוה רוב בחכמה או עכ"פ שווין בחכמה דזה הי"ג משלים כמש"כ המהרמשי"ק הנ"ל א"כ כיון דע"כ ילפינן רובא מאחרי רבים בליתא קמן שוב מסתברא גם באפשר אזלינן בת"ר דכמו דלרבנן באיתא קמן אין חילוק בין אפשר ללא אפשר דקרא דאחרי רבים איירי בכל גונא דהא איתא קמן ילפי רבנן מי"ב מזכין וזהו אפי' באפשר דכיון דאיכא ילפותא מקרא דתורה גילתה די"ב מזכין סגי אף דליכא חזקה דמסייע דהיינו חזקת כשרות כמש"כ לעיל דאפי' רוב גרוע מהכי לא מסתבר לומר דרק באפשר איירי קרא כן נמי למסקנא דילפינן מי"ב מחייבין מסתברא דאיירי אפי' באפשר דומיא די"ג מזכין וא"ש פירש"י על נכון.
והנה לפי"ז יש לומר הא דאיתא בב"ב דף קנ"ב דאף דרובן למיתה בספינה שנאבדה וכן בעיר שכבשוה כרקום דהיינו במלחמה אפ"ה נותנים עליהן חומרי חיים וחומרי מתים דמשמע מזה דהוה ספיקא מה"ת והנה בנוב"י סי' מ"ג רצה לומר ברובא למיתה ל"ה אלא איסורא דרבנן ותמהו עליו לפי גמר' בב"ב אף דרובא למיתה הוה ספק דאסור מה"ת דהא נותנים עליהם חומרי חיים להנ"ל י"ל זהו לפי גמר' דחולין דלרבנן לא נשמע מקרא דאחרי רבים רובא דליתא קמן רק דילפינן מדמצינו ברישא של עולה ובפ"א ושאר ילפותות לכן אף בדאיכא רובא למיתה נוכל לומר דהוה ספק מה"ת כיון דאיכא חזקת א"א או להריב"ש משום דהוה ב' חזקות לא אלים מתרי חזקות אבל כיון דלמסקנא ילפינן הכל מאחרי רבים א"כ מפורש בתורה דאזלינן בת"ר אף ברובא דליתא קמן שפיר י"ל כסברת הנוב"י דל"ה אלא מדרבנן אף דאיכא חזקה או אפי' תרי חזקות דהא בי"ב מחייבין ג"כ איכא חזקה ונגדה חזקת כשרות של הנידון וגם חזקת פטור כמש"כ הצל"ח ספ"ק דפסחים מוכח מרובא דסנהדרין דרובא עדיף מתרי חזקות א"כ הא דנותנים עליו חומרי חיים היינו כמש"כ רבינו בפירוש המשנה שרק נשברה מושיטין ובזה ליכא רובא למיתה וגמ' דבב"ב דמשמע דאיכא רובא למיתה היינו דקאי לפי ס"ד דגמ' חולין דלא ילפינן מאחרי רבים להטות אבל לפי המסקנא באמת היכא דאיכא רובא למיתה לא רמינן עלה חומרי חיים והך דקתני נותנין חומרי חיים היינו רק היכא דנשברה מושיטין דליכא רובא למיתה וכן בכבשוה כרקום ל"ה רובא למיתה אבל בטבע במים שאל"ס או במלחמה ליכא רובא למיתה ובאמת הא מבואר אם דרבה לא חש לי' לקושית אביי מהא דנותנים חומרי חיים והיינו דסובר היכא דאיכא רובא לא נותנים עליו חומרי חיים כמסקנת גמר' דחולין לפי דרכי והא דנותנין חומרי חיים איירי בנשברה מושיטין ולפי"ז י"ל הא דר"י אף ס"ל דבשנים איכא ג"כ בדדמי היינו לס"ד דחולין אבל לפי מה דמסיק דילפינן מאחרי רבים והיינו מי"ב מחייבין ובעינן ב' לרעות משום דבשנים לא חיישינן למיעוט כמש"כ בספרי שם ה"ה דל"ח התם לדדמי.
והנה בהא דרב אשי יליף רוב משחיטה עצמה קשה לי איך נשמע מזה לכל התורה כולה דאזלינן בת"ר דהנה אף אי אזלינן בת"ר היינו אף דגבי רחמנא גליא דטרפה היא לא קעביד איסורא כמבואר בח"ס יור"ד ולפי"ז יש להקשות לפימש"כ הר"ן בחי' לסנהדרין ר"פ הנחנקין דשגגת לאו מותר דלא קעביד איסורא כלל א"כ על האכילה גופי' א"צ לסברת ח"ס הנ"ל כיון דהיא מותר מטעם שגגת לאו ורק לענין לכתחילה צריכין לומר דמותר לכתחילה לאכול משום רוב לכן שפיר אזלינן בת"ר אבל באיסור כרת דשגגתו ג"כ צריך כפרה דצריכין לטעם רובא אף אם כבר אכלו ועבד מעשה אמרינן דהתירא קאכל כסברת ח"ס הנ"ל מנ"ל משחיטה עצמה דבאמת אמרינן באיסור כרת דלא קעביד איסורא אף בדיעבד פן יאמרו קמי שמיא גליא דאיסור קעביד אף דהוה שוגג דהא איכא רוב עכ"פ איסורא קעביד ויצטרך כפרה ונראה ליישב הנה בכריתות סבירא לי' לר' אלעזר דגם אלו דנבילה חייב אשם תלוי דצריך כפרה ע"כ אפשר לומר דהר"ן לא כתב כן אלא לגבי איסורא דאינו מידי דאכילה כגון חובל בחבירו אבל במידי דאכילה צריך כפרה כדמוכח מתוס' שכ' דגבי איסור אכילה הוא דאמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים והיינו אפי' באיסור לאו ומאי תקלה איכא הא שגגת לאו מותר וא"צ כפרה ע"כ דבאיסור אכילה שפיר שגגת לאו צריך כפרה ונשמע שפיר רוב.
ובהכי אמרתי ליישב קושית המפרשים מר"ע דס"ל דחיישינן למיעוט והוא ס"ל בביצה דף כ"ה דשוחטין ביו"ט ואיך שרי לשחוט להנ"ל ניחא כיון דבדיעבד הוה שגגת לאו דחילל יו"ט דזמנא גרים רק אלכתחילה צריך רוב בהא מודה ר"ע דאזלינן בת"ר, מעתה ניחא גם פי' רבינו שכתב הטעם מהקריבהו לפחתיך דבוודאי הא דיליף רוב מקרבנות סמוך אקרא דמן הבקר דלא קיים המ"ע אם הקרבן טרפה א"כ הוה שגגת עשה דביטול מ"ע בשוגג וצריך כפרה וע"כ דאזלינן בת"ר ולכן אף אי קמי שמיא גליא דטרפה לא ביטל המ"ע ונחשב כאלו קיים המ"ע ואי הוה רק פסול להקרבה משום הקריבהו לפחתיך ל"ה נשמע רוב די"ל דהא הוה רק שגגת איסור שהביא מה שאין ראוי להביאו לפני ה' אל פתח אוה"מ ומשום דעכ"פ אין מביא לכתחלה קרבן ע"כ דניזל בת"ר הנה מזה לא הוה הוכחה דאזלינן בת"ר היכא דאיכא איסור אף בדיעבד במידי דשגגה נמי צריך כפרה כגון באיסור כרת כנ"ל אבל הכא לענין להביא טרפה לגבוה א"צ לדרשא דמן הבקר אלא דאסור להביא משום הקריבהו לפחתיך אבל בוודאי מודה רבינו לדרשא דמן הבקר.
ובהא ניחא לי מה דקשי' לכאורה איך יליף מאחרי רבים להטות רוב דש"ה דהוה ספיקא דדינא אבל בספק דמציאות מנ"ל דאזלינן בת"ר אבל לפי מש"כ ניחא דסמך אילפותא דפרה אדומה דע"כ גלי תורה דהכל בכלל אחרי רבים להטות אח"ז רב ראיתי בהגהות הש"ס מהג' ר"א גרידץ שעמד ע"ז איך ילפינן מאחרי רבים להטות רוב דשם הוה ספיקא דדינא וכ' דחכמים ידעו דלשון זה דאחרי רבים להטות קאי אכולהו מילתא דאי רק בספק דדינא הוה התורה מפרש לה בלשון מבורר דקאי רק אספיקא דדינא ולפימש"כ ניחא יותר.
[והנה שם הביא קו' כיון דבשבת דף ו' איתא דאיסי בן יהודא ס"ל דאחת מל"ט מלאכות חייב עליה א"כ איך משכחת שיתחייב מיתה דילמא זה המלאכה אינו אותה מלאכה שחייב עליה מיתה וכ' מטעם רוב מלאכות שחייב עליהן וזה דוחק אבל לפמש"כ ב"ה בהבח"י פ"א דמלאכות מחובר לא קאמר איסי דפטור ממיתה ניחא].
ואמנם אי קשי' הא קשי' דרש"י חולין דף נ"ב הביא דברי הלכות גדולות דדרוסה ונפולה צריכין בדיקה אבל אנחנו אין בקיאין בבדיקה ורש"י העלה דאין לנו אלא מה שעינינו רואות דכ' אל השופט אשר יהי' בימים ההם ותמוה טובה מאי ראי' משם דהוה ספיקא דדינא אבל בספק במציאות מנ"ל דיש לנו לסמוך אנפשין ושם בחי' ביארתי.
הנה מה שהוכיח שעה"מ דרוב מהני אפי' באיכא לברורי מדיליף משבירת עצם לכאורה כוונתו דמשמע דיליף רוב מפסח ומרישא של עולה דמכח רוב א"צ לבדוק ונהי דגמ' דחי וכ"ת דבדקינן לי' ונתח לנתחים אמר רחמנא ועצם לא תשברו בו אבל קו' הראשונה משמע דבא להוכיח דמכח רוב א"צ לברורי בלא הטעם דעצם לא תשברו בו ואולם זה יש לדחות דאולי באמת גמ' סמך אהא דא"א לבדוק מכח עצם לא תשברו אולם נראה דהדבר נכון לפי מה שהקשו על הרמב"ם דאיך מכח רוב הא ס' מה"ת לקולא וצריכין ליישב כמו שאמרתי במק"א בפ"ב מאימ"ז דההוכחה הא כאן איכא לברורי ונהי דתורה אמרה ל"ת הא אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה ה"נ האיך אמרה תורה עצם ל"ת וכן ונתח לנתחים ולא נתחי' לנתחים דעי"ז צריכין אח"כ להקריב קרבן פסח ולא נוכל לבדוק ונצטרך לסמוך על הספק [וכן איתא להדיא במהרי"ט סי"ב ובשעה"מ פ"ט מטמ"כ דבאמת דחי לה בגמ' ע"י גומרתא ולא מכח רוב] ועפ"ח שתי' כן דאיכא לברורי ובקנ"א לפלתי תמה על דבריו הרי אסור לשבור עצם לפמש"כ ניחא דהוכחה מדהפקיד התורה ע"ז היכא דניתח שטרפה] ולפי"ז שפיר מוכח רוב דמשמע דאי אזלינן בת"ר א"צ לברורי ע"כ שפיר אמרה תורה עצם ל"ת יען דכן הדין נותן שלא יצטרך בדיקה וא"ש לפי"ז לרמב"ם בס' מה"ת לקולא מוכח דרוב מהני אפי' באפשר לברורי אבל לרשב"א דס' מה"ת לחומרא אין הוכחה מהא דיליף רוב מק"פ דבאיכא לברורי מהני רוב די"ל דמאחר דאסרה תורה עצם ל"ת א"כ ל"ה אפשר לברורי וסמך מיד אהא דעצם ל"ת דלא אפשר בבדיקה וא"כ אין הוכחה דלרשב"א דסובר ס"ס מכח רוב דמהני אפי' באיכא לברורי דגם רוב ל"מ באיכא לברורי וכמש"כ הרשב"א בחי' בחולין דף נ"ג דבמקום דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס.
והנה בשעה"מ הקשה מפסחים דף ט' ב' צבורין א' של חמץ ואחד של מצה ולפניו ב' בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק דהיינו ב' קופות משום דבדיקת חמץ דרבנן והו"ל ס' בדרבנן לקולא והרי ס' אחד בדרבנן כמו ס"ס בדאורייתא ואף דאיכא לברורי ומוכח אף באיכא לברורי מקילין וקשה לרשב"א חולין דמצריך בדיקה ותירץ בשעה"מ דש"ה דהו' לו חזקת בדוק דאחד מבתים הי' בדוק אבל בבהמה לא הי' לה חזקת היתר מבוררת ואדרבה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ע"כ לא סמכינן ובעינן בדיקה בס' דרוסה ושוב כתב דמש"ך אין נראה לחלק דהרי הביא דברי בעהת"ר והסמ"ג דכתבו גבי רואה מחמת תשמיש דמותרת בלא בדיקה משום ס"ס ואי ס"ל לחלק בהכי איכא למימר דאף רשב"א יודה דאוקי אשה אחזקתה דבחזקת טהרה היתה עכ"ד.
ולפי"ז דלש"ך אין חילוק שפיר יש הוכחה מהאי דנדה דמהני ס"ס אפי' באיכא לברורי ע"י שאלה דא"ל משום חזקת טהרה דהרי לש"ך אין חילוק אולם י"ל דשאלה דהוה דבר קל לברורי ל"מ בס"ס רק היכא דיש חזקת טהרה גם לש"ך ובעהת"ר.
והנה בשעה"מ הביא ראי' לשיטת ר"ת דסובר ס"ד שנתערב מותר אף דאיכא לברורי מהא דזבחים דמוקי בנפילה ולא מוקי בס' דרוסה או אפי' בוודאי דרוסה רק אין ניכר דהוה כספק דרוסה לשיטת הפוסקים דבדיקה בעי אבל בדיקה עכ"פ מהני ולר"ת דמותר משום ס"ס ניחא ולפמש"כ בפ"ב מאיסמ"ז יש ליישב דהרי לשיטה זו הא דצריכה בדיקה היינו אולי ימצא ארס בפנים אבל אי לא מצא מותר לא מטעם וודאי אלא משום ס' כיון דלא מצא אולי אין ניכר בפנים כמו דלא ניכר בחוץ ולפי"ז ניחא דלכ"ע כהא"ג מהני ס"ס דל"ה ס"ס דאיכא לברורי [ועשעה"מ פ"ט מט"מ כתב ג"כ] דגם אחר הבדיקה רק מותר מטעם ס"ס.
והנה בש"ך סי' נ"ג הוכיח מזה דלא כר"ת דבס"ס מהני אף באיכא לברורי דמוקי בנפולה והרי נפולה ג"כ ספק אפ"ה בעי בדיקה בנתערב ולא מותר מטעם ס"ס ושעה"מ תמה דשם איירי בודאי נפולה וכן השיג בפ"ח ובקונטרסי טריפה חי' תירצתי קו' זו באריכות ובזה יש להשיב על דברי דמ"ר סי' שהקשה לשיטת הר"ן בהכה בכח ל"מ הלכה וצריך בדיקה ואמאי לא מוקי בנתערב בבהמה שהכה בכח דצריך בדיקה להנ"ל ניחא דהוה ס"ס וא"צ לברורי ולכן מוקי בנפולה דהוה וודאי כסברת פ"ח ע"כ ל"ה ס"ס וצריך לברורי ודו"ק.
אמנם מסברא נראה לי להכריח דל"מ ס"ס היכא דאיכא לברורי דהנה מהי תיתי יען דס"ס כרוב הנה הא דס"ס כרוב נראה שרק אי רוב מטעם ס' אבל אי רוב מטעם וודאי ע"כ אין לדמותו לרוב והנה אי רוב רק מטעם ספק באמת גם ברוב צריך לברורי כמו שיבואר דהנה רב ושמואל פליגי אי חוששין לסד"ר ועשת"כ שהאריך במה פליגי לפמש"כ נראה דרב לשיטתו דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ סובר רוב מטעם וודאי כמש"כ פלתי ע"כ סובר א"ח לס"ד דכיון דאיכא חזקה אוקמי אחזקה וא"צ לברורי דחזקה ג"כ הוה וודאי כמש"כ בש"ת אי רוב מטעם וודאי י"ל דגם חזקה מטעם וודאי ובזה מדוקדק הלשון דרב בחולין דף מ"ד דאוקמי אחזקה והוה לי' ס"ד ולכאורה איפכא איבעיא לי' דהוה סד"ר וא"ח ואוקמי אחזקה אבל מלשון זה משמע רק משום דאוקמי אחזקה ע"כ הוה סד"ר להנ"ל ניחא דהכא קאמר כיון דאוקמי אחזקה וחזקה מטעם וודאי א"כ אף דיש ריעותא חזקה דאיתרע הוה חזקה כיון דהוה מטעם וודאי ולא נשאר רק ספק וע"כ א"ח דא"צ לברורי דהרי אי חזקה מטעם וודאי א"צ לברורי ושמואל דסובר הולכין בממון אחה"ר דרוב מטעם ס' וה"ה חזקה רק ספק ואיתרע החזקה ע"כ חוששין לסד"ר וצריך בדיקה דהיכא דליכא לברורי ל"א בתר חזקה כיון דרוב מטעם ספק גם חזקה הוה מטעם ספק ואיכא לברורי צריך לברר נמצא אי אמרינן ברוב א"צ לברר ע"כ רק יען דרוב מטעם וודאי ואז ס"ס לא דמיא לרוב וממילא צריך לברורי ואי רוב מטעם ס' דאז ס"ס שפיר דמיא לרוב אז באמת ברוב ג"כ צריך לברורי ומה דהוכיח בפ"ח ובשעה"מ מדיליף רוב מק"פ מוכח אף דאיכא לברורי מהני רוב הנה זה הוכרח רק למאן דסובר ספיקא דאורייתא לקולא והרי רב דסובר דרוב מטעם וודאי סובר באמת סדא"ו לקולא דבעינן ב"ח ולשמואל דרוב מטעם ס' הנה באמת סובר סדא"ו לחומרא יבמות דף קי"ו וא"כ לדידי' לא מוכרח כלל דרוב מהני באיכא לברורי מהך דחולין דשפיר מצי איירי בליכא לברורי אפ"ה מוכח רוב דאי מספיקא הא סדא"ו לחומרא ודו"ק היטב.
מה שהקשה אם נימא דל"א בת"ר גבי פ"א כיון דאיכא חזקות והיינו חזקת א"ז א"כ מי יימר לן דלא נטרפה עוד בבטן אמה וא"כ לא חל עלה איסור א"ז וליכא חזקה כלל הנה כונתו כפי קו' הח"ס דנגד ב' חזקות ל"א בת"ר דבפ"א ליכא ב"ח דליכא ח"ט רק חא"ז ומוכח דרק רוב נגד חזקה א"ז אמרינן א"כ מה זה קושי' אי לא ניזל בת"ר ליכא חא"ז דלמא טרפה בבטן דבוודאי נגד א"ז אזלינן בתר רוב וע"כ דכוונתו להיפך לדברי נוב"י דדייק דאזלינן בת"ר נגד ב"ח וילפותא מפ"א וע"ז יקשה מנ"ל דילמא ל"א נגד ב"ח בעלמא רק כאן ליכא רק חט"ו דחא"ז ליכא כלל דלא חל במעי אמן כיון דאי ל"א בת"ר חיישינן שהיא טרפה מבטן ולא חל א"ז וא"כ רק הרוב עומד נגד חזקת טומאה לבד ואמרינן דאזלינן בת"ר נגד חזקה אחת ובוודאי כשר הוא ושוב חל איסור א"ז והנה זהו מצינן להקשות אי אמרינן דא"ז לא חל על טרפה רק מצד הסברא אבל הביא הסברא דבמעי האם ל"ש א"ז דלא מיקרי בקר וצאן וא"כ כיון שיאמר כן א"כ שוב לא תלי' בטרפה דאפי' אי אין טרפה לא חל במעי האם איסור א"ז דלאו בקר וצאן הוא, אמנם אפי' דכונתו נימא דאין כאן דרשא רק מצד סברא דא"כ לא הוה חל טרפה אא"ז משום זה נאמר דע"כ אין חל א"ז אאיסור טרפה דהיינו דדילמא נטרפה מן הבטן ביצירה ואיסור א"ז לא מצי חל אטרפה ז"א דא"כ הוה איסור ב"א דמיד ביצירה בא איסור א"ז וא"ל דכונתו דכיון דלא חל במעי האם איסור א"ז משום דבקר וצאן כתיב עכ"פ מיד בלידה חל אלא דאיסור טרפה קדים אי ל"א בת"ר א"כ מה זה שתי' לבסוף דבפ"א דהוה ב"ש א"ט חי' ע"כ לא נטרפה במעי אם הנה ניחא דלא נברא כך טרפה אבל דילמא נטרפה זה חצי שנה קודם לידה א"כ לא מצי חל איסור א"ז ואין לומר דהוה חזקה כיון שלא נברא טרפה גם אח"כ לא נטרפה א"כ הוה חזקה שלא נתבררה דהרי כל חקירת הנוב"י דהוה רוב נגד ב' חזקות הוא רק אי אמרינן דחזקת חי לא נוכל לצרף משום דהוה חזקה שלא נתבררה דאל"כ יש כאן חזקה ורוב נגד ב' חזקות שוב כתב ליישב דאף טרפה ל"ח במעי אמו כ"ז שיש היתר עם האם א"כ רק חל כשיצא לאויר העולם והוה ב"א דשני איסורים חלים בב"א א"כ שפיר הוה ב"ח אך דחי זה דרק תינח אם האם כשרה אבל אי ל"א בת"ר הוה חשש שהאם ג"כ טרפה ואז חל איסור טרפה על הולד במעי האם ואיסור א"ז לא מצי חל עד לכשיצא לאויר א"כ אין כאן לדון רק נגד חזקת טומאה דליכא כלל איסור א"ז וכי תימא דהאם ג"כ כשר משום דרוב בהמות כשרות וליכא איסור טרפה ושוב חל א"ז א"כ שוב רק מכח הרוב יש כאן חא"ז וזה ניחא בחטאת דרק שנה אחת יש חשש שטרפה מבטן וכן הא דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת דכ' הראשונים דשחיטה הוה איתחזק איסורא לענין נאמנות עד אחד הא ל"ה כלל איתחזק כיון דהוא רק חזקה יען שיש רוב.
וכן הא דבחולין דף נ"ט אמרינן מ"ט בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת נשחטה הותרה יקשה הא אי לאו דהוה אמרינן דנשחטה הותרה שהוא מטעם רוב כמש"כ הרא"ש בסוגי' דרוב גם חזקת איסור ליכא דלא חל איסור א"ז כלל וע"כ לומר כמש"כ דיש חזקה שנתבררה להאם ואיכא ממילא איסור א"ז בלא רוב ונסתרו דברי'.
ואמנם בגוף הסברא שהעיר הנה בקונטרסי העירותי בכהא"ג דאין שייך בחזקת איסור עומדת ומחזקינן מאיסור לאסור לפי דברי שעה"מ דיש חזקת היתר א"כ נאמר דע"כ אין טרפה וישבתי שם על נכון.
הנה ביומא דף פ"ד אמר שמואל לא הלכו בפנ"פ אחה"ר ופריך הגמ' אי נימא בט' ישראל וכותי אחד אמאי הא רובא ישראל ובס' תויה"כ הקשה איך ס"ד לומר כן דרוב ישראל אין מפקחין ועוד דגמ' פריך איני והאמר רי"ו וכו' אמאי לא מקשה אגוף מימרא דשמואל לרי"ו האיך משכחת הא דלא הלכו בפנ"פ אחר הרוב ונראה ליישב דהנה בזבחים דף ע"ד אמר רב טבעת של ע"ז שנתערב ונפל אחד לים הותרו כולן והנה בגמ' איתא דרב דלא כר"א דסובר ימותו כולן והקשו המפרשים כיון דרב מתיר רק בנפל לים אבל בהפילה לא א"כ כאן הא דימותו כולן היינו בידים לכן ל"א דאיסורא מית ותי' כיון דמצוה להרוג ל"ה כהפילה בידים [ויבואר במק"א].
והנה לכאורה קשה לי לשמואל דלא הלכו בפנ"פ אה"ר מנ"ל הא דילפינן מוארב לו פרט לזורק אבן לגוו דל"א בת"ר היינו מצד דקבוע כמחע"מ דילמא בעלמא בקבוע אזלינן בת"ר היכא דסגי לומר דאזלינן בת"ר אף דהוה ספק דהתורה התירה הספק ורק בדיני נפשות דל"ש לומר דאזלינן בת"ר אי הוה מטעם ספק שם אמרינן קבוע כמחע"מ וא"כ בט' ישראלים וא' נכרי ביניהם וזרק אבן לגוו ל"ש לומר דבשעה שזרק הוה וודאי שימות ישראל משום דרוב ישראלים וכל דפריש מרובא פריש דהא ז"א אלא מטעם ספק מכש"כ בעודו בקביעות לכן גלי קרא דפטור והא גופי' גלי קרא דכל דפריש מרובא פריש רק ספיקא הוה ובדיני נפשות ל"א בת"ר כהאי אבל באיסורין דסגי ברוב דכל דפריש דתורה התירה מהני באמת גם בקבוע כמו דדרשינן עשירי וודאי ולא עשירי ספק דנתמעט אפי' רוב כן נאמר דלכן נאמר וארב לו דבעינן וארב לו וודאי ולא ספק ע"כ בקבוע ל"ה כוודאי וע"כ פטור והנה בשטמ"ק בספ"ק דכתובות הקשה מנ"ל לילף קבוע מקרא דוארב לו דילמא רק בספק נפשות להא אמרינן כל קבוע כמעמ"ח ותי' בשם הר"פ דכל הא דאזלינן בת"ר מדיני נפשות ילפינן דאחרי רבים להטות בדנ"פ כתיב וע"כ אי בדנ"פ ל"א בקבוע בת"ר ע"כ גם בשאר איסורין ל"ש רוב דמהיכא נילף רוב גם בקבוע אבל ע"ד שהקשיתי אכתי קשה דבעלמא היכא דסגי לומר דאזלינן בת"ר בתורת ספק דתורה התירה שפיר גם בקבוע אזלינן בת"ר דאף בקבוע ל"ה רוב כוודאי אבל ספק הנוטה להתיר מלאסור אכתי הוה והוה בכלל הא דהתירה תורה רוב מטעם ספק ורק לגבי דיני נפשות גלי קרא דבעינן וודאי ארב לו ול"מ רוב מטעם ספק וע"כ הזורק אבן לגוו פטור משום דהאי רוב שבקבוע רק רוב מטעם ספק הוה לא רוב וודאי ונראה דבאמת אחר"ז הדר הגמר' לומר דטעמא דשמואל דאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב קאי גם ארוב נכרים דעלמא דהוה רוב גמור וכשיטת הרמב"ם שיבואר דס"ל כל רוב הוה מטעם ספק והתירה התורה וא"כ הא דגלי קרא וארב לו דהיכא דקבוע ל"א בת"ר ע"כ גם בשאר איסורין דא"ל רק בדנ"פ גלי קרא כן משום דבעינן רוב מטעם וודאי דהא כל רוב אפי' גמור לשמואל ספק הוה והא בעלמא גם בדנ"פ אזלינן בת"ר כדאיתא בסנהדרין דף ס"ט וע"כ רק לענין פקונ"פ כמו דכתיב וחי' בהם שלא יבא בשום צד למיתת ישראל לזה אמרינן כיון דכל רוב ל"ה וודאי שייך לדרוש בו וחי בהם ולא שימות בהם.
והנה לפי"ז בתינוק הנמצא בעיר שרוב נכרים י"ל לרב ע"כ הולכין בפנ"פ אחר הרוב דרב סובר רוב מטעם וודאי [ומזה מוכח שפיר כשיטת רבינו דלרב הולכין בפנ"פ אח"ר ופליג אשמואל] וכ"כ הפלתי סי' ס"ג דרב סובר מטעם וודאי ושמואל סובר מטעם ספק לכן גם בעיר שרובו נכרים ג"כ ל"א בת"ר דלגבי נפשות כספיקא דיינינן לי' ומחללין עליו את השבת והנה זה למסקנא דקאמר דאין הולכין בפקונ"פ אחר הרוב לאו אתינוק שנמצא בעיר שרובו נכרים אבל לס"ד הא לא ידע מפלוגתא דרב ושמואל בהא לס"ד דגם לשמואל בתינוק שרוב נכרים נכרי ואין מחללין עליו את השבת ולפי"ז הי' מקום לומר כיון דרובא דעלמא נכרים הוה וזה הוה רובא דאיתא קמן ג"כ דעכ"פ ידעינן דרוב נכרים [דל"ד לרוב בהמות כשרות דהוה רובא דליתא קמן משום דאיך ידעינן אם עתה רובא כשרים כמש"כ הח"ס בחי' לחולין א"כ גם סנהדרין ל"ה רובא דאיתא קמן שהרי הא דכתב' תורה אחרי רבים להטות משום דרוב פעמים מכוונים האמת א"כ הוה רובא דליתא קמן אולם לפימש"כ תוס' חולין מ"ג דהא דקיימל"ן דהלכה כב"ה אף דב"ש חריפי טפי א"כ י"ל דאח"ר להטות מגזה"כ לא משום דרוב פעמים מכווני] א"כ היכא דהוה ט' ישראל ונכרי אחד ונפל עליו הגל הו"א דאין מפקחין דהא רוב נוכרים והוה רובא דאיתא קמן כמו בעיר שרוב נכרים וקמ"ל שמואל דאין הולכין בפקונ"פ אחה"ר נכרים דעלמא כיון שעכ"פ רובא ישראלים לפנינו באותו מעמד לכן מפקחין וע"ז שפיר דחי הא רובא ישראל נינהו והכונה דנהי דרובא דעלמא נכרים אבל כיון שהי' קבועים לפנינו רוב ישראל באותו מעמד שהן הרוב אזלינן בת"ר אותו מעמד שהי' לפנינו וא"כ אין הטעם משום דל"א בת"ר אף ברוב גמור אלא מטעם דרוב ישראל לפנינו אזלינן בת"ר אותו מעמד ועדיפא לי' מרוב נכרים דעלמא שלא הוחזק לפנינו.
הנה פש גבן לבאר דברי רבינו פ"ב מיו"ט דכ' הטעם משום ספק מוכן עוד בע"ז כתב משום דרובא עדיף מקורבא ובפרט דקשה מפ"ז מע"ז דקן מותר דאזלינן בתר רוב עצים דעלמא ול"א בתר קרוב דמעצי איסור הוא ונראה דהנה יש לדקדק למה אמר אביי בסיפא בדף ולא מוקי רישא ג"כ בדף ועוד מנ"ל דרוב עדיף מקרוב דילמא כהדדי נינהו וס' מוכן אסור דעכ"פ קרוב לא עדיף מרוב והוה ספק והנה לכאורה קשה דל"ד כלל לדר"ח דהיכא דספיקא לקולא רק מכח קורבא יש לאסור שפיר י"ל כיון דרוב מנגד לקורבא ל"א בתר קורבא ומתירין משום ספיקא לקולא אבל כאן במשנה הוא להיפך דספק מוכן מותר וגם מצד קורבא שרי והרוב בא לאסור שניזל בספיקא להחמיר שפיר י"ל דל"א בת"ר להחמיר כיון שהקורבא מסייע לספק אזלינן בי' לקולא (אך י"ל לפימש"כ לעיל דרוב מצד וודאי א"כ אין לחלק דשפיר אזלינן בת"ר אף היכא דמצד קורבא הוה אזלינן להקל דמסייע לספיקא דאזלינן בלא"ה לקולא) אמנם י"ל דתלי' זה אי ספיקא מה"ת לקולא דאי אמרינן ספק מה"ת לחומרא א"כ ל"ש לחלק כנ"ל כיון דאי לאו הקורבא ג"כ הוה אזלינן בספק מוכן להחמיר ורק מצד קורבא באת להתיר א"כ היכא דרוב דעדיף מקורבא מנגדתו הוה לן למיזל לר"ח בת"ר אמנם הנה אביי ס"ל בחולין דף ט' דסד"א לקולא מדס"ל דילפינן מס"ט ברה"ר דאזלינן לקולא א"כ לדידי' י"ל דבאמת א"צ לאוקמא בדף דבלא"ה ל"ד לדר"ח די"ל דכיון דהוה ספק מוכן דאזלינן לקולא א"כ כשיש גם קורבא המסייע דניזל לקולא ל"א בת"ר להחמיר כיון דעיקר ספיקא מה"ת לקולא וע"כ הא דאסור משום דס' מוכן אסור ולא משום דרוב עדיף מקורבא דאפי' אי' לא עדיף מקורבא כיון דעכ"פ קורבא לא עדיף מרובא ונשאר בספיקא אזלינן בס' מוכן להחמיר ולכן באמת א"צ לאוקמי בדף ואמנם גמ' דמוקי בדף דקאי אי סד"א לחומרא ואפ"ה היכא דאיכא רובא אזלינן בתר רוב אף דקורבא מסייע לספיקא להחמיר א"כ ע"כ דרוב עדיף יען דרוב מטעם וודאי אבל אי לאו דאיכא רובא הוה מותר משום דכל דאיכא למיזל בתר קורבא ל"א בספיקא להחמיר וא"כ רק ע"י דאיכא רובא אזלינן לקולא לכך צריך לאוקמי בדף.
אמנם בסיפא בשהכין בקן ומצא לפני הקן דהוה קרוב ומצוי דלדעת הרא"ש עדיף אפי' מרובא אף לר"ח כדאיתא ב"ב דף כ"ב א"כ עכ"פ אף אי ל"א כסברת הרא"ש דלר"ח גם כהא"ג רוב ומצוי עדיף מקורבא דמוכח אבל עכ"פ זאת בוודאי י"ל דשפיר קאמר לימא בר"ח דאי לאו דר"ח הוה האי קרוב עדיף אפי' מרוב והוה שרי' אף דס' מוכן אסור משום דקרוב ומצוי עדיף טפי ורק לר"ח רוב עדיף אפי' מקרוב ומצוי וע"ז משני אביי שפיר בדף דגם הרוב דעלמא הוה קרוב וא"כ ניחא דרבינו פסק בע"ז דרוב עדיף דהנה ס"ל סד"א לקולא ורק משום דהוה קרוב יש לאסור א"כ בזה הרוב עדיף דנסמוך ארובא להכריע ליזל לקולא אבל כאן בס' מוכן אסור א"כ א"צ לומר דאסור משום דרובא עדיף מקורבא והא דבזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן דהוה קרוב ומצוי וא"כ הוה לן להתיר מצד קרוב א"כ ע"כ דרוב עדיף אפי' מקרוב ומצוי א"כ אכתי הוה לי' למנקט הטעם דרוב עדיף מקורבא לזה י"ל דרבינו נקט הא"ט דס' מוכן אסור לומר לך דלכך אהני רובא לאסור אף דאיכא קרוב ומצוי דאי הוה ספק מוכן שריא אז באמת הוה אזלינן בתר קרוב ומצוי ולא בתר רובא כנ"ל.
בגמ' דחולין אתיא מעדים זוממין דכ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות ותנן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואם הרגו אין נהרגין ותמהו למה צריך להאי דרשא להוכיח רוב.
ונראה דהא דאם עשו אין נהרגין היינו טעמא דבעינן אחיו קיים כדמוכח במכות ולפי"ז אם חיישינן דזה דאסהידו בי' הוא טרפה אפי' אי יש לחוש שנעשה טרפה אחר הזמן שהעידו שהרג כיון דהוה כגברא קטילא א"כ בשעה שבאים בי"ד להורגם כבר הוה כמת ואין אחיו קיים א"כ איך נהרגין הא יש לחוש שעתה הוא טרפה ולא קרינן בי' אחיו קיים א"כ אין נהרגין אע"כ דאזלין בת"ר אמנם לפי"ז קשה מכאן אשיטת רבינו דכ' דהרגו אין נהרגין משום דאין הקב"ה מביא תקלה על הבי"ד מסתמא הי' חייב מיתה ולא מטעם דבעינן שיהא אחיו קיים א"כ קשה למה צריך להביא כאן הדרשא הרגו אין נהרגין להוכיח רוב מזה.
נראה לי לפרש טעם פלוגתת ר"מ רבנן דבחולין דף י"א דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בת"ר רובא דאיתא קמן לא קמבעיא לן ט' חנויות וסנהדרין פירש"י די"ב מזכין וי"א מחייבין והקשה בא"ה למה לא פירש"י י"ב מחייבין וכתב דנפ"מ דלחיובא בעינן תרי לחיובא דכתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות בעינן שיהא שנים יותר לחיובא ובאמת קיימ"ל אפי' אם רק כ"ש יותר מיקרי רוב כמבואר בסי' ק"ט, אמנם לענ"ד אין זה דמיון דשם משום ביטול ולא מטעם רוב [ותלי' בשיטת רש"י אי ביטול ילפינן מאחרי רבים להטות אבל לשאר מפרשים ביטול לא מטעם רוב רק דהוה איסורא כליתא כיון דנתערב ברוב] רק נראה לפרש כך דהא פליגי ר"מ ורבנן בתינוק הנמצא ובצק בידו כמבואר בחולין פו' דר"מ מטהר דכיון דלא הו' רק רוב גרוע הא דרוב תינוקות מטפחין וסמוך מיעוטא וחזקה הו' פלגא ופלגא ולרבנן תולין דרוב גרוע ג"כ הו' רוב רק כיון דלא הו' רוב גמור לכך אין שורפין רק תולין ולפי"ז ניחא דנקיט רש"י י"ב מזכין דנשמע אפי' רוב גרוע אבל אי הו' נקיט מחייבין דאז בעינן רוב גדול כמו דילפינן מלא תהי' אחרי רבים לרעות, לא הו' משמע דרוב גרוע הו' ג"כ רוב ומעתה שפיר מוסבר פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ סובר דילפינן רוב מסנהדרין מרוב מחייבין דהו' רובא אלימתא אבל ברוב גרוע לא אזלינן באמת בתר רובא משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מה"ת רק ברוב גמור כהך דמחייבין רק עפי' רוב גמור באמת לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ורבנן ילפ' רוב מי"א מזכין ומשמע אפי' רוב גרוע ג"כ הו' רוב ולא אמרינן מה"ת סמוך מיעוטא לחזקה והא דבאמת לא יליף ר"מ רוב מי"א מזכין משום דטעמא דר"מ דבמזכין י"ל דאיכא חזקת כשרות המסייע לרוב כמו שהוקשה באמת החס"ו אפי' רש"י אמנם לרבנן לא קשיא היכי ילפו רוב ממזכין הא חזקת כשרות מסייע לרוב דהא משכחת מזכין אפי' בליכא חזקת כשרות כגון לאחר שנתחייב סקילה עבר עבירה שחייב בו שריפה וי"ב מזכין ואין מחייבין שריפה ונידון בסקילה והיינו י"ב מזכין לפוטרו משריפה וכה"ג ליכא חזקת כשרות.
והנה בטעמא דחייש למיעוטא נראה לי כך דהנה נהי דאזלינן בתר רובא אבל ודאי לא הו' רק דהכי אמרינן אף אם קמי' שמיא גליא שהוא טריפה אבל מצד רובא לא הו' טריפה כמש"כ בחסו' בתשובה והנה זה ניחא לדידן דאית לן ביבמות דף י"ב דכהא"ג בסכנה אמרינן שומר פתאים ואין לך לחוש לסכנה כן גם באיסורין אם דקמי' שמיא גליא דבאמת אסור ויבוא באמת לידי איסור סמכינן ארובא ואחרי רבים להטות כמו דאין חוששין אם באמת יבוא לידי סכנה ולר"מ דחייש לסכנה ולא אמרינן שומר פתאים ד' כן נמי באיסורין חיישינן שמא קמי' שמיא גליא דהוה מן המיעוט.
והנה בחזקה מודה ר"מ והיינו משום דילפינן מנגע וקשה מיבמות דף ק"ג דאמרינן שם איסורא מטומאה לא ילפינן ונראה במידי דילפינן דבכ' התורה כן ל"ש לומר דלא ילפינן מטומאה דבכל התורה בוודאי יש כמה דברים דנקראים טומאה וגם יש בהן חומרא דחיוב מיתה שפיר ילפינן רק במידי דל"ש כלל בכל התורה כהך דיבמות דף ק"ד רק בדבר אחד במילתא דהו' איסורא כגון בחליצה שם בהא אמרינן איסורא מטומאה לא ילפינן דהא ל"ש זה כלל בכל התורה רק בדבר אחד.
בענייני חזקה
אמר ר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במאי נטרפה משמע שידוע שלא הי' טריפה מתחילה רק אנו דנין אם נטרפה אח"כ וקשה מנא ידעינן וכבר עמד ע"ז בישועות יעקב סי' ל"ז ונראה ליישב דהנה כבר הבאתי קו' השעה"מ ב"ה יבום על תוס' דף י"א שכ' דהו' חזקה שלא נתבררה הא שפיר הו' חזקה שנתבררה כשנולדה שלא הי' טריפה דאל"כ נוציא אותה מחזקת היתר שבמעי אמה דהא במעי אמו אף אם הי' נקיבת הדקין או קרום של מוח הוא מותרת כמבואר בסי' י"ג בשוחט את האם ומצא בה בן ט' חי דאין טריפות פוסלת בו וא"כ עכ"ח נאמר שגם כשנולדה אינו טריפה ומותרת ותי' בשעה"מ דלא הו' חזקה גמורה דהרי אם תתנבל אמו בשחיטה יהא אסור הוולד אם הוא טריפה, ובשעה"מ הוסיף עוד שגם אולי ימצא אמו טריפה ולדעתי נראה שכתב זה רק אגב גררא דאז אזלינן בתר חזקה זו ממעי אמה וכן תמיד דהא גם לאמה יש חזקה ממעי אמה חזקת היתר ורק יש לדון לומר אולי תתנבל אמת בשחיטה דבר זה לא הו' לה מעולם חזקת היתר דחזקת היתר הי' להאם ג"כ רק כשיותר בשחיטה והנה שיטת רש"י ביצה דף כ"ה דמחזיקין מאיסור אמה"ח ואינו זבוח לאיסור טריפה ושיטה זו צריכה למודעי מאי סברא יש בזה שנחזיק מאיסור א"ז לאיסור טריפה אך לפי דברי השעה"מ הנ"ל י"ל דזה החזקת היתר שהי' לה במעי אמה הי' לה רק כשתשחט האם שחיטה כשירה אבל אם לא תבוא לידו שחיטה הגונה ממילא לא הי' לה מעיקרא חזקת היתר במעי אמה וא"כ א"ש זה החזקת היתר שהי' לה במעי אמה אם תשחט אמה זה יש לה גם עתה לומר שמותרת אם תשחט וולדה דהיינו הבהמה שאנו דנין עלי' מעתה זה סברא מחזיקין מאיסור א"ז לאיסור טריפה דזה אגיד בזה דהרי לפמש"כ כל החזקת היתר שבמעי אמה הי' רק אם תשחט האם תהי' מותרת דאז אהני שחיטת אמה גם לוולד אבל כשלא תשחט האם כהוגן לא כיון שכן גם עתה שנולדה לא נוכל לומר אוקי אחזקת היתר שממעי אמה כי החזקת היתר הי' לה רק כשנשחטה כהוגן וא"כ מוקמינן אחזקת איסור א"ז היינו חזקת איסור א"ז של האם ממילא יש לחוש שהוולד טריפה דחזקת היתר שלה תלוי רק בשחיטה [והנה כ"ז אם לא אזלינן בתר רובא ויש חשש במחיים שהוא טריפה שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור ושזה תלוי בזה וכן אף אי נולד ריעותא מחיים שייך ג"כ מחזיקין מאיסור לאיסור טריפה ושתלוי זה בזה אבל אם אזלינן בתר רובא ולא נולד ריעותא מחיים ונשחטה שפיר הותרה דשוב חזר וניעור החזקה שהי' לה במעי אמה דהא הי' לו זה החזקה כשיהי' נשחטה אמת כהוגן תהא מותרת ובכה"ג נשחטה בחזקת היתר עומדת וכיון שנשחטה יש כאן חזקת שבמעי אמה שהי' מותרת לכשתשחט האם וא"כ ע"כ תאמר שלא נולדה טריפה דאם נולדה תוציאנה מחזקתה וכיון שעכ"ח לא נולדה טריפה א"כ ג"כ לא חיישינן שנטרפה אח"כ] [ואין לומר א"כ מאי הוקשה השעה"מ על תוס' דהו' חזקה שנתבררה עי' חזקת היתר שבמעי אמה דלפמש"כ לק"מ דהרי לא הו' לה חזקה רק לכשתשחט כהוגן אבל בחיים אין כאן חזקה כיון דאי לא אזלינן בתר רובא חשוב כריעותא מחיים ומחזיקין מאיסור אינו זבוח לאיסור טריפה ושוב גם לאחר שחיטה לא תהא מותרת משום חשש טריפה וליכא כאן חזקה, אך ניחא דבאמת זה נכלל בתירוץ של שעה"מ] ובהכי נראה לפרש דברי רבינו שכתב כל בהמה בחזקת בריאים הם וא"ח להם שמא יש בהן טריפות ומשנשחטה הרי הן בחזקת היתר ומדברי רבינו נראה דהיינו טעמא משום דבחזקת ברואים עומדת לפמש"כ ניחא דעיקר החזקה משום שממעי אמה היתה כשירה, ובזה מדוקדק דברי הגמרא דפריך נימא נשחטה הותרה והכוונה דנשחטה בחזקת היתר משמע רק כשנשחטה אבל בחיים לא הי' חזקת היתר א"כ הכי הול"ל נשחטה הותרה דיצא מחזקת איסור א"ז וממילא מותר ואין צריך לחזקה וחזקת כשרות שזה גם מחיים יש רק שיש גם חז"א אינו זבוח וכשנשחטה הותרה וע"ז משני דזה רק בלא אתילד ריעותא שייך נשחטה הותרה ואין צריך לחזקה שגם בחיים יש לה חזקה חזקת כשרות אבל כשיתילד ריעותא יצא מרוב וליכא חזקת כשרות שבחיים שהרי נמצא עתה ריעותא רק שיש עכ"פ חזקת היתר שהי' לה ממעי אמה וכשתשחט תהא מותרת, ובהכי ניחא הא דאיתא בביצה כ"ה דאסור לאכול כזית בשר קודם הפשט וניתוח לאפוקי מדר"ה והוקשה בישועות יעקב סי' ל"ט הא גם כר"ה אתיא דהא מודה בבדיקת הראי' דבוודאי צריך בדיקה לפמש"כ ניחא דעכ"ח ר"ה סובר דגם בבדיקת הראי' אין צריך בדיקה ומוקמינן אחזקת היתר דאל"כ אמאי הוצרך לומר בחזקת היתר עומדת הא כבר ידעינן לי' דיש חזקת שלימה ובריאה בכל בהמות כמוש"כ רבינו הנ"ל אעכ"ח דבטריפות הראי' לא מהני חזקת שלימה משום דשכיח ע"כ צריך לטעם נשחטה הותרה ואהני החזקת הותר שהי' לה במעי אמה גם ל"ס טריפות הראי' א"כ לדידי' שרי לאכול מבית טביחתה ושפיר קאמר השס' לאפוקי מדר"ה וא"ש.
לא בדק בסימנים מאי טריפה ואסורה באכילה יש לדקדק כיון דחיישינן שמא לא נשחטה יפה א"כ ס' נבילה הו' ואף דלענין טומאה כ' התוס' דלא מטמאינן משום דמה"ת וודאי שחט שפיר ולא אסרינן אלא לענין איסור לא לענין טומאה א"כ עכ"פ הו' לי' למימר נבילה ואין מטמא דהא בלא שחט הסימנים עכ"ח משום נבילה אסור לא משום טריפה דא"ל אי הו' נבילה עכ"ח מטמא די"ל כשמפרכסת ולא מתה לגמרי אין אלא כנבילה מחיים דהו' רק כנקובת הוושט לדעת הפוסקים דלא הו' נבילה לענין מיתה רק לענין איסור א"כ בשעה ששחטה ולא בדק ועדיין מפרכסת אסור מספק משום איסור נבילה מחיים שמא נקובת הוושט ברובו דהו' נבילה כיון דשמא לא נשחטה רוב קנה אבל טומאה ליכא דלענין טומאה שפיר אמרינן כיון דמה"ת בוודאי שחט שפיר אין מטמאה אבל איסור נבילה שייך שפיר ומוכח מזה כשיטת הפוסקים דנקיבת הוושט לא הו' אלא טריפה לא כשיטת הרמב"ם דהוא נבילה מחיים כיון דאין מטמא עכ"ח רק איסור טריפה יש ולא נבילה דהא לא מצינו איסור נבילה שלא יהי' מטמא בשום מקום, אולם גם לרמב"ם נראה לתרץ עפ"מ שהוקשה המהרש"א בבכורות אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא שמא ניקב הוושט לחזקת א"ז ותי' כיון דנשחטה אזלא איסור א"ז שהרי שחיטתה מטהרתה מידי נבילה וא"כ הא תינח אי נשחט רוב בוודאי אבל כיון דמדרבנן חיישינן שמא לא נשחטה הרוב א"כ יש לנו עוד חשש שמא במקום שחיטה ששחט נקב הו' ונהי דמה"ת לח' שלא נשחטה שפי' א"כ ליכא חזקת א"ז וממילא לא חיישינן ג"כ לאיסור נבילה אבל כיון דמדרבנן איכא חששא שמא לא נשחט הרוב ולא אזיל איסור א"ז א"כ נהי דע"ז לא יכלו חכמים לאמר שניחוש לאסור נבילה מספק כיון דרוב שחיט שפיר אבל חששו שמא נקב הו' במקום שחיטה כיון דעכ"פ אין בידוע שאזיל איסור אינו זבוחה ואם כן הו' ספק נקובת הוושט דהו' טריפה דא"ל הא נקיבת הוושט ג"כ נבילה לרמב"ם דע"ז שפיר י"ל דסובר דרק אם נקב הוושט ברובו הו' נבילה כמוש"כ בתפארת שמואל סי' לג' ובחי' חסי' בסוגי' דרוב וא"ל א"כ מעיקרא ל"ק קושייתי דהא כיון דספק אי שחט רוב א"כ לא הו' נבילה מחיים די"ל דלענין שחיטה בעינן רובא דנראה לעינים אבל לענין שיהי' נבילה מחיים לא בעינן רובא דנראה לעינים דאי ברובא הנראה לאו היינו נקיבת וושט רק פסוקת הוושט ודו"ק.
ובזה ניחא הא דמביא כל דברי ר"ה כיון דרק ברישא פליגי א"כ לאיזה צורך הביא סיפא דר"ה דיש לפרש המשך דברי ר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה הותרה דהיינו כסברת מהרש"א דליכא חשש שמא במקום נקב קשחיט אבל אי לא נשחטה בידוע כראוי עי' בדיקה לא הותרה והוא בספק נקובת וושט ואסורה באכילה והו' בספק טריפה ולכן בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והיינו דפריך לימא נשחטה הותרה והוקשה הפני' פשיטא מאי קמל"ן ולפמש"כ ניחא דקמל"ן טובא דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה א"ז קאמר כיון דנשחטה הותרה ואזיל חזקת א"ז ממילא ליכא חשש שמא במקום נקב קשחיט אבל אי לא ידוע שנשחטה בודאי א"כ אסורה מספק שמא נקב וושט והו' ספק טריפה ואסורה באכילה אבל לא מטמא ואידך מד' סובר דגם מטמא [ולכאו' טעמא בעי דהא שפיר קאמר דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ולפמש"כ ניחא דבהא פליגי דלמ"ד אסורה באכילה לא נאסרה משום נבילה רק משום טריפה שמא במקום נקב קשחיט דאי נבוא לאסור משום נבילה א"כ עכ"ח יהא מטמא ג"כ דאי אפשר לאסור לחצאין וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן דהא לא הי' בחזקת טומאה לכן גם באכילה משום איסור נבילה אין לאוסרה רק משום איסור טריפה ואידך מ"ד סובר דאסור באכילה משום נבילה וכיון דאסור משום נבילה ע"כ מטמא ג"כ דאי לא הא לא קיימא הא וא"א לעשות גזירה לחצאין ולכך אף דליכא חזקת טומאה ע"כ החמירו שתטמא ג"כ כיון דאסור משום נבילה ע"כ מטמא ג"כ ודו"ק] ע"ז משני שפיר הא קמל"ן אף דאיתילד ריעותא דבא זאב ונטל ב"מ והחזיר כשהן נקובין דהיינו דבלשון זה דנשחטה בחזקת היתר עומדת קמל"ן עוד דין דלא לבד דלא חיישינן שמא במקום נקב קשחיט דע"ז הא ליכא ריעותא אבל דבא זאב דאיכא ריעותא הו' אמינא דבמקום נקב קנקיב קמל"ן דלא חיישינן וא"ש, וע"ז פריך מראה ציפור המנקר באבטיח דחיישינן שמא במקום נקב קנקיב והקשה הפנ"י א"כ מאי באי ר' אבא מר"ה כיון דידע מברייתא נפשוט לנפשי' דחיישינן כיון דהוא מדמי איסורא לסכנתא וגם דהא גופא תמוהא איך ס"ד לדמות איסורא לסכנתא ונראה לפמש"כ דבוודאי ר"א בעי בהחזיר נקובין אבל רק במקום שיניו וזה שפיר ניחא לי' דלא חיישינן דלא דמי לציפור המנקר דשם איכא נקובים גם שלא במקום שיניו וע"ז איכא ס"ס שמא הנקבים לא מציפור הן ואת"ל מציפור הן שמא הי' שם כבר מקודם אבל רה' דפשיט לי' דלא חיישינן שמא במקום נקב נקוב ודקדק בפנ"י הו' לי' להשיב בקצרה דלא חיישינן ולא להאריך אין חוששין שמא במקום נקב להנ"ל י"ל דהיינו דקמל"ן דאף שלא במקום שיניו ג"כ לא חיישינן ובאמת זה נמי דיוק של התוס' ד"ה אמר לי, וכו' ע"כ שפיר פריך מציפור המנקר דאין לומר דחיישינן בשלא במקום שיניו א"כ גם בבא זאב והחזיר כשהן נקובים בשלא במקום שיניו ניחוש שהי' נקב לא ע"י זאב דאין לומר דשאני סכנתא דהא אמרת דגם באיסורא היכי דלא ידוע ששחט הרוב דיש לחוש שבמקום נקב קשחיט משום דסמוך מיעוטא לחזקה והחמירו חכמים עכ"פ באכילה א"כ גם בידוע ששחט הרוב אלא שספק אם הנקבים באים מכח הזאב יש לנו לחוש שהי' כבר שם נקבים אף דליכא הכא חזקה לסיוע מ"מ כיון דמצינו כזה כבר בסכנתא דחיישינן אף דהי' לתפוח חזקת היתר ואפ"ה משני מי קמדמית איסורא לסכנתא דסכנה שאני דיש לנו לחוש אף באיכה חזקת היתר ודו"ק.
ע"ז אמר רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא הכוונה דהנה הרשב"א הביא דעת רבינו יצחק הלוי דסובר דאם נאבד הריאה ולא נבדקה טריפה דמצוי עליו הסרכות והא דאמרו נטל בני מעים והחזירם נקובים שכשירה לאו אריאה קאי דבריאה אי נאבד ולא יכול לבודקה טריפה והרשב"א הביא דרבינו יונה דחי זה הטעם דטרפות הריאה מצוי' דא"כ הי' לנו להצריך נפיחה לכל ריאה דהא אין סירכא בלא נקב וניחוש שמא יש נקב בלא סירכא דגם זה מצוי' ועכ"ח דלא חיישינן לזה והו' בכלל בני מעים דשמעתין דהחזירן כשהן נקובים מותר ואף דנקבים מצוי' אפ"ה אין צריך נפיחה לבדוק אחר נקבים בלא סירכות משום דיש לנו לומר דמסתמא אי הי' בחיים היתה מעלת סירכא כסדרן ולא הי' נטרפת בכך כמוש"כ אח"כ לתרץ דעת הרי"צ אבל בראינו ריאה ויש בהן נקב שלא במקום שינא שפיר יש לנו לומר כיון דמצוי נקבים בריאה בהא אין סירכא בלא נקב והנקבים הו' שלא עי' זאב והיינו דפריך רבא מ"ש ספק סכנתא לחומרא וחיישינן לשלא במקום שיניו ספק איסור נמי לחומרא כיון דהנקבים מצוי כי הכא דבאמת בכל ריאה מצוי' נקבים והי' לנו להצריכה נפיחה אלא דכ"ז שלא ראינו נקב אמרינן אף אי הו' כאן נקב הו' מעלה סירכא אבל כשיש כאן לפנינו נקבים שלא במקום שיניו יש לנו לילך להחמיר שבמקום נקב דהא החשש דנקבים מצויין הם וכיון שכן יש לנו לומר שבמקום נקב נקב כמו היכא דלא בדק בסימנים דחיישינן גם באיסורא שמא במקום נקב קשחיט א"כ הכא נמי אף דיש חזקת היתר כיון דמצוי יש לנו לילך ולחוש להחמיר כמו בסכנתא ולומר דבמקום נקב כנקיב.
וע"ז דחי אביי ולא שאני לן בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברה"ר טהור ואילו ספק מים אסור והכוונה כך דהנה התוס' הוקשו בשמעתין וכן במס' נדה כיון דלא למדנו הני כללא אלא מסוטה וסוטה אי נימא דלית בה חזקת טהרה משום דאיתרע חזקתה כיון דקינא לה ונסתרה א"כ היכי יליף מיני' לטמא ברהי' אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה ואי דלא איתרע חזקתה עי' שקינא ונסתרה א"כ היכי יליף לטהר ברה"ר אפי' ליכא חזקת טהרה כיון דסוטה אית בה חזקת טהרה [ובש"ש תי' דכיון דכתיב ונטמאה ונטמאה תרי פעמים אחת לבעל ואחת לבועל והא לבועל ליכא חזקת היתר ומזה נשמע דברה"ר טהור אף היכי דליכא חזקת טהרה] אבל לי נראה ליישב בדרך אחר דהנה התוס' סוטה דף כ"ח ד"ה אינו דין וכו' הקשו אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדקאמר ברפ"ק דף ב' ואין לומר משום דלעיל איירי מטומאה דבתר קינוי וסתירה דמהימן ע"א התם וודאי איכא רגלים לדבר אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קינוי גרידא דליכא למפרך שכן קינא לה דקינוי לא חשוב רגלים לדבר בלא סתירה דהא בריש נדה מסיק דשניהם לא למדוהו אלא מסוטה ופריך אי מסוטה מה סוטה טמאה ודאי הכא נמי טמא ודאי הכי השתא התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה אלמא אע"ג דמסתירה דבתר קינוי יליף כי הכא אפ"ה קאמר דהו' רגל"ד וי"ל דסתירה ע"י קינוי בסוטה הו' ספק מגע שרץ שהרי בלא קינוי לא הו' שום ספק בסתירה גרידא ורגל"ד היכי דהריעותא לפניך השרץ והבועל אבל גבי מקום דלמפרע אנו דנין לה' ריעותא לפניך ומעתה ניחא דשפיר נשמע תרווייהו דהנה בסוטה בע"א שנטמאת שטמא משום דרגל"ד ועשאו כודאי והנה בודאי כיון דכבר קינא לה ונסתרה הו' סתירה רגל"ד וא"כ ממש אזלא חזקת היתר וע"ז באה הלכה דומיא דסוטה דברהי' טמא עי' העדאת עד אחד שנעשה כודאי אבל ברה"ר טהור אף באיכא רגל"ד ולכן ס"ט ברה"ר טהור אף דע"א אומר דנטמא והשני אומר לא נטמא דטהור כדאיתא בפ"ה דטהרות ובסוטה אינו כן אם ע"א אומר נטמאת והשני אומר לא נטמאת הראשון נאמן דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין אחד במקום שנים כדאיתא ברפ"ק דסוטה והיינו מה"ט גופיא דהתורה עשאו כודאי טמא על פיו ולהיפוך ברהי' דטמא שפיר ילפינן אף באיכא חזקת טהרה דהיינו בקינא לה ונסתרה דליכא רגל"ד וכיון דליכא רגל"ד שפיר יש לה חזקת טהרה ומעתה נשמע דברה"ר טהור אף באיכא רגל"ד דהיינו אפי' בספק המצוי ולפי"ז דנהי דלאביי לא יליף ס"ט ברה"ר מסוטה רק אדרבה ס"ט ברהי' דלהחמיר ילפינן מסוטה אף דהו' ספק הבא במקרה וכמוש"כ הרשב"א אבל בהא הו' ס"ל לאביי ג"כ דבס"ט דרה"ר טהור אף דמצוי ואפי' באיכא רגל"ד ובספק מים מגולים אסורים א"כ נשמע דשאני ספק איסור דמתירין אפי' במצוי לאיסורא ע"כ דספק הבא במקרה אף במצוי לא חיישינן לא כדס"ד דפשיטא דחיישינן לנקבים בריאה רק דלא חיישינן במקום כנקיב אלא דל"ח כלל אף במצוי לאיסורא וכסברת רשב"א דלקמן דאף דמצוי נקבים בריאה אזלינן לקולא וא"כ ל"ק מציפור המנקר דשם שפיר חיישינן שמא נקב ורבא דחי התם מסוטה ילפינן דהיינו הא דברה"ר טהור באמת אפי' במצוי זה גופא רק מסוטה ילפינן דהיינו מס' טומאה שלאחר סתירה דאיכא רגל"ד אפ"ה רק בסוטה להחמיר דברהי' טמא אין צריך לילף מסוטה דזה ידעינן מסברא דאיסורא לחומרא ואפי' היכא דאיכא חזקת היתר כיון דאיכא רגל"ד עי' הרגל"ד אזלא חזקת היתר ואזלינן לחומרא כיון דמצוי ושוב אמרינן דחיישינן שבמקום נקב נקב כמו דחיישינן בשחיטה וכן בברייתא דציפור דאמרינן דבמקום נקב כנקיב והא דילפינן ס"ט ברהי' היינו בליכא רגל"ד דאינו מצוי ושפיר נשמע לרבא מסוטה תרווייהו ס"ט ברה"ר וס"ט ברהי' ומיושב קו' הנ"ל ודו"ק.
א"ל אביי ולא שאני לך בין איסורא לסכנתא והא ספק טומאה ברה"ר ספק טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין ותמה רשב"א מאי ס"ד דאביי לדמות לס"ט ברה"ר אדרבה נדמוי' לס"ט ברהי' ובאיסורין הא ליכא לחלק בין רה"ר לרהי' ותי' דאביי ס"ל דס"ט ברהי' דטמא הלכתא גמירי לה מסוטה וגזה"כ הוא דמדינא הו' לי' למימר העמד דבר על חזקתו וחזקתו טהור וס"ט ברה"ר אוקמוה אדינא ולכן גבי איסור יש לדמותו לס"ט ברה"ר ורבא משני דס"ט ברה"ר מסוטה גמרינן לה דהלכתא גמירי לה והוקשה שוב א"כ אטו לית לי' לרבא דאזלינן בתר חזקת טהרה דצריך הלכתא לטהר ברה"ר ולכן תי' דלעולם איירי בליכא חזקת טהרה וחזקת היתר ואפ"ה הו' סובר אביי דמדינא שרי משום דהו' ספק הבא במקרה ובספק הבא בתולדה אזלינן לחומרא ולכן שפיר דחי רבא דהלכתא גמירי לה דטהור אף בליכא חזקת טהרה, שוב הקשה רשב"א הא דפריך ר"ש משרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת ע"ג ככרות ספק נגע או לא נגע ספקו טהור אפי' ברהי' ורבא דחי דהלכתא גמירי לה יקשה דקארי מה קארי דהא מ"ש ככרות משאר ס"ט ברהי' אעכ"ח משום דאין בו דעת לשאול א"כ מאי ס"ד לדמוי' לאיסורין ותי' דרב שימי סובר כיון דלרבא ס"ט ברה"ר ילפינן לטהר מסוטה אבל ס"ט ברה"י לדידי' מדינא אסור בדבר שבטלה חזקתו דאיתרע חזקה משום דבספק הבא במקרה ג"כ לחומרא א"כ ככרות ברהי' אמאי טהורות דהא נפקא להו מחזקת טהרה כיון שחולדה מהלכת עליהן בשלמא לאביי דסובר דס"ט ברה"י הוא דילפינן מסוטה ניחא דבאין בו דעת לישאול לא דמי לסוטה וקם אדינא דטהור ע"ז משני אנא נמי רהי' מסוטה גמירי לה דלחומרא וע"כ שפיר באין בו דעת לישאל טהור, ולי נראה ליישב קו' הרשב"א באופן אחר דהנה בחידושי חס"ו הוסיף להקשות דהא כיון דטומאה ברה"ר ביש בו דעת לישאל דאפשר בטהרה במקוה דזילי טבילו ואפ"ה להקל עכ"ח משום דילפינן לה מסוטה א"כ גם באין בו דעת לישאל דאין לו טהרה במקוה כהך דככרות ברה"י רק לכך לקולא דילפינן לה מסוטה, ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ב"ה אה"ט כתב דלכך ס"ט ברה"ר טהור אפי' מדרבנן דמצינו ציבור עושין בטומאה והוא מירושלמי פ' כשם וטעם זה תמוהא ובתוי"ט פ"ד דטהרות משנה י"א תמה למה צריך להאי טעמא ונראה דהנה באמת יש סברא להחמיר בס"ט ברה"ר משום דאמרינן זילי טבולו בנהרא [כדאמרינן בישל"ם בספק לחומרא עצל"ח פסחים י"ד שכ' סברא זו מהך דע"ז] אך הדבר ניחא דהנה מצינו ציבור עושין פסח בטומאה ואמרינן בפסחים ס"ט דיחיד טמא פטור מכרת וערל כשלא מל חייב כרת דבטומאה כיון דבציבור עושין הפסח ולא אמרינן להו זילו טבילו ביחיד נמי פטור אבל בערלים כיון דגם בציבור לא נדחה ואמרינן זילו מהלי נפשייכו ע"כ היחיד חייב כרת ולפי"ז היינו קולא דעושין הפסח דלא אמרינן זילו טבילו וזה"כ של ירושלמי דאין לומר להחמיר בס"ט ברה"ר מדרבנן משום דזילו טבילו דהא עושין פסח בטומאה וכיון דחזינן דבציבור לא אמרינן האי סברא זילו טבולו בנהרא ה"נ מה"ט ס"ט ברה"ר טהור ולא מחמרינן מטעם דזילו טבולו משום דמוכח דברבים לא אמרינן כן [ויותר יש להסביר הדבר דהנה דעת הרמב"ם בסה"מ דמ"ע לטמא שיטבול ודעת הרמב"ן דלא חשוב זה למ"ע ורשאי לעמוד בטומאתו והנה זה אי נימא דיש להחמיר מטעם הסברא דיש לו טהרה במקוה דזילי טבולו בנהרא יש לומר דתליא אי אמרינן כשיטת הרמב"ם דמ"ע לטמא שיטבול עצמו שפיר יש סברא להחמיר ג"כ מה"ט דאמרינן זילו טבילו דהא אי נטמא אותו לא מפסידין כלום דבודאי יטבול ויקיים המצוה בזה ושפיר יש להחמיר מהא"ט כדאמרינן נדרים נ"ט כיון דמצוה לאיתשילו הו' דשיל"מ אבל אי לא הו' מצוה א"כ אי נטמא אותו מספק והוא אין מחוייב לטהר עצמו א"כ מונעין אותו מאכילת קדשים ע"כ אין להחמיר משום זה דיש לו טהרה במקוה והנה מדאמרינן בציבור דעושין בטומאה ואין חייבין לטבול דלא אמרינן זילו טבולו בהרא ע"כ נשמע מזה דלא כרמב"ם דאין חייב לטבול ולא הו' מ"ע לטבול וע"כ ממילא אין להחמיר בספק] ולפי"ז ברה"י שפיר יש סברא לטמא בס' משום דאמרינן זילו טבילו אבל ברה"ר דמצינו בציבור דלא אמרינן זילו טבולו ע"כ מהא"ט יש להקל ברה"ר והנה כל זה ניחא אי מדינא ספק מותר באיסורין אז יש סברא לומר דברהי' טמא משום זילו טבילו בנהרא וברה"ר דליכא סברא זו יש להקל אף מדרבנן [ועיי' פנ"י שכ' לתרץ קושיות רשב"א דאביי הכי קאמר דס"ט ברה"ר טהור ואפי' מדרבנן לא מחמרינן ומוכח דעכ"ח משום חזקה לא מחמרינן אפי' מדרבנן א"כ גם באיסורין אזלינן לקולא ולפמש"כ ניחא יותר דהי' לנו להחמיר מדרבנן ונימא זילו טבולו בנהרא ואפ"ה לא מחמרינן מוכח דגם באיסורין להקל] ומעתה מיושב קו' הרשב"א שהוקשה מאי מייתי ראי מס"ט בר"ה ולא מייתי ראי' מס"ט ברהי' ולפמש"כ ניחא די"ל ברהי' היינו טעמא דלחומרא דאמרינן זילו טבולו אבל ברה"ר לא אמרינן זילו טבולו דהא עושין פסח בטומאה וכ"ז אי באיסור מצד הדין להקל אבל אי באיסורין להחמיר כרבא דמדמי לסכנתא א"כ אמאי ס"ט ברה"ר לקולא ורבא דחי דמסוטה ילפינן בס"ט להקל וע"כ אפי' מדרבנן לא אזלינן להחמיר משום זילו טבולו דמצינו דבציבור ל"ש לומר כן והא דברהי' להחמיר אין משום זילו טבילו אלא מדינא להחמיר כמו בכל איסורין ורק הא דילפינן מסוטה ברהי' דהיינו דעשאו כודאי טמא היינו דאי משום טעמא דס' איסור להחמיר לא הו' כודאי טמא אבל משום דזילו טבילו הו' כודאי טומאה אבל לא מהאי טעמא בלחוד דאי רק מה"ט לא הו' אלא ס"ט אבל מסוטה ילפינן זה גופא דברהי' הו' ודאי.
ע"ז בא רב שימי להוכיח משרץ בפי החולדה דמטהרין והיינו דמוכח מכאן כאביי דהא בס"ט ברה"י טמא היינו משום דאמרינן זילו טבולו שוב ילפינן מסוטה דהו' כודאי טמא ולכן באין בו דעת לישאל כגון בככר דל"ש זילו טבולו לא ילפינן לה מסוטה דרק בספק טומאה ביש בו דעת לישאל דמספק עכ"פ טמא מטעם זילו טבולו שוב ילפינן מסוטה דהו' ודאי ורבא דחי דזה ילפינן מסוטה להקל דאין בו דעת לישאל דהיינו דמספק הו' טמא אפי' אי ליכא טעם זילו טבילו ומסוטה ילפינן להקל ודו"ק.
וניחא בזה קו' התוס' שהקשו ממנ"פ אי בסוטה יש חזקת טהרה ולכן ברה"י טמא אפי' ביש חזקת טהרה א"כ מנ"ל ס"ט ברה"ר דטהור באין לו חזקת טהרה ולהנ"ל א"ש דיש לומר באמת בסוטה ליכא חזקת טהרה דהא נסתרה כמוש"כ התוס' אפ"ה שפיר נשמע בס"ט ברה"י דטמא אפי' ביש חזקת טהרה כיון דאיכא סברא זילו טבולו א"כ אזלא החזקת טהרה וכיון דנשמע מסוטה דעכ"פ בליכא חזקת טהרה ספק להחמיר לכך אמרינן גם ביש חזקת טהרה טמא מטעם זילו טבולו בנהרא דעי"ז אזלא החזקה אבל ברה"ר לא שייך לומר דאזלא החזקה מטעם זילו כיון דעושין פסח בטומאה לא שייך בציבור זילו ודו"ק וא"ש.
הנה ביארתי במק"א דחזקה דילפינן מנגע היינו הריעותא שהוחזקה נעשה חזקה כמו שהעלה במגי"ש בזה נראה לפרש על נכון פלוגתא דר"ח ור"ה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה דטעמא דר"ה כשמעתי' ופריך מ"ט דר"ח ומשני הו' ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והנה רש"י פי' בטעמא דסכין פגום דכתיב וזבחתם וזה לא הו' שחיטה רק קריעה ויש להבין מה רצה רש"י בזה ופריך רבא לסיועי' לר"ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אם נתעסק באותו מין טהור ואי לא נתעסק באותו מין לא מהני טבילה הרי דספק מוציא מידי ודאי ומשני הגמרא הרי שחיטה לפניך והרי סכין פגום לפניך סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי התוס' הוקשה אמאי אמרינן הכי דבהמה לא אתרעאי דהא הסכין נמצא פגומה ואמאי לא אמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע כולן טמאות ונימא מקוה איתרעאי ואדם לא איתרע והמפורשים הוקשו אמאי לא פריך רבא לסיועי לר"ה ממקוה שנמדד ותוס' הוקשו עוד אמאי לא פריך כאן מהך דפסחים דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי וכן להיפוך בהך דפסחים אמאי לא פריך מהך דטבל ועלה והנה בגמרא לקמן קאמר רב יוסף הלכתא כר"ה בלא שיבר עצמות הלכתא כר"ח בשיבר עצמות ופריך אח"כ מכדי מתלא תלינן נימא דבמפרקת דאחרונה נפגם ואח"כ מייתא דר"ה שטריף מאי לאו אקמייתא לא אבתרייתא א"ה תיבעי בדיקת חכם דכתוב ושחטתם בזה ומשני ע"א נאמן באיסורין דילפינן מושחט דכל אחד נאמן אשחיטתו ופריך א"ה מעיקרא נמי ומשני לא הוצרך אלא מפני כבודו של חכם ויש לתמוה מאי זה דמשני ע"א נאמן באיסורין הכי לא ידע מזה דע"א נאמן באיסורין רק דס"ד דיליף מקרא דושחטתם בזה לכן צריך בדיקת חכם כפירש"י וא"כ אף דע"א נאמן באיסורין הא קרא כתיב שהצריכו בדיקה והנה רש"י פי' דעתה לית לי' הא דקאמר לעיל מכדי מתלי תלינן לקולא ותמוהא איך הדר בלי טעם מידי דלעיל פסיקא לי דלר"ח תלינן לקולא ועתה הדר מזה בלי שום הכרח והנה יש לדקדק לעיל בלשון רבא דקאמר מתיב רבא לסיועי לר"ה והוא לישנא יתירא כיון דמתיב לר"ח ממילא הו' סייעתא לר"ה דהא בהא תליא ועיי' בח"ס שעמד בזה ונראה ליישב דאנן אמרינן כיון דנשחטה הבהמה א"כ איתרע חזקת איסור שהי' לבהמה בחיי' ונעשה מזה חזקת חדשה כמו שביארתי שנשמע כן מנגע וא"כ ניחא דלרב חסדא אזלינן לקולא דתלינן בעצם מפרקת או בעצמות דהרי שחוטה לפניך דבוודאי אי פגומה לה' כקורע ל"ל דהוחזק שחוטה לפניך דהרי שחיטתו בספק אבל כיון דקורע עם סכין פגום ולא הו' שחוטה ובאמת אין אנו רואין ריעותא בשחיטה א"כ נעשה חזקה חדשה וכ"כ במהרש"א לקמן ע"ב סברא זו ממש דהרי שחיטה לפניך הוא חזקת שחיטה והנה ר"ה דקאמר עד שיודע לך במה נשחטה נראה כונתו דלא תימא כאן שנשחטה א"כ אזלא החזקה ונולד חזקה חדשה דשחוטה לפניך ע"כ קאמר עד שיודע לך במה נשחטה משום דבאמת לית לי' לר"ה האי סברא דחזקה כזו ילפינן רק מנגע והוא סובר כרב אחא בר יעקב דלא יליף מנגע וחזקות ידעינן מהללמ"ס וא"כ שפיר קאמר עד שיודע לך במה נשחטה לאפוקי בסכין פגומה דל"א הרי שחוטה לפניך ואמנם ר"ח לית לי' האי עד שיודע לך במה נשחטה דהא כאן דנשחטה יש כאן חזקה חדשה ואמרינן הרי שחוטה לפניך כדמסיק אח"כ רק בתחלה הו' ס"ל דסגי בטעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי ואין צריך לומר דאיכא חזקה חדשה וע"כ מתיב רבא לסיועי לר"ה מטבל ועלה דלכאו' בטבל ועלה ג"כ יש לנו לומר דנולד חזקה חדשה דהרי טבל לפניך וא"כ יש סיועי לר"ה דלא אמרינן האי סברא דחזקה חדשה וקשיא גם לר"ח דלא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ומשני הרי שחוטה לפניך וכיון דחזינן דשחוטה א"כ יש כאן חזקה חדשה משא"כ בטבילה ליכא למימר דנתהוה חזקה חדשה דהא אין ניכר שטבל ל"ל דנולד חזקה חדשה ואמנם זה שייך אי אמרינן דסכין פגום ל"ה מ"ה שחיטה רק דעושה נקב אמרינן הרי שחיטה לפניך והו' חזקה חדשה כיון דאין אנו רואין שום ריעותא בשחיטה אמנם אי ר"ח אית לי' ושחטתם בזה א"כ הו' מ"ה שחיטה ל"ל הרי שחוטה לפניך דהא אי הו' פגום אין כאן שחיטה והו' שחיטתו בפסול וספק בשחיטה א"כ ליכא חזקה חדשה דע"ז אנו דנין דזה השחיטה אף שהוא שחיטה מ"מ לא מועיל השחיטה ועכ"ח טעמא דידי משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ואז הו' קשיא לר"ח אבל סיועי לר"ה ליכא דהא אמרינן דהו' כנקב יש כאן חזקה חדשה דנשחטה לפניך דהא אין אנו רואין שום ריעותא בשחיטה ובטבל ועלה שאני דשם לא מינכר מידי שטבל וליכא שום חזקה חדשה ואיכא שפיר נפקותא דקשיא לר"ח אבל מ"מ ליכא סייעתא לר"ה.
ומעתה יפורש הסוגיא כולה דקאמר בשלמא ר"ה כשמעתי' אלא ר"ח מ"ט ולכאורה כיון דלית לי' דאזלינן בתר חזקא ממילא ניחא דר"ח ומאי קאמר אלא ר"ח מ"ט ואין לומר משום דבחזקת איסור לכ"ע אית לי' א"כ קשה מאי קאמר אין ספק מוציא מידי ודאי דהא כיון דבחזקת איסור עומדת בוודאי אזלי' לחומרא בספק וליכא למימר אין ספק מוציא מידי ודאי לאפוקי מחזקת איסור אבל להנ"ל ניחא דהנה בהאי דבחזקת איסור עומדת דעת רש"י משום חזקת א"ז ותוס' בשבועות דף כ"ד פליגי בזה אבל רשב"א בשמעתין כתב משום דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה או נבילה [ובשמן רוקח כתב דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור מפרכסת עחס"ו בסוגיא דרוב] ולפי"ז י"ל אי הו' חזקת איסור אינו זבוח א"כ לא מהני באמת הטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי הא עכ"פ בחזק"א עומדת רק אי אמרינן משום מחזיקין מאיסור לאיסור א"ז שפיר יש לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ולא מחזיקין כהאי גוונא במקום דהו' מאיסור לאיסור והנה ר"ח דקאמר לקמן וצריך בדיקה לחכם דכתיב ושחטתם בזה א"כ הו' מהלכות שחיטה מה שצריך בדיקה ושייך שפיר חזקת אא"ז וא"כ גם ר"ח אית לי' דר"ה ע"כ שפיר פריך מ"ט דר"ח דהא סובר ג"כ כר"ה בזה ומשני אין ספק מוציא מידי ודאי דעכ"ח באמת לית לי' לדר"ה לגמרי דר"ה סובר משום דבחזקת איסור א"ז עומדת ולדר"ח הטעם משום דמחזיקין מאיסור לאיסור וע"כ בכהא"ג במקום דאין ספק מוציא מידי ודאי לא אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור.
אמנם לטעמא דר"ח דסובר דיליף מקרא דושחטתם בזה דהו' מהלכות שחיטה א"כ איכא איסור א"ז צריך טעמא לר"ח דמכשיר צריך לומר כמסקנת הגמרא אח"כ משום דהרי שחיטה לפניך והיינו כסברתי דילפינן מנגע דכהא"ג מחזיקין בחזקה חדשה דהרי שחיטה לפניך וכמוש"כ במהרש"א לקמן ע"ב ור"ה לית לי' חזקה זו דסובר כר"א בר יעקב דילפינן חזקה מהללמ"ס כמוש"כ לעיל.
וע"ז קאמר מתיב רבא לסיוע לר"ה משום דיש כאן שתי סברות דיש לומר דאיכא תיובתא לר"ח ואפ"ה אין ראי' לר"ה משום דאי אמרינן הטעם דסכין פגומה משום דלא הו' שחיטה אלא קריעה ומונקב נקב ולא הו' רק טריפה ויש להכשיר אפי' לר"ה כשנישבר בה עצמות דהא אין כאן חזקת איסור א"ז דלא הו' אלא טריפה ונהי דמחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ כהא"ג במקום ספק וודאי לא מחזיקין מאיסור לאיסור ואין ראי' מהא דטבל ועלה ורק לר"ח קשיא דהא י"ל דילפינן מקרא דושחטתם בזה בדיקת סכין והו' מהלכות שחיטה א"כ הו' בחזקת איסור וקשה מטבל ועלה דמוכח דכהא"ג אין ספק מוציא מידי וודאי דשם הו' בחזקת טומאה והכא נמי הו' בחזקת איסור א"ז אבל סיוע אין לר"ה משום די"ל דלר"ה איסור דבדיקת סכין רק משום שמא ניקב ולא הו' מהלכות שחיטה אין כאן בזה חזקת איסור רק אי אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור אמה"ח לאיסור טריפה כמוש"כ הרשב"א א"כ בכה"ג שפיר יש לומר דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון דלא הו' חזקת איסור אחת וא"כ לכאו' אין ראי' לר"ה אף דאקשה לר"ח ע"כ ברר דבריו וקאמר מתיב רבא לסיוע לר"ה דפשיטא לי' לרבא דטעמא דר"ה הוא משום דבחזקת א"ז עומד דהא מדקאמר עד שיודע לך במה נשחטה אתי לאשמעינן דלא תימא דכהאי גוונא בנמצא סכין פגומה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי משום דכל החשש רק משום נקב ולא הו' רק טריפה ואין כאן חזקת איסור א"ז ממש רק מטעם מחזיקין מאיסור לאיסור ואמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי לא תימא הכי אלא הו' וודאי בחזקת א"ז דהוא ג"כ ס"ל דזה דהו' כאינו זבוח דהסכין קורע כפירש"י ובקרא כתיב וזבחת וזה לא הו' זביחה א"כ שוב הו' ג"כ סייעתא לר"ה, ובזה מיושב קו' התוס' אמאי לא מייתי הך דטבל ועלה שם בפסחים והך דחבר כאן דלפמש"כ ניחא דמהך דחבר רק הו' קושיא לר"ח אבל לא הו' סיוע לר"ה משום די"ל דוקא שם הו' חזקה אחת אבל הכא הו' חזקה חדשה דהרי כבר נשחטה והרי שחוטה לפניך ולכן מייתי מטבל ועלה דאיכא ג"כ חזקה חדשה שהרי כבר טבל ושם בפסחים לא מייתי מטבל ועלה משום די"ל דנגד חזק"א וחזקת טומאה לא אמרינן דספק מוציא מידי וודאי כיון דהו' נגד חזקה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בבירור והנה ע"ז משני הש"ס דהרי שחיטה לפניך והכונה דעתה מחדש לו דלא דמי לטבל ועלה דשם בטבילה ליכא למימר נעשה חזקה חדשה דאין הטבילה דבר הניכר שנוכל לעשות מזה חזקה אבל בשחיטה דהו' מעשה חדשה שפיר אמרינן דאיכא כאן חזקה חדשה ולפי"ז מיושב קו' התוס' דל"ש לומר הרי טבל לפניך ונעשה חזקה חדשה דאין הטבילה דבר הניכר ואפי' לס' דלא ידע משנוייא דהרי שחיטה לפניך ידע ג"כ דל"ש להקשות ממקוה שנמדד דגם מזה לא הו' רק קשיא לר"ח אבל לא הו' ראי' לרב הונא משום דידע דאיכא כאן חזקה חדשה דהרי נשחטה כבר ובמקוה שנמדד הא ל"ל כלל חזקה חדשה דהא לא ידעינן כלל אי טבל במקוה כשירה דלא הוחסרה ולכך רק מטבל ועלה פריך שפיר דאיכא ג"כ עכ"פ חזקה חדשה דהא טבל שפיר אלא שדבר אחר גרם שנמצא חציצה.
והנה אח"כ קאמר הלכה כר"ח בשיבר עצמות וקאמר מכדי מתלי תלינן ניחוש שבמפרקת קמייתא דהיינו דס"ל עתה כסתם גמרא דלקמן דף י"ח דפגום רק נקב עושה אבל לא הו' מהלכות שחיטה וליכא חזקת איסור אינו זבוח ולית לי' מחזיקין מאיסור לאיסור טריפה ע"כ תולין לקולא דלא הו' נגד חזקת איסור א"ז רק אח"ז מייתא דרב כהנא דטריף והצריך בדיקה בין כל חדא מאי לאו לאכשורי קמייתא לא לאכשורי בתרייתא ופריך אי הכי תיבעי בדיקת חכם ופירש"י דכתיב ושחטתם בזה הכוונה דעתה ס"ל דצריך בדיקה משום דהו' מהלכות שחיטה א"כ איכא איסור אינו זבוח ובחזקת א"ז מוקמינן לה א"כ תיבעי בדיקת חכם דהא כיון דאיכא חזקת א"ז א"כ אין ע"א נאמן נגד איתחזק איסורא והיינו דפירש"י דעתה לית לי' דתולין לקולא כאן דהא מעיקרא הו' ס"ל פגימה מטעם נקב וליכא חזקת א"ז לכך שפיר מצינו לילך לקולא אבל עתה לר"ח גופי' קאי דס"ל מושחטתם בזה א"כ שייך להלכות שחיטה ואיכא חזקת איסור א"ז ולא מצינן למימר דתולין לקולא ומשני ע"א נאמן באיסורין ופירש"י דילפינן מושחט דכל אחד נאמן על שחיטתו וע"כ מטעם דהו' בידו כפירש"י בריש גיטין ונאמן אף באתחזק איסורא ע"ז פריך א"כ מעיקרא נמי דהיינו דכיון דאמרת דהו' מטעם בידו א"כ אף דהו' מהלכות שחיטה דילפינן מושחטתם בזה ג"כ לא ליצטרך דכל אחד נאמן מטעם בידו ומשני דבאמת רק מפני כבודו של חכם דאף לר"ח דהו' מהלכות שחיטה אפ"ה לא הו' רק מפני כבודו של חכם ודו"ק היטב.
עוד נראה ליישב קו' התוס' שהקשו אמאי לא מייתא הך דפסחים דחבר שמת דספק מוציא מידי ודאי וכן הך דהטילה נפל לבור דספק מוציא מידי ודאי וכן למה לא מייתי הך דטבל ועלה שם בפסחים עוד הקשו תוס' דהא רבא בנדה מחלק בין חפף סמוך לטבילה וכאן בברייתא לא מחלק עוד הקשו דקאמר הכא ודאי טבל והא כיון דעלה אנו דנין אם הי' עליו בשעת טבילה א"כ ל"ש ודאי טבל ובח"ס תמה דהו' לי' למימר הכא ודאי נתעסק באותו מין כמו דאמר עצם ודאי פוגם עוד הקשו דאכתי קשה ממקוה שנמדד ומה שתי' בתוס' הקשה הפני' עכ"פ וקשה לס"ד אמאי לא פריך רבא ממקוה שנמדד ונמצא חסר והנה לקמן מסיק הגמרא דר"ח מכשיר אפי' בלא שיבר עצמות משום דאימור במפרקת נפגם ומייתא מדרב יוסף דטריף תריסר חיותא מאי לאו כר"ה לא כר"ח ואיבעית אימא כר"ה דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן ממאי בעצם דקמייתא דילמא בעצם דבתרייתא ואח"כ בדר"כ קאמר דאתיא כדרב חסדא דמצריך בדיקה להתיר בתרייתא ותמה רשב"א הא כבר דחי לעיל מכדי מתלי תלינן מנ"ל דבמפרקת דקמייתא דילמא במפרקת דבתרייתא ועוד הקשה לשיטת רש"י דנראה דמפרש דבודאי נגע איירא ומפרקת ודאי פוגם יותר מעור א"כ מאי קאמר מכדי מתלי תלינן כיון דידעינן דודאי נגע במפרקת דקמייתא גם דקדקו דקאמר מתיב רבא לסיוע לר"ה ואמאי לא קאמר מתיב לר"ח וממילא קיימא הך דרב הונא עיי' לב ארי' וח"ס בח"י.
ונראה ליישב דהנה הרמב"ן הוקשה דלכאו' משמע דר"ה פוסל רק בנמצא סכין פגומה אבל בנאבד לא פליג וא"כ מאי קאמר ר"ה כשמעתא דהא לפי שמעתי' דידי' אפי' לא נמצאת פגימה פסולה דהא קאמר בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה משמע עד שיתברר שהסכין אין פגום ונראה ליישב דהנה ר"ה קאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה לאשמעינן דאפי' נמצאת ריעותא ומעתה לפי"ז הא דקאמר ברישא עד שיודע לך במה נשחטה היינו ג"כ בנמצאת ריעותא וא"כ נשמע ממילא מדר"ה דרק בנמצא ריעותא בסכין פוסל אכן בנאבד הסכין ואין יכול לבדוק לא בעינן עד שיודע לך במה נשחטה דהא בבא זאב ונטל בני מעיים קאי אף אריאה דבעי בדיקה משום דמצוי נקבים כמוש"כ אפ"ה אי נאבד או אפי' נמצאת ריעותא שבא זאב ונטל הריאה הרי הוא בחזקת היתר ממילא נשמע דרישא דנשחטה בחזקת איסור עומדת קאי אי נמצאת ריעותא בסכין דאי אמרינן כיון דצריך בדיקה אף אי לא נמצאת פגימה רק נאבדה הרי הוא בחזקת איסור א"כ בריאה דג"כ צריך בדיקה א"כ בנאבד הריאה ג"כ לא שייך לומר דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה דהא אדרבה כיון דצריך בדיקה אי נאבד ולא יכול לבדוק יאסר אך י"ל היא הנותנת דחזקת היתר אמרינן אפי' בריאה דצריך בדיקה אי לא בדק שנאבד או שבא זאב ונטלה והחזירה היא בחזקת היתר א"כ ממנה נשמע דברישא דבחזקת איסור עומדת אי נאבדה הסכין ולא בדק בחזקת איסור עומדת אך הדבר ניחא דהא הרשב"א דייק דבנאבדה הריאה כשר מדלא אמר נשחטה הותרה ואמר בחזקת היתר לומר אפי' איתילד ריעותא ואי הי' אמר נשחטה היתרה נשמע דהותרה אפי' נאבד ולא בדוק הריאה כן נמי מה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה היינו דוקא בנמצא ריעותא בסכין דהרישא דומיא דסיפא דכמו דסיפא דנשחטה בחזקת היתר ע"כ לא איירי בנאבד דעל נאבד הו' סגי אי הוה אמר נשחטה הותרה א"כ ברישא דקאמר עד שיודע לך במה נשחטה היינו ג"כ בנמצא ריעותא בסכין דאי נפרש דעד שיודע לך במה נשחטה היינו בסכין שנאבד וע"כ אמר בחזקת איסור אף שיש ספק שנאבד הסכין א"כ גם סיפא שפיר הו' מתפרש דחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה דהיינו בנאבד הריאה דכשר ואין נשמע מיני' דאפי' בנמצא ריעותא דבא זאב ונטל בני מעיים והריאה בכלל והחזירה כשהוא נקובה דכשר דאין לומר א"כ סגי שיאמר נשחטה הותרה דהי' שפיר מוכח דבנאבד כשר דזה רק שייך אי רישא לא איירי בנאבד הסכין וכשר בנאבד א"כ בסיפא דיאמר הותרה נדע שהכוונה כיון שנאבד הריאה הותרה אבל אי ברישא אסור בנאבד אף דליכא ריעותא בסכין א"כ אי יאמר נשחטה הותרה לא נדע בנאבדה הריאה שמדינא צריך בדיקה שיהא כשר וא"כ אמר בחזקת היתר דהיינו אף שנולד ריעותא שנאבד הריאה ואין יכול לבדוק כשר וטעם שבחזקת היתר עומדת.
והנה לפי"ז כמו בסיפא דאמרינן עד שיודע לך במה נטרפה דאתי לאשמעינן כיון דבחזקת היתר ל"א שבמקום נקב כמו כן להיפך ברישא עד שיודע לך במה נשחטה קאי לאסור בנמצאת סכין פגומה ששובר בה עצמות ויש ספק שמא בעור נפגמה וע"י ששיבר בה עצמות רק הוסיף בפגם ובאותו נקב שהי' בסכין חיישינן שבמקום נקב נקב וא"כ לפי"ז שפיר קאמר ר"ה כשמעתי' דהא ר"ה עכ"ח איירי בכהא"ג דוקא שנמצאת פגומה דהא מזה איירי ר"ה בין ברישא ובין בסיפא דהיכא דבחזקת היתר ל"ח שבמקום נקב נקב והיכא דבחזקת איסור חיישינן שבמקום נקב נקב ונתיישב היטב קו' הרמב"ן.
וע"ז קאמר הגמ' שפיר אלא ר"ח מאי טעמא ולכאו' יש להבין כאן דקאמר בשלמא ר"ה כשמעתא ממילא כיון דר"ח לא ס"ל כר"ה מוסבר שפיר טעמא דמתיר אבל לפמש"כ ניחא דהכי קאמר דודאי דר"ח לית לי' דר"ה בהא דקאמר בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה שנשמע דר"ה סובר דחיישינן שמא במקום נקב נקב ואתי והוסיף בפגם זה לית לי' לר"ח ולכך בשיבר בה עצמות דעכ"ח נפגם עי' עצמות רק תאמר שכבר הי' נקב ובמקום נקב ופגם קמפגים ואזיל זה לית לי' כיון דלית לי' דר"ה דל"ח לזה אפי' היכא דבחזקת איסור עומדת אבל היכא דלא שובר בה עצמות וא"כ יש רק ספק אי בעור איפגם או במפרקת איפגם א"כ כיון דעכ"פ בגוף הדין דר"ה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת לא פליג א"כ כיון דיש ספק אי בעור איפגם א"כ מ"ט דר"ח דמכשיר ע"ז משני עצם ודאי פוגם והיינו כמוש"כ הרשב"א דלשון עצם משמע עצם מפרקת דלא קאמר עצמות ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מיד ודאי ותמה הרשב"א והרז"ה דהא לא שייך בכהא"ג אין ספק מוציא מידי ודאי דהא אין הספק מתנגד לודאי דהא שפיר י"ל ע"י עור נפגם וגם ע"י העצם נפגם ולפמש"כ ניחא דכיון דהא פשיטא לי' דר"ח לית לי' שמעתי' דר"ה בהא דקאמר דחיישינן שמא במקום נקב נקב היכא דהוא בחזקת איסור וא"כ כיון דעצם ודאי פוגם א"כ יש כאן ספק אי נפגם בעור ונגד זה הספק הא הסכין בחזקתו דהא ליכא ריעותא כלל והו' כנאבד הסכין דל"ח שנפגם בעור דמה שאנו רואים ריעותא בסכין אין ריעותא להחזיק החשש שהפגם נעשה בעור השחיטה כיון דאנו תולין דהפגימה נעשה בודאי בעצם א"כ ממנ"פ אי באת לומר דהי' כבר נקב בסכין ע"י העור א"כ תצטרך לומר שבמקום נקב נקב והא למאן דלית לי' דר"ה לא חיישינן להא אף היכא דהוא בחזקת איסור דלגבי חשש זה ליכא ריעותא בסכין וא"כ מהיכא תיתי נוציא הסכין מחזקתו דהריעותא שאנו רואים הא אנו תולים דבעצם ודאי פוגם ורק מאי אמרת דרק בעור נפגם ולא נתלה כלל במצוי שגם במפרקת א"כ שוב הספק סותר לודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ומיושב היטב קו' הרשב"א ודו"ק היטב.
ובזה נכון לשון דר"ח שמא בעצם נפגמה והא אנן אמרינן עצם ודאי פוגם ולפמש"כ ניחא דאי אנן מסופקין שמא נפגמה קצת קודם שחיטה בעור ואח"כ ניתוסף פגם אז שייך עצם ודאי פוגם אבל כיון דלר"ח הספק שמא כלו נפגמה בעור רק משום דאין ספק מוציא מידי ודאי תלינן יותר בעצם א"כ ל"ש לומר לר"ח דכשירה דודאי בעצם נפגם דהא למ"ד דספק מוציא מידי ודאי תלינן שהכל נפגם בעור ע"כ שפיר נקיט שמא בעצם נפגם דלר"ה דהספק שמא מקצת הפגם הו' בעור אז שפיר אמרינן עצם ודאי פוגם אלא דחיישינן שמא הי' פגם כ"ד מעור ול"ש אין ספק מוציא מיד ודאי דאין הספק סותר לודאי כקו' הרשב"א ולכן נקיט לר"ח שמא בעצם נפגמה לומר דלדידי' אף דיש ספק שכלו נפגם בעור וא"כ לא נפגם ודאי בעצם אפ"ה כשירה משום דאין ספק מוציא מידי ודאי דהיינו דעכ"פ נגד הספק הו' זה ודאי כיון דמצוי יותר לתלות בעצם ודו"ק היטב.
ע"ז פריך רבא מברייתא דטבל ועלה דהא גם שם ודאי טבל דהיינו דהא יש כאן חשש שמלבד שמה שנמצא עליו מאותו מין שנתעסק בו אחר הטבילה הי' כבר עלי' מעט מתחילה קודם שנתעסק באותו מין דהא כיון שלא יכול לומר ברי לי שלא הי' מתחילה עליו דבר החוצץ א"כ יש ספק שמא הי' עליו כבר מקצת מזה המין ועתה שנתעסק באותו מין נדבק בו עוד יותר מזה המין על כן לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא הי' עליו שום חציצה דהיינו כגון בחפף סמוך לטבילה א"כ נשמע דאף דבודאי אנו תולין שנדבק בו ממה שעסק בו אחר הטבילה אבל הא יש חשש שמא הי' עליו מעט מזה המין חוץ מזה שנדבק בו לאחר הטבילה דאף דבלא נמצא כלל לא חיישינן אם לא בדק אחר הטבילה כמוש"כ הרשב"א היינו בליכא ריעותא אבל בנמצא דבר חוצץ ויש ריעותא אנו חוששין שמא הי' עליו מקצת מזה החציצה כבר קודם שטבל א"כ הה"ד בנמצאת פגומה דבודאי תולין שנפגמה בשיבר זה עצמות אפ"ה אנו חוששין שמא כבר הי' פגם כ"ד ע"י עור והו' סייעתא לר"ה אבל לדידך דסברת דלית לך שמעתתא דר"ה ולא חיישינן שמא במקום נקב נקב והוסיף בפגם א"כ ה"נ כיון שבודאי טבל דהא כיון שעסק באותו מין אנו תולין לכ"ע שנדבק בו מאותו מין לאחר שטבל א"כ הו' רק ספק אי הו' עליו קודם טבילה ג"כ מאותו מין ולגבי זה הספק הא ליכא ריעותא לפנינו כלל א"כ הו' טבל ודאי וספק אי הו' עליו מקצת מזה המין קודם שטבל אפ"ה אמרינן דלא עלתה לו טבילה ונשמע דספק מוציא מידי ודאי א"כ הו' סיועתא לר"ה וניחא דנקט הכא ודאי טבל דלר"ה צריך למינקט ודאי טבל דהא ליכא לר"ה ריעותא כלל אפ"ה חיישינן ולא עלתה לו טבילה אבל לר"ח עכ"פ נשמע שחיישינן שהי' עליו הכל קודם וקשיא לר"ח דס"ל דלח' שנפגם קודם רק תולין שהכל נעשה אחר השחיטה ה"נ יש לתלות שנדבק אחר טבילה כשעסק באותו מין ולר"ח הקי' מכח ודאי עסק באותו מין וא"ש קו' הח"ס ודו"ק.
ומעתה לא קשה קושיות התוס' דמהך דפסחים לא הו' מצי להקשות רק אדין דספק מוציא מידי ודאי אבל אגוף טעמא דר"ה ור"ח דפליגי אי אמרינן במקום נקב נקב וא"כ לא הו' סייעתא לר"ה רק קשיא לר"ח ע"כ לא מייתינן הך דפסחים כאן וא"ש דו"ק.
והנה כל זה לפי מה דפריך אלא ר"ח מ"ט דפשיטא לי' דלא פליג אעיקר דינא דר"ה דבהמה בחזקת איסור עומדת וצריך לשנוי' אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ עכ"ח צריך לומר דעצם ודאי פוגם וא"כ ע"כ אמרינן כפירש"י דבודאי נגע איירי בעצם מפרקת ושהוא ודאי פוגם וכמו שהקשה באמת הרשב"א לשיטת דפליגי אפירש"י וסובר דאיירי בספק נגע והוצרך לפרש דהך דאין ספק מוציא מידי ודאי קאי אודאי שחט ולא אסכין אמנם אי נאמר דרב חסדא באמת פליג אגוף הדין דבחזקת איסור עומדת דלית לי' דמחזיקין מאיסור לאיסור אז שפיר נוכל לפרש דר"ח סובר אף בספק נגע ג"כ מותר דתלינן לקולא וא"כ לפי"ז ניחא הא דמסיק לבסוף אליבא דר"י דטריף היינו כר"ה דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן לקולא איסור בעצם מפרקת דבתרייתא איפגם דאזלינן לקולא משום דלית לי' בחזקת איסור עומדת שפיר אזלינן לקולא משום דהוי ספק הבא במקרה וכמוש"כ הרשב"א לעיל אבל בדרב כהנא מסיק דמצריך בדיקה היינו כר"ח ולאכשורי משום דקאי משום דקאי כסברא דלעיל דר"ח לא פליג אגוף הדין דבחזקת איסור עומד ורק טעמא משום דספק מוציא מידי ודאי ולפי"ז ע"כ איירי ר"ח בו דאי נגע בעצם מפרקת ועצם ודאי פוגם ולא שייך לומר מכדי מתלי תלינן לקולא כיון דבודאי נגע כקו' הרשב"א וא"כ עכ"ח רק לאכשורי בתרייתא קאמר רב כהנא דצריך בדיקה וא"כ נתיישב קו' הרשב"א דהוקשה דלעיל דחי דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן ועתה שוב חזר דלא מכשירין רק קמייתא דלפמש"כ ניחא דכיון דבריש שמעתין הו' פשיטא לי' דר"ח לא פליג אר"ה אגוף הדין דבחזקת איסור עומד א"כ עכ"ח איירי בודאי נגע לא שייך לומר דנתלי לקולא דבבתרייתא אפגום כיון דאיירי בידעינן שודאי נגע בקמייתא ורק לעיל רצה לדחות דרי' כר"ה משום כיון דאפשר לומר דר"ח פליג אגוף הדין דבחזקת איסור עומד א"כ לא איירי בודאי נגע רק שתלינן שנגע א"כ נוכל לתלות לקולא דבבתרייתא אפגום ודו"ק.
ובמה שכתבתי יש ליישב דברי הרמב"ם שפסק נמצאת הסכין פגומה הו' ספק נבילה ותמהו מ"ש ממקוה שנמדד דאמרינן דתרתי לריעותא הו' ודאי וה"נ איכא חזקת איסור והרי סכין פגום לפניך ולפמש"כ ניחא כיון דטעמא דר"ה משום דבמקום נקב נקב הוה ותלינן שהי' פגום ועתה נתוסף פגם דאי לא תימא הכי רק שתאמר שהכל נעשה קודם השחיטה שוב שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דהא סותר הספק לודאי ועכ"ח רק ספק הוה דלא דמי למקוה דאמרינן דהכל נחסר קודם שטבל ע"כ שפיר הו' ודאי טמא אבל כאן דעכ"פ גם עתה נעשה פגם רק שתאמר שכבר הי' פגם ובמקום פגם נתוסף עוד פגם ע"כ הו' רק ס' נבילה.
הנה התוס' חולין י' הקשו גם גבי מקוה נאמר מקוה איתרעאי אדם לא איתרעאי ונראה דהנה ידוע שיטת מהרי"ט בתשובה וכן בחידושיו בקידושין דף ה' דחזקה דאיתרעאי לא הו' חזקה אמנם העלה שם דזה דוקא בספק קרוב לה דעכ"פ איתרעאי החזקת פנו"י אבל אי הספק בזמן ל"ח איתרע החזקה דהא אמרינן השתא דאיתרע א"כ החזקה שלמפרע לא איתרע וכן בנגע אף אי חסר שנגע ויש כאן ריעותא אבל כיון דנוכל לומר השתא דאיתרעאי א"כ חזקת הנגע לא איתרעאי וע"כ הגברא שנכנס לשם קודם שנחסר טמא מכח החזקה, והנה לפי"ז י"ל דהא צריך תלמוד הא דאמרינן סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי הא עכ"ח הא בהא תליא אך הדבר נכון דאמרינן סכין איתרעאי רק מכאן ולהבא ואין הריעותא דהשתא מרעי לחזקת סכין למפרע דהא נוכל לתלות השתא דאיפגום א"כ ממילא בהמה לא איתרעאי דנשחטה שפיר בסכין קודם שנפגם ולכן אמרינן כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת ולא איתרע החזקת היתר דהרי בהמה שחוטה לפניך ואזיל החזקת איסור דהרי אינה עוד בחי' לכן אמרינן בחזקת היתר עומדת דאין לומר הא אי נשחטה בסכין פגום א"כ הרי עדיין בחזקת איסור עומדת דע"ז אמרינן הא לסכין יש חזקת שלם דמה שנמצא פגום אין מרעי חזקת הסכין למפרע ואין לומר עכ"פ נאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרי סכין פגום לפניך והו' תרתי לריעותא די"ל דלא נוכל לעשות מזה תרתי לריעותא דהרי אף אי הבהמה איסורא עכ"פ הבהמה אינה עוד בחיי' א"כ עכ"ח החזקת איסור דבהמה איתרעאי ולא הו' חזקה להצטרף לתרתי לריעותי' ומיושב קו' התוס' בזה דנימא שם ג"כ מקוה איתרעאי וגברא לא איתרעאי דהא לפמש"כ היינו משום דאמרינן דהסכין שעתה נפגם אין מרעי לחזקת הסכין משא"כ חזקת איסור של הבהמה זה איתרע שפיר א"כ היינו הא דפריך באמת שם בנדה אדרבה אוקי מקוה אחזקתה דהיינו אף דאיתרע דהרי נחסר אבל לא חשוב זה חזקה דאיתרע כיון דתליא בזמן ונוכל לומר עתה דנחסרה משא"כ החזקה דטמא הא טבל לפניך ואיתרע החזקת טמא ע"ז הא משני שפיר התם איכא תרתי לריעותא דהחזקת טמא אף שטבל ואיתרע החזקה מ"מ מצטרף לתרתי לריעותא דהא חסר לפניך א"כ לא יוקשה דהא הכא ליכא תרתי לריעותא דלא נוכל לצרף חזקת איסור של בהמה לסכין פגום לפניך שיהי' תרתי לריעותא כיון דכאן כששחט בסכין פגום לא נוכל לומר שהבהמה עודנה בחיים דהרי עכ"פ אין עוד בחיים א"כ החזקה הראשונה עכ"ח איתרע דאמרינן כיון דאינה בחיי' אדרבה יש כאן חזקת היתר דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת א"כ ל"ש תרתי לריעותא דבטמא שטבל נהי דחזקה איתרעאי אבל עכ"פ ל"ש חזקת היתר אבל כאן הרי שייך חזקת היתר כיון דעכ"פ חזקת איסור הראשונה שהי' בחיי' אזלא דאינה עוד בחיי' ובאתה תחתיו חזקה מחזקת היתר ממילא לא נוכל לצרף עכ"פ אפי' לתרתי לריעותא.
וכן בחביות דפריך שם בנדה ממתני דתנן הי' בודק את החביות להיות מפריש והולך ואח"כ נמצא חומץ ופריך אדרבה אוקמא היין בחזקת שלא החמיץ היינו ג"כ דאף דהחמיץ לפניך אבל לא מקרי חזקה דאיתרע למפרע וכיון דלמפרע לא איתרע וחזקת טבל אתרעאי דעכ"פ הפריש א"כ למה הו' ספק טבל ע"ז משני שפיר ג"כ דהו' תרתי לריעותא דעכ"פ כיון דאין לנו חזקת היתר והרי החמיץ לפניך הו' תרתי לריעותא ומיושב בזה מה דתמהו מאי פריך אדרבא היין בחזקת שלא החמיץ הא עכ"פ לא הו' אלא חזקה נגד חזקה וא"כ שפיר ספק הו' ולפמש"כ ניחא דכיון דחזקת יין לא הו' חזקה דאיתרע וחזקת טבל הו' איתרע לכן הו' לי' למימר דמותר ואמאי ספק הו'.
והנה בנוב"י סי' ס"ה כתב ג"כ לחלק כהא"ג בעירובין בספק הונח לא הו' חזקה דאיתרע דספק אי נעשה כלל המעשה המוציאו מחזקה אבל בטבל ואין ידוע לו באיזה מקוה טבל הו' חזקה דאיתרע דהא עכ"פ טבל בוודאי אלא דספק אי טבל שפיר מקרי חזקה דאיתרע אף דלכאו' לא דמי לתוס' כתובות כ"ג שכתבו דספק קרוב לה וספק קרוב לו הו' חזקה דאיתרע דהא כיון דעכ"פ עשה מעשה הקידושין איתרע שפיר חזקת פנוי' משא"כ בספק אי טבל במקוה כשירה א"כ לא עשה הטמא מעשה המתירו אפ"ה ס"ל לנוב"י דזה מקרי חזקה דאיתרע כיון דאין ספק אי עשה מעשה המתירין דהא עכ"פ טבל רק ספק אי הו' טבילה כשירה הו' שפיר חזקת טמא חזקה דאיתרע ודו"ק].
ועוד יש להוסיף דסברא רבא איכא לחלק דהנה בנמצא סכין פגום אף דנחזיק ריעותא מזמן לזמן ונאמר דקודם שנשחטה כבר הי' הסכין פגום הנה מטעם זה אין הבהמה עדיין אסורה דהא על הבהמה אנו דנין אם נשחטה בסכין במקום הפגימה אף דנחזיק ריעותא למפרע עדיין אין הבהמה אסורה בוודאי דאכתי יש ספק אי נשחטה במקום הפגם ע"כ לא מחזיקין ריעותא מזמן לזמן ואמרינן סכין איתרע בהמה לא איתרע [דלא מסברא אחת אנו באים לאסור דעל הסכין אנו דנין שכבר נפגם ועל בהמה אנו דנין אי נשחטה במקום הפגימה וזהו כדעת רשב"א חולין מ"ו לחלק בין בהמה שנמצאת טריפה דאפ"ה גבינות מותרים ועתב"ש חולין דף י'] אבל בטבל אי מחזיקין ריעותא למפרע אז הטמא שטבל טמא בוודאי וכן החבית טבל וודאי כהאי גוונא מחזיקין מזמן לזמן [וכן מצד סברא אחריתי דעל האדם שטבל ועל המקוה יש לנו רק ספק אחד אי הי' המקוה חסירה כבר בשעה שטבל והיין חומץ בשעה שהפריש] ודו"ק היטב ועמג"א סי' תס"ז סקי"א וטו"ז סקי"ד ובמק"ח שם וראי לדברינו].
עי' ירושלמי פ"ג דעירובין גבי נשרף העירוב ס' מבעוד יום וס' משחשיכה דכשר ואמרינן דמשחשיכה נשרף ופריך מ"ש מנגע בלילה למחר מצאו ומת דטמא למפרע דאזלינן בתר שעת מציאתן ומשני דעירובין דרבנן הנה מוכח מירושלמי דלא לבד לעניין קדשים אזלינן בתר שעת מציאתן ועתוס' נדה דף ד' דרק משום חומרא דקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן, ונראה לפמש"כ הרשב"א גבי גבינות לחלק בין היכא שנוכל לומר דעתה יצאה מחזקתו לא מחזיקין למפרע אבל היכי דלא נוכל לומר דעתה ממש יצאה מחזקתו מחזיקין למפרע וירושלמי איירי בכה"ג שמסתמא לא נוכל לומר שעתה ברגע זו ממש נשרפה א"כ גם בלאו חומרא דקדשים נמי מחזיקין למפרע ע"כ צריך הירושלמי לטעמא דעירובין דרבנן הנה מדברי הירושלמי הנ"ל יש ללמוד נגד דעת הטו"ז בסי' רצ"ז שכ' רק במצאו מת אזלינן בתר שעת מציאתן דהא עומד להשתנות למות ומירושלמי נשמע אפי' בנשרף דלא שייך עומד להשתנות ג"כ אזלינן בתר שעת מציאתן ולדינא עכ"פ יש ללמוד מירושלמי דבדרבנן לא אזלינן בתר שעת מציאתן ומקילין בעירוב וה"נ באבילות דרבנן דאי אזלינן בתר שעת מציאתן פטור מאבילות א"כ מקילין ואמרינן דאזלינן בתר שעת מציאתן.
עוד נראה במה שהקשו התוס' ממקוה דג"כ נימא מקוה איתרעאי אדם לא איתרע נראה לחלק בין הנושאים דכאן דבר הניתר שעומד במקומו ואין צריך לעשות פעולה כדי לבוא לכלל היתר רק המתיר השוחט והסכין הם צריכין לעשות פעולה וכיון דבהניתר שעומד ואין צריך לעשות שום פעולה אין בו ריעותא רק בדבר המתיר אשר צריך לעשות פעולת השחיטה יש ספק אי נעשה בהיתר ובכשרות שפיר אמרינן דנהי דיש ספק בסכין שמא הי' פגום אבל הא בהבהמה שעומד במקומה אין שום ריעותא שפיר אמרינן בהמה לא איתרעאי דהא שאנו מתחילין לדון אין אנו מתחילין לדון אי נשחטה הבהמה אי נעקרה ורק אנו מתחילין לדון אי נשחט בסכין טוב או פגום ע"כ אנו אמרינן בהמה לא איתרעאי דהא אין אתה דן עלי' תחילה רק על הסכין אבל במקום הניטהר צריך לעשות פעולה לקרב עצמו אל המים וכאן שיש ספק אי נעשה כדינא דהיינו אי הפעולה שמביא להתיר נעשה בעת שכבר הי' נחסר המקוה או הי' קודם שנחסר המקוה בזה ל"ש הרי טבל לפניך כיון שתחילת הספק הוא אם הניתר עשה מעשה הפעולה בעת שהי' המקוה שלימה או אח"ז והספק עיקר בהניתר ל"ש לומר הרי טבל לפניך דהרי אנו מסופקין בו אם טבל במקוה שלימה או חסירה אבל כאן עיקר הספק אינו בבהמה אם נשחטה או נעקרה רק הספק אי השוחט שחט בסכין כשר או פגם ע"כ כשבאנו לדון אנו מתחילין לדון על הסכין שייך לומר הא בהמה לא איתרעאי אבל במקוה אנו צריכין להתחיל לדון על האדם לא על המקוה שפיר אמרינן תרתי לריעותא אף דעכ"ח אנו צריכין לדון גם על המקוה דהא בה הריעותא אבל עליו יש עכ"ח לדון תחילה אי טבל ועשה מעשה המכשירו ועוד דהא זה הספק שישנו במקוה זהו הספק עצמו נמצא גם ע"ג אדם דהספק במקוה אי חסירה וזהו הספק הוא באדם גופא שמא טבל במקוה חסירה אבל בבהמה אתה צריך לעשות הספק כן שמא נשחטה או נעקרה ואין זה הספק עצמו שיש בהסכין כי הספק בסכין אי נפגם והספק בבהמה אי נעקרה אי נשחטה ואין בבהמה הריעותא ע"ז הספק גופא ע"כ בהמה לא איתרעאי דהא הספק שבבהמה היא ספק אחר ממה שיש בסכין ולדין ספק זה שמא לא נשחטה רק נעקרה אין לך לדין כיון דאין בה ריעותא והבהמה אינה עושית פעולה שתשחט כראוי' אבל במקוה אנו דנין גם על האדם בתחילה כיון שהיא עושה פעולה המכשרת ע"כ שפיר אמרינן תרתי לריעותא ודו"ק וממילא נתיישב האגודה גבי שוחט דק' עליו ממקוה דהא גם בשוחט אנו צריכין לדון עליו תחילה כאן שהוא עושה הפעולה א"כ הספק עיקר בדידי ושוב אמרינן בהמה לא איתרעא ודו"ק.
הנה בהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות הוקשה הריטב"א בקידושין אמאי לא נימא איפכא דאזלינן בתר חזקת טהרה של הטהרות ותי' דבוודאי נגע ל"א אוקמת ובריטב"א עירובין כתב תי' אחר דאזלינן בתר עיקר הדבר שנולד בה הספק דהיינו בהטמא שירד לטבול אם במקוה שלם טבל וקשה לי לשני התירוצים דאיתא במכות דף ד' חבית מלאה יין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שאובין שלא יהא במקום אחד וכן ככר של תרומה שנפל לשם טמא ופריך מאי וכן היינו הך ומשני מהו דתימא התם אוקי גברא אחזקתה הכא אוקי תרומה אחזקתה אחזקת טהרה קמל"ן וקשה לי א"כ תקשה באמת אמאי טמא ניזול באמת בתר חזקת טהרה דלא שייך בהא סברת הריטב"א לא האי תי' דוודאי נגע דאין זה וודאי אלא ספק שמא נתערב היין ועומד במקום אחד וכן ל"ש התי' דאזלינן בתר עיקר הדבר שנולד הספק דהכא נולד הספק בים לא באדם וא"כ מה יענה הריטב"א להך דמכות.
והנה התוס' עירובין דף ל"ו כתבו לחלק לר' יוסי דאזיל לחומרא בטומאה דרבנן בין טומאת גברא דיש תקנתא בטבילה כדאמרינן לעניין טומאה ברה"ר הא מיא בנהרא זול טבול בין טהרות דא"א דטבילה ובשעה"מ פ"ה דתרומות תמה א"כ דתוס' לית לי' סברת הריטב"א תקשה גם במקוה שנמדד נילך בתר חזקת טהרה ועיי"ש מה שתי' וקשיא ג"כ מהך דמכות דיוקשה באמת אמאי קאמר וכן הא שאני טומאת גברא דאפשר בתקנתא דטבילה משא"כ טהרות לית לי' תקנתא בטבילה יש לן ליזול בתר חזקת טהרה וכן יש להוכיח מפסחים דף ט' דגם ברה"ר יש לחלק בין יש תקנתא דטבילה דהנה בפסחים קאמר שם שני ציבורים ושתי בתים ונכנס לאחד מהם היינו פלוגתא דחכמים ורבי בשני שבילין ספק על וספק לא על היינו פלוגתא דר"א וחכמים דבקעה דר"א מתיר בספק על והוקשה שם בתוס' דלעיל מדמה לס"ט ברה"ר וכאן מדמה לס"ט ברה"י והנה רש"י פי' בשני שבילין ובא לשאול בפ"ע דשייך לומר כל אחד לקולא דספק בדיקה דרבנן והוקשה בפנ"י מהאי טעמא דספק דרבנן לקולא גם בבא לשאול בבת אחת ניזול לקולא והעלה שם לתרץ כיון דאפשר בבדיקה אין חילוק בין רהי' לרה"ר דגם ברה"ר אמרינן זילו טבילו וכן בספק על דמתיר ר"א אף דאפשר בטבילה מטהר ר"א לכן גם בבדיקה אף דאפשר דבדיקה מותר א"כ מוכח גם ברה"ר שייך הסברא דאפשר ומה"ט מטמא רבנן בספק על א"כ יוקשה ה"נ במכות אמאי תני וכן בתרומה הא בתרומה לא שייך זיל טבול וצ"ע.
הנה כתבתי בחי' בחזקת נגע אף דמעיקרא הי' בית בחזקת שלא הי' בו הנגע אבל כיון דאיתחזק זו הנגע אנו דנין בתר חזקה זו ולא אזלינן בתר חזקת הבית שהי' קודם שאירע בו הנגע אמנם קשה לזה מפסחים דף ט' אין חוששין שמא גיררה החולדה מבית לחצר או מחצר לבית דא"כ אין לדבר סוף וקשה למה ניחוש לזה כלל הא יש לבית חזקת בדק וכבר עמד ע"ז אדמו"ר הג' זצ"ל בספרו שבילי דוד או"ח ולכאו' נראה דהחשש משום דיש להבית חזקת חמץ בכל השנה וא"כ לא אזלינן בתר חזקת בדוק כמוש"כ הר"ן בחולין דבכל מקום דאיכא לברורי מבררינן והביא ראי' מהא דפסחים דף ד' דבעיא בית בחזקת בדוק אי לא ופריך למאי נפ"מ לשיילי' משמע דאף אי הו' בחזקת בדוק צריך לברורי והיינו מטעם דהו' לבית חזקת חמץ כמוש"כ המג"א בסי' תל"ד א"כ ה"נ לא אזלינן בתר חזקת בדוק שהי' לבית חזקת איסור חמץ וא"כ לכאו' מזה סתירה לדברינו, אולם באמת יוקשה דטעמא בעי איך נחשב לבית בחזקת חמץ כיון שבדוק הבית ועשה מעשה לסלק חזקה ראשונה א"כ אין לנו למיזל רק אחר חזקה שלפנינו שהבית בחזקת בדוק ול"ד למש"כ המג"א דלכך צריך לברורי יען דהי' לבית בחזקת חמץ כל השנה והאי חזקת בדוק שיש להבית בי"ד הוא אינו חזקה וודאית שנבדקה דהרי ע"ז אנו דנין אי נעשה המעשה של בדיקה אף דמטעם חזקת כשרות נאמר דבית בחזקת בדוק דרוב בודקים בי"ד שוב חזקה זו אינו אלא חזקה מכח רובא בזה שפיר כתב הר"ן בפ"ק דפסחים ושאר ראשונים בפ"ק דחולין דצריך לברורי כמו בשוחט דכיון שאין אלא מכח רוב שפיר צריך לברורי דעכ"פ הרי איכא מיעוטא לאיסורא אבל כאן לענין חשש שמא גיררה חולדא שחזקת בדוק חזקה ודאית למה יצטרך לברורי ונראה דה"ט דנהי דחזקת בדוק אבל כיון דיש לחוש שגיררה חולדה א"כ לא מהני חזקה זו להבא דאטו נוכל להחזיק שלא תגרור החולדא לעולם אלא עכ"ח דבאמת ל"ח שתגרור החולדא דאי תבוא לחוש לזה א"כ אין לדבר סוף וכיון שכן עכ"ח מוקמינן אחזקת בדוק שנבדקה לפנינו וכוש"כ הרמב"ם בפי' המשנה במס' נזיר דטעם דאזלינן בתר חזקה דאי ניחוש שנשתנה החזקה א"כ אין לדבר סוף א"כ זהו גופא הטעם דאשמעינן משנתינו דל"ח דאין לדבר סוף ממילא איכא חזקה לפנינו ואזלינן בתר חזקת בדוק ולא בתר חזקת הבית שהי' בחזקת חמץ כל השנה ודמיא שפיר לנגע דאזלינן בתר חזקת הנגע של עתה לא בתר חזקת הבית דמעיקרא.
ליישב דעת רבינו שפוסק בפי' מ"ה מקוואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג כולן טמאות ודאי וגבי חבית פוסק בפ"ה מ"ה תרומות הכ"ד דבודק את החבית להיות מפריש עליהן ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים הראשונים הוא ודאי מכאן ואילך פסק ותמה שם הכ"מ דהא בש"ס נדה מוכח דמתני' דחבית אתיא כר"ש דסובר גם במקוה שנמדד ונמצא חסר לא הו' רק ספק טומאה אבל לרבנן דסברי במקוה שנמדד הו' ודאי טומאה ה"נ בחבית הו' ודאי טבל למפרע והרמב"ם מזכי שטרי לבי תרי.
ונראה ליישב דרק ר"ש לשיטתו ספק הו' דאיתא במס' טהרות פ"ו המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור ור"ש אומר רה"ר מפסקת מבואר מזה דרבנן סברו דאין קצתו מכריע קצתו ולכן כשהוא ברה"י טמא וכשהוא ברה"ר טהור אבל ר"ש סובר קצתו מכריע קצתו וא"כ לעולם הוא טהור ור"ש פ"ד כתב דר"ש לשיטתו בשמעתין דסובר ברה"י תולין וברה"ר ודאי טהור א"כ ודאי מכריע קצתו ורבנן לשיטתייהו דסברי ברה"י ודאי טמא א"כ אין ודאי מכריע את הודאי יעיי"ש ולי נראה להוסיף קמחא דמשמע דעת רבינו דסובר ספק טמא ברה"י טהור יען דבכל איסורין אמרינן ספיקו להקל וכן ברה"י וילפינן מסוטה להחמיר ואמנם לדעת רשב"א דסובר ספק מה"ת להחמיר צריך דהא דרה"ר ספיקו להקל זה ילפינן מסוטה דאל"ה הי' לנו לילך לחומרא כמו בכל איסורין לפי"ז יש לומר כך דרבנן סברי כשיטת רבינו ספק מה"ת להקל א"כ ברה"ר מדינא לקולא וברהי' הי' ג"כ מדינא טהור רק דגלי קרא בסוטה א"כ אמרינן כסוטה שוודאי טמא לכן אין קצתו מכריע קצתו דלאו מחד טעמא הוא ור"ש ס"ל ספק מה"ת להחמיר א"כ מדינא אסור בספיקא ולכן ס"ל דקצתו מכריע קצתו דמחד טעמא הוא דילפינן זו להקל וזו להחמיר ולכן ס"ל ברה"ר ע"כ כוודאי משווינן דילפינן מסוטה דאי מספיקא הו' לן להחמיר גם ברה"ר א"כ י"ל הא דאמרינן בשמעתין דלר"ש בחבית ספק גם במקוה ספק היינו משום דתרווייהו מחד טעמא דספק מה"ת להחמיר א"כ אין חילוק בין טומאה לאיסור דגם טומאה לא הו' ודאי דרק אסור מספיקא משום ספק מה"ת להחמיר כמו בחבית דמחמירין משום ס' מה"ת להחמיר אבל אנן קיימ"ל דספק מה"ת לקולא רק ברהי' ודאי טמא אבל באיסורין אזלינן מה"ת להקל כן הכא משום חזקת טבל אזלינן להחמיר אבל לא שיהא ודאי טבל א"כ משום זה ל"ש להקשות דנאמר גם בחבית ודאי טבל דלא דמי טומאה לאיסורין.
השמטה הקשו תוס' מנ"ל דאזלינן בתר חזקה דילמא משום דספק טומאה ברה"ר טמא ותי' דבכל ענין טימא הכתוב אפי' הוא רה"ר ואב"ד לשאול, והנה בפנ"י תמה מה מקשו תוס' הא כאן בנגעים דתליא במה שמטמא הכהן דכ"ז שלא טימא הכהן הבית טהור א"כ אמאי מסגירו הכהן כיון דלאחר שיצא מן הבית אפשר דבציר לי' שיעורי' וא"כ אין כאן טומאה כלל דהא הכהן מצוה ופינו את הבית א"כ כ"ז שלא אמר טמא אין הבית טמא, אמנם לק"מ דאדרבא משם מוכח להיפוך דכהן מצוה לפנות קודם שראה דלאחר שראה ע"כ הכהן מטמא ומסגיר את הבית מיד כמש"כ בחי' ח"ס וכיון שחייב להסגיר ולטמאו מיד א"כ כיון שרואה שיש כאן נגע הנה צריך להסגירו ולטמאו א"כ הרי יש כאן נגע ודאית רק כיון שעתה יש ספק שמא עד שעת ההסגר פחות הנגע א"כ שוב הו' [ס' טומאה דרגלים לדבר שלא נשתנה] כמו שביארתי להלן ביותר ביאור עוד הקשה בפנ"י מ"פ תוס' הא כאן יש חזקת טהרה של הבית דאף דבטומאה ברה"י טמא אף ביש חזקת טהרה לענין נגעים מבואר בכמה משניות בנזיר ובנגעים כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה ספיקו טמא וכתב דתוס' סברי דהא רק אחר שידעינן מנגעים דאזלינן בתר חזקה אבל אי לאו דידעינן דאזלינן בתר חזקה לא תליא בס' טומאה אי איכא חזקת טהרה דברה"י בכל ענין טמא וע"ז תי' תוס' דאיירי באמת ברה"ר.
והנה בשע"ת עמד ומדקדק על לישנא דגמ' מנ"ל הא מילתא דאמרו רבנן אוקמא אחזקתי' ולא אמר דזיל בתר חזקה כדאמרינן לקמן גבי רובא זיל בתר רובא, וכתב ליישב דבאמת יש כמה גוונא חזקה, חזקה דמעיקרא דידענו דהי' כך ואנו מוקמינן אחזקה דלא נעשה שינוי דאין אנו חוששים לשינוי דמהיכי תיתי נחוש לשינוי תלינן דהדבר נשאר בקדמותו כדאמרי' במשנה דנזיר שרגלים לדבר הו' שלא נשתנה, אבל יש עוד חזקה היינו שלא הי' ידוע מעולם בבירור שכך רק שנתחזק כן מכח רובא כחזקת היתר דבהמה כדקאמר ר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואח"כ בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזה החזקה גרוע ושמעינן כן מנגע דהא רק הוה חזקה ע"י כהן שאמר שהי' הנגע כשיעורו, ואהאי מילתא אמרינן אוקמוה אחזקה דהיינו אחזקה שנשאר בלתי שינוי דרגלים לדבר דלא נשתנה כדאמרינן בנזיר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שחזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא כפירש"י בנזיר רק דרצה ללמוד להביא ראי' מן הקרא כמש"כ תוס' שבועות דף כ"ב שאם אין סברא ברורה כ"כ מביא קרא, ולי נראה בביאור יותר דכמו ברובא איכא רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן כמו כן יש בחזקה שני מיני חזקה חזקה דאיתא קמן כגון הך דנגע הו' חזקה דאיתא קמן שהי' כגריס אזלינן בתרא ול"א דנפחת ממה שהי' אבל יש חזקה שידעינן שהדבר מוחזק כגון בעלמא ואנו מסופקין אם נלך בהאי מילתא בתר דבר שהוחזק בעלמא בכך זהו חזקה דליתא קמן ואהאי מילתא קאמר אוקמא אחזקתי' כנ"ל, ובח"ס בחי' ביאר יותר דלא קאי הך אחזקה קמייתא דהא חזקת היתר דבהמה אין אנו דנין אם נשתנה עתה לאחר שחיטה אלא דאנו דנין אם ניזל בתר חזקת היתר דעלמא שכל בהמה אצלינו בחזקת היתר ואינו טריפה דהא אם היא טרפה לא היתה בכלל החזקת היתר ול"ש אוקמה אחזקה רק בחזקה קמייתא, והנה בשערי תורה כתב דמנגע נשמע חזקה אף שאין ידוע רק עפ"י כהן, ותמוה בעיני הא בעה"ב ג"כ רואה שיש כאן נגע כנגע נראה לי בבית או אנשים אחרים וכי מי שאינו כהן אין יודע להבחין אם יש בנגע כגריס, אולם בשערי תורה תמה א"כ ל"ש לומר אוקי מילתא אחזקתי' דמשמע דעתה ליכא חזקה והא חזקת כשרות מכח רוב וזה שייך גם עתה ול"ש אוקי אחזקתי' ועוד דהוה חזקה מכח רוב וכן מפרש הח"ס דקאי ארובא דנשחטה הותרה.
אולם לי נראה עוד בדרך אחר דהנה בשערי תורה כלל ק"ח הביא בשם המגיני שלמה לחקור בהא דאמרינן בנדה ובפסחים גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מאוהל המת מפני שחולדה וברדלס מצוי שם והא הכא דבודאי הטילה נפל לבור וספק גררוהו ואתי ספק ומוציא מידי ודאי וקשה מאי מקשה הגמ' דילמא שאני התם דאמרינן העמד כן על חזקת קמייתא שהי' טהור ולא נטמא מעולם וא"כ ל"ד לנדה דבודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמא מעולם, ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון שהטילה נפל והכהן האהיל לא אמרי' דבטלה הריעותא שגררה חולדה אלא אדרבא העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור וכן מוכח מנדה עצמה דאמרינן היכא דבודאי ראתה או אי ווסתות דאורייתא דאסורה בספק טבלה ואמאי לא מוקמינן אחזקה קמייתא שלפני ראייתה טהורה היתה ובטל הריעותא בטבלה אלא ש"מ כמש"כ עכ"ל, ונראה שגם תוס' בשמעתין מפרשי כך שהקשו חזקה דאיתרע כגון בסכין שנמצא פגום מנ"ל ופירש המהרש"א דהיינו דר"ח ומהר"ם הקשה על פירש"י דשם אין משום חזקה אלא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ולפי מש"כ המגי"ש ניחא דדין אין ספק מוציא מידי ודאי היינו משום דאוקמינן מילתא אחזקתי' רק בהך דנדה אמרי' ספק מוציא ודאי חזקה ור"ח סובר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל עכ"פ נשמע דהך ודאי דאמרו בש"ס הכונה על חזקה וכמש"כ באמת בחי' הר"ן וכמו שהביא במהר"ם.
והנה כך הן הדברים גם בנגע מתחילה הי' חזקת טהרה לבית ואח"ז נראה נגע כגריס וכל זמן שלא נסגר הבית טהור אם יחסור מכגריס וא"כ הי' לנו לומר זיל בתר חזקת טהרה דבית שעודנה טהורה ואף דנפלה ריעותא שהי' כאן כגריס נאמר דנחסר ואין כאן הסגר כלל ועוד לאחר הסגר מיד באמת ראינו שחסר נאמר שהריעותא נפלה עוד קודם הסגר ואפ"ה ל"א כן ואמרינן דכהן יכול להסגיר ואפי' אם ראינו שנחסר אח"כ לא אמרינן שחסר קודם הסגר והבא אל הבית טהור הוא ל"א כמש"כ תוס' וע"כ משום דאוקמינן הריעותא אחזקתי', אמנם ליישב קושית תוס' י"ל לכאורה מאי דאיתא בירושלמי פ"ג דערלה ובת"כ משמע אפי' הבית מוסגר אסור בהנאה, כ"ז שלא עשאו סיד רק עומד בצביונו א"כ ל"ש דמטמא בס' טומאה ברה"י דהא יש גם חזקת היתר להבית שאין אסור בהנאה, וזהו דפריך מנא הא מילתא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקתי' דהיינו הריעותא מוקמינן אחזקתי' כ"ז שלא נדע שנעשה איזה שינוי תלינן שלא נשתנה ועקרינן לחזקת היתר קמייתא וזהו בודאי חידוש דאשמעינן קרא דאפי' כהא"ג אוקי מילתא אחזקה ומדיוק לשון אוקי מילתא אחזקתי' ונשמע מנגע דינו של המגיני שלמה.
ובזה ניחא ליישב גם מה שדקדק בשערי תורה לישנא דקאמרי רבנן, והא אדין תורה קאי אבל להנ"ל ניחא דקאי אהא דאמר לעיל ר"ח דאוקמי סכין אחזקתה אף שהוא נגד חזקה קמייתא דא"ז וכסברת המגיני שלמה ורב הונא דפליג רק בנמצא פגום אחר שיצא בהיתר לפנינו כמבואר בסי' י"ח וזה הוה ממש דומיא דנגע כהאי דירושלמי, אבל בסכין גם ר"ה מודה דאזלינן בתר חזקה דסכין אף דהו' נגד חזקת איסור דא"ז ל"א דאסורה כמו בשחט ולא בדק בסימנים וע"כ משום חזקת סכין.
ולכך לא נקט סתם מנ"ל להא מילתא דאזלינן בת"ר דאז הו' משמע דקאי אחזקה דמסברא מהני ככל חזקה מעיקרא דמהני מסברא דרגלים לדבר שלא נשתנה ויליף מקרא דסמכינן אהאי סברא ולפימש"כ ז"א דבאמת ל"צ קרא לזה דכיון דרגלים לדבר ואיכא סברא דלא נשתנה א"צ קרא לזה דממילא מוכח דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף כסברת רבינו רק קרא צריך בכהא"ג דליכא סברא רק רבנן אמרו ויליף לה מקרא.
וניחא בזה מה שהקשה הרמב"ן דקאמר תני' דלא כראב"י הא ראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה רק דסובר דמקרא לא נשמע וא"כ ברייתא דיצא לביתו להסגיר דמהני הוא יען דבאמת סובר ברייתא דאזלינן בתר חזקה מהלממ"ס לפמש"כ ניחא דבאמת ראב"י לית לי' האי חזקה רק אזיל בתר חזקה קמייתא ומברייתא נשמע דאית לן האי חזקה כסברת הירושלמי ודו"ק.
וניחא ממילא קו' הפנ"י דהנה בשמעתין מסיק דהיכא דלא איתחזק אבל הכא דאיתחזק לא ולכאורה אי ל"א בתר חזקה מאי איתחזק שייך ולפמש"כ ניחא דשפיר איתחזק דהא באמת איכא סברא דלא אישתני דהא רגלים לדבר בכל חזקה דלא משתנה בכל רגע שזהו דבר המסתבר אלא דאי ל"א בתר חזקה אין לנו לסמוך להתיר או לטמא על סמך סברא זאת אבל הסברא אי אפשר להכחישה א"כ יש כאן שפיר איתחזק נגע לפי דעת הכהן נגע כזה שתהא חייב להסגיר עליו וא"כ כאן דאיתחזק נגע שוב יש לומר הא דמטמאין אין מחזקה אלא משום ס"ט ברה"י ונתיישב היטב קו' הפנ"י דל"ש לומר דאי ל"א בתר חזקה אין כאן טומאה כלל דהא מסברא שיש כאן טומאה ולא יתחסר לדעת הכהן הוא להסגר עליו רק שאנו באים לחקור איך יכול הכהן לסמוך להסגיר הבית על דעת זו שמסתמא לא יחסר הבית ולעשות מעשה על סמך סברא זו אבל כיון דס"ט ברה"י טמא שפיר יכול לסמוך על סברתו להסגיר הבית דאף אם אין סברא זו ודאית הא ספק טומאה עכ"פ הו' ודו"ק.
והנה הקשו עוד בתוס' מנ"ל בנולד ריעותא ותי' בראינו שנחסר אח"כ מוכח שאיתרע החזקה אזלינן בתר חזקה ולכן הקשו אמאי לא קאמר דהרי חסר לפניך והו' תרתי לריעותא ובנדה תי' תוס' משום דדרך הנגע להתחסר בכל רגע [והנה אריכות לשון תוס' בנדה תמוה כמש"כ המהר"ם אבל דבריהם מתבארים עפ"י חכ"צ סי' ג' שכ' לתרץ דיש לתלות יותר בזמן מרובה מזמן קצר וע"כ תלינן שנחסר הנגע במשך ז' ימים משנאמר שנחסר קודם ההסגר והנה תוס' סברי ג"כ כחכ"צ רק דסברי היכא דשייך חסר ואתאי א"כ ע"כ נעשה בזמן קודם אבל כיון דנעשה בפעם אחת יש לתלות יותר שנחסר במשך ז' ימים אך התינח אי נחסר במשך ז' ימים ג"כ טמא א"כ יש לתלות במשך ז' ימים אבל אי אמרינן בנחסר במשך ז' ימים אחר ההסגר טהור מי שנכנס לתוכו א"כ אכתי הו' קשה אמאי טמא מי שנכנס ביום ו' או ז' כיון דחסר לפנינו הרי שנחסר תוך ז' דאי לא נחסר רק עתה בסוף ז' ימים א"כ תלינן בזמן קצר והא יותר יש לתלות שנחסר במשך ה' ימים משנאמר שנחסר רק עתה בשעת סוף זמן הסגר ע"כ הקדימו דאם נחסר תוך ז' מיד אחר ההסגר אפ"ה מי שנכנס לאותו בית אף אחר שנחסר כבר נטמא כיון שהי' טמא ברגע ההסגר וזה ברור.]
אולם לפי דבריהם יקשה הא דקיימ"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא אפי' לאחר זמן מרובה וכבר תמה בתה"ד הביאו בשערי תורה כלל א' כגון באשה שהיתה בחזקת א"א והלכה למרחקים ושבה לכאן ואמרה גרשני בעלי אינה נאמנת דשלא בפני' מעיזה כדקיי"ל בסי' טו"ב ואם זינתה נהרגת מנ"ל בשיעור גדול שהוא לאחר כמה שנים דג"כ אמרינן אוקמוה אחזקתי' כיון דחזינן בנגע תלינן השינוי בזמן מרובה לא בזמן מועט דדרך יותר שישתנה בזמן מרובה מבזמן מועט כמש"כ הח"צ הנ"ל וכפי מש"כ כן כונת תוס' בנדה, ולפימש"כ ניחא דכאן שאני דבאמת יש חזקת טהרה לבית אלא דאנו דנין על הריעותא דמוקמינן אחזקה זאת ילפינן מנגע ובזה שפיר יש לחלק בין בזמן מרובה לזמן מועט דבזמן מרובה יותר מסתבר לתלות סילוק הריעותא מבזמן מועט אבל היכא דיש חזקה ידוע לפנינו בלא ריעותא בודאי אין לחלק בין זמן מרובה לבזמן מועט כיון שהיתה בחזקת א"א לא תלינן שנשתנה הדבר ודו"ק.
ויותר י"ל דלפמש"כ גם ראב"י ס"ל היכא דאיתחזק איתחזק כיון דנגע זה אין החזקת הבית מתנגד שפיר ס"ל ג"כ דאזלינן בתר חזקת הנגע א"כ לענין זה ג"כ אזלינן בתר חזקת הנגע שפיר ולא יתחסר ויבוא לידי הסגר ואיכא טומאה לכן שפיר הקשו מס"ט ברה"י.
ובזה ניחא נמי ליישב קו' תוס' שהקשו מ"פ מנ"ל דאזלינן בת"ר כיון דאזלינן בתר חזקה ורובא עדיף מחזקה אמנם לפי דרכינו צריך ביאור א"כ מנ"ל כלל דחזקת טהרה חזקה קמייתא מילתא הוא דבאנו לדון ולילף דאוקמינן ריעותא אדוכתי' לאפקועי חזקה קמייתא דחזקת הבית הא גופי' מנ"ל כלל דיש ליזל בתר חזקת הבית דמעיקרא.
ונראה דהוא מסברא כמו שפירש רבינו בפי' המשניות דנזיר הנ"ל שכתבנו וז"ל והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא לפי רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' יניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שניטלוהו מזאת החזקה וכל דבר שיש בו ספק ואפשריות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל.
והנה בשערי תורה ובח"ס הבינו ברבינו שפליג אפירש"י דסובר דיש סברא בזה רק דלא חיישינן לזה משום דא"כ אין לדבר סוף וכתב הח"ס משום דרבינו לשיטתו דסובר ס' מה"ת לקולא ולדעתי קשה לומר כן דמשום סברא זו נלך לקולא בכל ספק אף בספק דשכיח משום דא"כ אין לדבר סוף, ולפימש"כ י"ל דרבינו ג"כ סובר כפירש"י דיש סברא שלא נשתנה אלא דקשיא לי' מנ"ל לסמוך על סברא זו דל"ח שמשתנה ולהתיר או לטמא אסמך סברא זו ולזה הכריח רבינו משום דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף. וכן נראה מוכרח מבשר שנתעלם מן העין דהנה ללוי מותר ולרב אסור מכח חומרא אבל מדינא אין לחוש ואי אמרת דחיישינן אף לדבר רחוק מה"ת בכל דבר יש לחוש ולאסור אף בשר שנתעלם מן העין וזה סברת רבינו א"כ אי באת לחוש הרבה יש לחוש אף אם הניח בשר ויצא על שעה חדא כבר יהא צריך לחוש שנתחלף ע"י עורב או ע"י נכרי אע"כ דאין לנו לחוש מה"ת [והא דרב חייש מדרבנן ולא סמך אסברא דאין לדבר סוף והא מהאי טעמא דאין לדבר סוף יש להקל אפי' מדרבנן עיין בשבי"ד או"ח לא"א מו"ר ז"ל שעמד בזה].
דומיא לזה אמרינן בריש יומא דאם באת לחוש למיתה אין לדבר סוף וכן אין חוששין שמא גררה חולדה משום דאין לדבר סוף וכן פירש"י ביבמות בהא דאמרינן דע"א נאמן באיסורין סברא הוא משום דאל"כ אין אדם יכול לאכול ולסמוך על בני ביתו ועל כן זה ידוע דאזלינן בתר חזקה דאל"כ אין לדבר סוף אם באת לחוש לאפשריות ורק כאן יליף דחזקה להעמיד בדוכתא.
ומעתה יש ליישב קו' תוס' כיון דאזלינן בתר חזקה א"כ רובא עדיף מחזקה ומאי פריך מנ"ל דאזלינן בת"ר ולפמש"כ ניחא דבוודאי אחר דידעינן דאזלינן בת"ר שפיר אמרינן דעדיף מחזקה דכל סברת חזקה משום דאל"כ אי באת לחוש לספק אין לדבר סוף אבל אי יש כאן רוב המכריע א"כ בזה שתחוש לרוב ל"ש דא"כ אין לדבר סוף דלמה שיש רוב אנו חוששים ולמה שאין רוב אין אנו חוששים וא"כ כיון דליכא סברא דאין לדבר סוף בוודאי רובא עדיף מחזקה דהא כיון שיש רוב חזקה לאו מילתא הוא כיון דליכא סברא דאין לדבר סוף א"כ במקום רוב חזקה לאו סברא הוא כלל אבל ללמוד מחזקה דניזל בת"ר כנגד מיעוט טריפות מנ"ל דהא לא נוכל להכחיש שיש מיעוט טריפות וזה לא נשמע דשפיר י"ל דחזקה עדיפא משום דאל"כ אין לדבר סוף אבל אחר רוב לא ניזל משום דהא בטריפה אפשר בבדיקה ובקטן וקטנה ג"כ ל"ש לומר דאין לדבר סוף אי באנו לחוש למיעוט סריסים אין לדבר סוף פעם תחוש לזה פעם לזה דהא ע"כ אמת שכן הוא שמיעוט סריסים יש בעולם ואין להעביר ולבטל אותו מיעוט מן העולם כיון שבטבע כך שמיעוט בני אדם סריסים ע"כ שפיר גרע מחזקה ודו"ק.
והנה במה שהקשו תוס' דניזל בתר חזקת גברא הנכנס לשם תמה בלב ארי' כיון שכבר נתחזק הבית לטמא בשעת ההסגר אטו משום שנכנס עתה אדם לתוכו יהא הבית טהור ע"י חזקת טהרה דידי' ולדעתי דבריהם נכונים דהא כיון שהקדימו דנשמע מנגע אפי' איתרע ג"כ אזלינן בתר חזקה א"כ שפיר הקשה נהי דאזלינן בתר חזקה דאיתרע אבל עכ"פ הא לנגדה חזקת גברא דאין לומר דהא כבר טימאו הבית בשעת ההסגר דהא אז ל"ה ריעותא שפיר סגרו הבית אך כשבאנו לדון על הגברא אחר שנחסר הנגע מטעם חזקה דאיתרע נגד זה שפיר הקשו הלא יש חזקת גברא.
והנה אריכות תוס' בנדה תמוה ולפמש"כ ניחא דתוס' תי' דרגילות להתחסר בפעם אחת לכן אוקמוה אחזקה שנחסר בסוף שבוע ומסתמא נכנס הגברא קודם א"כ שוב י"ל דגברא טמא כמו שהבית טמא כקו' הלב ארי' באמת.
אולם ראיתי בשערי תורה סי' כ"ט שכתב באמת דזה כונת תוס' במה שהאריכו בלשונם ואדם הנכנס לתוכו אח"כ אפי' נחסר הנגע קודם שנכנס הוא טמא וכתב דכונתם כך דדוקא במקוה שייך שרגילות לחסור מעט מעט איכא למימר דמעיקרא חסר הוה אבל בעלמא לא כן וכיון שנתחזק לן הנגע שהוא שלם כשיצא הכהן מן הבית בזמן שלא היינו דנין על הגברא שעדיין לא נכנס ממילא חזקת גברא שבא אח"כ לומר אולי הי' חסר נגע מיד ומיהו הקשו כיון דעכשיו אנו דנין על גברא נימא דאין החזקות מנגדות ונימא שבאמת כשיצא הכהן מן הבית הי' כשיעור רק אח"כ קודם שנכנס זה לבית נחסר הנגע וע"ז כתבו כשטימא הכהן את הבית אפי' נחסר אח"כ גזה"כ שהבית טמא עד שיראו בסוף השבוע ויטהרנו.
אמנם אנחנו בארנו לעיל כונת תוס' עפ"י דברי החכ"צ על נכון וקו' הלב ארי' והשערי תורה דהקשו הא כבר איתחזק הבית בשעת ההסגר שהנגע בשלימות ולא הי' ריעותא לפנינו לק"מ כיון שעתה הנגע חסר לפניך וא"כ עתה אנו דנין על חזקה דאיתרע שפיר י"ל דל"ה חזקה כשנגדה חזקת גברא דבשלמא בהבית דטמא אף כשראינו לבסוף שנחסר הנגע ל"א דטהור למפרע דכיון דבית איתרע חזקתה אבל גברא הא לא איתרע חזקתו א"כ אמאי הגברא טמא דחזקת גברא מתנגדת לחזקת נגע כיון שריעותא לפנינו [כדאמרינן לעיל סכין איתרעי בהמה לא איתרעי].
והנה בשערי תורה שם העלה דבר חדש דהא דאמרינן רובא עדיף מחזקה היינו אם לא נתחזקה לן החזקה מקודם אבל אם כבר נתחזק לן החזקה קודם שבא הרוב לדון עליו אין בכח הרוב הבא אח"כ לדחותו והנה לפי"ז מכש"כ דחזקה הבא אחר הרוב שכבר איתחזק עפ"י הרוב דאין לחזקה כח לדחות לרוב א"כ הקשה מנ"ל דרובא עדיף מחזקה משום דאזלינן בת"ר גבי פרה אדומה כמש"כ תוס' אף דיש חזקת טמא כנגדו הא התם שאני דכבר איתכשר ויצא בהכשר ע"י רוב בהמות כשרות שהפרה נעשה בהכשר דאז לא הי' חזקה כנגדו וא"כ אין לכח החזקת טמא שבא אח"כ לסתור שנאמר דפרה לא היתה כשרה וכן הקשה באמת בלב ארי' אולם יש לומר דפרה שאני דהא כל מעשה פרה רק לתכלית לטהר גברא שהוא טמא שפיר מתנגד החזקת טמא דגברא מיד בשעת מעשה הפרה אמנם מה שרצה בנוב"י לילף מדברי התוס' דרובא עדיף מב' חזקות דהא בפרה יש חזקת טמא וחזקת א"ז אפ"ה רובא עדיף ע"ז שפיר יש לומר דשאני פרה שעכ"פ בשעת שחיטה לא הי' כנגדו רק חזקת א"ז דאז אין אנו דנין על הטמא אלא בשעה שאנו באים לטהרו.
אולם ראיתי בח"ס בחי' שתמה מכח קוש' אחרת איך נשמע מפרה דעדיף מחזקת טמא הא בפרה לא כתיב דבעינן כשרה רק מדקריא חטאת והרי לחטאת כשרה דלנגדה ליכא חזקת טמא ולא נשמע דרוב עדיף מחזקה והנה לפי דרכו הדרה קו' הלב ארי' לדוכתי' דהא בשעת מעשה הפרה שאני מחזיק שהפרה כשרה לא משום דהפרה צריך שתהא כשרה אלא שתהא דכותה ראוי' לחטאת ובזה אין לנו לדון על חזקת טמא.
אולם נראה דצדקו דבריהם דהנה בחטאת יש לאדם חזקת חיוב א"כ בזה שמביא החטאת הוא מפקיע מחיובו א"כ מחטאת נשמע ג"כ דמהני נגד חזקה [דהא בחזקת חיוב קיימ"ל דאזלינן לחומרא כמש"כ בפ"ח סי' ס"ז ובצל"ח ברכות דף כ"א יעו"ש] רק הא דתוס' הצריכו להביא ראי' מחזקת טמא הוא להיפך דלא נימא דהא בחטאת לא כתיב קרא להדיא דאזלינן בת"ר דאפשר בבדיקה וא"כ לא נשמע דעדיף רוב מחזקת חיוב רק בפרה מצינו דאיקרי חטאת וא"א בבדיקה והא שם ל"ש חזקת חיוב על אדם דלא נתחייב הטמא להביא פרה אדומה לטהר עצמו ע"ז כתבו דבאדם הא איכא חזקת טמא לדון עליו והוא ג"כ נגד חזקה וא"כ נתיישב קו' הח"ס והלב ארי' דאין לומר דהא בפרה לא נשמע דבעינן כשרה רק מדקרי' חטאת [ובשעת הכשר מעשה הפרה אין אנו דנין רק אי ראוי' לחטאת] והרי לחטאת הוא ראוי' דאין כנגדו חזקת טמא דלפמש"כ דגם לחטאת א"ר בלי בדיקה כיון דהוה נגד חזקת חיוב א"כ שפיר נשמע דרובא עדיף מחזקה מפרה אדומה אי משום דאיקרי חטאת וא"ר למי שחייב חטאת דהוה נגד חזקת חיוב אי משום דאין עושין מעשה הפרה לטהר האדם א"כ הוה כנגד חזקת טמא ודו"ק. והנה בשערי תורה דקדק למה נקט אמרו רבנן ולפמש"כ יובן לאפוקי חזקה אשר מסברא אזלינן בתרה דמסברא שלא ניחוש לשינוי דא"כ אין לדבר סוף.
והנה רש"י פי' אהא דמנא הא מילתא דאמרו רבנן דאוקי מילתא אחזקה כדאיתא לעיל בין לאסור בין להתיר והנה מזה נראה דרש"י מפרש דקאי אהא דאמר ר"ה בהמה בחיה בחזקת איסור וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת דהיינו בין לקולא בין לחומרא אולם הקשה ע"ז בשערי תורה דא"כ ל"ש אוקמי' אחזקה דהא גם עתה חזקה זו לפנינו וכיון דהחזקה רק מכח רובא והרי גם עתה רוב כשרות הן ול"ש לומר אוקמו אחזקה אולם בחי' ח"ס כתב דמנא הא מילתא דאמרו רבנן זיל בתר חזקה וכן הא מילתא דאמרו זיל בתר רובא תרווייהו אדר"ה קאי דהיינו דנשחטה בחזקת איסור זהו מטעם חזקה ע"ז אמרו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה ונשחטה בחזקת היתר שזהו חזקה מכח רוב ע"ז אמרו מנ"ל דאזלינן בת"ר אולם רש"י דפירש כדאיתא לעיל בין לאיסור בין להיתר משמע כדברי השע"ת אך י"ל דכונת רש"י כדברי חי' הר"ן שכ' דקאי אשמעתא דלעיל דסכין שנמצא פגום ושבר בה עצמות דלר"ח אוקי סכין אחזקתי' ולר"ה אוקי בהמה אחזקתה כשמעתי' מוכח דאזלינן בתר חזקה בין לקולא בין לחומרא ומיושב קו' הח"ס על נכון ודו"ק היטב.
והנה בח"ס הביא דעת האחרונים שהוכיחו מכאן דאזלינן בתר חזקה אפי' באיכא לברורי דהא משמע כשיצא דרך אחוריו ומביט תמיד בנגע ליכא למיחש למידי א"כ הוא גופא קשי' מ"ט לא יצא דרך אחוריו לברר הדבר אע"כ אף באיכא לברורי אפי' לכתחלה וח"ס דחי דילמא קפיד קרא איציאה דרך פניו דכל דיני נגעים גזה"כ הוא ורחמנא קפיד. [עד כאן השמטה]
בענין חזקה דלהבא הנה בנוב"י אהע"ז סי' נ"ז כ' דלא אמרינן חזקה אלהבא הנה תוס' חולין ל"ט כתבו דמודה ר"ל דחייב מיתה ולא אמרינן דילמא מימלך ולא יזרק לע"ז דכיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק לכ"ע ל"א דמימלך וכן בתוס' שבת דף ד' בהדביק פת בתנור דאזלינן בתר חזקה להבא דלא ירדנה קודם שתאפה וצריך לומר דהנוב"י לא אמרה רק במידי דהו' ממילא לא אזלינן בתר חזקה אלהבא ולפי"ז בהך דאי אחזוק שבארתי במקום אחר דהו' חזקה להבא היינו ג"כ כיון דעביד מעשה תמיד דאמרינן סירכא נקיט ואתא.
והנה מדברי רבינו כאן בה"ל י"א מבואר דניטל הכוליא מתחילת ברייתא כשר אבל אי ניטל ע"י חולי טרפה מדשינה לשונו לגבי הכוליא כתב נמצאת כוליא אחת ולגבי טחול כתב ניטל הטחול הו' חסרון אבל טריפה לא הו' משמע בכוליא אי ניטל הו' טריפה ג"כ וכן העלה בירש"ל והיינו משום כיון דכוליא שהקטינה טריפה א"כ אי ניטלה אח"כ אין טריפה חוזר להכשירה.
ובזה ניחא לי מה דהוקשו המפרשים על רבינו דפסק ח' טריפות נאמרו למשה מסיני ואפ"ה פוסק לקותא דרכיש ובש"ס קאמר למיעוטי לקותא דרכיש והנה בפלתי ובשאר אחרונים כתבו דהא דאמרינן לעולא לאפוקי לקותא דרכיש היינו משום דבלא הגיע לחריץ מטריף ובהא לא קיימל"ן כרכיש אבל כיון דמערבא אמרי בלקותא בחריץ טריפה בהא שפיר קייל"ן כרכיש ולי קשה לדבריהם הא לקמן אמרי הלכתא כרכיש בר פפא וכבר עמד הנוב"י סי' מ"ז להקשות איך קאמר הלכתא כרכיש הא לרכיש לא בעי במקום חריץ ואי משום דלבני מערבא בעינן מקום חריץ לכן קאמר הלכתא כרכיש א"כ למה אמר לית הלכתא כר' עוירא הא בסומכא קייל"ן כר' עוירא וליישב י"ל דהטעם דלרכיש ל"ב במקום חריץ דלקותא סופו להתפשט עד החריץ א"כ סופו להגיע לשם ולבני מערבא אין טריפה אלא א"כ כבר הגיע לחריץ שייך שפיר לומר הלכתא כרכיש כיון דגם לרכיש טריפה משום החריץ אלא דסובר דסופו להגיע לשם אמנם בניקב הטחול טריפה לר' עוירא מצד עצמו אפי' ניקב בקולשי' לא משום דעתיד לינקב בסומכי' ובהא לא קייל"ן כן אלא בעינן ניקב בסומכי' א"כ ל"ה בכלל דר' עוירי ולכן קאמר לית הלכתא כר' עוירא א"כ עכ"פ בהא דקאמר הלכתא כרכיש נכלל הא דבני מערבא דהגיע לחריץ א"כ הא דקאמר לאפוקי דרכיש ג"כ להוציא אפי' הגיע לחריץ וכן מוכרח גם בפירש"י שכתב לפרש דלעולא מפקינן לקותא אבל דרמ"ת הוא בכלל נטולה ויקשה אי נפרש כפלתי לאפוקי לקותא היינו בלא הגיע לחריץ א"כ כן הא דרב מתנה אין בכלל נטולה בלא עיכל נובי' דלא קייל"ן כרב מתנה וא"כ רש"י דכתב דלעולא לא מפקינן דרמ"ת דבעיכל ניבי' טריפה למה קאמר להוציא לקותא דרכיש הלא בהגיע לחריץ גם לעולא טריפה לפי דברי הפלתי וע"כ צריך לפרש ע"ד דהנה הא דרמ"ת דטריפה בלא עיכל ניבי' ג"כ ע"ש שסופו שיעכל ניבי' ובהא לא קייל"ן אלא בעינן עיכל ניבי' ממש ושייך לומר דאית לן דרמ"ת כיון דגם לרב מתנה הטריפה משום עיכל ניבא ובלקתה הכוליא דטריפה ג"כ משום סופו שיגיע לחריץ א"כ לדידן דבעינן הגיע לחריץ היינו דרכיש גופי' כיון דלדידי' ג"כ טריפה משום החריץ א"כ הא דאמרינן לאפוקי לקותא דרכיש היינו אף בהגיע לחריץ לית לי' לדעולא הא דרכיש ונפרכין דברי הפלתי ולכן ליישב דברי רבינו נראה ע"ד האמור דבניטל ע"י חולי טריפה משום דאין חוזר להכשירו כדעת הפוסקים בסי' מ"ד ולפי"ז יש לומר זהו עולא לשיטתו דסובר טריפה חוזר להכשירו כדמוכח לקמן דף ע"א דלעולא גם לאבר היוצא יש תקנה ומהני חזרה דלית לי' דרשא כטריפה משום דטריפה גופי' חוזר להכשירו וכן העלה בישועות יעקב בסי' נ"ה וא"כ לכן סובר לקתה בכוליא טריפה דהרי אפי' ניטל כלו ע"י חולי כשר דא"ל דיהא טריפה יען דהקטינה ע"י חולי קודם שניטל כלו וא"כ כיון דסופו להקטין יהא טריפה דזה אינו דהרי גם סופו שינטל כלו ויהא חוזר להכשירו אבל אנן דקייל"ן דאין טריפה חוזר להכשירו כיון דקייל"ן דאין חזרה מהני לאבר היוצא דדרשינן כטריפה שאין לו חזקה א"כ לקתה כוליא שפיר טריפה דהרי סופו שיקטין ע"י חולי ואף דסופו שינטל כולו אין חוזר להכשירו ולא כסברת הטו"ז סי' מ"ד שכתב כיון דסופו ליטל כולו לא נטרף כלל ע"י מה שהקטינה ע"י חולי כדמוכח מדפסק רבינו כאן דניטל כוליא טריפה ע"כ משום דהקטינה קודם שניטל ונטרפה ואינו חוזר להכשירו ושפיר לקותא דרכיש ג"כ טריפה והוא בכלל נטילה והבן.
ועוד י"ל דלכאו' יש להבין דגמרא קאמר לאפוקי לקותא דרכיש וקשה לפמש"כ הד"מ וכן נראה דעת הנקודת הכסף דאי מצד הלממ"ס אפי' אי חי טריפה ולקותא דרכיש טריפה רק אי אין חי' א"כ מאי קאמר לאפוקי לקותא דרכיש דילמא אית לי' לקותא דרכיש והא דלא הלכה על לקותא דרכיש משום דאי הו' נאמר לקותא טריפה הי' טריפה אף בריאה ואנן קייל"ן מוגלא בריאה כשר ובכוליא טריפה וצ"ל דגמ' סובר כאן כדס"ד בדף מ"ח דהא דמוגלא אריאה קאי משום סופו לינקב א"כ אמאי לא בא הלכה אלקותא דהו' נדע דקאי אכוליא דאף דאין טריפה משום נקב טריפה מצד הלקותא עצמה אבל כיון דקייל"ן דמוגלא בריאה כשר א"כ אי הו' בא הלכה לקותא טריפה הי' טריפה אף בריאה אפי' אי חזינן דחי ולכן אמרינן דבאמת לקותא דרכיש טריפה משום דאין חי' ובריאה כשר משום דחזינן דחי והבן היטב.
והנה הד"מ כתב ליישב כיון דרבינו כתב דרוסה מפורש בתורה ע"כ הא דמנה רבינו דרוסה היינו לקותא והנה לכאו' אין לדבר שחר איך נכלל לקותא דרכיש בכלל דרוסה אמנם נראה שנכונים דברי' מאוד דהנה לקמן דף נ"ג אמרינן נתמסמס הבשר טריפה ומפרש כדעת רש"י דהיינו ע"י דרוסה לא כדעת הרא"ש שכ' דלא קאי אדרוסה וא"כ חזינן בדרוסה יש שתי מיני טריפות חדא אי מצינו ארס ועוד אי חזינן שנתמסמס ולכן בלקותא דרכיש דהיינו ג"כ נתמסמס הבשר כמבואר בדברי רבינו בה' שחיטה שפיר הו' בכלל דרוסה דהיינו דרוסה דנתמסמס ובזה ניחא די"ל דעולא לא הו' סובר הא דלקמן דנתמסמס טריפה משום דרוסה קאמר לאפוקי דרכיש דאין נכלל בח' מיני טריפות אבל להלכה נכלל שפיר בדרוסה ומובנים היטב דברי הד"מ.
על דברת הרמב"ם דבספק דרוסה החמירו דכ' אעפ"י שכולן הלממ"ס אין לך בפירוש אלא דרוסה לפיכך כל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ועי' טו"ז סי' כ"ט שתי' דכוונת הרמב"ם על ספק ספיקא דבדרוסה אסור ובשאר טריפות מותר עיי' מש"כ בקונטרס טריפה חי' הכוונה על ספק אחד בגוף וס' אחד בתערובות שפיר י"ל בדרוסה ובשאר איסורים אסור דלא מקרי ס"ס אבל בשאר טריפות כנפולה מותר יען דאין מפורש בתורה אמנם נראה לפרש עוד באופן אחר עפי' מה שהקשה הט"ז בסי' צ"ח על הטור שפסק דס' חסרון ידיעה כבדיקה בסירכות מצטרף לס"ס ובסי' צ"ח הביא דברי הרשב"א דס' שאין יכול לשער אי יש ס' אזלינן לחומרא משום דהו' הס' חסרון ידיעה ותי' דשם אין הס' לכל העולם לכן לה' ס"ס ותמה א"כ מה דמיון הביא הטו"ז מכחל דבכחל הס' לכל העולם ולדעתי תירוצו אין עולה יפה דהרי רשב"א שכ' דאין יכולין לשער איירי עכ"ח אפי' בכהא"ג שאין יכול לשער וכמו שכתב הש"ך כגון בנפל איסור ואין איש יודע כמה נפל א"כ הו' ספק לכל העולם וממילא לא קשה למה הביא הטור ראי' מכחל דהרי הטור עכ"ח איירי גם בכהא"ג שאין איש יודע וספק לכל העולם ולענין הקו' מגבינה בסי' פ"א נראה לתרץ עפ"י האמור דבטריפה אי יש ספק חסרון ידיעה מצטרף לס"ס ובדרוסה וה"ה בשאר איסורין ס' חסרון אין מצטרף לס"ס אף ד"ס לכל העולם כיון שמפורש בתורה ומעתה ניחא הקו' מגבינה בסי' פ"א דלענין טריפות הסירכא שפיר אמרינן ס' חסרון ידיעה הו' ספק אבל לענין שאר איסורין דמיא לדרוסה ספק חסרון ידיעה לכל העולם ל"ה ס' להצטרף לס"ס ולכן אף באיסור דרבנן כן דעשו חיזוק לדבריהם והבן.
וליישב דברי הטו"ז שכ' יען דבדרוסה מפורש בקרא ע"כ ס"ס אסור וקשה הא גם בשאר איסורים דמפורש בקרא מ"מ ס"ס מותר נראה ליישב דהכוונה רק עפי' שכ' הנוב"י לפרש דברי הרמב"ם בה' סנהדרין דבניתק לעשה התראת ספק שמא התראה יען שמפורש בתורה וכתב הנוב"י דכונה שמפורש הלאו על הספק וכן יש לפרש כאן שמפורש בדרוסה על הספק דהרי דרוסה ספק הו' דכך פסק רבינו אם שהיה יב"ח שריא ואפ"ה אסורה מספק ושאר ספיקות מה"ת שריא לכן כל ספק שנולד בדרוסה אף ס"ס אסור אבל שאר איסורין ס"ס מותר דאין מפורש בתורה על הספק והבן.
עוד נראה ליישב דברי הרמב"ם שכתב דבדרוסה אזלינן בספיקא לחומרא אבל בס"ט לקולא עפימש"כ הרמב"ם בכלאים שאבד בבגד דיצבענו ומותר מספק אזלינן לקולא והראב"ד השיג מדרבנן לחומרא ותי' בחסו' בחידושיו דהכוונה אחר צביעה שרק מדרבנן אסור מספק שפיר מותר למכור לנכרי ומעתה אומר דבספק דרוסה מבואר בגמרא דאסור למכור לנכרי אבל בשאר הטריפות שפיר יש לומר דמותר למכור דמ"ש מכלאים בשלמא בספק דרוסה יש להחמיר יען שנאמר מפורש בתורה על הספק אבל בס"ט ל"ש ע"כ לקולא היינו למכור לנכרי וזה הכונה ג"כ בדברי רבינו שכתב בס"ט לקולא היינו ע"י מכירה לנכרי משום דהו' ס"ס אבל שאר ספק ספיקות להתיר לעצמו אסור לעשות בידים רק ס"ס כהא"ג לנכרי מותר ודו"ק.
ובהאי עניינא אמרתי ליישב בזה קו' תוס' דרבא טעה שתי פעמים נגד ברייתא דבגד שאבד בו כלאים ולפמש"כ י"ל דמעשה דהכא הי' קודם ואך בהא דפסחים הי' סובר כקו' מהרי"ט הובא במג"א סי' תס"ז דגם למכור לנכרי הרבה ביחד יהא שרי דילמא ימכור לישראל קבא ויאכלנו קודם פסח ותי' אין עושה ס"ס בידים ורבא הי' סובר דמותר ופשט לו מכאן דבגד שאבד כלאים אף דאפשר שישראל יצבענו וימצא הכלאים וא"כ יהא שרי למכור לנכרי ואפ"ה אסור דאין עושין ס"ס בידים כהא"ג כיון שהס"ס נעשה אחר המכירה ובעת המכירה אין כאן רק ספק אחד שמא לא ימכרנו לישראל אסור ולכן הדר בי' רבא באמת אבל היכא דצבעו קודם שפיר גם לרבא אחר חזרה מותר לנכרי למכור דיש כאן ס"ס בעת המכירה כיון שכבר צבעו ודו"ק.
ובזה יש לפרש היטב סוגיות הש"ס דקשה לכאו' דפריך תחלה מכלאים דאסור למכור ואח"כ פריך ממשנה להיפך דיהא שרי לגמרי דאין מבוקעות ואדרבה מזה הו' לי' להקשות תחילה ונראה ליישב דהנה בישועות יעקב הקשה מאי פריך ממשנה דילמא במשנה דאיירא לרבא בחמרא חדתא בעינבי דמב"מ בעלמא וא"מ בשלמא דלדעת ש"ך סי' צ"ח בטבל מה"ת לכן מקילין באין מבוקעות ול"ח שמא בלע מספיקא אבל בחיטין דהו' א"מ וטע"כ מה"ת חיישינן מספיקא שמא בלע ונראה ליישב דיש לומר מה"ט באמת מעיקרא לא קשיא ממשנה די"ל דהי' סבור דרק מספיקא שמא בלע אסרה רבא למיכלי' דטעם כעיקר מה"ת א"כ יש כאן ספק מה"ת ועכ"פ מדרבנן ואזלינן להחמיר ורק התיר למכור לנכרי כסברת הרמב"ם בכלאים כן הי' סובר סתם גמרא דפריך ממשנה אמנם רבא ידע טעמא דידי' משום דיש כאן ודאי בליעי כיון דכמבוקעות דמיין כרמב"ם פט"ו ממא"ס וכן ידע המקשן הראשון שזהו טעמא דידי' ולכן הקשה מכלאים דשם אסור למכור יען שיש כאן ודאי איסור דאורייתא מזה למד הגמ' דרבא הדר דהי' סובר דהו' ודאי בליעי ואסור מה"ת לכן הדר דאין יכול למכור משום דהי' פשיטא לסתם גמרא דבכלאים גופי' אי צבעו מותר למכור כסברת הרמב"ם א"כ אמאי הדר הא גם בכלאים מותר היכא דצבעו וליכא אלא ספק וכאן ג"כ לא הו' ודאי בליעי אלא ע"כ שיש כאן ודאי בליעי וקשה ממשנה מוכח דלא הו' ודאי בליעי ומשני כמבוקעות והו' ודאי בליעי אבל בספק באמת מותר למכור כשיטת רבינו ממש והוא נכון מאוד.
והנה ראיתי בשערי תורה כלל א' כתב ג"כ דדעת רמב"ם דמותר למכור יען דהו' ספק כמוש"כ ח"ס וכתב דהראב"ד דחולק השיג ג"כ כן ברמב"ם אפ"ה חולק דסובר אף דספק הו' אסור למכור לנכרי ועפי' דבריו נראה לי ליישב קו' ישועות יעקב מאי פריך מכלאים הא רבא לשיטתו לשיטת רש"י דטעכ"ד לאו דאורייתא לכן מותר שרק אסור מדרבנן ולהנ"ל ניחא דגם בכלאים אף שצבעו וליכא רק איסור דרבנן אפ"ה אסרו למכור כשיטת ראב"ד ושפיר קשיא לרבא והדר רבא משום דאית לן כראב"ד גם מדרבנן אסור למכור לנכרי ודו"ק.
והנה מה דלא פריך מעיקרא ממשנה דאין מבוקעות מותר הנה לשיטת הראב"ד יש לפרש עד"ז דס"ד דגמרא דרבא סובר טעכ"ע דאורייתא לאסור מספק דרבנן שמא בלעי ולכן התיר למכור דאז הו' ס"ס ופריך לי' מכלאים דאסור למכור ומשמע אפי' בצבעו דלא הו' ספק שמדרבנן אסור והטעם עכ"ח משום דלא נחשב הא לספק דבודאי ימכרנו וכמוש"כ השע"ת והדר רבא וציוה לאפינהו וא"ש קו' המג"א סי' תס"ז אמאי לא התיר למכור קבא ולביתו צריך והוכיח מזה דלא אמרינן דלביתו צריך אפי' בדבר מיעוט והנה קשה עדיין עכ"פ ודאי לא הו' שימכרנו כיון שלקח רק קבא דילמא לביתו צריך וא"כ הו' אכתי ס"ס אעכ"ח דסובר דבלעי בודאי ולרב אסור למכור קבא דלא הו' רק ספק אחד וא"כ קשה ממשנה דמוכח באין מבוקעות לא הו' ודאי דבלעי אלא ספק ומותר בדרבנן ומשני דהו' מבוקעות ובלעי ודאי ודו"ק.
והנה לכאו' א"כ יקשה מהכא לשיטת הרמב"ם דסבר רבא ג"כ טעכ"ע לאו דאו' וסבר בכלאים דרבנן מותר למכור א"כ מ"פ מכלאים הא בכלאים דאסור למכור עכ"ח היינו בלי צביעה אבל בחיטין דטעכ"ע רק דרבנן מותר למכור ונראה דעכ"ח גמרא עתה טעה בדרבא וסבר דטעכ"ע דאו' לרבא מדלא פריך ממשנה דאין מבוקעות מותר ע"כ הי' סבר טעכ"ע דאו' וחיישינן מספיקא שמא בלע ושפיר פריך מכלאים ומשמע לי' עתה שגם בכלאים אסור ע"י צביעה שרק מדרבנן אסור וכיון דרבא הדר סובר המקשן השני ע"כ לכן הדר יען דודאי בלעי וטעכ"ע דאורייתא דאי ספק בלעי אמאי הדר דהוא סובר כרמב"ם דבכלאים גופי' מותר למכור אחר צביעה ע"כ משום דודאי בלעי ופריך ממשנה דאין מבוקעות מותר וע"ז משני דכמבוקעות דמיא ובלעי בודאי ולכן אסור למכור דאין כאן ספק אלא ודאי ובכלאים בצביעה באמת מותר למכור דלא הו' אלא ספק והא דקשה א"כ להלכתא איך פסק רבינו דאסור למכור הא טעכ"ע לאו דאורייתא לק"מ דלהלכתא ניחא דהרי בפסחים מוכח דשמא ימכרם לנכרי לא הו' ספק אלא ודאי ול"א לביתו צריך רק במיעוט אמרינן לביתו צריך כדעת הכ"מ שהובא במג"א סי' תס"ז א"כ ניחא דבגד שאבד בו כלאים יש לדמותו לקבא קבא דאין בודאי שימכרנו לישראל ולכן מותר לאחר צביעה וא"כ ניחא הכל דמקשן הי' סבר אליבא דרבא טעכ"ע דאורייתא אבל רבא דהדר לא משום דטכ"ע לאו דאורייתא אלא משום דסובר דלא הו' ספק כלל שמא ימכרנו לישראל הרבה חיטין.
השמטה הב"ח בסי' ל"ג הקשה אדברי רבינו הנ"ל שכתב כל ספק שיסתפק בדרוסה טריפה דאין לך בפירוש אלא דרוסה א"כ מאי פריך הש"ס בדף מ"ג ולעולא מ"ש מספק דרוסה דהא שאני ספק דרוסה דלהחמיר משום דמפורש בתורה ותי' באשל אברהם דלעולא לשיטתו דסבור שמונה מיני טריפות הלממ"ס ודרוסה מינייהו א"כ לית לי' דמפורש בתורה דרוסה והנה זה ניחא אשמעתין אבל על רבינו דפסק דלא כעולא וסובר דחיישי' שמא הבריא והיינו כיון דחיישינן לספק דרוסה וקשה הא רבינו לשיטתו דדרוסה מפורש בתורה ואזלינן להחמיר אין ראי' מספק דרוסה ולמה פסק דלא כעולא וסובר דחיישינן לשמא הבריא עיין בהגהות הארוך מש"ך שהאריך בזה, ונראה ליישב בהקדם קו' הרא"ש לרי"ף וכן לרבינו דמ"ש מהמסס וביה"כ דלא חיישינן שמא הבריא וכמו שהוכיח באמת הראב"ן דמהא מוכח דלא חיישי' שמא הבריא אף אי קיי"ל דחיישינן לספק דרוסה אמנם לשיטת הראב"ן קשיא איפכא מ"ש מספק דרוסה דבגמרא משמע דהא בהא תליא כמו שהקשה הרא"ש ותי' דדרוסה שכיח וקשה דתוס' יבמות ל"א סוברים קוץ שניקב שכיח ולכן אומר ליישב דהא בהא תליא דראב"ן דסובר דלא דמי לדרוסה שפיר יש לו הוכחה מהמסס וביה"כ ורבינו ורי"ף דמדמי ל"ד אין קו' מהמסס וביה"כ ונראה דהנה התוס' וכל הראשונים הקשו דאיך קאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר ניחוש שניקוב החיצון ואין לו בדיקה לנקב בחיצון דאין לומר דסובר כעולא דהא לית הלכתא כעולא והנה הקשו הראשונים למה קאמר נפ"מ לספק דרוסה ולא קאמר נפ"מ לספק נקובה דגם כן אין לו בדיקה מבחוץ לשיטת רש"י וכן הוא שיטת רבינו עוד דקדקו המפורשים דקאמר ורבה לחדודי דאביי קאמר מאי חדודי דהראה אביי בזה.
ואומר ליישב הכל בחדא מחתא דהנה לכאו' פשוט יש ליישב דשפיר מדמה לספק דרוסה דהרי ישב לו קוץ הו' נולד ריעותא מחיים כמש"כ תוס' יבמות ולכן אף דבשאר טריפות סובר רבינו לקולא אבל בספק הנולד מחיים דליכא לאוקמי' בחזקת היתר אזיל שפיר לחומרא לפמש"כ הש"ך בסי' נ' דלאביי ורבא ביבמות דמוקי המשנה דיגיד עליו ריעו דמשכחת המשנה גם בספק בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"כ דלית להו כתי' רבה דאוקי המשנה משום דחזקת היתר לשוק קיימי' ולכן שפיר להלכה חיישינן שמא הבריא כמו בס"ד אף דמפורש בתורה כיון דנולד הספק מחיים אין חילוק אך זה בורכא דא"כ למה צריך רבינו בדרוסה לתת הטעם שמפורש בתורה תיפק לי' שנולד ריעותא מחיים אך בכל זה ניחא הדבר די"ל דכיון דנולד מחיים הספק אתי שפיר כאן בושט וא"ל למה צריך בדרוסה לטעם דמפורש בתורה אמינא ליישב דהנה אני אומר לסתור דברי הש"ך שכתב דלאביי ורבא חיישינן להיכא דנולד ספק מחיים דהנה ביריעות שלמה הקשה וכן הקשו בשבילי דוד בפתיחה להלכות טריפות לאדאמו"ר הגרד"ל זצ"ל לפמש"כ רש"י בחולין דף קל"ד לכך בחלה ספק להחמיר משום דבחיוב מיתה לא אזלינן בתר חזקה וכ"כ רבינו בפ"ט מה' ביכורים א"כ מאי פריך הגמרא לרבה דמוקי אשה בחזקת היתר לשוק דגם בגירושין נוקי בחזקתה ליבם הא אשת אח שלא במקום מצוה חיוב מיתה לא אזלינן בתר חזקה והנה באמת קו' זו לא קשה מידי דהרי רבה הוא דקאמר ביבמות דף קט"ז מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת לענין חזקה] עיין ח"ס בה' נדה בכמה תשובות מה שהעלה בכונת רש"י אהא דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת] וא"כ שפיר פריך לרבה לשיטתו אולם א"כ יקשה לפירש"י מרבה דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אך י"ל דבאמת נאמר לכאו' ביבמה אהדרי' לאיסורא קמא לענין כרת וצריך לומר לענין כרת לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא כדמוכח בבכורות דף ט"ו דבזה מיושב קו' התוס' שם והנה לכאו' י"ל לפימש"כ תוס' בביצה דף י"ב היכא דהותרה עכ"פ לדבר אחד ושייך מתוך לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא וכאן ג"כ הרי הותרה עכ"פ ליבם ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא אך מוכח שם דרבה סובר דלא אמרינן מתוך בשוחט עולת נדבה וכמו שהוא גם שיטת רבינו במבשל לנכרי רק מותר משום הואיל ולא משום מתוך והעלה בשעה"מ דרבינו סובר דאמרי' אהדרי' לאיסורא קמא ולכן צריך לטעם הואיל ומוכח בסוגיא דמתוך דרבה אית לי' האי סברא א"כ קשיא לרבה דנאמר אהדרי' וע"כ דלחיוב כרת לא אמרינן אהדרי' אבל לענין חומר האיסור בודאי אמרינן אהדרי' וכה"ג שפיר אמר מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת דגם הלאו חמור וכמו שהעליתי בארוכה בפ"ד מהלכות בכורות והיינו דרבה גופי' בדף פ"ב סובר דלא אמרינן מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת והנה לפי"ז בשאר לאו שפיר יש לחלק בין איסור מיתה דנוקי אחזקה וא"ש פירש"י וא"ש ג"כ דפריך לרבה בקידושין דנאמר אוקי בחזקתה ליבם אף דהו' איסור מיתה כיון דגם חזקתה לשוק הו' באיסור מיתה משום דאהדרי' לאיסורא קמא [ועיי' ביריעות שלמה שהעלה דאיסור יבמה לשוק הו' כספק בשחיטה ממש דלא הו' מאיסור לאיסור כדפירש"י יבמות דף מ"ט אין קידושין תופסין בה אין בה הוי' והו' איסור אחד משם אחד דבחי' בעל לא הו' קידושין תופסין משום דאגודה בי' וכן יבמה עדיין אגודה בי' ותמוה בעיני א"כ מה הקשה אח"כ לשיטת רש"י די"ל דשפיר חמור כמו איסור אשת איש כיון דשם איסור אחד עליו] וכש"כ אי נאמר דקידושין מפלת כיבמות דף י"ג בודאי הו' כאיסור אחד דמחיים נחשב כבר כאלו נזקקין ליבם וממילא מחיים כבר נאסרה לשוק מכח היבם ג"כ.
אולם לפי"ז קשיא קו' חמורה דהא תוס' הקשו' דנאמר בנולד ריעותא מחיים ל"ש חזקה כדמוכח בספק דרוסה ותי' דשם משום דשכיח אבל בנולד ספק מחיים שייך אוקי אחזקת היתר וקשה נהי דשייך אוקי אחזקה אף בנולד ריעותא הנה זה רק מטעם דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דאיסור טריפה איסור אחרת מאין זבוח דמחיים או מאיסור נבילה דאין ראוי' לאכילה אי עשה מעשה המכשיר השחיטה כמוש"כ הרשב"א חולין דף ט' ואיסור נבילה אחרת והיינו משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור כמוש"כ הש"ש והנה זה ניחא בטריפות אבל יבמה לשוק דהו' איסור אחד דאהדרי' לאיסור קמא הוא איסור אחד עם א"א בודאי יש לנו לומר כיון דנולד ספק מחיים אין כאן חזקת היתר וקשה לרבה דסובר בגירושין שייך אוקי אחזקת היתר לשוק הא נולד מחיים אך הדבר ניחא דהנה רשב"א הקשה באופן אחר אמאי סובר רבה אוקי בחזקת היתר מ"ש מספק אי שחט רוב סימנים דאסור משום דנולד ספק אי פקע איסור הראשון ותי' דשאני בספק אי שחט רוב סימנים ספק אי נעשה מעשה המכשיר אבל כאן נעשה מעשה המכשיר דהיינו מיתת הבעל רק ספק בקידושין כהא"ג אוקי שפיר בחזקת היתר הנה מבואר דרשב"א הקשה רק מספק שחיטה ולא מס"ד משום דאס"ד ידע די"ל משום דשכיח דשם לא שייך באמת נולד ספק מחיים דהרי ספק דרוסה טריפה הו' ואין מחזיקין מאיסור לאיסור ולכן הקשה מס' אי שחט רוב דהו' ספק בשחיטה דהוא איסור אחד עם מה שהי' עליו מחיים כהא"ג הקשה דגם הכא דלא שייך חזקת היתר ויפלא הא כאן יבמה לשוק הו' איסור אחר לא דמי לספק בשחיטה אבל לפמש"כ ניחא דבאמת גם ביבמה לשוק הו' איסור אחד והוקשה באמת כקו' וע"ז תי' דעכ"פ כבר נעשה המכשיר דמת בעל כהא"ג אף שנולד מחיים והו' איסור אחד אין מחזיקין מאיסור לאיסור כיון שנעשה מעשה לסלק האיסור הראשון שפיר שייך דיש חזקת היתר דהרי הו' לה חזקה כשיעשה מעשה ההכשר שימות הבעל יהא לה היתר לשוק וזה ברור מאוד [ותוס' ג"כ סברו כרשב"א דיש לחלק בין נעשה מעשה ההכשר ולא קשיא להו מספק דרוסה ג"כ נעשה מעשה ההכשר בשחיטה אפ"ה מוציאין מחזקתה ותי' משום דשכיח א"כ היכא דלא שכיח אף דהו' כאיסור אחד כיון דנעשה מעשה המכשיר אין מחזיקין מאיסור לאיסור].
ומעתה אביי ורבא דסברי יגיד עליו ריעו וסברו דבאמת גם בגירושין משכחת בספק קרוב לה ולא אמרינן אוקי אחזקה היינו משום דסובר כקו' הרשב"א דכאן באיסור אחד יש לנו לומר דנולד ספק מחיים אסור ולית להו כסברת רבה יען דעכ"פ נעשה מעשה המכשיר אבל בשני איסורין כגון בטריפה וס"ד גם אביי ורבא סברי בנולד ספק ריעותא מחיים שייך אוקי אחזקת היתר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור וכפסק המר"ם בתשובה דאף בנולד הספק מחיים אוקי אחזקת היתר דלא כרמ"ל בסי' נ"א והוא דבר חדש.
[והנה בפשיטות י"ל לפמש"כ בשערי תורה דתליא זה אי אזלינן בתר שעה שנולד הספק או בתר שעה שנודע הספק דאז יש חזקת היתר דנשחטה הותרה ע"כ אף דהו' ריעותא מחיים אין מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי"ז י"ל אף אביי ורבא דפליגי ארבא רק משום דשם נודע הספק בשעה שבעל הי' חי ואף אי בתר שעה שנודע הספק לא הי' חזקת היתר אבל בטריפות שנודע אח"כ שפיר י"ל גם אביי ורבא לא מחזיקין מאיסור לאיסור אך קשה לפי"ז הא דדייק מנפל הבית עליו ועל אשתו דחולצת הא התם לא נולד ס' מחיים ותי' בש"ש דמיד שנפל הבית נולד הס' הו' כנולד מחיים משא"כ בבא זאב מיד דנשחטה הותרה ולפמש"כ עדיין קשה הא כיון דלא נודע מחיים ממש שפיר אזלינן בתר שעה שנודע הס' ויש לה חזקת היתר וצ"ע ורק לפמש"כ בשערי תורה לפרש דהאי חזקה לא הו' חזקה מבוררת כשעה"מ ה' אישות א"כ אביי רק חולק כיון דאין מבוררת ל"ה חזקה אבל בחזקת מבוררת כטריפה דכתב הרא"ש אחר דאזלינן בתר רובא הו' שפיר חזקה מבוררת לא נשמע דאביי פליג ונסתר דברי הש"ך] אך לפמש"כ במקום אחר דתליא אי מיתה מפלת דאז ל"ש אהדרי' לאיסורא קמא ע"כ הא רבא סובר מיתה מפלת ל"ש דהו' איסור אחד אך לכאו' קשיא א"כ קשיות הפרמ"ג והמהרש"א גם לדידן ניחוש שבמקום נקב קשחיט דסמוך מיעוטא לחזקה דנקובת הוושט נבילה הוא ובח"ס ובש"ש העלו כיון דנעשה מעשה המכשיר ליכא חזקת איסור דמחיים והנה לפמש"כ זהו דוקא לרבה אבל לרבא ואביי לא אמרינן הכי א"כ תהדר הקו' לדוכתי' אך הדבר נכון עפמש"כ בקונטרס טריפה חי' דעיקר הקו' דניחוש לניקב זה שלא כנגד זה דהו' רק טריפה כמוש"כ הפלתי ובטריפה שפיר לא שייך אוקי אחזקה כיון דהו' איסור אחר ואין מחזיקין מאיסור לאיסור וכמוש"כ המהרש"א בבכורות כ' ואך א"ש הכל די"ל דשפיר דמי ישב קוץ בוושט לספק דרוסה יען דנולד ריעותא מחיים דאין לומר בדרוסה ג"כ נולד מחיים די"ל דנפ"מ בדרוסה היכא דרק טריפה הו' כגון שלא כנגד הסימנים לכן רק משום דמפורש בתורה אבל בישב לו קוץ בוושט דחוששין בה וכן באמת בדרוסה בסימנים עצמן א"צ לטעם דמפורש בתורה א"כ שפיר כיון שנולד מחיים ל"ש אוקי אחזקת היתר ולא יקשה מה פריך דלא חיישינן שמא הבריא דשם רק חשש טריפה לא איכפת לן בנולד ספק מחיים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ לפי"ז לרבא דסובר גם באיסור אחד כיון דעכ"פ נעשה מעשה המכשיר אמרינן דאוקי אחזקת היתר ע"כ גם בנקובת הוושט שייך אוקי אחזקת היתר כיון דנעשה מעשה המכשיר דעכ"פ נשחטה כמוש"כ הח"ס וא"כ לא דמי לספק דרוסה די"ל דס"ד חמור משום דמפורש בתורה ואין צריך לטעם דשכיח דגם נקובה שכיח בישב קוץ בוושט וא"כ ע"כ לא חיישינן לשמא הבריא דהרי קשיא מהמסס דלא חיישינן שמא הבריא אף דנולד הספק מחיים דאין לומר שם איסור טריפה הו' איסור אחר ואין מחזיקין מאיסור לאיסור דהרי לרבה אף באיסור אחד אין מחזיקין מאיסור לאיסור היכא דעכ"פ נעשה מעשה המכשיר וא"כ לרבא אית לן דל"ח לשמא הבריא דהיינו שמא ניקב וא"כ ניחא קו' ראשונים דאיך קאמר רבה ניקב זה בלא זה כשר ניחוש שמא ניקב החיצון ואין לו בדיקה דהרי ע"כ סובר כעולא דלא חיישינן לשמא הבריא ועכ"פ בדיקה מהני ודו"ק.
וא"ש ג"כ דלא קאמר לספק נקובה דהרי בספק נקובה ע"כ יש בדיקה גם מבחוץ דלא חיישינן לשמא הבריא כיון דבדק ולא מצא נקב והיינו דמסיק דרק נפ"מ לספק דרוסה משום דאף אי חייש לספק דרוסה אפ"ה לשמא הבריא בישב לו קוץ לא חיישינן משום דשאני דרוסה דמפורש בתורה וזהו לחדודי דאביי משום דנוכל לטעות דהא דקאמר דוושט אין לו בדיקה מבחוץ רק מבפנים היינו לענין נקובת הוושט אבל אביי ידע דרבה לשיטתו ביבמות סובר דלא חיישינן לשמא הבריא ע"כ זה דקאמר אין לו בדיקה קאי לס"ד דמפורש בתורה וזהו חידודי דאביי ורבה רצה לבדוק אותו אי יבין דאיירי דוקא בס"ד והנה לפי"ז י"ל גם עולא שפיר סובר דלא חיישינן לשמא הבריא דסובר כרבה דאף בנולד בוושט ריעותא מחיים אמרינן אוקי אחזקה א"כ קשה מהמסס דל"ח לשמא הבריא וע"כ גם בושט לא ניחוש לשמא הבריא לשמא ניקב והא דקשה מס"ד דרוסה לזה תי' עולא לשיטתו דסובר דל"ח לס"ד דלא מצי לומר משום דמפורש בתורה דהרי עולא לשיטתו סובר ח' טריפות הללמ"ס וגם דרוסה הללמ"ס אבל להלכה דמפורש בתורה י"ל אי אמרינן כרבה דאף בוושט דהו' נבילה מחיים אפ"ה אמרינן אוקי אחזקה אף שנולד ספק מחיים א"כ ל"ד לדרוסה דדרוסה מפורש בתורה לכן שפיר פסק הראב"ן מה"ט דלא חיישינן לשמא הבריא משום דרק עולא דסובר דהו' דרוסה הללמ"ס מוכרח לתרץ דל"ח לס"ד אבל אנן דקיי"ל דמפורש בתורה וסובר בזה כרבינו רק דסובר כרבה ביבמות דאף באיסור אחד בנעשה מעשה המכשיר אמרינן אוקי אחזקת היתר אף דנולד ריעותא מחיים א"כ ל"ד לדרוסה דמפורש בתורה אלא אדרבא מה"ט עצמו יש לדמותו להמסס דל"ח לשמא הבריא אף דנולד ריעותא מחיים דאין לחלק ישב קוץ בושט הו' איסור אחד שייך לאסור בנולד ריעותא מחיים דסובר הראב"ן דהלכה כרבה [ואולי מפרש דגם רבא ואביי לא פליגי ארבה בהא כמו שצדד גם הש"ך סי' נ"א] דאף באיסור אחד בנולד ריעותא מחיים אמרינן אוקי אחזקה כיון דנעשה מעשה המכשיר דלכך לא חיישינן לשמא הבריא כמו בהמסס וא"ש הראב"ן אבל רבינו והריא"ף סברי דהלכה כאביי ורבא דפליגי ארבה וסברי באיסור אחד אמרינן בנולד ריעותא מחיים ל"א אוקמי אחזקת היתר וא"כ שפיר דמי לס"ד דנהי דמפורש בתורה היינו משום דדרוסה רק טריפה ל"ש להטריף משום שנולד ריעותא מחיים אבל נקובת הוושט דנבילה מחיים לשיטת רבינו הו' איסור אחד מחיים שפיר ל"ש חזקת היתר ויש לאסור כמו בס"ד ולא יקשה מ"ש מהמסס דל"ח לשמא הבריא די"ל דהמסס טריפה הו' ואין מפורש בתורה ודו"ק. [עד כאן].
הנה בפ"ד מה' שחיטה פסק רבינו דהמסס ובה"כ שניקבו כשר דלא חיישינן שמא הבריא ואפי' בדיקה אין צריך והקשו הראשונים מרבי דהפכה ומצא עלי' קורט דם משמע דצריך עכ"פ בדיקה ונראה ליישב רק רבי לשיטתו צריך בדיקה ואקדים שיטת הטור דפסק דצריך בדיקה וכרבי והקשה הש"ך סי' מ"ח הא הטור פסק לעיל כרא"ש והראב"ן דל"ח שמא הבריא כוושט והביא הרא"ש ראי' מביה"כ דמצד אחד כשר וע"כ דאף בדיקה אין צריך והנה אני מוסיף לתמוה דרבינו דפסק דחוששין שמא הבריא בוושט ואפ"ה בביהכ"ס פסק דלא חיישינן שמא הבריא והטור להיפך פוסק בוושט דלא חיישינן שמא הבריא ובהמסס פוסק דחיישינן שמא הבריא וצריך בדיקה והנה רש"י פסק דבהמסס חיישינן שמא הבריא דעורו דק והקשה התוס' בשבת דף ל"ד א"כ קשיא ברייתא לעולא דלא חיישינן שמא הבריא ואומר ליישב דהנה יש לחדש הך דאי חיישינן לשמא הבריא תליא באידך פלוגתא דרבוותא בחולין י"א דסובר רשב"א אי נמצא בהמה טריפה והגליד פי המכה וע"כ מטריפין שזה ג' ימים וא"א לומר עתה קודם שחיטה נטרפה א"כ עכ"ח מוציאין אותה מחזקתה דהרי מה שהחזקניהו עתה בכשר הוא בטעות לכן גם למפרע מטריפין ושיטת הרא"ש לעיל דף י"א דאף כה"ג אוקי אחזקה כל זמן שנוכל להחזיקה ואין מטריפין רק ג' ימים ולפ"ז יש לומר אי אמרינן כשיטת רשב"א ע"כ חיישינן שפיר שמא הבריא ונתרפא דאי תחוש שמא הבריא שנתרפא ע"כ תאמר שזה ג' ימים כבר נטרפה א"כ שוב טריפה מספק גם למפרע לכן חיישינן שמא הבריא דאין לומר אוקי אחזקה ולא ניחוש לניקב ונתרפא זה אינו דהרי אי אתה חושש לנתרפא אתה מטריפה למפרע ואתה אומר שלא הי' לה חזקה אבל אי אמרינן כשיטת הרא"ש דאין מטריפין רק ג' ימים א"כ אי ניחוש לנתרפא אין מטריפין אותה רק על ג' ימים ואין מוציאין אותה מחזקתה לגמרי א"כ אתה אומר שהי' לה חזקה עד ג' ימים לכן גם מג' ימים ועד עתה אוקי אחזקה ולא ניקב כלל גם עתה ומעתה י"ל דסברת הרשב"א ורא"ש תליא אי טריפה חי' דהנה אי טריפה חי' ליכא חזקת הגוף שאין טריפה רק חזקה מכח הרוב לכן כיון שחזינן שהחזקה בטעות זה ג' ימים לכן גם למפרע הו' חזקה בטעות דע"כ ממיעוט טריפות א"כ לכן ל"ח שמא הבריא אבל אי טריפה אין חי' מסתבר כדעת רא"ש שפיר דל"מ למפרע כיון שיש חזקת הגוף ואין טריפה רק ג' ימים מספק והנה הא דטריפה אין חי' כתב המהרש"ל דהו' רק רוב א"כ ליכא חזקה גמורה אלא מכח רוב לכן אף אי טריפה אין חי' מטריפין למפרע א"כ א"ש דעת רשב"א אף אי טריפה אין חי' והנה בנקובת הוושט דהו' נבילה מחיים א"כ אפי' מיעוט אין חי' שפיר הו' חזקה גמורה א"כ בודאי לא מטריפין למפרע להוציא מחזקתו וגם לא חיישינן לשמא הבריא דניקב ונתרפא לכן לעולא לא חיישינן שמא הבריא בוושט אפ"ה יודה בהמסס דרק טריפה הו' חיישינן שמא הבריא אפי' אין טריפה חי' כיון דלא הו' אלא רוב ולכן נקטו בברייתא רק בהיכ"ס לא חיישינן לשמא הבריא אבל בהמסס שעורו דק וכיון דלא הו' רק טריפה חיישינן שמא הבריא ובזה ניחא גם שיטת הטור דלא חיישינן בוושט שמא הבריא ובטריפה חיישינן שמא הבריא ולא יקשה מרא"ש דמוכיח דלא חיישינן שמא הבריא מביהכ"ס די"ל דהנה הטו"ז והש"ך פליגי בניקב מצד אחר דצריך בדיקה אי אבד או הדיחו דאין לו בדיקה לט"ז טריפה הו' כיון דצריך בדיקה ולש"ך כשר דהבדיקה רק להחמיר שמא ימצא קורט דם ובא"א בדיקה כשר ורק בניקב מב' צדדים בבדיקה להקל דאי לא ימצא קורט דם יהא כשר ולכן א"א בבדיקה שהודח טריפה והנה כל זה אי לא חיישינן בוושט לשמא הבריא אבל אי חיישינן בוושט שמא הבריא גם בביהכ"ס יש לחוש שמא הבריא ויהא טריפה בהודח וא"א בבדיקה ושפיר הוכיח הרא"ש דלא חיישינן שמא הבריא ולכן נהי דבהיכ"ס עכ"פ צריך בדיקה דחיישינן לכתחלה שמא הבריא יען דבטריפה גרוע מוושט דל"ה חזקת הגוף גמורה אבל לחוש להטריף בהודח לשמא הבריא והו' קורט דם ושפיר הו' ראי' דהלכה כעולא דלא חיישינן שמא הבריא ומעתה ניחא גם שיטת רבינו הרמב"ם דהנה רבינו פסק בפי"א מ"ה שחיטה דכל בהמה יש לה חזקת שלימה מבואר מדבריו דיש לה חזקת הגוף שהוא שלימה א"כ בכל טריפה יש חזקת הגוף דלא חיישינן שמא הבריא והא דבוושט פסק דחיישינן שמא הבריא היינו שביארתי דנקובת הוושט נבילה היכא דנולד ריעותא מחיים מטריפין שפיר משום דהו' איסור אחד עם איסור שאין זבוח דמחיים ולא יוקשה מרבי דהפכה רבי וכנ"ל דרבי סובר בנדה כ"ד דטריפה חי' א"כ לכך בוודאי חיישינן שמא הבריא אבל רבינו דפסק טריפה אין חי' ואיכא חזקת הגוף שלימה לכן לא חיישינן לשמא הבריא בטריפה רק בנקובת וושט משום דנולד ריעותא מחיים ודו"ק היטב.
וניחא ליישב מה שהקשה הלב ארי' מ"פ בדף מ"ט אהא דמחלק התם בין קופא לגו ובין קופא לבר מ"ש מביהכ"ס דמצד אחד כשירה ולא אמרינן ליתא אי קופא לבר או לגו ומ"פ בשלמא בחתיכא דכבדא שפיר חיישינן שמא באתה דרק הוושט מבחוץ ואי היתה שלימה הי' ניכר הנקב אבל הכא דבית הכוסות שלמים הם אתנו ולא נראה הנקב מבחוץ מה"ת להחזיק ריעותא ולחוש שבא מבחוץ ונראה ליישב דלפמש"כ לעיל דלרבי דצריך בדיקה היינו לכתחלה אבל אי נאבד כשר ודבר זה מוכרח מברייתא דקתני כשירה דאי ס"ד כשיטת הטו"ז דבנאבד ואינו יכול לבדוק טריפה איך קתני כשירה וכמוש"כ הראשונים לעיל דף מ"ה דמדקתני כשירה משמע כשירה בלא בדיקה וא"כ לפי"ז כיון דעכ"ח איירי הכא ג"כ בנאבד אפ"ה כשירה מוכח דרק לעיל בריאה דאין דרך לבלוע דכך הקנה ע"כ בנאבד או בחתיכא טריפה אבל בבהכ"ס דדרך לבלוע דרך הוושט אפי' נאבד ג"כ כשירה וא"כ שפיר פריך מ"ש דשם מחלקינן בין קופא לגו בין קופא לבר וכאן בנאבד כשר ואמאי לא מחלקינן ג"כ אי הי' קופא לבר ע"כ דרך הוושט יצא וחזר ונכנס לבהכ"ס ואי הי' אולי ניכר קורט דם מבחוץ וע"ז משני התם אוכלין ומשקין דחקוה ודו"ק.
עוד נראה ליישב דהנה לישנא דגמרא דחתיכא דכבדא טריפה ויאמר לי' אי משכח בבשרא כהא"ג טריף מר אלא חזינן אי קופא לגו אי קופא לבר והנה לכאו' תמוהא מאי ס"ד דבבשרא יהי' טריפה ופירש הרשב"א דהיינו לומר דכמו בבשרא כהא"ג כשר ול"ח שמא יצא לחוץ וניקב איברים הפנימים מוכח הא אי הו' שייך לומר דבכבדא טריפה בניקב הו' שפיר חיישינן שמא יצא לחוץ וחזרה וכמוש"כ הר"ן אבל כיון דנקב בכבדא כשר ע"כ לא חיישינן שמא יצא לחוץ ונקב איברים הפנימים רק מחלקין בין קופא לגו ובין קופא לבר וע"ז פריך מ"ש מביה"כ וליחזו אי קופא לגו אי קופא לבר והכוונה דבביה"כ דטריפה בנקב לחוץ א"כ כאן אי קופא לגו יהא טריפה שמא יצא לחוץ וחזרה אי לבר ל"ח שיצאה לחוץ וחזרה דהא אין דרך לנקוב בקופא ומשני ש"ה דאוכלין ומשקין דחקוהו אי ס"ד דיצא לחוץ ל"ה הדרה דהא ע"י אוכלין ומשקין נדחק לחוץ ואיך חזרה הא אוכלין ומשקין שדוחקין אותה לחוץ ל"ה מניחין לחזור לפנים והבן.
עוד יש ליישב ע"ד הנ"ל דפסק רבינו המסס וביה"כ מצד אחד כשירה ומשני צדדים טריפה אם נמצא קורט דם משמע דאין צריך בדיקה לראות אם יש דם דבשני צדדים טריפה רק אם אירע שמצאו דם והקשו המפרשים הא בגמרא איתא דרבי בדקה ומצא קורט דם וטרפה משמע דצריך בדיקה אחר קורט דם ונראה ליישב דהנה קשה לי בשמעתין דאייתא עובדא דר' עוירא דמחט בעובי ביהכ"ס טרפה רבי ואח"כ מייתא דעובדא הי' שבדקה ומצא ק"ד וטרפה רבי ואביי אמר מתניתין הוא ויש לתמוה הלא מיד הו' לי' לומר דמתניתין ומהיכי תיתי לטעות בדברי ר' עוירא דטרפה אפי' בלא מצא ק"ד ונראה דאביי ידע דבודאי איירי במצא ק"ד רק דס"ל דרב עוירא דבא לאשמעינן דבר חידוש היינו אפי' נמצא שלא כנגד המחט וע"כ הי' רוצה לידע איך הי' העובדא וכאשר אמר לו דהי' עלי' ק"ד משמע כנגד המחט זהו פשיטא דטריפה וע"כ אמר מתניתין הוא או י"ל דתחילה הו' ס"ל דרב עוירא דטרפה דאין צריך בדיקה כלל רק אם מצא ק"ד טריפה עד שדרש אביי היכי הו' עובדא אז אמר דברים כהווייתן דבדקה ומצא ק"ד וע"ז אמר אביי א"כ דרק אם בדקה ומצא ק"ד טריפה ע"ז אמר מתניתין הוא.
ועתה אומר עוד דבאמת לרב עוירא הי' ס"ל מתחילה דאין צריך כלל בדיקה וכשירה בלא בדיקה רק אם אח"כ מצא דם טריפה והיינו דזה אי צריך בדיקה נראה לי דתליא בפלוגתא אי טריפה חי' דהבאתי פלוגתא בראשונים חולין י"א דלרשב"א אם נמצא סירכא אחר ג' ימים חיישינן למפרע כיון דהוחזקה בטעות אבל הרא"ש ס"ל דאין טריפה למפרע אלא דאזלינן בתר חזקה ואמרתי דפליגי במה שביארתי דיש חזקת היתר וחזקת שלימה כמוש"כ רבינו וזה חזקת הגוף לכן אין טריפה למפרע אבל רשב"א ס"ל רק חזקת היתר איכא ע"כ חיישינן למפרע ג"כ ואמנם חזקת הגוף שייך דוקא אי טריפה אינה חי' א"כ איכא חזקת הגוף שאין טריפה כיון דחזינן דחי אבל רשב"א ס"ל טריפה חי' ועכ"פ מיעוטא איכא שחי כשיטת מהרש"ל א"כ אין כאן חזקת הגוף רק בחזקת היתר עומדת וכיון שנתחזקה בטעות חיישינן למפרע וזה הנפ"מ בין שני החזקות אי מטריפין למפרע א"כ י"ל דהאי עובדא דר' עוירא וגם רב ספרא דהאי עובדא דרבי איירי דאירע שבדקה וטרפה אבל אין צריך לבדוק אחר ק"ד כיון דאיכא חזקת שלימה [דטריפה אינה חי] כיון דלמפרע כשר אפי' אם נמצא ק"ד א"כ עומדת בחזקת שלימה לכן אין צריך כלל בדיקה רק אם אירע שבדקה טריפה אבל אביי הי' מסופק בזה אי אזלינן בתר חזקת הגוף או אחר חזקת היתר כיון דמיעוט איכא דטריפה חי ליכא חזקת הגוף רק חזקת היתר וא"כ אי ימצא באמת דם יהא טריפה למפרע א"כ ליכא חזקת הגוף כלל רק כ"ז שלא בדקה איכא חזקת היתר לכן צריך בדיקה וכאשר ראה ר' עוירא דאביי דחק עליו לידע גופי' דעובדא אז הבין ר' עוירא דאביי הו' ס"ל דצריך בדיקה ולכן הי' אצלו חידוש מה שלא הגיד רב עוירא דבדקה אז אמר רב עוירא דבאמת הי' המעשה שבדקה דהיינו דגם לרבי ס"ל דבעי בדיקה ומצא עליו ק"ד ואז טרפה וע"ז אמר א"כ מתניתין הוא כיון דאין טריפה באמת רק דחייב לבדקה ממילא אי מצא דם טריפה וא"כ עכ"פ מר' עוירא ורב ספרא נשמע דיש פנים לומר דאין צריך בדיקה כלל דכשירה בלא בדיקה משום דאזלינן בתר חזקת הגוף כיון דקיימ"ל טריפה אינה חי' לכן פסק רבינו כן דלא כמסקנא דהעיד רב עוירא דס"ל דצריך בדיקה דלא אזלינן בתר חזקת הגוף רק בתר חזקת היתר ודו"ק.
ודע דיש לי לחקור לפי דברי רבינו הנ"ל דכל בהמה יש לה חזקת שלימה לכן בנשחטה אין יכולין לאסור מספק א"כ עכ"ח אין לחלק בין ספק בנקובת הוושט אי שאר ספק בטריפה ונראה דכוונת רבינו מה דשינה לשונו מהגמרא דקאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת והרמב"ם כ' בחזקת שלימה דהנה המהרש"א הקשה נימא סמוך מיעוטא לחזקה וניחוש שמא במקום נקב שחט והעלה בחס"ו עפי' רשב"א בנעשה מעשה המסלק האיסור אין מחזיקין מאיסור לאיסור ולכך גם בנקובת הוושט הי' לה חזקת זו שאם תשחט תהא מותרת והרי נשחטה לפנינו שפיר מוקמינן אחזקה והן הן דברי רבינו בחזקת שלימה עומדת ולכך אפי' בספק ניקב הוושט ל"ש אוקמי אחזקת איסור דהרי הי' לה חזקת שלימה שאם תשחט תהא מותרת וכאן שנשחטה אין לך לאסור מספק אפי' בספק בוושט וזה ברור.
אמנם יש לומר דבר חדש דאפי' בטריפה שייך לאסור בנולד ריעותא מחיים משום דסברת רבינו דלכך מותר יען שהי' לה מחיים חזקת שלימה א"כ בנולד ריעותא מחיים דלא שייך האי חזקה יש לנו לאסור ולפי"ז יש ליישב קו' התוס' בדרוסה אמרינן דחיישינן לספק דרוסה משום דנולד הריעותא מחיים וביבמות מוכח דמוקי בחזקת היתר לשוק אף דנולד ריעותא מחיים ותי' משום דשכיח וביאר בש"ש משום דנולד ריעותא מחיים שייך אוקי אחזקת היתר משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ולהנ"ל הדבר נכון דבדרוסה כיון דנולד הריעותא מחיים א"כ ל"ש לאוקמי אחזקת ברואים ושלימה דהרי איתרע חזקתו ושפיר י"ל כיון דנולד הריעותא מחיים לא אמרינן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך אבל בהאי דיבמות שם לא שייך דאיתרע חזקת חיים לבעל ע"י ספק קידושין אלא איתרע חזקת היתר לשוק ע"י שנולד ריעותא מחיים שפיר אמרינן אין מחזיקין מאיסור לאיסור יבמה לשוק אבל בטריפות אין דנין אחזקת היתר אלא הא דנשחטה בחזקת היתר היינו משום דבהמה בחיי' בחזקת ברואים וכיון שנולד ריעותא מחיים ליכא חזקת שלימה ולכך חיישינן לספק דרוסה ונתיישב קו' התוס' על נכון.
ועמש"כ התב"ש והחוו"ד אי יצא ע"י ריעותא מחיים מרוב דלחוו"ד לא יצא מרוב אבל לפמש"כ עכ"פ יצא מחזקת ברואים ושפיר י"ל בנולד ריעותא מחיים לא אוקמינן אחזקה אמנם זה שייך אי טריפה אינו חי' אז יש לה חזקת ברואים אבל אי טריפה חי' ומשבחת והולכת א"כ אף דיש לה חזקת ברואים אין כאן חזקה שאין טריפה רק חזקת היתר יש לכשנשחטה א"כ בנולד ריעותא מחיים אין לאסור משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי"ז רב סובר בנדה טריפה חיה שפיר סובר דאין חוששין לס"ד ודו"ק.
ובדברי רבינו האמורים דבהמה בחזקת ברואים יש ליישב קו' המפרשים לר"ע איך שוחטין ביו"ט דחייש למיעוטא ודילמא טריפה ולית לי' מתוך עיי' מעה"ח כמה תו' וכן קו' מהרש"א נאמר סמוך מיעוטא לחזקה וניחוש שבמקום נקב שחט די"ל דלכאו' אדברי רבינו הנ"ל דבהמה בחזקת ברואים א"כ מנ"ל רוב דילמא משום חזקת ברואים להנ"ל יש לומר למ"ד טריפה חי' לא שייך חזקת ברואים ושפיר מוכח רוב אבל אי טריפה אין חי' יש חזקת ברואים דהרי משבחת והולכת וא"כ להלכה שפיר לא חיישינן לשמא במקום נקב שחט דבחזקת ברואים עומדת וא"ש קו' המהרש"א וגם מיושב הקו' דאיך שוחטין ביו"ט ניחוש למיעוטא דר"ע יסבור טריפה אינו חי' ושוב איכא חזקה דחזקת ברואים ול"ח למיעוטא ודו"ק.
ע"ד הטו"ז בסי' ל"ג למה בשנים לבנים טריפה דהו' לקותא בכולי' הא באין לו אלא עור אחד כשר ואין לומר דלקותא מגרע גרע א"כ קשיא מריאה דאיגלד כאהינא סומקא כשר ומוכח כשנלקה עור אחד ג"כ כשר ולא אמרינן דלקותא מיגרע גרע ונראה דהנה בוושט כל שני עורות יש להם פעולה אחרת דהא מהוושט יוצאין לבית הכוסות ולקורקבן ויש לבית הכוסות וקורקבן ג"כ שני עורות מבפנים והיינו דעור הפנימי של הוושט סופו הוא העור הפנימי של הכוסות ועור החיצון של הוושט סופו הוא עור החיצון של בית הכוסות והקורקבן גופי' אף דבינו לבינו יש קצת בשר המחבר השני וושטין הו' רק כאלו בני מעיים נתפרדו ונתחברו וחזרו ונפרדו דשכיח בבני מעיים כמבואר בסי' מ"ו והנה ג"כ מבואר בפוסקים בטעמא דיתרת טריפה משום דהיתרת שיש להאבר לוקח החיות שלו קצת מהחיות של אותו אבר א"כ נתחלק חיות של אותו אבר לשנים ואין לכל אחד קרום דסופו שיחלה ויפול כן נמי בשתי עורות של הוושטן יש לכל אחד חיות מיוחד לפעולה שלו עור הפנימי יש לו חיות הצריך לעור הפנימי של ביהכ"ס וקורקבן לפרנסו ולהחיותו ואמנם אם חסר אחד אז מקבל זה האבר כל החיות מעור אחד שצריך להוושט לפרנס פנימי וחיצון של ביהכ"ס וקורקבן אבל כשיש כאן השני עורות שמקבל עור אחד רק חצי חיות והוא נלקה כולו א"כ אין יכול לעשות פעולתו לכן טריפה אבל בריאה השני עורות שיש לו אין לשניה רק פעולה אחת להקיף בשר הריאה לשומרו שלא יצא הרוח ומה שניתן לה שתי עורות הוא רק פן ינקוב האחד כי שכיחי דמינקב עור אחד ע"כ יהא עור השני לשומרו לעכב הרוח שלא יצא לכן אם אחד בריא ואחד לקוי ג"כ כשר כי אין לעור אחד פעולה בפני עצמו ולא גרע כשהוא לקה מכשהוא חסר לגמרי ודו"ק.
והנה בטעמא דרבינו דפסק דנקובת הוושט הו' נבילה מחיים נראה דהוכחתו הי' דיש להבין דר"ע אמאי מעיקרא הי' סבר דרק טריפה ואח"כ הודה לר' ישבב דהו' נבילה ונראה דהנה אי אמרינן דלא הו' רק טריפה מחיים ונבילה לאחר שחיטה קשה איך חל איסור נבילה אאיסור טריפה כיון דאין איסור חל על איסור אף בכולל ומוסיף וצריך לומר באמת לרע"ק אחר שחזר סובר באמת איסור חל על איסור דהרי תוס' הקשו בדף ק"א דר"ע פעם סובר אחע"א ופעם סובר אאחע"א להנ"ל ניחא דאחר חזרה סובר אחע"א בכולל ומוסיף דמוסיף איסור טומאה אמנם רבינו מפרש דרע"ק סובר באחרונה דאאחע"א וא"כ עכ"ח מפרש דבאמת לרע"ק או דאף אחר שחיטה רק טריפה אף דנפסלה בשחיטה או אף דמחיים הו' נבילה לא איסור טריפה וא"כ מעיקרא הי' עכ"ח סובר רע"ק דהו' רק טריפה ולאחר שחזר והודה דנבילה הו' עכ"ח דסובר דהו' נבילה מחיים וא"כ הא דמשני הגמרא לרע"ק נבילה דלא מטמא מחיים קתני היינו דאין מטמא מחיים אבל איסור נבילה מחיים יש כמו שתי' בתב"ש ופלתי ודו"ק.
והנה האחרונים הקשו הא דמשני רי"ו קודם חזרה ומשנה לא זזה כיון דאין נפ"מ בהא דטריפה הו' דלאחר חזרה נבילה הוא אמאי לא זזה ממקומה [להנ"ל י"ל דלכך לא זזה ממקומה דהא ע"ז דאין אחע"א רק בב"א לא משכחת דיחול איסור נבילה והו' רק באיסור טריפות או כדי דנלמוד דהו' נבילה מחיים דו"ק] ונראה דהנה פלתי הוקשה מאי פריך הש"ס מאלו טריפות דילמא מיירי בנקובת התורבץ דרק טריפה לשיטת רבינו או בניקב זה שלא כנגד זה דרק טריפה וגם בגרגרת משכחת בנקבים קטנים דמצטרפין מה שביניהם דסופו ליפסק א"כ לא הוי רק טריפה ומאי פריך אמנם הא לא קשיא דדוחק לאוקמי' מתני' בכהא"ג דוקא אמנם אי קשיא הכי קשיא דהקשו אחרונים למה קתני במתני' פסוקת הגרגרת תיפק לי' כמאן דמנחה בדיקלא וכנקב הריאה ולמה צריך למיתני פסוקת הגרגרת כלל וצריך ליישב דאיירי בנקבים קטנים דלא הו' כמנחה בדיקלא א"כ לפי"ז מאי פריך מפסוקת הגרגרת דכהא"ג לא הו' רק טריפה ואין לומר דפריך מנקובת הוושט דגם נקובת הוושט י"ל דקתני דומי' דפסוקת הגרגרת בגוונא דלא הו' רק טריפה בניקב זה שלא כנגד זה או בתורבץ הוושט ואולם יש ליישב קו' המפרשים הא קתני ריאה שניקבה דלס"ד דלא הו' רק טריפה שפיר צריך למיתני פסוקת הגרגרת דלא נטעי דהו' נבילה אבל לעולם איירי בפסוקת הגרגרת ברובא במקום אחד ואיירי באמת בכל גוונא בבא דפסוקת הגרגרת ושפיר פריך וכן קשיא שפיר מנקובת הוושט דעכ"ח בכל גוונא איירי ומעתה א"ש דאף אחר חזרה דלרע"ק טריפה לא זזה ממקומה דעכ"פ נפ"מ להיכא דלא הו' פסוקת גרגרת במקום אחד ובוושט לענין תורבץ ולפ"ז מיושב היטב דברי רבינו דסובר תורבץ הו' רק טריפה ודו"ק היטב.
ומה שהוקשה בירש"ל הא דפריך הש"ס ממתני' דאלו טריפות דפסוקת הו' טריפה לוקי בנפסקה רוב עובי' ולא רוב חללה ורק טריפה אבל רע"ק דחזר ואמר נבילה היינו בנפסקה גם רוב חללה ויש ליישב דשם בגמרא משני אימא וכבר שחט הוושט ופריך לרבא היינו הך דרישא ויש לתמוה מאי ס"ד בוודאי היינו רישא אך י"ל דמפרש דפסק גרגרת ברוב עובי' ושחט הוושט ואח"כ פסק הגרגרת גם ברוב חללה א"כ היינו וכבר שחט הוושט דקודם שפסק ברוב חללה שחט הוושט א"כ הו' שפיר נפסלה בשחיטה ואפ"ה קתני פסק הגרגרת ושחט הוושט דבאמת פסק גרגרת תחילה א"כ מיושב קו' הנ"ל דהא מוכח מגמרא דס"ל ברוב עובי' לא הו' טריפה כלל רק כחצי קנה פגום וא"ש היטב.
ועוד נראה ליישב דהנה בירש"ל הקשה עוד אהא דמשני קודם חזרה דאכתי קשה ממשנה דפסוקת הגרגרת בעוף רק טריפה והא שם ליכא רק סימן אחד בודאי נבילה הו' ולי נראה דלא קשה משום דלא מסתבר שיהא הדין בעוף שאני מבהמה דבהמה טריפה ובעוף יהא נבילה ומסתמא קודם חזרה בעוף ג"כ רק טריפה אבל הא תינח אי בנפסקה רוב חללה בבהמה ג"כ רק טריפה אבל אי בנפסקה רוב חללה בבהמה עכ"פ נבילה הו' מסתבר בעוף גם ברוב עובי' נבילה הו' דחיותה זוטר וא"כ א"ש דלא מצי משני דמשנה דאלו טריפות ברוב עובי' לכך רק טריפה דאכתי יוקשה מאידך משנה דאלו טריפות בעוף דבעוף אף ברוב עובי' מסתבר שיהא נבילה אי בבהמה ברוב חללה נבילה הו' ודו"ק.
והנה הקשה עוד הירש"ל מאי פריך בדף מ"ד מרב דשלחה קמי' דר"ה לאכשורי' ופריך חכם שאוסר אין רשאי להתיר וקשה הא נפיק מיני' חורבה דאי טריפה ברוב עובי' גם בשחיטה סגי ברוב עובי' ונפיק מיני' חורבה להכשיר שחיטה ברוב עובי' והעלה מכח זה דבשחיטה לכ"ע בעינן רוב חללה והנה קשיא לי לפי"ז מדף מ' ע"ב דמשני בחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וקשה הא ברוב עובי' טריפה וע"כ בח"ק פגום דליכא אף רוב עובי' א"כ בהוסיף כ"ש ליכא אלא רוב עובי' ואין כשר רק אם יוסיף עוד כ"ש שיהא רוב חללה ויקשה מכי שחט בה פורתא אסורה ואידך לאו דמר"י קטבח לכן נראה ליישב קו' הירש"ל דלעולם גם בשחיטה סגי ברוב עובי' ורק הא דפריך איך עביד הכי חכם שאוסר אין רשאי להתיר היינו משום דרבה לקח מאותו בשר ולמה לקח אי משום דשלא יצא דבר תקלה להתיר בשחיטה הי' די לפסוק הדין וא"כ עיקר הקושיא מלקיחת הבשר ולפי"ז הא דמשני אגמרי' סמיך ע"כ לא מהדר אקו' ראשונה במקומה דרק לא אסיר מיסר אך לפמש"כ דהש"ס לעיל דף ל"ב כבר הו' פשיטא לי' דברוב עובי' כשירה הו' א"כ בחצי קנה פגום היינו רוב עובי' והוסיף עליו כ"ש היינו רוב חללה דבזה הו' שחיטה ונדחה הגמרא דדף מ"ד דפליגי ברוב עובי' דמהכא נשמע דהלכה דבעינן רוב חללה לענין טריפה וא"ש הסוגיא דדף מ' הנ"ל ודו"ק.
הנה בחולין מ"ג קאמר הש"ס יתיב ההוא מרבנן קמי' דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצאת איתמר אבל ישב חיישינן אמר להו רב כהנא לא תציתו לי' ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך לי' לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אוכלן ולכאו' במאי פליגי בודאי הכי אית להו ונראה דהאי ונמצאת אין הכוונה נמצאת ממש לאורכו אלא נמצאת תחוב בפנימי מצד הפנימי ובזה הו' ס"ל דלא שייך כ"כ הני חיוי ברייתא הכי אית להו לכך קמל"ן עולא דלא חיישינן ומסיק דאפ"ה כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו דישב במקצת כל הני הכי אית להו והו' נמצאת וכמוש"כ בחסו' לדעת הראב"ן ומעתה קשה לי א"כ נוכיח מכאן דאזלינן בתר רובא וכבר הוקשה בחס"ו בשמעתין בשם ספר שיחת חולין דאל"כ איך אכלינן בישרא אפי' אי לא חיישינן למקום נקב קשחיט הא כיון דכל הני אוכלים קוצים איכא למיחוש להבריא ונתרפא ולא מהני בדיקה וכוונתו דלא שייך לומר היכי דאפשר אפשר והיכי דאי אפשר שאני כיון דהו' כאלו ראינו ריעותא לפנינו ותי' החסו' דזה הו' מיעוטא דמיעוטא וקשה הא תינח בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים לפמש"כ החוו"ד לתרץ דברי רבינו דס' דאו' מה"ח לקולא דמקשין עלא האיך ילפינן רוב מקרבנות ותי' דבקרבן דהו' מ"ע אזלינן לחומרא א"כ לא משכחת בהמה כשירה דאכלי קוצים וכל הני חיוי הכי אית להו שנתחב להו קוצים בפנימי שבפנימי הו' ספק אף דהו' מיעוט דמיעוט כיון דבעינן ודאי כשר לסברת החוו"ד וביותר קשה לפמש"כ בים התלמוד ליישב בטעם אחר הקו' על רבינו הנ"ל דכיון דאיכא חזקת חיוב בקרבן אזלינן להחמיר מטעם חזקת חיוב בודאי לפי"ז אף דהו' מיעוטא לא מהני שנאמר דקיים חזקת חיוב ואעכ"ח דאזלינן בתר רובא והנה כל זה אי אמרינן גם בישב מצד אחד נקרא נמצאת אבל לתנא דתנא קמי' רב כהנא נמצאת איתמר דפירשנו דהיינו ישב במצד אחד אבל בנמצאת ממש מודה דלא הו' איצטריך לעולא א"כ יש לומר דגמרא דלעיל דשקול וטרי מנ"ל דאזלינן בתר רובא ולא קאמר כנ"ל ס"ל כהאי תנא דבכי הא ל"ש לומר כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו רק בנמצאת ממש ובכי הא דישב לא הו' בכל חיוי ברייתא א"כ ל"ש להקשות דילמא הבריא ונתרפה דמהיכי תיתי ניחוש להבריא ונתרפא כיון דבישב מצד הפנימי ליכא הו' בכל חיוי ברייתא א"כ רק הקושיא דניחוש למיעוטא א"כ היינו דר"א ואמרינן שוב הא אי אפשר שאני אבל בל"ז הי' כריעותא לפנינו כיון דכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו ודו"ק היטב.
ונראה להוכיח שכן דעת רש"י כהראב"ן דרש"י כתב אבל ישב חיישינן דניקב ונתרפא ויש לתמוה דרש"י מפרש בתחלת שמעתין שני פירושים על שמא הבריא ונתרפא ועוד פי' הבריא ניקב ואח"כ כדפריך מספק דרוסה מפרש דניחוש שניקב ולבסוף מפרש רק ניחוש שנתרפא ונראה דרש"י מפרש תחילה דאין לנו לחוש לא להבריא שניקב ולא לניקב ונתרפא לעולא דלא חייש לספק דרוסה אבל גמרא דפריך מ"ש מספק דרוסה הנה אי חיישינן לספק דרוסה וצריך בדיקה באמת הו' לנו לחוש נמי שניקב ואין לו בדיקה דנקב כ"ש אין לו בדיקה דזה ודאי שכיח כמו דרוסה כמוש"כ תוס' דדרוסה שכיח ומשני דסובר דלא חיישינן לספק דרוסה וע"ז פריך מ"ש משתי חתיכות ולכאו' תמוה הדמיון לשתי חתיכות אבל הקו' דנהי דלא חיישת להבריא שניקב ואין לו בדיקה כמו דלא חיישת לספק דרוסה אבל עכ"פ יש לך לחוש שנתרפא דזה דמיא לשתי חתיכות דהיינו שני עורות הו' כשתי חתיכות דהא השני עורות באמת ניקבו דעור אחד הו' ניקב לפנינו ועכ"ח יש לנו לילך בחתיכה השני דהיינו בעור השני ג"כ לחוש שניקב ונתרפא ומשני התם איתחזיק איסורא אבל הכא דלא איתחזיק איסורא ופירש"י כיון דלא אינקב הו' כלא כלום דהיינו דעולא דקאמר ישב לאו היינו עור אחד ניקב מעבר לעבר רק עור האחד ניקב רק בצד פנימי לחוד ובזה מכשיר דלא אינקב אפי' עור אחד ולא הו' איקיבע איסורא ופריך מ"ש מסכין פגומה כיון דמצד אחד עכ"פ ניקב דמיא לסכין שנמצאת פגומה ומשני התם איתיילד ריעותא אבל הכא לא איתיילד דנקב מצד אחד בפנימי לא הו' ריעותא וכדמסיק אח"כ דכל חיוי ברייתא הכי אית להו וע"ז פריך עכ"פ לילך לחומרא כמו בספק ברה"י דמבואר בפסחים דף י' דאפי' בספק על מחמירין ברה"י דס"ל סדא"ו לחומרא א"כ גם מצד אחד נילך לחומרא דספק על הו' אי הקוץ נתחב כלל ומשני הלכתא גמירי מסוטה ומייתיא ע"ז דתנא תנא קמי' רב כהנא נמצא איתמר דהיינו כנ"ל ישב במצד אחד דמקרי נמצאת אבל ישב ממש דהיינו שניקב עור אחד לגמרי באמת אסור כנ"ל דכיון דנקב עור אחד חיישינן לשני דנקב והבריא ולכן פירש"י דניחוש להבריא ונתרפא אבל גמירא דאפ"ה לא תציתו לי' דישב איתמר דעור אחד בהא קימל"ן עולא דלא חיישינן להבריא שנתרפא אבל נמצא דהיינו ישב במצד אחד לאו איצטריך לי' לעולא כלל דגם בזה כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו והא דקשיא משתי חתיכות התם שאני דאיקבע איסורא אבל הכא לא איקבע איסורא דאף דעור אחד ניקב לא הו' איקבע איסורא רק מתחלה ס"ד דהא דשתי חתיכות אסורה משום דאיתחזק איסורא ולכך ספיקא מה"ת להחמיר אבל השתא ס"ל דהכא אף נקב במצד אחד בפנים ג"כ מותר דבשתי חתיכות הטעם לא משום דאיתחזק איסורא רק הטעם משום דאיקבע אבל בישב קוץ וניקב עור אחד עכ"פ לא איקבע איסורא ודו"ק.
והנה הקשו המפרשים עיי' ב"ח בסי' כ"ט מאי פריך הש"ס על עולא מ"ש מספק דרוסה הלא רבינו כתב אעפ"י שכולן הלממ"ס אין לך בפירוש אלא דרוסה לפיכך כל ספק שיסתפק בדרוסה אסור א"כ דרוסה שאני דמפורש בתורה לכך ס"ד אסורה ונראה דעולא קאמר לעיל ח' טריפות נאמרה הללממ"ס וקחשיב דרוסה והוקשה בדרכי משה סי' כ"ט הא דרוסה מפורש בתורה ל"ל הלממ"ס ונראה לישב דעולא לית לי' ע"כ כן דס"ל אי ס"ד דרוסה מפורש בקרא א"כ באמת יש לנו להחמיר בספיקו מה"ת א"כ איך אכלינן בישרא הא אי אפשר שיהא משומר שלא יהא נדרסו מן החיות בשלמא אי אין מפורש בתורה ספיקו להקל ולא חיישינן להכי [ובחס"ו הרגיש קצת ונדחק] אבל אי הוה מפורש יש לילך להחמיר ואיך אכלינן בשרא אלא ודאי דדרוסה גופא לא מקרי מפורש בקרא רק מהללממ"ס דקרא איירי בבשר הנתלש מן החי כמוש"כ האונקלוס תרגום וברש"י בנימוקי החומש [ורבינו דכ' דאזלינן להחמיר היינו דמדרבנן החמירו דעכ"פ משמעות יותר דקרא אטריפה דדרוסה משאר טריפות א"כ שפיר פריך עולא לשיטתו דלא חשיב מפורש בקרא מ"ש דחיישינן לספק דרוסה משום דשכיח ולא חיישינן לנקב מדרבנן ובהא נראה לי לפרש הא דאיתא לעיל דרבה אמר אין לוושט בדיקה אלא מבפנים נפ"מ לספק דרוסה ההוא ספק דרוסה דאתיא לקמי' דרבה בדקה מבחוץ א"ל אביי והא מר דאמר אין לך בדיקה מבחוץ אלא מבפנים הפכה ובדקה ורבה לחדודי' דאביי קבעי ויש להבין מאי חידושי' בזה דקבעי לחדודי' ונראה דרבה דקאמר אלא מבפנים ולכאו' יש לפרש דרבה ס"ל דרק לעניין לבדוק מבחוץ הו' צריך בדיקה בס"ד כיון דאפשר בבדיקה אבל כיון דאין לו בדיקה א"כ אין צריך בדיקה כלל וקאמר אלא מבפנים אודאי דרוסה קאי כמו שכתבו דרבה עיקר קאי אודאי דרוסה אמנם הכא דעובדא אתא לקמי' בס"ד והקשה לו אביי והא מר דאמר אין לך בדיקה מבחוץ אלא מבפנים הרי דהבין דבאמת רבה גם בס"ד מצריך בדיקה מבפנים משום דס"ל דספק דרוסה להחמיר דמפורש בתורה דלענין לבדוק מבפנים ל"ש ה"ט דשכיח שכתבו התוס' רק הטעם משום דמפורש בקרא ע"כ בדקה רבה מבחוץ לראות מה יאמר אביי דהא אביי הוה מצי כן להקשות והא מר דאמר אין לו בדיקה מבחוץ בזה הו' סגי ולמה בדקה מבחוץ כלל כיון דאין לו בדיקה אבל אביי הוסיף להקשות אלא מבפנים דהיינו דאית לך ס"ד להחמיר וצריך בדיקה דוקא מבפנים וזה רצה רבה לחדודי דאביי אם יקשה סתם הא אין לו בדיקה מבחוץ או יקשה ממה דאמר אלא מבפנים דספק דרוסה להחמיר דו"ק וא"ש.
הנה בטעמא דדרוסה כתב רש"י ותוס' על המשנה דקתני ודרוסת הזאב ורי' אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ופירש"י ותוס' דסופו למות דאי משום דסופו לינקב הו' כשאר נקובי והנה רש"י פי' כן בדר"י לא אדברי ת"ק אמנם בגמרא דף נ"ג פירש"י דסופו לינקב וכבר הקשה בפלתי סתירת רש"י והנה קשה לי לפי"ז איך שייך למתני בזה הכלל הא דרוסה סופו למות וכל שאין חי' טריפה הא ילפינן מקרא דבשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו היינו שעשאה בשר הראוי לכלב והיינו דסופו למות אבל מנ"ל דכל טריפה משום נקובה שאין משום דסופה למות דעכ"פ חי יב"ח בשלמא אי דרוסה דסופו לינקב וע"ז כתבה תורה לכלב תשליכון אותו ניחא דגם זה הו' בכלל לכלב תשליכנו דעשאו ראוי לכלב אבל אי דרוסה סופו למות לא נשמע מזה הכלל [ונפ"מ דהא דטריפה א"ח רק רובא אבל מיעוטא איכא דחי אבל אי דסופו למות בודאי אפי' מיעוטא ליכא ומתנוולת והולכת ואינו אפי' יב"ח] אך ניחא דהא בגמרא איתא אר"ל רמז לטריפה מניין ופריך מניין והא כתיב בשר בשדה טריפה אלא רמז לטריפה שא"ח מנ"ל ותמוה אמאי לא קאמר כך ר"ל מתחילה מניין שאינה חי' ונראה דבאמת ר"ל לא חזר רק ר"ל סברא לי' דובשר בשדה טריפה היינו בדרוסה שסופו למות וא"כ לא נשמע משם שאר טריפות דאסורה וגם לא נשמע דאין חי' רק הס"ד הו' ס"ל דטריפה דדרוסה היינו משום שסופו לינקב א"כ כל טריפות ילפינן מבשר בשדה לכלב תשליכון וע"ז אמר ר"ל רמז לטריפה שאינה חי' מניין דהוא סובר דמקרא דדרוסה לא נשמע רק בסופו למות אבל שאר טריפות מנל"ן דכל זמן שאינו נשמע מקרא דטריפה אין חי' לא נשמע כלל דטריפות דרק משום נקובה הו' בכלל טריפה וע"ז משני זאת החי' שאינה חי' לא תאכלו וע"כ היינו טריפה דטעם דטריפה אסורה היינו משום דאין חי' ושוב שייך ובשר בשדה טריפה לא תאכל לכלב תשליכון דזה מיקרי ג"כ עשאו בשר הראוי לכלב ומעתה יש ליישב קו' התוס' להלן נ"ד דמוכח מרב דגם לודאי דרוסה מהני בדוקה דבדוק מכפא דמוחא דהנה יש לומר הנפ"מ בין שתי הסברות הנ"ל דרבינו כתב דדרוסה מפורש בקרא לכך אזלינן להחמיר בספק ומעתה אי נאמר דרק דרוסה מפורש בקרא מסתבר משום דסופו למות דאי משום שסופו לינקב א"כ אין עדיפותא משאר נקובים שהם טריפות מצד הלממ"ס, אבל אי אמרינן דכל טריפות להחמיר משום דמחזיקין מאיסור לאיסור א"כ י"ל רק טריפה משום שסופו לינקב והה"ד די"ל דאי אמרינן משום נקב יש בדיקה דהו' כמו מקום ידוע ליבדק במקום הדרוסה אם מינקב לפנים אבל אי אמרינן דסופו למות א"כ לא מהני בדיקה משום דארס בכל מקום שהוא שורף עד שתכלה החיות וימות [שקורין בלוטפערגיפטונג] ומעתה לרב דסובר אין חוששין לספק דרוסה עכ"ח דסובר דדרוסה הטעם משום נקב לכך יש לו בדיקה ודו"ק.
עוד יש ליישב קו' התוס' דמרב נשמע דיש בדיקה אף לודאי דרוסה ונראה דתליא זה במה דפליגי דרב סובר דלא חיישינן לס"ד ושמואל סובר דחיישינן לס"ד דהנה לעיל בסוגיא דרוב איתא אימור דאמרינן זיל בתר רובא דאיתא קמן כגון בסנהדרין רובא דליתא קמן מנ"ל ופירש"י סנהדרין י"ב מזכין ונשמע דאזלינן בתר רובא והוקשה בחס"ו אמאי לא נקיט י"ב מחייבין [עיי' מש"כ לעיל בדף ל"ח ע"ג] ואמרתי דהשתא דמחלק בין רובא דאיתא קמן ע"כ סבירא לי' דרק מי"ב מזכין נשמע דאזלינן בתר רובא דרוב מטעם ספק דמי"ב מחייבין לא נשמע דיש לומר דשאני התם דהו' גזה"כ דהא לחייבין בעינן ב' לחיוב וא"כ לא נשמע דרובא להקל וספק התורה התירה ולכן רובא דליתא קמן מנ"ל אבל למסקנא פירש"י דבאמת ילפינן מכל הני קראי דאזלינן בתר רובא דליתא קמן דהיינו דילפינן מי"ב מחייבין והו' רובא מכח ודאי לכן גם ברובא דליתא קמן אזלינן בתר רובא דרוב הו' כודאי.
והנה בפלתי מבואר דרב דסובר דגם בממון אזלינן בתר רובא משום דסובר דהו' כודאי והיינו דילפינן מי"ב מחייבין והנה לרב דאין חוששין לספק דרוסה ואוקמא אחזקתו זה שייך אי רוב מטעם ודאי ואין ספק מוציא מיד ודאי אבל אי הו' רק מטעם ספק לא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ול"ש לומר אוקמא אחזקה ולפי"ז היכי דנדרסה בודאי אפ"ה מהני בדיקה דהא הבדיקה דמהני רק מטעם רובא דאיתא קמן ורובא דאיתא קמן הו' מטעם ספק רק דהתורה התירה ואף אם קמי' שמיא גליא דנדרסה התורה התירה אבל אי רוב מטעם ספק א"כ אף קודם שנדרסה אפשר שטריפה הוא רק דהתורה התירה וא"כ מאי מהני הבדיקה דג"כ לא הו' רק ספק וקמי' שמיא גליא ל"ש לומר דהתורה התירה דתרתי באמת לא התירה התורה [ועיי' ר"ן גבי ביצים טמאים דשני מיעוטים לא התירה התורה והיינו ג"כ משום סברא זו דרוב לא הו' ודאי] ולכן לא מהני בדיקה לכן כאן דכתבי רש"י דאיירי בס"ד דקאי לשמואל דסובר חיישינן לספק דרוסה דלדידי' רוב מטעם ספק דילפינן רוב רק מי"ב מזכין א"כ אין לו בדיקה דהבדיקה מטעם רובא דאיתא קמן ושני מיעוטים לא התורה התירה שהוא כשירה לכן אין בדיקה לודאי דרוסה לזה כתב רש"י דרק לס"ד מהני בדיקה ולפי"ז מיושב קו' התוס' דבזבחים מוקי באיתערב דרוסת הזאב וירעו עד שיסתאבו הא אפשר בבדיקה ולהנ"ל א"ש דהנה כיון דבדיקה לא מהני רק מכח דאיתא קמן א"כ אין זה ודאי ורק דשרי להדיוט משום דאף דאי קמי' שמיא גליא דטריפה מותר אבל להקרבה אי קמי שמיא גליא דטריפה אין ראוי לגבוה ולא חזי להקרבה א"כ לא מהני בדיקה דע"י בדיקה לא הו' ודאי כשירה לכך אמרינן ירעו דבדיקה לא מהני וא"ש.
הנה לקמן קאמרינן ניקבה כנפה מצטרפים לרובא היינו באין בו חסרון בעופא מאי ומסיק דמקפלו על פי הקנה ואם חופה רוב פי הקנה טריפה והרא"ש הפליא על הרי"ף שכ' דהא דחופה רוב פי הקנה קאי אחסרה כסלע בבהמה ובעופא בחופה רוב פי הקנה סגי ותמה אם כן למה פריך הגמרא דוקא כאן בעופא מאי ולא בגולגלת ובכבד רק התם ידוע לנו דהגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו א"כ גם כאן למה בעי בעופא מאי ולכך העלה כפרש"י דקאי אניקבה לכך פריך שפיר בעופא מאי כיון דגם הא דנשער לפי ערך גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו יהא השיעור קטן מאוד ואי נחמיר לשער עם השלם שבניהם יהא חומרא גדולה ובפלתי תמה מאוד כיון דהדין כן לשער קטן לפי קטנו מאי איכפת לן אם נחמיר לשער עם השלם שבניהם והוא פלא גדול ונראה ליישב דהנה בירש"ל הקשה מאי פריך הגמרא ארב מחסרון בגלגלת דנשער בכאיסר לפמש"כ התוס' בדף מ"ג דטעם בחסרון בכאיסר משערין משום דסופו ליפסק ברובא וא"כ נצטרך לומר דסופו ליפסק השלם שבניהם וגם סופו ליפסק עד רובא והו' תרי רואין דלא אמרינן כמבואר בסי' מ"א דנסרך טרפש הכבד כשר דלא אמרינן דסופו ליפסק הקרום כיון דאין הטריפות מצד עצמו אלא משום שסופו ליטל הכבד וא"כ מפ' הש"ס מחסרון הגלגלת שם טריפות מצד עצמו לכך מצטרפין השלם שבניהם אבל בגרגרת דטריפות בכאיסר משום סופו לינקב לכך אין מצטרפין השלם לכאיסר אלא משערין ברובא ולי נראה דלא קשה מידי דשם שתי פעולות בשתי איברים שהקרום שנסרך בטרפש סופו ליפסק ועי"ז סופו שינטל הכבד אח"כ אבל לא בפעם אחד אבל כאן הכל באבר אחד ופעולה אחד בשעה אחת אפשר שיפסק השלם וגם השאר עד רובא כהא"ג שפיר אמרינן תרי רואין והבן.
ומעתה ניחא דהנה על קו' הרא"ש על הרי"ף נראה דבודאי היכי דטריפות מצד עצמו משערין קטן לפי קטנו אבל היכא דהשיעור משום סופו ליפסק י"ל דאין לשער בנקב לפי קטנו דבנקב קטן בעוף אין סופו ליפסק דאפשר דרק בגדול כאיסר סופו ליפסק אף בגדול ובנקב קטן אף בעוף אין סופו ליפסק וכהא"ג העלה בירש"ל סי' מ"ו לענין נקרע כרס החיצונה דהשיעור ברוב טפח אף בקטן ול"א לשער לפי קטנו משום דהיכי דהטריפות משום שסופו ליפסק רובו י"ל דאין סופו ליפסק רק בנקרע טפח אף בבהמה דקה ועייש"ה.
ואמנם הרא"ש דהשיג על הרי"ף עכ"ח סובר דאף בקטן לפי קטנו שייך דסופו לינקב עד רובו ואמנם הוא חומרא להטריף בנקב קטן כזה לפי שאין טריפות מצד עצמו רק משום סופו ליפסק אבל להחמיר עוד שנאמר שסופו ליפסק השלם שבניהם עד שיהא רוב זהו הו' חומרא יתירה דהו' תרי רואין אף דהו' באבר אחד כיון דגם בנקב אחד לפי קטנו דלא חומרא שנאמר סופו ליפסק כש"כ שלא נחמיר בתרי רואין ודו"ק.
בענין מסוכנת הנה בקונטרס טריפה חי' בארנו על נכון שמעתין לשיטת רבינו וכעת נראה להוסיף ליישב עפימש"כ שם קו' התוס' בשמעתין דמאי פריך אי היינו טריפה היינו מסוכנת ל"ל לאו דנבילה הא נוכל לאוקמי' דמסוכנת רק בעשה וטריפה בעשה ול"ת ונבילה ללאו במסוכנת אתי ונראה דהנה הראש יוסף הקשה מאי מק' היינו טריפה היינו מסוכנת א"כ ל"ל קרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו למדרש דאם טרפה ארי הו' טריפה הא כש"כ ממסוכנת דזה לא מיחסרא וטרפה ארי הו' כמיחסרא כיון דסופו לינקב ואומר דחדא מתורצת בחברתה דבודאי אי לאו ובשר בשדה טריפה ל"ה דרשינן דהיינו טריפה היינו מסוכנת אלא הו' אמרינן דמסוכנת בעשה וטריפה בעשה ול"ת כקו' התוס' אבל כיון דכתיב ובשר בשדה טריפה דמזה ילפינן אם טרפה ארי והכה בה מכה הממיתה דהו' טריפה דכל שאין כמוה חי' טריפה כמוש"כ רבינו בפ"ד ממא"ס א"כ עכ"ח מסוכנת הו' ג"כ בלאו דטריפה דהרי ג"כ אין כמוה חי' דהרי גמרא עתה לא מחלק בין עשה בה מעשה ללא עשה בה מכה הממיתה אלא בין מחסרא ללא מחסרא ומאי דלא מחסרא קרי מסוכנת אף דהכהו מכה הממיתה וא"כ כאן דהכה בה מכה הממיתה אף שלא מחסרא עכ"פ אסור בעשה דזאת החי' אכול שאין חי' לא תאכל א"כ אמרינן כיון דגם זה אינה חי' ע"י מכה הממיתה אף דלא מחסרא ואסורה עכ"פ בעשה דוזאת החי' א"כ שוב אמרינן שהוא גם טריפה דהרי נתרבה מקרא דובשר בשדה טריפה דכל שהכה בה מכה הממיתה טריפה הו' דאי לאו דנתרבה מזאת החי' לא הו' דרשינן מקרא כל שאין כמוה חי' טריפה דהרי מסוכנת שהכה בה מכה הממיתה כיון דלא מחסרא שרי וע"כ לא הו' ילפינן מהאי קרא רק טריפה דמחסרא אבל לא מסוכנת שאין יכולה לחיות אבל כיון דאסורה מעשה דוזאת החי' שפיר דרשינן ובשר בשדה טריפה כל שאין יכולה לחיות ע"י מכה הממיתה טריפה וא"כ גם מסוכנת עכ"ח בכלל טריפה וא"כ לא קשיא ל"ל ובשר בשדה טריפה כל שאין יכולה לחיות דהרי הא דאמרינן היינו מסוכנת היינו טריפה הוא רק מדרשא דובשר בשדה טריפה אבל אי לאו האי קרא לא הו' אמרינן כלל דהו' טריפה אלא הו' אמרינן דהוא רק בעשה כקו' התוס' אבל כיון דיש קרא דובשר בשדה טריפה שפיר דרשינן הכי כיון שגם מסוכנת אין יכולה לחיות ע"י מכה הממיתה וע"ז שפיר פריך א"כ דטריפה הו' ל"ל קרא דנבילה ולא קשה דילמא רק עשה יש דהרי מקרא דובשר בשדה מוכח שגם טריפה הוה ודו"ק.
והא דכ' רבינו כל שאין כמוה חי' טריפה ע"י מכה הממיתה א"כ גם מסוכנת ע"י מכה הממיתה ג"כ טריפה הו' היינו כיון דרבינו פסק כמ"ד בסנהדרין דחילוק בין טריפה לגוסס דאי תעבוד בה מעשה לכך סובר רבינו דנהי דמוכח מקרא דחלב נבילה וחלב טריפה דמסוכנת שריא היינו דהוכחה רק דעכ"ח מסוכנת לאו היינו טריפה כיון דכל נבילה מסוכנת כמו שהיא לתי' קמא א"כ עכ"ח מסוכנת לאו היינו טריפה רק מכח דמסוכנת שקודם מיתה לאו היינו טריפה דהיינו מסוכנת ממילא ביד"ש קודם מיתה אבל מסוכנת ע"י שהכה בה מכה הממיתה לא מוכח באמת דמותר דהוא בכלל טריפה אף דלא מחסרא וכמו שהוא בנפילה באמת כמבואר היטב בקונטרס הנ"ל והבן היטב.
הנה כבר כתבתי דבמסוכנת מחזיקין ריעותא מחיים ואבאר דהנה רבינו פסק דאם שחט בלילה ולא ראה אם פרכסה הרי זה ספק נבילה והוקשה בחס"ו סי' כ"א מ"ש מהא דאיתא בריש נדה נגע באחד בלילה ולמחר מצאו ומת דאוקמינן אחזקת חיים והנה פשוט לכאו' יש לומר לפי מה דאיבעיא בביצה דף ל"ד אי מחזיקין ריעותא מחיים וא"כ חזינן דאף מחיים לא אוקמינן אחזקת חיים שלא ימות קודם שחיטה מכש"כ דאחר שחיטה דלא שייך שנוקי אחזקת חיים ולא מת קודם שחיטה וה"ה במסוכנת דנפילה שאין יכולה לעמוד היינו מסוכנת אך יש לדחות דלדעת רבינו א"א לתרץ כן דהנה המפרשים הקשו מה בעי ר"י שם אי מחזיקין ריעותא ואסור לשוחטו ולמה לא פשיט ממשנה דביצה דשוחטין המסוכנת ביו"ט [הנה ביריעות שלמה הקשה דנפשוט ממשנה דבכור שנפל לבור דלא מחזיקין ריעותא אף דמסתמא בבור עמוק י' שצריך בדיקה משום נפילה והעלה דאיירי באופן דלא צריך בדיקה ופלא שראיתי באור זרוע בה' יו"ט שכ' אמשנה דבכור שנפל לבור צריך בדיקה משום טריפה וא"כ קשה כקו' הנ"ל דנפשוט דלא מחזיקין ריעותא] והנה בפלתי תי' דבמסוכנת לא מחזיקין ריעותא כדפסק הטור כראב"ש במצא כותלי בית השחיטה דם דתלינן בפירכוס מוכח דלא מחזיקין ריעותא גם בחול אזלינן לקולא לכן אין לפשוט מהתם דלא מחזיקין ריעותא בנפילה והנה לשיטת הרמב"ם דלא פסק כראב"ש הדרה קו' לדוכתי' ונראה דהנה לכאו' קו' מעיקרא ליתא דהרי בנפולה דחשש טריפה אמרינן בשמעתין דטריפה מחסרא גרע ומחזיקין ריעותא משא"כ מסוכנת דלא מחסרא לא מחזיקין ריעותא אך זה אינו דהרי נפילה אף דטריפה לא מחסרא רק דמיא למחסרא כמוש"כ התוס' בשמעתין אמנם לרבינו דלא כתב החילוק בין מסוכנת לטריפה דמחסרא אלא כתב החילוק משום שלא נעשה בה מכה הממיתה כמו שבארנו בקונטרס טריפה חי' וא"כ לא קשה ממסוכנת די"ל לכן שרי לשחוט ביו"ט דלא מחזיקין ריעותא כיון דלא נעשה בה מכה הממיתה אבל כאן בנפילה שנעשה בה מכה הממיתה מחזיקין בה ריעותא וא"א לפשוט ממסוכנת וא"כ במסוכנת באמת לא מחזיקין ריעותא וא"כ הדרה קו' לדוכתי' נוקי אחזקת חיים ועוד הרי בה' יו"ט פסק רבינו גם בנפילה לא מחזיקין ריעותא וכתב דבהמת נפילה צריכה בדיקה שוחטין ביו"ט דאפשר שתשחט ותאכל א"כ י"ל דבאמת הקשו למה פסק רבינו האיבעיא לקולא הא הו' ספיקא דאורייתא והנה בפ"ח וצל"ח תי' משום מתוך וכאן דהו' ספק כשירה הו' צורך קצת אמרינן מתוך ותמהו א"כ מה בעי ר' ירמי' הא מותר משום מתוך שהותרה לצורך הותר שלא לצורך דהו' צורך קצת עכ"פ.
ונראה ליישב דהנה רבינו היא המשנה דמסוכנת שרי לשחוט ביו"ט כשרוצה לאכול כזית בשר ותמהו כיון דרבינו פסק כמ"ד הואיל א"כ סגי ביש שהות לאכול ולא צריך שיאכל כזית אך נראה דהנה המפרשים הקשו למה באופה מיו"ט לחול לא אמרינן מתוך ותי' הר"ן ומג"ש דלא אמרינן מתוך רק בזמן אכילה אבל אי עבר זמן אכילה רק אופה לחול לא אמרינן מתוך ואיכא רק טעמא דהואיל ומעתה י"ל דבוודאי אי לא מחזיקין ריעותא במסוכנת וכסברת ראב"ש א"כ סגי ביש שהות לאכול ומטעם הואיל אבל לדידן דמחזיקין ריעותא דלא קייל"ן כראב"ש לא נוכל להתיר מסוכנת ביו"ט משום הואיל דהרי אי תמות קודם שחיטה לא יהי' יכול לאכול ורק נוכל להתיר מטעם מתוך ולגבי מתוך בעינן זמן אכילה ולכן בעינן דוקא רוצה לאכול כזית דא"כ הו' אכילה ושייך מתוך ואין לומר כיון דאמרינן הואיל אי רוצה לאכול יכול לאכול אם יהא כשר שוב נאמר אף אי ימצא נבילה שתמות לא עשה איסור משום מתוך יש לומר הואיל ומתוך לא אמרינן דמשום זה שאם יש שהות והי' רוצה לאכול יכול לאכול לא אמרינן דמקרי זמן סעודה שנאמר בו מתוך ולכן דייקא באם רוצה לאכול מותר לשחוט ביו"ט ומעתה א"ש האי בעיא דר' ירמי' אי מחזיקין ריעותא בנפילה לא מצינו לפשוט ממשנה דמסוכנת דיש לומר הא דשרינן לשחוט ביו"ט באמת רק ברוצה לאכול ושייך מתוך אבל באם אין רוצה לאכול ל"ש מתוך וא"כ בעי אם שרי לשחוט ביו"ט כה"ג ואפשר דזהו עצמו בעיא לי' אי מחזיקין ריעותא ביו"ט א"כ אין שרי לשחוט אלא ברוצה לאכול או לא מחזיקין ומותר לשחוט אפי' אם אין רוצה רק שיהא שהות לאכול ומטעם הואיל כמו במסוכנת למ"ד דלא מחזיקין ריעותא וא"כ א"ש דרבינו פוסק באמת האי בעיא דר' ירמי' לחומרא דהא רבינו הוסיף וקאמר אפשר שתמצא כשירה ותאכל הוסיף תיבות ותאכל לומר רק כשרוצה לאכול ומשום מתוך שרי ולא קשה מאי בעיא ר' ירמי' ואמר ג"כ מתוך די"ל חדא דאיבעיא היכא דאין רוצה לאכול דל"ש מתוך והאיבעיא אי מחזיקין ריעותא ואסור לשחוט רק ברוצה לאכול דלא שייך הואיל כיון דמחזיקין ריעותא ורק מתוך אמרינן ופסק רבינו שפיר לחומרא ונתיישב דלא מצי לפשוט ממסוכנת דאדרבא גם במסוכנת י"ל דמחזיקין ריעותא ובעינן באמת שיהא רוצה לאכול כזית דאז שייך מתוך [ואף דרע"ק לית לי' מתוך י"ל כהא"ג מודה רע"ק דהרי ספק שתהא כשירה ויכול לאכול באמת כרצונו והותר לו שפיר לשחוט משום דאף שתתנבל לא עבר על איסור יו"ט דהותר אף שלא לצורך דו"ק].
והנה לפי"ז יצא לנו באמת דבמסוכנת מחזיקין ריעותא ולא שרי לשחוט אלא ברוצה לאכול א"כ אי בשהוא עדיין מחיים מחזיקין ריעותא ולא מתירין לשחוט ביו"ט כשאין רוצה לאכול ממש ולא מתירין משום הואיל דמחזיקין ריעותא שתמות קודם גמר שחיטה ולא תפרכס א"כ כשמתה ולא ראינו שפרכס שפיר הו' נבילה מספק כיון שבחיי' הוא בחזקת שתמצא ריעותא שקודם גמר שחיטה תמות ולא תפרכס ולא דמי לנמצא מת דבלילה לא מחזיקין אותו אף שמסוכן שימות עד הבוקר [ונפ"מ דמתירין לכהן שיהא עמו בבית בלילה ולא אמרינן שימות עד הבוקר דהרי בגוסס אסור לשהות] ובאופן אחר נראה ליישב קו' החס"ו הנ"ל דהנה התב"ש הקשה אמאי הו' ספק נבילה להוי וודאי נבילה כיון דרוב מתים קודם שחיטה ולהנ"ל י"ל דיש נגד זה חזקת חי' ולכן לא הו' נבילה אבל עכ"פ לא שייך לומר דיהי' כשר משום חזקת חי' כיון דרוב מתים קודם גמר שחיטה ולכן שפיר הו' ספק וא"ש.
והנה בענין קו' המפרשים שהבאתי לעיל דלמה צריך לטעם הואיל ולא אמרינן מתוך כבר כתבתי במקום אחר מזה וכעת ראיתי באור זרוע בתשובה דף ק"ו וממנו למדתי תי' נכון על קו' זו ויען שנלמד ממנו דבר חדש בטעמא דהואיל אמרתי להעתיקו הנה וז"ל ונראה ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפ"י שלא לצורך לא לקי ודומה למאי דאמרינן האופה מיו"ט לחול אין לוקה משום הואיל אי מקלעי אורחים אלמא הואיל והוקלש האיסור היכא דאית לי' אורחים הוקלש נמי היכא דלית לי' אורחים ולית לי' טעמא דבית הלל דמוציאן קטן וס"ת לרה"ר משום טעמא דמתוך דא"כ אמאי אמר ר"ח לוקה וגם ל"ל לרבה לטעמא דהואיל אלא סבר טעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט לכן האופה מיו"ט לחול פטור רק משום הואיל ודוקא הכא דאיכא הואיל אבל בעולת נדבה דליכא הואיל לקי והטעם שהי' נותן רבה דלית לי' מתוך באופה מיו"ט לחול הוא הטעם שנותן מאן דמ"ל מתוך שהותרה לצורך הותר שלא לצורך ופטור ממלקות אפי' בעולת נדבה ע"י טעם זה שהוקלש האיסור לצורך הוקלש נמי שלא לצורך ואינו לוקה ורבה האי טעמא לית לי' למפטר בכל מקום כ"א במקום שיכול לעשות בהיתר ע"י אורחים שרי שזה אשר יאכל לכל נפש אלא ודאי טעם הדבר הוא מפני שהוקלש האיסור עכ"ל הרי שלך לפניך דהוקשה לו על טעם דהואיל תיפק"ל משום מתוך והעלה דלית לי מתוך והקשה שוב אי לית לי מתוך דלא אמרינן הטעם שהוקלש האיסור א"כ אמאי אית הואיל הא בהואיל ג"כ רק משום שהוקלש האיסור ע"ז תי' דלית לי' הסברא דהוקלש היכא דאין עושה בהיתר אבל היכא דעושה בהיתר כגון היכא דשייך הואיל שוב אמרינן מתוך ולא לקי משום שהוקלש האיסור עייש"ה וא"כ לפי"ז יצא לנו דסברת רבה לכך כיון דאמרינן הואיל ועושה בהיתר שוב שייך מתוך ולא לקי אפ"י לא בא אורחים. ויצא לנו כסברת הטו"א בחגיגה דאמרינן הואיל וגם מתוך ביחד ובזה יתורץ קו' התוס' במעשה שבת נאמר ג"כ הואיל דלהנ"ל הואיל לחודא בלא מתוך לא אמרינן ובשבת ל"ש מתוך ל"ש נמי הואיל וא"ש גם קו' התוס' במנחות נ"ד ע"א פרש מצודה להעלות דגים ותינוק דחייב והוקשו התוס' הלא באופה מיו"ט לחול אינו לוקה מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים והכא נמי נימא הואיל ופטר אתינוק פטר נמי אדגים להנ"ל הדבר נכון דהואיל אמרינן דוקא עם מתוך ביחד ובשבת דלא שייך מתוך לא שייך נמי הואיל וא"ש.
ליישב דברי רבינו ש"כ בפ"ד מהמא"ס דטריפה הוא שאינה יכולה לחיות מאותה חולי שנאמר בשר בשדה טריפה לא תאכל לכלב תשליכון אותו בשר הראוי' לכלב ותמהו אמאי שבק טעמא דש"ס דילפינן טריפה אינה חי' מוזאת החי' אכול שאינה חי' לא תאכל, ונראה דהנה לקמן דף נ"ד פליגי רי"ו ור"ל בדרב מתני' דאמר רב מתנא האי בוקי דאטמא דשף מדוכתי טריפה דרי"ו סבר דדמי לזה הכלל וממעט מאלו טריפות דכשר ור"ל סובר דלא דמי לא לנטולי ולא לפסוקא ומרבה לי' מזה הכלל ויש להבין במאי פליגי אי דמי לזה הכלל או לא דמי והנה הר"ן כתב לאמור דפליגי דרי"ו סבר בלא עיכול ניבי הדרי בריא ולכן ממעטינן לי' אף דדמי לנטולי ולפסוקא ואכתי צריך ביאור מ"ט דר"ל דסובר דלא דמי ואפ"ה מרבינן לי' משום דסובר דלא הדריא בריא אבל על כל פנים הא אמרת דלא דמיא ונראה דהנה הרשב"א בתשובה והביאו החס"ו בחידושיו בריש פרקין מפרש דהא דתנן כל שאין כמוה חי' טריפה אתיא גם כמ"ד טריפה חי' דהא עכ"פ סופו למות והקשה א"כ מאי קאמר ר"ל דממשנה נשמע דטריפה אינה חי' הלא אתיא גם למ"ד דטריפה חי' ול"נ דסובר דמשנה לא איירי רק אחר שחיטה אז עכ"ח סובר משנה דטריפה אינה חי' אבל למ"ד טריפה חי' מפרש משנה איירי קודם שחיטה דלא כמוש"כ התוס' לעיל ל"ב לכן מצי אתיא כמ"ד ט"ח רק דעכ"פ סופו למות לפי"ז בהא פליגי רי"ו ור"ל רי"ו מפרש כמ"ד ט"ח רק דסופו למות א"כ גם דרב מתנא שפיר דמיא לזה הכלל דסופו למות [ובזה יש ליישב דברי רבינו דסובר ניטל לחי העליון דטריפה וכתב בתשובה לחכמי לוניל כיון דסופו למות טריפה אף דלא נזכר בגמרא והיינו דסובר כרי"ו דתליא בסופו למות א"כ אף דבכלל טריפה לא הו' דטריפה דוקא היכא דאינה חי' יב"ח אבל הך חי' יב"ח אבל עכ"פ סופו למות] ור"ל מפרש המשנה לאחר שחיטה ולא אתיא רק כמ"ד טריפה א"ח לכן דרב מתנא לא דמיא לזה הכלל וא"כ לא פליגי בסברא אי דמיא רק בפירושא דמשנה ומעתה יש להוסיף דר"ל סובר דבמידי דאינה חי' טריפה אף דלא מחסרא א"כ לא מצי יליף מלכלב תשליכון אותו דזהו מידי דמיחסרא כיון דטרפה ודרסה ארי' עד שאין יכול לחיות הרי מיחסרא ואיתעביד בה מעשה דרוסה מעשה הטריפה ולכן יליף מזאת החי' שא"ח לא תאכל דמכאן נשמע אפי' בדלא מיחסרא וכדס"ד כאן בשמעתין דמסוכנת דבעיא למילף מכאן למסוכנת אף דלא מיחסרא אסורה לכן בלא עיכול ניבי' טריפה אבל רי"ו דס"ל דמשנתינו אתיא גם כמ"ד טריפה חי' דעכ"פ סופו למות והיינו עכ"פ במידי דמיחסרא לכן גם למ"ד טריפה אינה חי' רק בנעשה בו מעשה הטריפה ומיחסרא הוא דהו' טריפה ולכן רק בעיכיל ניבי' דהו' מידי דמיחסרא מטרפה וזה אין צריך לילף מזאת החי' דזה שפיר נשמע מלכלב תשליכון אותו דנעשה בה הטריפה ומיחסרא כמוש"כ רבינו וא"כ ניחא דברי רבינו הנ"ל דפסק כרי"ו דלא מיטרפה רק בעיכול ניבי' לכן אין צריך לדרשא דוזאת החי' שהביא הש"ס דהא לדידי' ילפינן נשמע מלכלב תשליכון אותו וא"ש היטב.
הנה רבינו בפ"ט מה' שחיטה כ' וז"ל בהמה שהוא חולי מחמת שתשש כחה ונטתה למות הואיל ולא אירע מכה באבר מאיבריו הממיתים אותה הרי זה מותרת שלא אסרה תורה אלא כעין טריפות היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה ובפ"ד מהמא"ס כתב וז"ל וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותי' ואי אפשר לחיות מחמת מכה זו אסורה עכ"ל מבואר מדברי רבינו דהכל תלוי בהגיע לה מכה הממיתה אבל בנטתה למות ולא הגיע לה מכה הממיתה אותה מותרת ויש לתמוה דבחולין דף ל"ז איתא דאי ס"ד מסוכנת אסורה השתא מסוכנת דלא מיחסרא אסורה טריפה דמיחסרה אינה דין שאסורה א"כ הו' לי לרבינו לומר אם הגיע לה מכה דמיחסרא טריפה דבהא תליא לא אם הגיע לה מכה הממיתה דהא מסוכנת מי לא איתעבד בה מכה הממיתה רק דלא מיחסרא מותרת.
ונראה ליישב דבסנהדרין דף ע"ח פליגי במי שהוא גוסס בידי אדם דהכהו ט' בני אדם והעשירי הרגו אי מחייב ומבואר שם דפליגי דמאן דמחייב מדמי לי' לגוסס ביד"ש דחייב ההורגו ומאן דפטר מדמי לי' לטריפה דהורג הטריפה פטור ומפרש מאן דמדמי' לגוסס ביד"ש מ"ט לא מדמי' לי' לטריפה משום דנהי דאיתעביד בי' מעשה אבל לא מחתכי סימנים וטריפה מחתכי סימנים ופירש"י דניקב קרום של מוח ומאן דמדמי' לטריפה מ"ט לא מדמי לגוסס ביד"ש משום דגוסס ביד"ש לא איתעביד בי' מעשה האי איתעביד בי' מעשה והנך רואה כי הטעם דאמרינן שם דטריפה שאני דמחתכי סימנים היינו הטעם דאמרינן כאן בחולין טריפה דמיחסרא והטעם שכ' רבינו דאיתעביד בי' מעשה הוא הטעם דאמרינן שם בטריפה ובגוסס ביד"א עכ"פ איתעביד בי' מעשה הממיתה שהכהו עד שנטה למות ולפי"ז הא דקתני בגמרא הטעם משום דטריפה מיחסרא היינו כס"ד דס"ל בסנהדרין דגוסס ביד"א חייב משום דאף דנעשה בי' מכה הממיתה כיון דלא מיחסרא לא דמי' לטריפה דמיחסרא ומחתכי סימנים אבל רבינו דס"ל בפ"ז מרוצח דהורג גוסס ביד"א שהכהו עד שנטה למות פטור ע"כ משום דס"ל דלא דמי' לגוסס ביד"ש דלא נעשה בי' מעשה אבל בנעשה בי' מעשה הממיתה והורג הטריפה דפטור היינו ג"כ משום דנעשה בי' מעשה הממיתה ולא תליא במיחסרא ומחתכי סימנים א"כ שפיר כ' רבינו כיון דנעשה בי' מעשה הממיתה טריפה ואינה מותרת אלא בחולה ביד"ש דלא נעשה בה מעשה הממיתה אף דנטתה למות מותרת ואין לומר א"כ אם הוא מסוכנת מחמת שאירע לה מכה הממיתה תהא אסורה כמו טריפה אף דלא מיחסרא זה בורכא דאם אירע לה מכה הממיתה אין מסוכנת בלחוד רק טריפה שבכלל טריפה הוא והוא אחת מהטריפות שמנו חכמים והיא בכלל ריסוק איברים וכמוש"כ רבינו בפ"ט מה' שחיטה ה"ח הכה במקל ורצץ אחד מאיברי' והוא בכלל טריפות משום ריסוק איברים ואחת מ"ח טריפות הלממ"ס הוא נפילה מטעם ריסוק איברים הרי דאם אירע לה מכה הממיתה טריפה מיקרי אבל אם הכה ולא רצץ אחד מאיברי' אז כשירה דאז לא הו' מכה הממיתה וכן אם הכה לאדם ורצץ אחד מאיברי' אז כשירה דאז לא הו' מכה וכן אם הכה לאדם ורצץ אחד מאיבריו ונעשה טריפה עד שאין יכול לחיות פטור ההורגו ואף דבסנהדרין איתא דכהא"ג רק גוסס ביד"א מיקרי כיון דלא מחתכי סימנים לענין טריפות בהמה גם כהא"ג כבר נקרא טריפה דהרי נפילה הלממ"ס משום ריסוק איברים וכתב רבינו שם וז"ל כיצד הוא הריסוק שיתרוצץ האבר ויחלה מחמת הנפילה עד שתפסד צורתו ותוארו אעפ"י שלא ניקב ולא נסדק ולא נשבר הרי זה טריפה הרי דטריפה אף דלא מיחסרא ולא מחתכי סימנים ואין להקשות א"כ הא דאמרו דרק טריפה דמיחסרא אסורה וביארתי דתליא בפלוגתא וקשה הא גם לאותו מ"ד לא פליג אנפילה דהו' הלממ"ס והרי נפילה לא מחתכי סימנים דאף דכ' שיתרוצץ האבר לא משום נטילת אותו אבר מיטרף דהרי טריפה אף אם נתרוצץ אבר דלא מיטרף בי' כגון טחול כמוש"כ רבינו שם בהי"ג.
ונראה ליישב דהרי רבינו בפ"ד מה' מא"ס כ' כי אין לחלק בין נעשה ע"י ארי בין נעשה ע"י שנפלה מן הגג ונשתברו צלעותי' או נתרסקו איברי' למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהוה עכ"ל אמור מעתה כי סתם טריפה האמורה בתורה היינו שטרפה ארי ושברתה והיינו טריפה דמיחסרא כמוש"כ רבינו בראשית דבר טריפה האמורה בתורה שטרפה ארי וכו' שברה ארי והמיתה וכו' אלא בשנטרפה ולא המיתה עכ"ל ונהי דבאמת דיש טריפה דלא מיחסרא ולא מחתכי סימנים כמו ריסוק איברים זהו מהלכה דהלכה ביארה כי טריפה האמורה בתורה ע"י ארי רק דבר הכתוב בהוה אבל ה"ה שאר טריפות דאף דלא מיחסרא טריפה משום דהכתה מכה הממיתה משא"כ מסוכנת דלא הוכתה מכה הממיתה וכן מוכרח מהך דסנהדרין דיקשה לכאו' דאיך אמר טריפה מחתכי סימנים הרי יש גם טריפות דלא מחתכי סימנים וכן יש להקשות לאידך מ"ד דמדמי לטריפה ולא מחלק בין טריפה דמחתכי סימנים משמע עכ"פ שזה הגוסס אף שהכהו מכה הממיתה לא הו' טריפה רק יש לו דין גוסס ואמאי הרי גם היכי דלא מחתכי סימנים הוה טריפה אעכ"ח כנ"ל כי טריפה האמורה בתורה היינו דמחתכי סימנים רק מהלכה יש טריפות דלא מחתכי סימנים רק באדם סובר דלא פטור רק טריפה דמחתכי סימנים אבל בלא מחתכי סימנים רק הוכהו מכה הממיתה כמו רצוץ אחד מאיבריו רק גוסס ביד"א מיקרי ויש לו דין גוסס ביד"ש דחייב ההורגו ומאן דפוטר סובר ג"כ דבא דם אין לקרות טריפה רק מה דמחתכי סימנים דזה טריפה האמורה בתורה אבל עכ"פ גם זה דלא מחתכי סימנים רק שהוכהו מכה הממיתה יש לדמותו יותר לטריפה לפוטרו ממיתה דלדינא אין לחלק בין מחתכי סימנים כיון דעכ"פ הוכה מכה הממיתה ואין יכול לחיות כאשר יאמרו הרופאים [ונפ"מ אם הרופאים אמרו דיכול לחיות חייב באמת כמו שיבואר] אבל בבהמה גם מה דלא מיחסרא רק שהוכתה מכה הממיתה הוה טריפה מהלכה וגמירי נמי דלא מקבלו רפואה דאין לה רפואה [אף דיאמרו הרופאים דיש לזה רפואה גמירי דלא מקבלי רפואה] ע"כ כתב רבינו דרק לכן שריא מסוכנת יען דלא הוכתה מכה הממיתה השתא דאתית להכי י"ל פשוט דבגמרא דנתנו טעם טריפה דמיחסרא היינו דקאי אטריפה דכתובה בתורה אבל רבינו דרצה ליתן טעם לחלק בין מסוכנת לטריפה שאסורה מהלכה דזה אפי' בדלא מיחסרא כריסוק איברים רק כיון דהוכתה מכה הממיתה ואינו יכול לחיות ע"י רפואה טריפה לכן נתן טעם דמסוכנת לא הוכתה מכה הממיתה רק חולי ביד"ש וכן מתבאר מדברי רבינו בפי' מה' שחיטה וכן אלו שמנו חכמים שהן טריפה אעפ"י שיראה בדרכי הרופאים שבידינו שמקצתן אינם ממיתים ואפשר שתחי' מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים עכ"ל ובפ"ז מרוצח כתב דהורג הטריפה פטור אם יאמרו הרופאים שמכה זו אין לו תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר ויש לתמוה דבטריפות בהמה כתב דאף אם יאמרו שיש לה רפואה טריפה וכן תמה בס' יריעות שלמה ותי' דלמהרש"ל הא ס"ל דיש טריפות החוזר להכשירו כמו לקתה הכוליא כמבואר בסי' מ"ד לזה הצריך אמירת הרופאים שאם גם יטול הכוליא לא יחי'.
ולי נראה לבאר על דרך אחר דהנה בבכ"ש חולין דף נ"ח עמד על דברי רבינו דא"כ יש טריפות דחי ע"י רפואה א"כ קשה מחולין שם דשפיר משכחת ולד טריפה בנטרפה ואח"כ נתעברה וכתב הבכור שור דדוחק לומר דשקר בימינם ואני אומר שבודאי כן הוא ששקר בימינם דכן מבואר בלשון רבינו ושפיר ברור מללו שם שכ' ואין להוסיף על הטריפות שמנו חכמים שכל שאירע לבהמה וכו' חוץ מאלו שמנו חכמים אפשר שתחי' אף שנודע לנו מדרכי רפואה שאין סופו לחיות והיינו כדאיתא בגמרא גמירי דאי בדרי לי' סמא חי' א"כ מינה מה שכ' אח"כ דאם בדרכי רפואה יכלה לחיות ג"כ כוונתו ששקר בימינם וסופו למות אף ע"י רפואה ולפי"ז מש"כ בהלכות רוצח דצריך אמירת הרופאים משום די"ל דאדם דאית לי' מזלא יכולה לחיות ע"י רפואה כדברי הרופאים א"כ מי חייב ההורגו ולכן צריך לטעם דיאמרו גם הרופאים שאין יכול לחיות וכן משמע מדוקדק לשונו שכ' שיאמרו הרופאים שמכה זו אין לו תעלה באדם משמע רק באדם יש לנו נפ"מ מה שיאמרו הרופאים כי גופי האדם מקבל יותר סמא מגופי הבהמה לכן אפשר שיחי' ע"י רפואה וא"ש הכל וכבר בימי חורפי ישבתי על מדוכה זו כנדפס בקונטרסי טריפה חי' עיי"ש.
ובזה יש לפרש לישנא דר"ל דקאמר רמז לטריפה מניין ופריך ובשר בשדה טריפה אלא רמז לטריפה שא"ח מניין ויש לדקדק א"כ למה אמר תחילה רמז לטריפה מניין להנ"ל א"ש דתחילה אמר רמז לטריפה דגם בשאר טריפות דלא מיחסרא וגמרא פריך לי' ובשר בשדה טריפה דס"ל דאין טריפה אלא במיחסרא ויליף לה דומיא דבשר בשדה טריפה דהו' טריפות דמיחסרא לכן מפרש ר"ל דבריו אלא רמז לטריפה שאינה חי' מנין דהיינו לדידי' מטרפא אף בדלא מיחסרא רק כיון דאינה חי' הו' טריפה זאת מניין וע"ז קאמר זאת החי' אכול שא"ח לא תאכל דמשמע דכל שאינה חי' אף דלא מיחסרא טריפה וזה לא אתיא מלכלב תשליכון אותו א"כ לפי"ז נתבארו היטב דברי רבינו דנקט קרא דלכלב תשליכון אותו ולא קרא דזאת החי' דס"ל כקו' המקשן דילפינן דטרפה אסורה מובשר בשדה טריפה דלא מיטרפא אלא במיחסרא ומינה גופי' נשמע דטריפה א"ח דכתוב לכלב תשליכון אותו ומיושב שפיר דברי רבינו ודו"ק.
והנה בטו"ז סי' כ"ט הקשה מנ"ל לרבינו לדמות לנבילה כיון דסבירא לי' דיש סברא לחלק בין טריפות לנבילות ועוד בנבילה גופי' מנ"ל דאין חילוק כיון דבטריפה איכא סברא לחלק בין נטרפה מאלי' לנטרפה ע"י אחרים נאמר גם בנבילה כן דלא הו' נבילה רק במתה מאלי' ונראה ליישב על נכון והוא דאיתא בשבת דף ק"ח דצדוקי שאל אלא מעתה לא יכתבו על עור נבילות וטריפות דלא הו' מן המותר בפיך וא"ל איזה מהן חשוב יותר זה שהרגו מלך או זה שהרגו אספקלטיר וא"כ אי בשחיטה מותר לכתוב כש"כ על עור נבילות וטריפות שזהו הרגו מלך א"ל אלא מעתה יאכלו א"ל עליך אמר קרא כל נבילה לא תאכלו א"ל קאלוס פי' רש"י משובח זהו הטעם הנה משמע דקאי זה אתשובה אחרונה ויפלא אטו לא ידע מקרא והנה מכבר אמרתי לפרש דהכוונה דהשיב לו דכתיב כל נבילה לרבות מתה מאלי' ג"כ דאי רק בהורגו אספקלטיר דהיינו דנתנבלה ע"י אחרים כדפריך הצדוקי דידע ג"כ מקרא אלא דפריך בנתנבלה מאלי' דחשוב נאמר דתאכל וע"ז שפיר אמר דמכל נבילה נשמע אפי' הרגו מלך שמתה מאלי' ג"כ לא תאכל ואח"כ ראיתי כי זכיתי לכוון בזה לדברי החיד"א בס' כסא דרחמים [עיי' מש"כ בספרי בחלק א' דף י"ט פי' נכון בדבר הש"ס] והנה כל זה להשיב הצדוקי מפשטי' דקרא הוא איפכא דקרא איירי סתמא בנתנבלה מאלי' ומנ"ל נבילה ע"י אחרים א"כ מיושב קו' הטו"ז דהא מכל נשמע דבנבילה אין חילוק בין מתה מאלי' לנתנבלה ע"י אחרים ולפי"ז גם בטריפה נשמע דאין חילוק דהא האי צדוקי שאל גם על טריפה א"כ עכ"ח באותה התשובה שאמר על נבילה הו' תשובה גם על טריפה דאין חילוק בין נטרפה ביד"ש או נטרפה ע"י אדם וכן מוכח בספרי דמרבה מלא תאכל כל נבילה טריפה ותמוה ועיי' באבני מילואים בתשובותיו מש"כ דאתי לומר דמצטרף ולדעתי הכוונה בפשיטות דיליף טריפה שנתנבלה אח"כ מכל נבילה וכן מוכח בפירש"י קידושין דף נ"ז שכ' בשוהנ"ס דהו' נבילה מדכ' כל נבילה שלכאו' תמוה דבריו להנ"ל א"ש דבא ללמוד דשוה"נ מסתמא נטרפה תחילה אפ"ה עובר משום ל"ת נבילה ועל זה פירש"י מכל נבילה עכ"פ נשמע מספרי דאין חילוק בין נבילה לטריפה בין נעשה מאלי' לבין נעשה ע"י אחרים והבן.
הנה אחר כל הדברים האלה יצא לנו דאף דדרוסה מפורש בתורה כיון שדיבר הכתוב בהוה נכלל בקרא כל שאר טריפות א"כ ליכא לתרץ קו' הכ"מ על רבינו דל"ל הביא דרשא דבן הבקר למעט טריפה מקרבן ותי' החס"ו ז"ל כיון דרק דרוסה מפורש בקרא ואינך טריפות הללממ"ס א"כ לא אייריא הקרא רק ממה שמפורש בתורה ולא מהלכה אבל למה שבארנו דכיון שדיבר הכתוב בהוה א"כ כל הטריפות הם מפורשים בתורה א"כ הדרה הקו' כמ' על רבינו לדוכתי' למה לא הביא דרשא דבן הבקר וצ"ע.
ובהאי עניינא כתבתי בתשובה ע"ד שיצא החוק באיזה מדינה להקל צער הבהמה לבטל חושי' שקורין בעטייבונג ע"י שנותנין לה להריח קלאריפארם אם שפיר ליעבד הכי אם לא נחשבה כמסוכנת שתהי' צרוכה פירכס והשבתי ע"ז דתחילה אנו צריכין לדון בהאי אי לאו דאשמעינן הקרא דמסוכנת שריא בפירכס כדאיתא בשמעתין מאי הוה דינא דמסוכנת ומזה אנו יכולין לדון לנד"ד אי צריכה פירכס דהנה פשיטא דיש מסוכנת דלא צריכה פירכס כדמוכח בביצה דף כ"ה דשוחטין את המסוכנת ביו"ט ואמאי ניחוש שלא תפרכס ועכ"ח דיש מסוכנת דאין צריך פירכס וכמו שהעלה בש"א ה' יו"ט והיינו מסוכנת כהאי אף אי לא כתב קרא דשריא הו' ג"כ מותרת דמסוכנת כהאי אין צריך פירכס ורק מסוכנת כהאי אשר אי לאו דגלי קרא הוה אסור אף בפירכס כהאי אמרינן אחר דגלי קרא שריא אבל רק בפירכס מחשש דלא יצתה נשמתה קודם גמר שחיטה ונחזי אנן דגמרא פריך מסוכנת מנל"ן דשריא ומפרש וממאי תיסק אדעתין דאסורה ומסיק דהו"א דאסורה דזאת החי' אכול שאינה חי' לא תאכל ומשני מדאסור רחמנא נבילה אף דכל נבילה הו' מסוכנת מחיים א"כ לאחר מיתה לא תותר וכן מדכתבה תורה טריפה מכלל דמסוכנת שריא דכל טריפה הו' מסוכנת שקרובה למות ויצא לנו מזה דרק מסוכנת כהאי שקרובה למות הוא דאסורה ונשמע מנבילה וטריפה דאסרה תורה מכלל דמסוכנת שריא וכהאי מסוכנת הוא דצריכה פירכס ומעתה בנידון דידן לכאו' אי לאו דגלי קרא דמותרת בשחיטה ג"כ הו' ידעינן דכשר עכ"פ דל"ל שאסור דשאין חי' לא תאכל דהרי הבעטייבונג נעשה במשקל ובמשורה שאין בכדי שתמות א"כ אין צריך קרא להתירה וממילא דאין צריך פירכס אלא דהא גופא צריכה עיונא רבה דאף אי נעשה הבעטייבונג ע"י רופאים ומומחים שמעידין שבשיעור זה אין בכדי שתמות ותחזור לקדמותה אי ל"ה שוחטין אותה הא הרופאים אין נאמנים כמו שהביא בטור סי' קפ"ז ואף שבדרך כלל נאמנים כמו שהעלה בחס"ו בכמה תשובות אבל דרך פרט אין נאמנים ודילמא יטעו ויתנו יותר מסמנים אלו וגם לא כל הגופות שווין שיש גופים שלא מקבלים סמא ואין סופה לחזור לקדמותה א"כ כיון שאין יכולה לעמוד הו' בכלל מסוכנת וצריכה עכ"פ פירכס כשאר מסוכנת ולא עוד דאפשר דמגרע גרע משאר מסוכנת דהנה רבינו בפ"ד מהמ"א כתב דמסוכנת היינו בנטתה למות והואיל דלא הוכה מכה הממיתה באחד מאיברי' מותרת וכוונתו דרק היכי דיש מכה באחד מאיברי' הוא בכלל טריפה אבל בחולי כל הגוף אין בכלל טריפה והנה בשמעתין מבואר החילוק בין טריפה למסוכנת דטרפה מיחסרא ומסוכנת לא מיחסרא וא"כ לכאו' יקשה דרבינו שינה וכתב טעם אחר שלא נזכר והארכנו לעיל דהדבר ניחא דבסנהדרין ע"ח פליגי בהכהו ט' בני אדם עד שנעשה גוסס ועשירי הרגו אי חייב דחד מ"ד מחייב מדמה לגוסס ביד"ש משום דלא נחתכו סימנים ומאן דפוטר סובר הא לא איתעביד בי' מעשה האי איתעביד בי' מעשה לפי"ז הא דאמרו בשמעתין דטריפה לא מיחסרא ולא מחתכי סימנים היינו דס"ל כמ"ד בסנהדרין דתליא באי נחתכו סימנים אבל רבינו פסק בפ"ב מרוצח דההורגו פטור משום דאיתעביד בי' מעשה ולית לי' כמ"ד דתליא באי נחתכו סימנים לכן גם כאן סובר דלא תליא בנחתכו סימנים אלא תליא באי עביד בי' מעשה דהוכה מכה הממיתה לפי"ז בנידון דידן נמי נהי דלא מיחסרא ולא מחתכי סימנים אבל כיון דיש חשש דהוכתה מכה הממיתה שנעשה מסוכנת שלא הו' חזרה לקדמותה א"כ מגרע גרע ממסוכנת אלא דיש ללמוד עכ"פ בפירכוס שריא מהא דאיתא בחולין נ"ח אכלה הרדופני כשירה ומבואר ברשב"א דיש לה דין מסוכנת וצריכה פירכוס אבל פירכוס מהני ולא אמרינן דחשיב כהוכה מכה הממיתה ולא תיהני פירכוס וכן יש להוכיח ממש"כ רבינו בפי' המשנה דהמצוננת כשרה היינו כשבטלי החושים דלא חשוב כהוכה מכה הממיתה ולפי"ז להלכה למעשה כיון דעכ"פ יצא לנו דרק בידעינן שלא הוכתה מכה הממיתה ל"ח מסוכנת א"כ מאן חכים ומאן ספין להעיד שמה שנתנו לה להריח לא הו' בכשיעור שהוכתה בהמכה הממיתה אטו הרופאים נאמנים ע"ז הא בפרטיות אין לנו לסמוך על אמירת הרופאים כמוש"כ לעיל בשם החס"ו וכל זה כששואפת עדיין רוח וכל החשש שנתן לה שיעור אחר עד שלא תחזור לקדמותה דהוכתה מכה הממיתה ע"ז יש לנו ספק אי צריכה פירכוס ונ"מ לעניין או"ב דקיימל"ן בסי' י"ז במסוכנת שלא פירכסה הו' נבילה ממילא מותר לשחוט את בנה אח"כ אבל בנידון דידן דיש ספק אי צריכה פירכוס א"כ אף אי לא פירכסה לא הו' ודאי נבילה ואפשר לשחוט את בנה אח"כ אבל היכא דאנו רואין שאין שואפת רוח א"כ בודאי הו' כמסוכנת שיש לחוש שקודם גמר שחיטה מתה ופשיטא שצריכה פירכוס כנלע"ד.
דעת ר"ת דאדם דאית לי' מזלא אפשר לחיות יותר מן שנים עשר חודש ונראה דתליא בשני פירושים ברש"י בב"ק דף ב' אדם דאית לי' מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו ועוד פירש"י דאית לי' מזלא ואינו נוח להמיתו ודעת ר"ת יתכן לפי' שני דכמו כן אינו מת ע"י טריפות אבל לפירש"י שיש לו דעת לשמור את גופו לא שייך זה בנעשה כבר טריפה והנה בשבת נ"ג איתא אדם דאית לי' מזלא מסייע לי' משמע כפירוש שני דעכ"ח אין נוח להמיתן וגם לא ימות ע"י שנעשה טרפה א"כ יהא מוכח מגמרא דשבת כשיטת ר"ת.
הנה לעיל הבאתי דברי הש"ס ביצה ל"ד דאיבעי לר"י אי עוף הנדרס מותר לשחוט ביו"ט אי מחזיקין ריעותא או לא והו' איבעיא דלא איפשטא והנה הרא"ש והרמב"ם פסק לקולא משום דאפשר כשתשחט תהא כשירה ותאכל והר"ן חולק ע"ז הא הו' ספיקא דאורייתא ולחומרא דמלאכת יו"ט שלא לצורך הוא דאו' וכ' בש"א ליישב דיש להבין מאי בעי בגמרא אי מחזיקין ריעותא ביו"ט מ"ש ספק חילול יו"ט מספק טריפות דאזלינן לחומרא ומטריפין ולמה לענין יו"ט ניקל כמו דבטריפות דפשיטא דמחזיקין לריעותא וצריך בדיקה א"כ גם ביו"ט כן וע"כ דמה"ת לא בעי בדיקה דסגי מה"ת מעל"ע דנהי דנפילה הלממ"ס דטריפה אבל שהי' מעל"ע מה"ת סגי ורק חכמים החמירו דליבעי בדיקה ולכן בעי ביו"ט אי מחזיקין ריעותא כאן דמה"ת שרי בלא בדיקה ובעי אי אחמור רבנן לענין יו"ט ג"כ ולי קשה טובא דהנה זה ניחא לדעת הרא"ש אבל לדעת רבינו אי אפשר לומר כן דהנה בהא דבעינן שהי' מעל"ע וגם בדיקה דעת המפרשים דמעל"ע משום ריסוק איברים ובדיקה משום שמא נפסק אחד מאיברים הפנימים אבל דעת רמב"ם דהבדיקה משום ריסוק איברים והא דבעי מעל"ע משום דקודם מעל"ע לא איגלאי ולא נראה הריעותא עדיין כמוש"כ הר"ן והכ"מ בעצמו א"כ ל"ש כלל סברת הש"א דמה"ת סגי במעל"ע דזה ניחא לדעת המפרשים דמעל"ע צריך משום שלא יכול לחיות לאחר מעל"ע כפירש"י בביצה שם אבל לרמב"ם מעל"ע רק דאז אפשר בבדיקה וקודם מעל"ע אי אפשר בבדיקה א"כ לדידי' מעל"ע ל"מ להתיר כלל א"כ הבדיקה מה"ת וא"כ למה פסק לקולא ואין לומר א"כ נשאר אכתי קו' השאג"א מאי בגמרא ביו"ט טפי מטריפות הלא אי מה"ת צריך בדיקה בודאי גם ביו"ט ניחוש יש ליישב עפי' שהוקשה הש"א עוד אמאי לא פשוט האי בעיא ממשנה דשוחטין המסוכנת ביו"ט אף דיש לחוש שלא יפרכס וש"מ דלא מחזיקין ריעותא ומסיק דלא איירי במסוכנת שאינה יכולה לעמוד אלא שחושש שתמות ויבוא לידי הפסד ומסוכנת חולנית ולדעתי קו' אחת מתורצת בירך חברתה דממסוכנת אין יכול לפשוט לטריפה דבמסוכנת לא נעשה מעשה המטריף ובטריפה נעשה מעשה המטריף כמוש"כ רבינו הנ"ל ולכן במסוכנת שיש חזקת חי' כסברת החס"ו וגם לא הוכה מכה הממיתה לכן לא מחזיקין ריעותא אבל בטריפות דהוכה מכה הממיתה שדרסה בכותל אף דיש חזקת כשרות הא כיון דיש ריעותא ע"י שאינה יכולה להלוך אזלה החזקת כשרות אבל במסוכנת חזקת חי לא אזיל כיון שחי עכ"פ אף שאין יכול לילך משום שמסוכנת וא"כ לפי"ז מיושב קו' אחריתי שהוקשה מאי בעי אי מחזיקין ריעותא פשיטא דמחזיקין ריעותא כאן דהוא ספק מה"ת לקמ' דכיון דבאמת במסוכנת לא מחזיקין לכך בעי אי בטריפות נפילה ג"כ לא מחזיקין או שמא מחזיקין כיון דהוכה מכה הממיתה וגם איתרע חזקת כשרות שאינה יכולה להלוך וא"כ לפי"ז אין הוכחה מגמרא דבדיקה מדרבנן א"כ הדרה קו' לדוכתי. דלמה פסק רבינו לקולא.
והנה בש"א תי' עוד דרבינו הוכיח דאזלינן לקולא מחולין נ"א דדחי דלעולם בביה"ר יש ריסוק איברים רק דאיירי בהפריס ע"ג קרקע וקשה עכ"פ בדיקה בעי וא"כ איך שוחטין ביו"ט ועכ"ח דלא מחזיקין ריעותא ולפמש"כ גם זה אינו דרק אי אמרינן דדרסה וטרפה בכותל ג"כ רק דרבנן שפיר מוכח מהכא אבל כיון דבארנו דבדרסה בכותל בדיקה מה"ת א"כ אין לפשוט מריסוק דביה"ר דשם ודאי רק דרבנן דמה"ת אין צריך בדיקה בולד בן יומו כשכלו חדשיו דהרי רוב בהמות הולדות אין בו משום ריסוק איברים א"כ אף דאינו יכול להלוך ל"ח מה"ת לריסוק איברים רק מדרבנן כמוש"כ השג"א בעצמו א"כ לא איפשטא האי בעיא וקשה למה פסק רבינו לקולא ולכן אמינא ליישב דהנה רבינו פסק באם שחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלי בית השחיטה הצואר מלאים דם כשירה מפני שזינקה וחכמים אומרים עד שתפרכס ופסק רבינו דהו' ספק נבילה והוקשה החס"ו למה פסק דהו' ספק נבילה הא נוקי אחזקת חי כמו נגע באחד בלילה ולמחר מצא שמת דמוקמינן אחזקת חי ומעתה י"ל כך כיון דבאמת דקיימל"ן כחכמים דליכא חזקת חי וספק נבילה הו' א"כ הו' לן למפשט ממסוכנת דלא מחזיקין ריעותא ביו"ט דלא שייך דחזקת חי דהרי ספק נבילה הו' א"כ צריך לומר דגמרא בביצה בעי לראב"ש דמכשיר במצא כותלי שחיטה דם דלא מחזיקין ריעותא במסוכנת א"כ א"א לפשוט אבל לדידן דספק נבילה הו' שפיר נפשוט האי בעיא דלענין יו"ט לא מחזיקין ריעותא דהא במסוכנת סמכינן לענין יו"ט אחזקת חי וכן בטריפה עכ"פ הי' לה חזקת כשרות כשנולדה.
והנה כ"ז לשיטת רבינו אבל לשיטת רא"ש י"ל כפשטי' כמוש"כ שאג"א דסובר בשהה מעל"ע בדיקה רק דרבנן והא דשוחטין מסוכנת אף דהו' ספק מה"ת ואפ"ה לא מחזיקין ריעותא י"ל או משום חזקת חי וסובר הרא"ש הלכה כראב"ש דאם השכים ימצא דם כשר דמוקמינן אחזקה שזינקה וכדפסק הטור באמת או דמוקי המסוכנת לא באין יכולה לעמוד אלא במסוכנת מחמת חולי וא"כ לפי"ז היכי דליכא חזקת חי וגם אינה יכולה לעמוד באמת מסוכנת כהא"ג אין יכולין לשחוט ביו"ט לפי"ז נתיישב היטב שיטת הרא"ש פ"ק דביצה שכ' וז"ל הא דשרי לאכול ביום הלידה היינו היכי דקים לי' שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים לי' דכלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' כדאיתא בשבת וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא פא"ט עכ"ל וכן פסק הטור בסי' תצ"ז ותמהו דהא קייל"ן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים וב"י ורמ"א כתב דלענין יו"ט החמירו ובטו"ז תמה דהא פסק האיבעיא אי מחזיקין ריעותא ביו"ט לקולא ושוחטין ביו"ט אף דבחול צריך בדיקה כש"כ הכא דלא בעינן בדיקה כלל והב"ח כתב דכונת רמ"א דבנדרסה בכותל הי' לה חזקה טובה כשנולדה אבל בעגל בו ביום ליכא עוד חזקה דהרי חשש שנתרסקה כשיצא לאויר העולם וגם זה דחה בטו"ז מהאי טעמא דנה דהחשש אי נתרסק כשנולדה זה אי חיישינן לריסוק איברים בחול משום איסור טריפות אבל דהא בחול קיי"ל דאין צריך בדיקה כלל משום טריפות א"כ לא שייך להחמיר ביו"ט יותר ובנדרסה בכותל דבחול משום איסור טריפות חיישינן אף שיש חזקה כשנולדה היתה כשירה משום דעתה שנדרסה ליכא רוב להתיר וביו"ט ניקל יותר ולענין טריפה והו' מהיפוך להיפוך.
ולי נראה בזה דבר חדש ב"ה דלכאו' יש לחקור הא דאר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים הא קייל"ן בהמה שאינה יכולה לעמוד אף דאוכלת כבהמה בריאה צריכה פירכוס לכשנשחטה דאל"ה נבילה וא"כ כיון שאינה יכולה לעמוד אף דאין בו משום ריסוק איברים עכ"פ מסוכנת הולד וא"כ תהא צריכה פירכוס ואיך קאמר אין בו משום ריסוק איברים והנה בשלמא לתוס' שכ' דהריעותא שאינה יכולה להלוך ניחא כיון דעכ"פ יכולה לעמוד ל"ה מסוכנת אבל הרא"ש דפסק בחולין דהריעותא משום שאינה יכולה לעמוד וקשה כנ"ל וצ"ל דכונת ר"נ באמת אי ראינו שפירכסה דליכא חשש מסוכנת א"כ גם משום ריסוק איברים אין לחוש ולא צריך בדיקה ואמנם לפי"ז יש להבין הא דפשוט מבכור שנולד ביו"ט ניחוש שמא תפרכס א"כ אף אי ליכא משום ר"א עכ"פ ניחוש שמא לא תפרכס ואיך שוחטין ביו"ט ואין לומר דקייל"ן דשוחטין מסוכנת ביו"ט הנה זה משום דלדעת הטור הלכה כראב"ש דאין מחזיקין ריעותא במסוכנת ומשום חזקתו דיש לה חזקה זו משנולדה אבל כאן דהוא מסוכנת מעת שנולדה קשה ניחוש שמא לא תפרכס וכש"כ דקשה אי נאמר כשאג"א דהאי מסוכנת שיכולה לעמוד רק שהיא חולנית א"כ כאן דמסוכנת שאינה יכולה לעמוד אמאי שוחטין [ואין לומר הא פסקו האי בעיא דנדרסה וטרפה בכותל לקולא אף שאינה יכולה לעמוד יקשה ג"כ הא מסוכנת היא הנה כבר עמד ע"ז ביריעות שלמה סי' י"ז ותי' דמיירי בהעמידה ע"י אחרים יכולה לעמוד ויצאה מכלל מסוכנת רק אינה יכולה לעמוד מעצמה לכן החשש משום ריסוק איברים כמוש"כ הר"ן דיש לומר אחר ששהה מעל"ע ליכא חשש מסוכנת אבל כאן לא שייך זה דמשמע שאינה יכולה לעמוד אף ע"י אחרים וכן כאן דאיירי שלא שהה מעל"ע א"כ הוה מסוכנת וקשה איך שוחטין ביו"ט וליישב זה צריך לומר דבאמת הא דמשני כאן בהפריס ע"ג קרקע הכונה כך דבלא"ה עכ"ח איירי בהפריס דאי לאו הכי מסוכנת וא"כ אין להוכיח דאין בו משום ריסוק איברים ובזה מובן רש"י פי' הפריס ע"ג קרקע היינו שננערה לעמוד ופלתי הקשה מה הכריחו ע"ז [ועיי' פלתי הקשה לתוס' למה צריך לתרץ דהפריס לישני דליכא ריעותא ולי נראה שלזה כיון רש"י פי' הפריס כגון ננערה לעמוד א"כ לס"ד איירי באין ננערה וע"ז משני בהפריס דהיינו ננערה וא"כ מיושב הקו' דלא שייך לומר בליכא ריעותא משום דמסתמא אין עומדת מיד אבל עכ"פ ננערה לעמוד וכיון שלא ננערה יש ריעותא א"ז משני באמת בננערה] ולפמש"כ ניחא דכיון שננערה לעמוד ליכא חשש מסוכנת ולא חשש ריסוק איברים אבל בלא ננערה לעמוד יש חשש ריסוק איברים וגם חשש מסוכנת אי לא פירכסה ואי פירכסה החשש רק משום ריסוק איברים ומיושב קו' הפר"ח מי ס"ד להוכיח מכאן דאין משום ריסוק איברים הא בלא"ה עכ"ח איירי בהפריס עג"ק ולפמש"כ דהחשש משום מסוכנת והי' סובר שוחטין מסוכנת ביו"ט דלא מחזיקין ריעותא כמו בטריפה ומעתה ניחא רא"ש לשיטתו שפיר מפורש גם למסקנא בעינן הפריס דאי לא הפריס א"כ יש כאן חשש מסוכנת כיון שאינה יכולה לעמוד כמוש"כ הרא"ש בחולין א"כ רק ע"י הפריס יצא מחשש ריסוק איברים לענין יו"ט ולא קשה איך יו"ט חמור מלגבי חול מאיסור טריפה משום בחול לענין טריפות דאין יכול לשחטו ואי תפרכס ע"כ לא נתרסקה דכמו שיצא מחשש מסוכנת יצתה מחשש ריסוק איברים אבל לענין יו"ט חיישינן שלא תפרכס כיון שלא הי' לה חזקה מעולם כסברת הב"ח ואז לא תפרכס יש כאן החשש שהיתה מסוכנת ע"י ריסוק איברים [דנהי דשהי' מעל"ע מהני דליכא חשש טריפות ע"י ריסוק איברים אבל יש חשש מסוכנת ע"י ריסוק איברים דהיינו דאף שלא נתרסקה כל כך שתהא כמכה הממיתה אבל עכ"פ נתרסק כ"כ עד שהוא מסוכנת ואפשר שתצא נשמתה קודם גמר שחיטה ודו"ק] ולכך לא פירכסה וא"כ ע"י פירכסה יוצאת מספק ריסוק איברים דהיינו שמא נתרסקה איברי' ולכן היא מסוכנת שאינה יכולה לעמוד ולא תפרכס ונמצא חילול יו"ט ודו"ק היטב ואי נאמר דהרא"ש לא פסק כראב"ש י"ל בפשיטות דס"ד דפריך מדר"ש מסתמא ר"א בשיטת אביו קאי דלא מחזיקין ריעותא ולא חיישינן שלא תפרכס ושפיר מוכיח דל"ח משום ר"א ואפ"ה דבהפריס איירי דר"ש יסבור כחכמים דמחזיקין ריעותא במסוכנת ובעינן דוקא בהפריס אבל הטור דפסק בסי' י"ז כראב"ש ובסי' תצ"ח פסק בעגל בעינן הפריס ע"כ צריך לומר כמוש"כ תחילה.
והנה בדף ל"ו פריך הש"ס מהא דאמר לא נצרכה אלא כשהי' בעלים טמאי מתים דנדחין לפסח שני ואי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף מיפסלי מכבר ואמר אביי מדמי פסח שני לא אידחי ופריך והא בעי העמדה והערכה ומשני דחתך לשנים או רוב שנים והרי הוא מפרכסת כח"י לכל דבריו ותמוה איך נתישבה בזה מה דפריך מה דכתיב והעמידו הא לא בר העמדה הוא שאינה יכולה לעמוד על רגליו ונראה דלקמן ל"ח מפרש היכא דמי מסוכנת כגון שמעמידו ואינה יכולה לעמוד והנה בביצה ל"ג הקשה הפנ"י מהא דנפלה מן הגג דשוחטין אותה ביו"ט והקשה הא כיון דאינה יכולה א"כ הו' מסוכנת ומסוכנת אין רשאין לשוחטה פן תפרכסת ותי' דרק במסוכנת כן אבל בטריפה דנפילה אין מחמת חולשה לכן אף דאינה יכולה לעמוד אין צריך פירכוס ומותר לשוחטה ביו"ט א"כ י"ל דלס"ד דפריך והא בעי העמדה והערכה הו' ס"ל כל שאין יכולה לעמוד הו' כמו מסוכנת ולא הו' בר העמדה והערכה וע"ז משני דהו' כחי לכל דבר דהיינו שאינה כמסוכנת וכיון דלא הו' מסוכנת דמסוכנת לא הו' חי כדממעיטינן מקרא דזאת החי' שפיר מקרי והעמיד דאף דאין יכולה לעמוד עדיין בר העמדה הו'.
הנה בחולין דף ל"ג אראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכו"ם על בני מעיים מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי לי' עכו"ם דבנחירה תליא ובמיתה תליא מילתא הו' כאבר מן החי ואמר ר"פ קמי דראב"י ובעי דאימא לי' מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולא אמרי לי' דאמינא הא טעמא קאמרי ופלא איך ניחא לי' הא עכ"פ מי איכא מידי ונראה ליישב דבתוס' הקשו הא בסנהדרין אמרינן דעכו"ם לאו בני כיבוש נינהו הכא נמי הא עכו"ם לאו בר שחיטה הוא ונראה דהנה בפמג"ד סי' כ"ז הוקשה מנ"ל מקרא דישראל בשחיטה תליא דילמא לא מישתרי עד שיצאה נפשה ואומר דהנה דעת רבינו בפ"י משחיטה דוזבחת ואכלת הי' מ"ע וא"כ הא קיי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ואסור [הגם דזה נאמרה נגד דבר האסור בהנאה אבל באמת גם במידי דאסור באכילה ג"כ שייך האי סברא אמנם הרמב"ן בסהמ"צ הא פליג דליכא מ"ע אלא דשחיטה בא להתיר איסור אמה"ח או לאפוקי שלא יאכל בנחירה וה"ז נבילה בעשה ול"ת ולהאי טעמא באמת לא ידעינן דאי שחט דמישתריא מיד באכילה א"כ מיושב קו' התוס' דלא שייך לומר נכרי לאו בר שחיטה דהא לאו היינו עיקר הטעם דישראל בשחיטה תליא דנהי דבשחיטה תליא אכתי אין הכרח לומר דבשחיטה אישתרי די"ל דלא משתריא באכילה עד שתצא נפשה ואם בכל זה סבירא לך דמשתריא באכילה מיד ע"כ דסבירא לך כיון שניטל חיותו וסופו שתצא נפשה משתריא מעתה הנה זהו הסברא שייך גם בנכרי דבנחירה תליא כיון דסופו שתצא נפשה בנחירה זו אין איסור משום אבמה"ח ואי ס"ד אסור לב"נ שפיר יקשה מי איכא מידי ומיושב קו' התוס' דהא ראב"י תרתי קאמר ישראל דבשחיטה תליא ועוד כיון דאיכא שחיטה משתריא וזה אין הכרח מסברא וא"כ אי אית לך האי דינא גם בנכרי שייך האי דינא ומקשה מי איכא מידי והיינו דעכ"פ הי' מסופק בדין הרמב"ם ע"כ ניחא לי' דל"ש מי איכא מידי כקו' התוס' ואמת דעכו"ם לאו בני שחיטה ודו"ק, ובהא י"ל פרפרת דלכאו' קשה דתוס' נשאר בתימא ולא תירצו כלל ולכן נראה שיש לפרש רק דתוס' הקשו אח"כ מדר"מ דאין נוהג בישראל רק בבהמה טהורה ומי איכא מידי ותי' דמ"מ אבר מה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה והנה סברא זו שייך אי אמרינן דשחיטה משום להתיר אבמה"ח לא משום מצוה לשחוט וא"כ לפי"ז מיושב נמי התימא שלהם דכיון דשחיטה משום להתיר אמה"ח לא משום מצוה א"כ לא ידעינן מסברא דבישראל בשחיטה אישתריא ואי ס"ל דאפ"ה שריא דמטעם דסופו שיטול החיות לגמרי א"כ ליכא למיפרך דעכו"ם לאו בני שחיטה דהא גם בישראל לא הי' הטעם דמותר לאחר שחיטה מטעם השחיטה כקו' הפמ"ג א"כ שייך שפיר מי איכא מידי דו"ק.
ובמה שכתבתי יש ליישב דברי רבינו דפסק דמפרכסת אסורה לב"נ והקשו עליו מי איכא מידי דלעכו"ם אסור ולישראל שרי כדמייתי מברייתא תניא כוותי' דר"פ ולפמ"ש דרבינו לשיטתו דפוסק דוזבחת הי' מ"ע א"כ לדידי' ל"ש מי איכא מידי כקו' התוס' באמת מטעם דנכרי לאו בר שחיטה דהטעם דישראל מותר בשחיטה משום דשחיטה מ"ע ואין לך דבר שנעשה מצותו ויהא אסורה ורבינו למד כן מספרי דוזבחת הו' מ"ע ולדברי הספרי אה"נ לא שייך מי איכא מידי אבל הברייתא סובר דלא הוי מ"ע ושוב עכ"ח הטעם משום דסופו למות ושייך מי איכא מידי וזה נכון.
ליישב קו' הברית אברהם שהוקשה במאי דקאמר הש"ס במנחות מ"ה נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכל רבינא אמר כהנים איצטריך לי' דסד"א כיון דאישתריא מליקה אישתריא נמי נבילה והוקשה הנ"ל היכי סד"א דכהנים יהי' מותרים בנבילה א"כ ל"ש בהו לומר בשחיטה תליא מילתא ואסורים לאכול בני מעיים דהו' אמה"ח והאיך ציותה התורה ליתן לכהנים קיבה ונראה דבירושלמי פ"י דנזיר איתא דאביי מפרש בשר בשדה טריפה לא תאכלו בשר מן החי כדרך שאתה תולש מן השדה ור"י חולק שם על ר"ל דיליף מקרא הנ"ל לפי"ז י"ל מאי דאמר ר"א ש"מ מר"ל דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים היינו ר"ל לשיטתו דל"ש מי איכא מידי די"ל שאני ישראל דמותר מפרכסת משום דילפינן דאסור אמה"ח שלא יהא תולש מהחי כמו שתולש מן השדה ומפרכסת ל"ש זה אבל בנכרי דאסור אמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"כ לכך אסור מפרכסת ע"כ ר"ל לשיטתו, ולפי"ז י"ל בכהנים נמי ליכא אחר שחיטה אמה"ח כיון דעכ"פ בדידהו ילפינן מקרא שלא יהא תולש מן החי כדרך שתולש מן השדה א"כ מיד ששחט אזיל איסור אמה"ח ולכך מותרים בקיבה ולפי"ז א"ש בטעמא דמילתא דרי"ו שם לא קאמר כרבינא ואמר פרשה זו אלי' עתיד לדורשה משום דרי"ו לשיטתו פליג שם בירושלמי על ר"ל דיליף מקרא הנ"ל א"כ נסתר התי' על קו' ברית אברהם ושוב ליכא לתרץ כרבינא דיקשה האיך מותרים בקיבה והוא נכון.
ועוד ביארתי שיטת רבינו דפוסק מפרכסת אסורה לב"נ דלא ס"ל מי איכא מידי ותמהו דבש"ס מביא ראי' מברייתא דלא כראב"י דמפרכסת מותר לב"נ דהנה הרא"ש כתב בריש חולין שחיטת נכרי נבילה דבעינן זבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה ושיטת רבינו דיליף מוקרא לך ואכלת מזבחו, והנה כבר ביארתי בפ"ג מה' מעשה"ק דגם לרבינו שחיטתו נבילה מקרא דוזבחת ואכלת אלא דמביא קרא זה ללקות עלי' ואמנם בקרא זו אי הו' נבילה נראה דתליא בפלוגתא ר"ע ורי"ש בבשר נחירה אי הותר במדבר דהנה לר"ע דבשר נחירה הותרה אפ"ה אי שחיט ישראל כשהוא במדבר הי' שחיטה מעליא א"כ סובר אף דלא נצטוו בשחיטה אי שחיט הו' שחיטה ולא נבילה א"כ בנכרי אף דאין מצוה בשחיטה אי שחיט הו' שחיטה ולא נבילה ורק אסור משום וקרא לך ורק לרי"ש דלא הותר בשר נחירה מעולם ניחא די"ל מי שאין מצוה לשחוט שחיטתו נבילה והנה הא דנכרי בנחירה סגי ובמיתה תליא רק שייך טעם לחלק אי אמרינן כיון דבשחיטה סגי אף ששחט הו' נבילה כמו נחירתן א"כ שפיר י"ל לכך ל"ש מי איכא מידי דלדידהו במיתה תליא כיון דבנחירה סגי [וראי' לדברינו מכח קו' הברית אברהם הנ"ל דאיך הותר להם קיבה לכהנים והיעב"ץ כתב לכן מוכח דבשחיטה הותר אמה"ח דאל"כ איך קיבה מותר לכהנים והא תינח אי בשחיטה בעי אבל אי בנחירה סגי איך הותר קיבה ע"כ כמו שכתבתי רק בנכרי דאף שחיטתן נחירה שייך לומר במיתה תליא אבל בכהן אי שחט דהו' שחיטה מעליא כמו שהארכתי בזה בפ"ג מה' מעשה"ק יצא מיד מאמה"ח ולא תליא במיתה וא"ש ובזה י"ל רי"ו לשיטתו דאמר שם במנחות אלי' עתיד לדורשה משום דקשי' לי' איך שרי קיבה דרי"ו יסבור שחיטת נכרי לא הו' נבילה וסובר אין מזמנין משום דבנחירה סגי א"כ גם לכהן יהא אסור קיבה וליכא למטעי דשרי בנבילה לכן סובר אלי' עתיד לדורשה ועוד דהנה ביעב"ץ העלה לכן מוכח בישראל בשחיטה מותר מדשרי קיבה לכהן יקשה א"כ לר"ע במדבר דלא נצטווה על השחיטה א"כ איך הותר קיבה דהו' אמה"ח וע"כ אי שחט הותר אף דאין מצוה א"כ הה"ד בנכרי אף דאין מצוה לא הו' אמה"ח כששחט ודו"ק] אבל אי אמרינן כר"ע אי שחט נכרי שחיטתו הו' שחיטה א"כ הא דבנחירה סגי אין טעם לומר דמש"ה במיתה תליא ול"ש מי איכא מידי יען דבישראל בשחיטה תליא דכיון דשחיטת נכרי שחיטה א"כ גם בנכרי שייך שחיטה אף דאין מצוה ועוד דהרי עכ"פ בישראל במדבר דהי' ג"כ בנחירה ואפ"ה הי' מותר מיד כששחטו וממילא הי' גם בנכרי מותר מיד ומפרכסת הי' אז שרי לנכרי משום מי איכא מידי כיון דגם בישראל בנחירה תליא וליכא טעמא לחלק שייך מי איכא מידי א"כ גם עתה שנצטוו ישראל בשחיטה ל"ש לומר דעתה יהא שוב אסור נכרי במפרכסת וא"כ לר"ע ע"כ מפרכסת שרי ודו"ק. ואין לומר נכרי אין צריך אפי' נחירה דגם מיתה מעצמה מיתה לכן שייך במיתה תליא משא"כ בישראל עכ"פ נחירה בעי זה אינו דא"כ אמאי נקיט נכרי בנחירה סגי ולכאו' במיתה סגי וצריך לומר מה לי נחירה ומה לי מיתה מעצמה עתו"ס חולין צ"א ומהרש"א שם אבל אי נאמר דעיקר הטעם משום דנכרי שרי אף במתה מעצמה בודאי יקשה אמאי נקיט בנחירה סגי וע"כ דאין חילוק בין אי בנחירה סגי או במיתה מעצמה אלא כיון דסגי בנחירה אף אי מתה מעצמה הי' אסור להם שייך לומר במיתה תליא ודו"ק.
ומעתה ניחא דרבינו דפסק פ"ד משחיטה דלא כר"ע דלא הותרה נחירה א"כ שפיר שייך מפרכסת אסור דטעמא רבה לחלק בין נכרי דבנחירה סגי ואף כשישחוט הו' נחירה לכן ל"ש מי איכא מידי כקו' התוס' באמת וברייתא לרע"ק ל"ש הטעם לחלק נכרי בנחירה ומיושב היטב קו' התוס' על הברייתא ורבינו לא פסק כברייתא כיון דאיתא כר"ע.
ומעתה לפי דברינו איכא להקשות במאי דפוסק רבינו בפ"א מה"ב מזמנין נכרי על בע"מ שנאמר כאשר יאכל הצבי ואיל דהנה זה פלוגתת ב"ה ור"ע בברייתא דבכורות ואיך פסק כר"ע דרק ר"ע לשיטתו מצי סבר האי דרשא דכצבי ואיל דהא התוס' העלו דהא דמותר לנכרי רק כשמותר לישראל [ועי' ריט"א שהביא רשב"א רק לנכרי מותר ולא לכלבים] אבל כשמת אי נמצא טריפה דאסור לישראל אסור גם לנכרי דכה"ג לא הוקש לצבי ואיל ואסור בהנאה לישראל וצריך קבורה וא"כ הדרשא דכצבי ואיל צריך לפרש מה צבי לישראל שרי שרי לנכרי ג"כ אף פהמ"ק כששרי לישראל שרי לנכרי וא"כ זה שייך דוקא לרע"ק דהנה פמ"ג הקשה בסי' כ"ז מנ"ל לישראל דבשחיטה תליא דמותר מיד ותי' אי ל"ת על הדם מה"ת ניחא ויעב"ץ הקשה דל"ת על הדם צריך בעוף דליכא איסור אמה"ח ונראה ליישב דהנה בבכורות דרשינן תזבח ואכלת אין לך היתר אלא משעת זביחה ואילך ולפי"ז מוכח בפסמ"ק מיד לאחר שחיטה עכ"פ יש היתר ולפי"ז לעיל דף כ"ח דילפינן זביחה בחולין מהקישא דצבי ואיל מה פהמ"ק בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה א"כ מוכח כמו פסהמ"ק משעת זביחה ליכא אמ"ח כן בצבי ואיל בשעת שחיטה הותר אמ"ח [חוץ לדרכי אמרתי דמוכח מדם למזבח דליכא אמה"ח דאל"כ לא הי' ממשקה ישראל בשלמא דם מצותו בכך כדאיתא בחולין צ' אבל אמה"ח אין מצותן בכך וא"כ הדם שיצא מיד בשעת שחיטה הו' כפירש מן החי ולא הו' ממשקה ישראל וע"כ דהותר מיד בשעת שחיטה דהדם מקבל מיד כששחט רוב סימנים] ועיי' תוס' דר"ע מצי סבר כמ"ד מה פסהמ"ק בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ובריט"א האריך דעיקר היקש פסהמ"ק מצבי ואיל אבל עכ"פ נמצא למד גם צבי ואיל מפסהמ"ק עייש"ה וא"כ סובר ר"ע דישראל שרי מיד משום דפסהמ"ק הותר ג"כ משעת זביחה ואילך ומעתה מצי לדרוש גם דמה צבי ואיל שרי לנכרי גם פסהמ"ק שרי לנכרי דהיינו דהיכא דשרי לישראל דכמו צבי ואיל מותר מיד בשעת שחיטה לנכרי כיון דשרי לישראל משום מי איכא מידי אף פסהמ"ק כיון דשרי לישראל שרי גם לנכרי אבל להלכה דפסק רבינו מפרכסת אסור לנכרי א"כ צבי ואיל בעצמו אף דשרי מיד לישראל לנכרי אסור א"כ אמור מעתה אף פסהמ"ק נהי דשרי לישראל לנכרי אסור לעולם אף אחר שכבר אינה מפרכסת א"כ לא הו' לרבינו לפסוק כרע"ק והוא קושיא גדולה.
ונראה ליישב באופן נאות מאוד דהנה רבינו פסק בשר מן החי אסור לב"נ ותמהו הא רבינו פסק כרי"ו דבשר מן החי מבשר בשדה ילפינן וטרפה ל"ש בב"נ ולח"מ תי' רק בישראל בעינן תרי קראי אבל לב"נ מחד קרא נפקא אמה"ח ובשר מן החי ונראה לפי"ז בבשר מן החי בודאי לא שייך מי איכא מידי לרי"ו דכמו דטריפה אחר שחיטת רוב לא שייך כן בשר מן החי אחר שחיטת רוב לא שייך וממילא גם אמה"ח ל"ש וניחא קו' הפמ"ג הנ"ל מנ"ל בשחיטה ליכא אבה"ח די"ל לרי"ו ניחא דילפינן מבשר מן החי שרק משום טריפה וזה לא שייך אחר שחיטה והנה לפי"ז ברייתא דאחד נכרי ואחד ישראל מותרים בחתך מבית השחיטה דאיירי מאיסור בשר מן החי ע"כ קאי אליבא דר"ל דסובר דבשר מן החי עם אבר מן החי מחד קרא נפקא לא משום טריפה א"כ שייך שפיר מי איכא מידי ושפיר פריך אראב"י דקאמר לר"ל אין מזמנין דהרי לר"ל שייך שפיר מי איכא מידי וכדתנן בברייתא אבל לרבינו דפסק כרי"ו דבשר מן החי בישראל משום טריפה א"כ לכך שפיר שייך לומר בישראל דוקא ליכא איסור במפרכסת דאין טריפות לאחר שחיטה וממילא גם איסור אמה"ח ליכא [והנה מאמה"ח י"ל בלא"ה ל"ק כיון דקיימ"ל לאיברים עומדת לא בא שחיטה להתיר בישראל איסור אמה"ח כלל ואין שוה היתר שחיטה לאיסור אמה"ח עם נכרי ל"ש כלל מי איכא מידי רק הקו' מבשר מן החי דלכו"ע לבשר עומדת כפירש"י דף ק"ב וע"כ שפיר י"ל דבשר מן החי משום טריפה בישראל ל"ש מי איכא מידי דבנכרי אין משום איסור טריפה] א"כ י"ל בין בשר מן החי ובין אבר מן החי אסור במפרכסת וזהו שכ' רבינו מפרכסת אסור לכן בשר הפורש ואבר הפורש אסור משום אמה"ח עכ"ל כונתו גם בשר מן החי אסור משום אמה"ח דמחד קרא נפקא לא משום טריפות לכן שפיר אסור כ"ז שחי ולא שייך מי איכא מידי וא"כ אף לר"ע שייך מי איכא מידי דרק אליבא דר"ל י"ל לר"ע שייך מי איכא מידי ודו"ק היטב.
הנה התוס' בחולין י"ז הוקשו דבמכות י"ט מסיק לעולם לא קידשה לעתיד לבוא א"כ לרי"ש הותר הבמות וקשה א"כ מאי קאמר הכי כל שכן השתא דארחיקו להו טפי ופירש"י כשגלו דארחיק להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות ונראה ליישב דלכאו' יש להקשות יותר דאיתא בזבחים דף קי"ב במשנה בא לגלגל פירש"י שבע שנים שכבשו ושחלקו הותרו הבמות ושם בגמרא דף קי"ד לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום כי עלייתו לארץ ישרות תקריבו חובות לא תקריבו ופירש"י כי עלייתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו נדרים ונדבות דמותרין בבמה יעש"ה, הנה לפי"ז בי"ד שנים שכבשו ושחלקו הותר הבמות וא"כ נאסר בשר תאוה וא"כ אח"כ לאחר הי"ד שנאסרה הבמות הותר בשר תאוה ולאחר שחרב הותר הבמות אי לא קידשה לעתיד א"כ שוב נאסר בשר תאוה וא"כ יוקשה יותר דאיתא שם הכל שוחטין ולעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה ר"י דתניא כי ירחיב ד"א את גבולך כאשר דיבר וכו' ר"י אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שמתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנס לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזירן לאיסורן הראשון לכך תנא לעולם שוחטין ואוכלין מבעי' לי' ועוד מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרי דהוו מרחקי ממשכן וכ"ש השתא דארחוקי להו טפי וא"כ יוקשה הלא כיון דהותרו הבמות משום דלא קידשה לעתיד וא"כ היינו הא דאמרינן בגמ' מתחיל' נאסר להם בשר תאוה דהיינו גם י"ד שנים שכבשו נאסרו הבמות והותר בשר תאוה ועכשיו שגלו והותר הבמות דלא קידשה א"כ יכול יחזירן לאיסורן הראשון דנאסר בשר תאוה כיון שהותר הבמות דלא קידשה לעתיד וצע"ג, אולי דלכאו' י"ל דרמב"ן בפרשה דוכי ירחיב פי' דהיינו לאחר י"ד שנים שכבשו ושחלקו והנה היערות דבש כתב דלר"י דלר"ע בא לאסור להם בשר נחירה א"כ לכאו' נאסר נחירה מיד דמה זה ענין לכבושת הארץ רק הא דכתיב כי ירחיב לומר רק אחר י"ד שנים אטו היינו משום דא"א מקודם לאסור נחירה דהא אפי' שלל עכו"ם אישתרי מכ"ש שלל דידהו וא"כ יוציא התורה דבר לבטלה לומר שלא יאכל עד שישחוט דהא אפי' נבילות וטריפות אוכל ולכך ע"כ תלה הכתוב איסור בשר נחירה לאחר י"ד שנים, ומעתה י"ל דאפשר בגלגל י"ד שנים שהותרו הבמות נאסר בשר תאוה הרי אפי' שלל עכו"ם אישתרי רק י"ל שלל דאחריני אישתרו שלל דידהו לא אישתרי וא"כ נאסר בשר תאוה בשלל דידהו וא"כ קשה שוב כנ"ל ואין לומר דילמא באמת גם שלל דידהו אישתרי זה אינו דהרי אי קרא לאסור בשר תאוה מקרא דוכי ירחיב וכיון דקרא דוכי ירחיב היינו לאחר י"ד שנים א"כ איך אפשר לומר דלא הותר בשר תאוה רק אחר י"ד שנים כיון דאפי' שלל עכו"ם אישתרי וע"כ שלל דידהו לא אישתרי וא"כ קשה כהנ"ל ואמינא ליישב די"ל דגם באותן י"ד שהותרו הבמות לא נאסר בשר תאוה משום דדוקא במדבר שהי' המשכן והי' מיקרי אל פתח אוהל מועד א"כ י"ל דנאמר בשר תאוה יען דלא הביאו אל פתח אוהל מועד וכיון דבמות מותרת ל"ש אל פתח אוהל מועד לא הביאו א"כ גם בשר תאוה יש לומר דהותר אף דגם במות מותרת וקרא דוכי ירחיב לאחר י"ד שנים אבל דגם באותן י"ד שנים הותר בשר תאוה היינו משום דהא דהותר בשר תאוה באותן י"ד שנים משום דגם שלל עכו"ם אישתרי ולאחר י"ד שנים הו"א דחוזר לאיסורן הראשון לכן אמר קרא דמותר בשר תאוה דכיון דארחיקו בשר תאוה הותר להם או הא גופא דהו"א באותן י"ד שנים שהותר הבמות כיון דל"ש שיביאו אל פתח אוהל מועד אבל לאחר י"ד דנאסר הבמות בשילה א"כ הו"א דקרא אל פתח אוהל מועד לא הביאו דהרי כמו דנאסר במות משום דצריך דוקא להקריב במשכן שילה כן אסור בשר תאוה לכן הוצרך קרא להתיר לומר לך דכיון דנתרחקו אף דבמות אסור בשר תאוה מותר ודו"ק.
ותדע דהרי בזבחים דף ק"ז איתא המעלה בזמן הזה ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור ר"י אמר חייב קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ר"ל אמר פטור קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא והנה ר"י דסובר דלא קידשה לעתיד לבוא א"כ מותר להקריב בחוץ אף דבמות מותרת ונהי די"ל אולי בי"ד שנים שכבשו אסור להקריב קדשים בחוץ משום דיכול להקריב בבמות אבל בשר תאוה פשיטא די"ל דהו' מותר מכש"כ עכשיו שגלו אף שמותר בבמה מותר גם בשר תאוה דהרי גם להקריב בחוץ פטור ודו"ק.
וא"כ מעתה א"ש גם קו' התוס' כיון דאף אי במות מותרת מותר לאכול בשר תאוה [עיי' מש"כ בה' בהב"ח דף כ"ד ע"א ד"ה ונראה וכו'] ועי' יעדב"ש תי' קו' התוס' דלר"י סובר נחלה ומנוחה זו וזו ירושלים הא שילה מותר בבמה א"כ למה התיר קרא כשנכנס לארך דהיינו במשכן שילה בשר תאוה וכתב שם הטעם דעכ"פ לא הביאו למקדש ומחכ"ת כי רבה בגמרא איתא איפכא ר"י סובר זו וזו שילה בדף קי"ט שם גם אין סברא לומר דבמשכן שילה ל"ש לקרות אל פתח אוהל מועד.
בענין שחיטת כותי תוס' הקשו לפירש"י דר"ג היינו בנו של ר"י הנשיא א"כ הי' אחר ר"מ א"כ למה לא גזר ר"מ תחילה על השחיטה שהוא דאורייתא ונראה ליישב דרבינו כתב הטעם דשחיטת נכרי פסול משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו ורא"ש הקשה דזהו רק בביתו של נכרי וכתבתי במק"א ליישב דאי לאו דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו דזבחו אסור הו' ממילא גם נכרי בר זביחה אי חזינן דאחזוק לאכול רק שחיטה רק כיון דתורה אסרה לאכול מזבחו א"כ שחיטה אין מביא לידי היתר אכילה לכן נכרי אפי' נהוג ואחזוק לשחוט ל"ה בר זביחה ולפי"ז י"ל דהנה סתמא כששוחט הכותי בביתו ל"ה עע"ג ואין יכול לאכול רק בשנותן כזית לאכול אבל כשהוא בביתו של ישראל סתמא דמילתא עע"ג וע"כ הי' מסתפק אי הא דאסרו רק בביתו של כותי והיינו דמסתמא ליכא עע"ג או אסרו אפי' בביתו של ישראל ובעע"ג והנה בחס"ו הקשה הא ר"מ מודה ברובא דאיתא קמן דאזלינן בתר רובא והביא תוס' יבמות דף קט"ו דנסתפקו בזה אי הכותים הו' רובא דאיתא קמן ונראה דבודאי לענין חשש עע"ז הו' רובא דליתא קמן דהא מעיקרא הי' גירי אריות רק הרבה מהם נתגיירו באמת כמוש"כ תוס' לעיל דף ג' אבל נשארו בודאי הרבה שלא הי' רק גירי אריות וא"כ אח"כ שמצאו אצלם דמות יונה ונסתפקו בכל הכותים אי הו' מעע"ג והיינו חשש אחד אם גירי אריות או גירי אמת א"כ הו' רובא דליתא קמן אבל לענין שחיטה הא לא הותר שחיטתן רק משום שראו דאחזוק וא"כ אף שמצאו דמות יונה א"כ אין הספק רק על אלו שידוע לנו שאחזוק א"כ אלו הו' רובא דאיתא קמן ואי אסרו שחיטה רק בביתו גם ר"מ מודה לכך ר"מ לא גזר אשחיטה וא"כ הו' מסופק אף דגזרו כבר על יינם אבל רק משום דהו' רובא דליתא קמן חיישינן למיעוטא אבל בשחיטה דהו' רובא דאיתא קמן לא חיישינן למיעוטא אבל ר' אחא אמר דמי האי מרבנן כדלא גמרו אינשי שמעתא דהו' סובר כיון דאסרו יינם דחיישינן למיעוטא אסרו גם שחיטתו שאסורה ואמנם ר"ז הו' מסופק שמא לא אסרו רק בביתו של כותי דהו' קבוע אבל בביתו של ישראל אזלינן בתר רובא דאיתא קמן גם לר"מ ל"ח למיעוטא ופשוט מדרי"ו דהא ר"ש דקאכיל משחיטת כותי בודאי בביתו של ישראל אכיל ונשמע דלא קבלו דלא גזרו דאי איתא דגזרו ואי הו' שמיע הו' מקבל א"כ איך בא תקלה לר"ש שיאכל משחיטת כותי שנאסרה במנין אף בבית של ישראל דהינו בגעע"ג [ועיי' מש"כ בספרי מעשה למלך פ"א הי"ב מה' בהב"ח אות ל"ה על אופן אחר קצת וזה נראה לי יותר נכון] והיינו דמסיק לבסוף דגזרו איינן אתי שפיר ר"ג וגזר נמי אשחיטה דלבסוף גזרו אף אשחיטה בבית ישראל [משום דכיון דלעניין עע"ז בארנו הו' רובא דליתא קמן וא"כ לענין שחיטת כותי ג"כ הו' רובא דליתא קמן לפמש"כ דאי הם עובדי ע"ז לא מהני מה דאחזוק רובא לפנינו בשחיטה דהא אי הם עע"ז אסור שחיטתן משום וקרא לך ואכלת מזבחו שוב לא הו' בר זביחה ולענין חשש עע"ז הו' רובא דליתא קמן רק בס"ד לא ידע מהאי סברא] דהו' פירש ואיכא רובא דאיתא קמן דכיון דכבר עשאום כעע"ז לענין יין יען דאזלינן בתר רובא דליתא קמן שהם גירי אריות דהו' רובא דליתא קמן מהא"ט יש לאסור גם שחיטתו מטעם דאזלינן בתר מיעוטא דהא לענין חשש ע"ז הו' רובא דליתא קמן דזה אין סברא לומר דלענין חשש ע"ז לגבי יינם הו' רובא דליתא קמן ואזלינן בתר מיעוטא להחמיר ולענין שחיטה דיינינן לזה לרובא דאיתא קמן ולא חיישינן למיעוטא ודו"ק היטב.
בענין תרי רובא ככולא, הנה בחולין דף י"ח איתא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר"י בר"י ולא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר ופירש"י דלענין לשווי' מקום שחיטה לא אמרינן רובא ככולא ופריך מברייתא דקתני דגם בשאר טבעות מהני רוב אעפ"י שאין מקיפות אלא רוב הקנה ומסיק דאין הלכה כר"י בר"י בהא דס"ל דגם לענין לשווי' מקום שחיטה ג"כ אמרינן רובא ככולו והנה לפי"ז י"ל דהא בהא תליא אי אמרינן כיון דאיכא רובא ככולא מהני גם לענין הכרה דנשווי' מקום הכרה ואי אמרינן לא מהני לשווי' מקום שחיטה ה"נ אף דהו' רובא ככולא אבל לא שווי' למקום הכרה וכמו שהעלה בש"ש שזהו קו' הגמרא בבכורות מ"ו ממשנה דיבמות דע"כ ס"ל דאף דהו' רוב הראש ל"מ לענין הכרה ושפיר פריך וע"ז משני משום חומרא דא"א ובתחילת עדות החמירו ואח"כ משני יכיר לחוד והכרת פנים לחוד והיינו דלעולם כיון דרובא ככולא שוי' למקום הכרה וכדס"ל לריבר"י דע"י רובא ככולא שווי' מקום שחיטה והא דהכרת פנים לחוד ל"מ היינו משום דלגבי הכרת פנים הו' פדחת רק כמו תרי רובא ככולא דלומר פדחת כרוב ראש וראש הו' כרוב פנים הא ל"א דאף לריבר"י דס"ל דרובא ככולא משוי' מקום שחיטה היינו בשחט עכ"פ כל הטבעת עד החוט המחברו אבל אם באמת רק שחט רוב טבעת אף דשחט אפי' רוב חללה ל"מ דתרי רובא ככולא ל"א (דכן הוא לשיטת רש"י לפי מה דמפרש דטעמא דריבר"י הוא דרובא ככולא לשוי' מקום שחיטה וחולק רש"י אהני דמפרשי דרב ושמואל איירי לענין הגרמה שהגרים בשאר טבעת בהא ס"ל דלית הלכתא כר"י בר"י ודחי רש"י פירוש זה דאי לא שחט עד רוב חללה פשיטא ומאי פריך מברייתא דלריבר"י מהני ברוב טבעת ואי בשחט רוב חלל הטבעת אמאי אסרי רב ושמואל ואי הו' ס"ל דתרי רובא ככולא ג"כ אמרינן הו' שפיר מצי לפרש בשחט רוב טבעת וס"ל לריבר"י דתרי רובא ככולא ג"כ אמרינן ורו"ש ס"ל דלית הלכתא כריבר"י דתרי רובא ככולא לא אמרינן אלא עכ"ח דלפירש"י בפירוש זה סבירא לי' דלריבר"י תרי רובא ככולא ל"א) אבל היכא דסגי לומר רובא ככולא שפיר מהני אף בשוי' מקום שחיטה ה"ה דנמי מהני למחשב רובא ככולא למקום הכרה ונשמע משמעתתא דחולין דעיקר כתי' של האיבעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דרובא ככולא מהני לעולם לענין הכרה ג"כ אבל היכא דבעינן לומר תרי רובא ככולא למחשב הכרה לא אמרינן וא"כ להלכה אין הכרח לומר דבתחילת עדות החמירו. אמנם לכאור' רב ושמואל הו' תיובתא לדידי דכיון דאמרי לית הלכתא כריבר"י א"כ ס"ל דרובא ככולא לא אמרינן לשוי' מקום שחיטה א"כ לא מהני נמי לשוי' למקום הכרה לכן אומר לפרש דגם רב ושמואל ס"ל דמהני רוב לשוי' למקום שחיטה דהנה רש"י בפי' שלישי כתב לפרש דאיירי בהגרים משאר טבעות לאויר שבין טבעת לטבעת ודחי דא"כ מאי פריך מריבר"י דהא שפיר קאמרי כיון דלא שחטה רוב חללה טריפה וא"כ אי בהגרים פשיטא דטריפה ואי לא הגרים פשיטא דכשר ועוד דבברייתא לא קתני כלל הגרים והנה תוס' וכן הרשב"א מסכנתם כפירוש זה שדחה בפירש"י ויש לתמוה איך לא שתו לבם לתרץ מה שהקשה רש"י על פירוש זה להנ"ל יש לומר דפירוש זה ס"ל דנהי דאמרינן רובו ככולו משוי' למקום שחיטה היינו בשחט עד חוט המחברו אבל אם שחט רק רוב חללה א"כ צריך אתה לומר תרי רובו ככולו והא לא אמרי' ולכן פריך מברייתא דקתני אף שאין מקיף אלא רובא נשמע דריבר"י ס"ל דאמרינן תרי רובא ולא יקשה א"כ פשיטא דטריפה דאין כאן פשיטות כיון דשחט רוב חללה י"ל דכשר דתרי רובא אמרינן וקשיא לרו"ש דלית לי' תרי רובא ככולא וכן מה שהקשה פירש"י הא לא נזכר הגרמה לזה י"ל דשפיר נזכר הגרמה דהא קתני ומוגרמת פסולה רחב"א העיד דכשירה לפי פירוש זה י"ל דהאי מוגרמת אשאר טבעות אם הגרים קודם ששחט רוב חללה טריפה דליכא רוב טבעות ורחב"א העיד דכשירה דלדידי' ס"ל דכיון דרובו ככולא הו' מקום שחיטה רוב טבעות סגי אף דליכא רוב חללה דהיינו לענין מוגרמת דעכ"פ הא שחט בין טבעת לטבעת הרוב רק אי לא שחט כלל אז פשיטא דטריפה אם לא שחט רוב חללה ומיושב כל קו' רש"י א"כ לפי פירוש זה גם רו"ש ס"ל דמהני רובא לשוי' מקום שחיטה היכא כששחט כל הטבעות עד החוט אבל ברוב טבעת לא מהני דתרי רובא ככולא לא אמרינן וא"כ אתיא שפיר האיבעית אימא דיכיר לחוד דעי' רובא ככולא נחשוב שפיר מקום הכרה כרוב הראש אבל הכרת פנים לא הו' דאז צריך לומר תרי רובא ככולא, ועיי' כהא"ג בש"ך סי' ל"ב סק"א דתרי רובא ככולא לא אמרינן רוב עור ורוב מוח ובחס"ו בחולין מ"ה כתב לפרש פלוגתא ברוב עור או ברוב מוח והביא מש"כ הש"ך סי' ל' דתרי עתיד לא אמרינן דעתיד לינקב ועתיד לפסוק הקרום אף דיש קצת לחלק בין דבריו שבסי' ל"ב לענין תרי רובא להך לענין תרי עתיד.
הנה הטור בסי' כ"ג הביא דברי באה"ג דגם בבהמה צריך שתשחט וורידין דזימנין צולהו כולו כאחד ותמהו שהוא נגד הגמרא דאמר ר"ח לא אמר רי' אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה דמנתחה אבר ל"צ ותי' בב"י דאחר שתקנו בעוף גם בבהמה צריך חתיכה וורידין ורק אי לא תקנו בעוף משום בהמה לא הי' עושין תקנה משום דדרך לחתוך אבר אבר ותי' דחוק כמובן אמנם לי נראה דהנה בגמרא מקשה לר"ח מהא דקתני עד שישחוט את הוורידין ומשני עד שינקוב בשעת שחיטה משום דבעינן שיצא דם בשעה שהוא חום ולפי"ז אני אומר זה שייך גם בבהמה דנהי דמחתכי אבר אבר אבל אז כבר נתקרר וסובר הבה"ג שגם במחתכי אבר אבר צריכי שלא יהא נתקרר הדם וא"כ אחר דמסיק שבעוף קפידא בשעת שחיטה ה"ט שייך גם בבהמה ולפי"ז הכי קאמר הבה"ג דגם בבהמה צריך חתיכת וורידין דזימנין צולהו כולו כאחד ע"כ שייך גם בבהמה התקנה שישחוט הוורידין כמו בעוף אף דבבהמה אמרינן דדרכו לחתוך אבר אבר אפ"ה צריך שחיטת וורידין משום דאף דדרכו לחתוך אבר אבר ותימא דמסתמא ימלוך לחתוך לא מהני זאת משום דאז לא יהא שוב חם ע"כ חל התקנה שפיר גם בבהמה.
ובזה אמרתי ליישב קו' התוס' והרא"ש לשיטת הפוסקים דאם צלאו בלא שחיטת וורידין אסור בדיעבד א"כ מאי דייק ר"פ דרישא בחולין דאי ס"ד בקדשים אמאי פליגי רבנן הא לדם הוא צריך וקשה דילמא רק אדיעבד פליגי דלכתחלה באמת לא פליגי דהא לדם הוא צריך להנ"ל י"ל דבדיעבד פסול היינו בשלא חתך הוורידין כלל אבל אם חתכו אלא שלא הי' בשעת שחיטה משום זה לא נאסר וא"כ ר"י דקאמר עד שישחוט הורידין וקפיד לכתחלה שיהא בשעת שחיטה בעודו חם וזהו רק לכתחלה וע"ז פליגי רבנן ושפיר בקדשים אמאי פליגי רבנן.
ועוד יש ליישב דהנה לכאו' קשיא איך קאמר אבל בבהמה לא צריך לשיטת הפוסקים דבבהמה אף בדעתו לצלותו אין צריך לחתוך כמוש"כ הרא"ש דמסתמא ימלוך לחתוך אותן אבר אבר הא בפסח דצולהו כולו כאחד דאי אפשר לחתוך אבר אבר וגם לכל הפירושים קשיא איך פסק בבהמה לא צריך יען דדרכו לחתוך אבר אבר הא בק"פ צולהו כולו כאחד ואולם לא קשיא זה אלא אי אמרינן רישא בקדשים אבל ר"ח ע"כ סובר רישא בחולין ושפיר קאמר בבהמה לא צריך ואולם לס"ד דרישא בחולין ע"כ ליתי דר"ח, ולפי"ז י"ל רק לר"ח דמוקי בעוף שפיר י"ל אפי' בדיעבד אסור אבל לר"י דרישא בקדשים וליתא לדר"ח באמת אין אסור דכיון דעד שישחוט קאי אבהמה ואשאר ושם ע"כ לכתחלה דהרי בבהמה דרכו לחתוך אבר אבר א"כ ממילא אף בק"פ דאין דרכו לחתוך אין אלא לכתחלה וא"כ שפיר פריך אי רישא בקדשים אמאי פליג רבנן עלי'.
והנה הא דקאמר מחצה על מחצה כרוב ומפרש דהכי קאמר רחמנא לא תשייר רובא ויש להבין למה לרב שינה התורה כאן שבאה הלכה שקפידא רק שלא תשייר רובא ונראה דתליא זה בפלוגתת ראשונים לרמב"ם שחיטה מ"ע דוזבחת הוא מ"ע ולרש"י חולין ק"ב הוא משום לתקן מידי אמה"ח ומעתה י"ל מ"ד שחוט רובו משום דסובר דשחיטה מ"ע הוא לא משום תיקון אמה"ח א"כ אין דנין על גוף מעשה השחיטה לבדה ע"כ צריך בודאי רוב דכ"ז שלא שחט רוב לא עשה מעשה השחיטה אבל רב סובר שחיטה רק תיקון להוציא מידי אמה"ח א"כ הכי קאמרינן דתורה אמרה לא תאכל אמה"ח ועתה ציותה תורה וזבחת ע"י מעשה השחיטה מוציא מידי אמה"ח [ואף אם עדיין מפרכסת וכחי הוא השחיטה מתירתו] וע"ז באה ההלכה אימתי יצאה הבהמה מידי אמה"ח ע"י מעשה השחיטה הוא כאשר לא תשייר רובא דאם הסימנים שלימים הו' אמה"ח ואם רוב סימנים קיים ג"כ עדיין אמה"ח אבל כשלא נשאר הרוב שוב ליכא איסור אמה"ח ע"כ סובר דכאן באה ההלכה דקפידא שלא תשייר רובא דאז יצאה מידי אמה"ח והבן.
עוד יש לומר דהנה רש"י לעיל כ"ח שלא תשווי' גיסטרא דלפירוש דדרשינן ושחט משום להוציא דם קפיד קרא שלא תשווי' גיסטרא לחתוך מפרקת דאז איכא משום מבליע דם באיברים ולפירוש משום מקום ששח חטהו להכשיר באכילה אז הפירוש כאן שלא תשווי' גיסטרא שלא לחתוך מפרקת אלא די בהכשר שחיטה לבד בחתיכת הסימנים ולא יותר ועיי' טו"ז סי' כ"ד דלפירוש זהו הו' פסול בשחיטה ג"כ וע"ז באה ההלכה ג"כ כאן דאף בחתיכת סימנים כולם אין קפידא אלא הקפידא שלא תשייר רובא דכמו שקרא בא לומר שלא יוסיף לחתוך גם המפרקת כן באה ההלכה עד"ז לומר שאין קפידא לחתוך כל הסימנים כולם אלא שלא תשייר רובא כשנעשה בהכשר שחיטה ע"כ סובר דהלכה באה שלא תשייר רובא אבל רב כהנא סובר כאידך לישנא דלא תשווי' גיסטרא אין משום פסול בשחיטה אלא משום דלא להבליע דם באיברים א"כ לא תשייר רובא לכן סובר דהלכה באה שחוט רובא.
ועוד י"ל טעמא דמ"ד דס"ל לא תשייר רובא משום דכאן ל"ש לומר דשחוט רובא ורובא ככולא כיון דמחוסר מעשה וכדאיתא בנזיר גבי תגלחת דבמחוסר מעשה ל"ש רובא ככולא לכן סובר דבאמת באה ההלכה לא תשייר רובא ולא מטעם רובא ככולא ורב כהנא דס"ל שחוט רובא אין מטעם רובא ככולא דרובא ככולא שייך רק אי אמרינן דהמצוה על כל הסימנים רק רובא ככולא אבל כאן דלא נאמרה המצוה כלל על כולו א"כ הא דאמרינן שחוט רובא היינו דברובא סגי ואין צריך כלל לטעם רובא ככולא דבאמת ל"ש רובא ככולא כיון דמחוסר מעשה השחיטה בהאי מיעוטא ובהא ניחא מאי דמסיק לקמן חלדה במיעוט סימנים מהו וכתב רש"י דהאי בעיא אי אמרינן הא שחט לה רובא או דילמא בעינן כולו בשחיטה לא בחלדה ויש לתמוה הא בודאי כן הוא כיון דשחט רובא לא שייך למיפסל עוד לא משום חלדה ולא משום שהי' וכדומה ובמאי מסתפקא לי' לומר דאף ששחט רוב תפסלה בחלדה ולהנ"ל יתכן שפיר דהיכא דנשחטה רק שהי' באותה מיעוט שחיטה פסולה א"כ שייך שוב רובא ככולא א"כ שוב אמרינן דבעינן כולו בכשרות וזה האיבעיא מי אמרינן הא נשחט רוב או דילמא בעינן כולה בכשרות דכיון דנשחטה ונעשה בו מעשה אי באת להכשיר ע"כ מטעם רובא ככולא שוב יש לומר דבעינן כולו בכשרות והבן.
בר"פ השוחט הקשה הש"ס השוחט דיעבד אין לכתחלה לא עד כמה לישחט וליזיל והקשו דילמא אתיא כר"מ דחיישינן למיעוטא א"כ במיעוט בתרא דאפשר למיבדקי' לא ישחוט רק עד רוב סימנים ונראה ליישב דכיון דכתיב ושחט או וזבחת וכיון דבשעת שחיטה לא איתברר אי לאו במקום נקב קשחיט דצריך בדיקה א"כ אין כאן לא שחיטה ולא זביחה וא"כ אי איתא דצריך בדיקה לא הו' כתבה התורה בלשון ציוו' ומ"ע לשחוט דהא ל"ש שיהא מ"ע בשעה ששחט הרוב שמא המיעוט ניקבה א"כ זה ג"כ אי אפשר מקרי שלא להצריך בדיקה לאחר שחיטת הרוב כדי שיהא מצוה בתחילת השחיטה.
עוד הקשו התוס' לפירש"י מהיכי ס"ד דנבעי דיחתך גם המפרקת שיעשנו גיסטרא והיכי נשמע מושחט שלא יעשנו גיסטרא נראה הענין כן דהנה בב"נ במיתה תליא א"כ קודם מ"ת הי' צריך ג"כ שחיטה לסלק איסור אמה"ח א"כ הי' צריכין לעשותו גיסטרא כדי להתיר איסור אמה"ח דבשחיטה לא נפקע אמה"ח דעדיין כחי לכל דבריו רק לאחר דכ' וזבחת בישראל דבשחיטה תליא מילתא אף דכחי הוא אין צריך לשווי' גיסטרא דסגי ברוב שנים וא"כ מושחט או וזבחת נשמע דל"ב גיסטרא דכיון דאשמעינן קרא דבישראל בשחיטה תליא מילתא אף דעדיין חי א"כ סגי ברוב שנים ולא בעי גיסטרא ובהא יש לתרץ קו' הפמ"ג מנ"ל הא דבישראל בשחיטה תליא מילתא והשחיטה מתיר אף דחי הוא ומפרכסת להנ"ל ניחא כיון דוזבחת משמע דלא בעי דלשווי' גיסטרא מוכח דשרי בשחיטה דאי אמרת דבעי בישראל ג"כ שתמות א"כ יהא צריכין לשווי' גיסטרא וקרא משמע דלא בעינן גיסטרא.
התוס' בדף כ"ט הקשו איך ס"ד דהו' עבודה באחר הא אפי' שחיטת פר כה"ג כשר בזר ונראה ליישב דהנה דעת תוס' כריתות י"ג דאחר שחיטה אינו יכול לשאול עליו והקשו האחרונים משבועות דמוכח דיכול לשאול עליו עד אחר זריקה ונראה לי טעמא דמילתא כיון דשחיטה כשירה בבעלים בזר א"כ לא קנתה עדיין הקדש ויכול לשאול עליו אבל אם שחטה כהן דהו' שלוחי דרחמנא קנתה ההקדש בשינוי כמוש"כ התוס' בב"ק דאין לך שינוי גדול משחיטה א"כ אינה יכול לשאול עליו א"כ י"ל הא דשחיטה כשירה בזר היינו משום הא גופא דעדיין לא קנאה הקדש ולא נגמרא ההקדש ע"י בעלים ואינה גמר קדושה אבל אי שחיטה כה"ג קנתה ההקדש בשינוי והו' גמר קדושה ע"כ אין רשאי אחר למרק דהו' עבודה באחר דפסול בזר כיון דגמר קדושה והו' בי' גזא דרחמנא ע"י שחיטת כה"ג.
ובזה יש ליישב מה דקשה לי אמש"כ תוס' יומא מ"א דלכך שחיטה כשירה בזר יען דשחיטה איתא בחולין א"כ לא א"ש מה דעביד הש"ס צריכותא אי אשמעינן בקדשים לדם הוא צריך סגי ברוב אבל בחולין סגי במחצה או להיפוך בחולין סגי ברוב בקדשים בעי כולו ואי ס"ד דשחיטת קדשים שאני מחולין א"כ הו' שחיטה עבודה ואמאי כשירה בזר אבל לפמש"כ הטעם דכשרה בזר משום דע"י שחיטתו לא נגמרה עוד הקדושה י"ל דכונת התוס' נמי כן שחיטה לאו עבודה יען דאיתא בחולין היינו דא"כ בשחיטה עדיין לא נתקדשה קדושה גמורה א"כ אף אי שחיטת קדשים ברוב שנים וחולין סגי במחצה אפ"ה שפיר כשר בזר דעכ"פ כיון דשחיטה איתא בחולין לא נגמרה הקדושה והבן.
אך יש להקשות אמאי לא משני בפשיטות דאשמעינן דבעינן שחיטה המופרעת והיינו דקתני רוב שנים וכדמוקי בגמרא בשחיטה העשוי כקולמס אמנם יש לומר דלכאו' קשה מה שהקשתי דמאי משני חדא בקדשים דבעינן רוב שנים משא"כ בחולין דא"כ אמאי שחיטה לאו עבודה הוא אך י"ל דתוס' ביומא שם כתבו עוד טעם אחר יען דעומד בחוץ ובקבלה אסור לעמוד בחוץ מוכח דלאו עבודה הוא ולפי"ז י"ל דהא בהא תליא דהא דכשר באמת בעומד מבחוץ ושוחט היינו אי לא בעינן שחיטה מופרעת אבל אי בעינן שחיטה מופרעת צריך לעמוד מבפנים דמבחוץ א"א לעשות שחיטה מופרעת ויביא את הקדשים לבית פסול וא"כ שפיר משני למ"ד דלא בעי שחיטה מופרעת הך שנוי' דבקדשים בעי רוב ולא יוקשה א"כ אמאי שחיטה כשירה בזר דהא למ"ד ל"ב שחיטה מופרעת אין הטעם משום דאיתא בחולין אלא דמה"ט שחיטה לאו עבודה יען דכשר כשעומד מבחוץ ודו"ק.
ההוא תורא דהו' לבני רב עוקבא דאתחיל בה שחיטה בתורבץ הוושט וגמר בוושט רבא טרפה איגלגל מילתא מטאי קמי' דר"א ואמר כשר בין לרב ושמואל וחייבו לרבא לשלם מר ברי' דרבינא פריך דהו' תרתי דסתרי דכסיל בחושך הולך ומשני לא תציתו להני כללא דכייל רב יודא משמי' דרב דרב אמר וושט נתנו חכמים בו שיעור מכלל דלאו מקום שחיטה הוא ואפ"ה הו' במשהו ותמוה הא גופא קשיא אי לאו מקום שחיטה למה יהא במשהו ורש"י הרגיש בזה ונדחק יען דבגרגרת אין חילוק דכל מקום גרגרת הו' שיעורא חדא והוא דחוק דבגרגרת דברובא ל"ש לחלק לומר שיעורא אחרינא דאי כשר ברוב גם בכולה כשר דרובא ככולא ואין לומר דיוכשר באמת גם בנפסק כולו זה אינו דהא אי נפסק כמנחה הראי' בדיקלא ואיך יוכשר אבל כאן אפשר בשיעור אחר ברובא ותוס' הקשו הא רבא לא קאמר הכי דהא רבא אמר רמינן עלי' חומרא דרב וחומרא דשמואל דלרב הו' מקום שחיטה עוד הקשו תוס' אמאי חייב לשלומי הא טעה בדבר משנה חוזר העובדא ובחס"ו הקשה הא לשמואל בתורבץ דרב מכשיר לגמרי דהו' מקום שחיטה ושחיטה כשירה א"כ ליכא לכאו' פלוגתא דרב דאמר במשהו בתורבץ דידי' ולשמואל במקום זה הו' ג"כ במשהו דהא לדידי' ל"ה שם תורבץ כלל ועוד איך שייך לומר דרמי עלי' חומרא דשמואל דלאו מקום שחיטה הוא דהא בודאי מקום שחיטה הוא דהא הו' לדידי' וושט לא תורבץ ועוד קשה על הריא"ף ורבינו כיון דהביאו דהשיעור מקום שחיטה בכדי תפיסת יד א"כ למה הביאו כלל דשיעור התורבץ הו' במקום שעומד במקומו ומקום שחיטה במקום דכויץ, ועל כן אני אומר דהנה תורבץ דשמואל לא הו' כלל מקום הראוי' בשחיטה דהוא במקום הלחי אבל תורבץ דרב הו' מקום הראוי' לשחיטה אבל לא הו' מקום שחיטה כיון דצריך להרחיק ד' אצבעות כשבא לשחוט כדי שלא יבוא לשחוט בתורבץ דשמואל והנה לפי"ז יש סברא לומר כיון דעכ"פ הי' מקום הראוי' לשחוט שפיר טריפה במשהו דעכ"פ חיותו נפסק באותו מקום ולפי"ז יש לפרש כך דרב אמר במשהו אפי' בתורבץ דשמואל אף דשם לכו"ע לאו מקום שחיטה כיון דלרב התורבץ נמשך עד מקום שעומד במקומו ושם הו' מקום הראוי' לשחיטה וטריפה במשהו ע"כ כל התורבץ דינו במשהו שלא נחלק בתורבץ גופא אבל שמואל דסובר דתורבץ במקום שמתרחב לבד ע"כ ברובו דשם לא הו' מקום הראוי' לשחיטה ואין חיותו תלוי' באותו מקום ע"כ לא נטרף במשהו ולכך אמר ברובו והנה בהאי עובדא דאתא לקמי' דרבא הנה באמת גם מתחילה ידע רבא דרב דאמר במשהו סובר דלאו מקום שחיטה הוא דהיינו כיון דנתנו שיעור כדי תפיסת יד א"כ אין רשאי לשחוט למעלה מזה השיעור א"כ אי שחט שם הו' הגרמה כיון דעכ"פ הו' מקום הראוי' לשחיטה טריפה במשהו וזה דאמר רמינא עלי' חומרא דרב וחומרא דשמואל אין כוונתו דרצה לפרסם כתרווייהו דהא באמת לשמואל אדרבא הו' שחיטה כשירה בתורבץ דרב כקו' החס"ו אלא שכונתו לומר דבהאי דינא יש חומרא כרב וחומרא כשמואל חומרא כרב דבמשהו יען דבמקום ראוי' לשחיטה וחומרא דשמואל דהו' הגרמה כיון דל"ה כשר לשחיטה ואמר כן להודיענו החידוש שיש בזה הדין ואמנם ר"א הי' סובר דבאמת כשר לכו"ע בין לרב ובין לשמואל דהא לכולהו הו' מקום כשר שחיטה דהא לרב דאמר במשהו ע"כ דסובר דהו' תורבץ מקום כשר שחיטה ובדרבא הבין דסובר ג"כ דלרב הו' מקום כשר בשחיטה רק לכתחילה אין לשחוט בתורבץ אלא דאפ"ה רמי עלי' חומרא דשמואל דהי' הגרמה ע"כ חייבו לשלומי דהא טעה רק דסובר דל"ה טעה בדבר משנה כיון דעכ"פ י"ל דתלוי במשקל הדעת דאפשר לומר דבאמת דלאו מקום כשר שחיטה היא אפ"ה הו' במשהו דעכ"פ ראוי' לשחיטה וא"כ אי רבא הו' אמר סתם טריפה לא הוה מחייבו לשלומי כיון שאפשר שהדין כן דאין מקום כשר לשחיטה אפ"ה הו' במשהו אבל כיון דרבא בעצמו אמר רמינן עלי' חומרא דשמואל משמע דהו' סובר דלרב הו' מקום כשר שחיטה ואפ"ה הטריף א"כ דעתו דיכולין להורות תרתי דסתרי א"כ הו' טעות וחייב לשלם רק דטעה בדבר משנה ל"ה כיון דעכ"פ אמת שיש סברא לומר כן דאין כשר לשחיטה כיון דעכ"פ מקום ראוי' לשחיטה טריפה במשהו, אמנם מר ברי' דרבינא לדידי' הו' פשיטא לי' דלרב דאסור במשהו משום דהו' מקום כשר לשחיטה באמת [ושאין כאן שום סברא לומר דל"ה מקום כשר לשחיטה רק דהו' במשהו וא"כ לדידי' הו' שפיר טעה בדבר משנה ע"כ פריך לי' דעושה כתרי חומרא הו' כסיל בחושך הולך וע"ז משני דלא תציתו להני כללא דרב יודא דטעמא דרב משום דהו' מקום כשר שחיטה וכאשר הבין ר"א ומר ברי' דרבינא דלכך הו' במשהו דבפירוש אמר רב דנתנו בו חכמים שיעור כדי תפיסת יד ואפי' דיעבד לא הו' כשר לשחיטה וע"כ דסובר דלא הו' מקום שחיטה אלא כאן דמקום ראוי' לשחיטה טריפה במשהו, כדקאמר רבא לעיל דרמינא עלי' חומרא דרב היינו דכך עיקר הדין שיש בו חומרא כרב וחומרא כשמואל וניחא שהביא הריא"ף ורבינו דתורבץ במקום דעומד במקומו וגם הביא דהשיעור מקום שחיטה כדי תפיסת יד דנהי דלא הו' מקום שחיטה אבל מקום הראוי' לשחיטה הו' ודו"ק היטב.
דברי רבינו כאן בהלכה י"א שכתב נמצאת חסר כולי' או שנטל הטחול וכו' שנאמר תמימים יהי' לכם קשין טובא כמו שהקש' הפלתי בסי' מ"ד דרבינא פסק בה' שחיטה יש ברי' בכולי' אחת א"כ לפי מסקנת הגמרא דבכורות כשר להקרבה דחסרון בפנים ל"ה חסרון כיון שנברא כך ואיך פסק רבינו דפסל דלא הו' תמים וכן קשה מהא דפסק יתרת כולי' פסל וקשה לפי שיטתו בה' שחיטה דסובר כל יתר כנטול טריפה מטעם דהו' כנברא חסר ולא כנטול ביד אמאי ל"ה תמים הא יש כולי' באחת.
ונראה ליישב דהנה לעיל בפ"ז מביאת המקדש כתב רבינו ביתיר אוזן אם יש לו עצם בפ"ע פסול ובעצם אחד כשר ואיתא שם דעת רש"י ורע"ב פ"ו דבכורות להיפוך ובתוס' רע"א הקשה מ"ש מכליות דפסול דחסרון בפנים הו' חסרון ובתפארת ירושלים כתב דדוקא בניטל כליות או טחול דשייך בו טריפות הוא דפסול דנהי דלא הו' טריפה עכ"פ חסרון מיקרי משא"כ בהנך דלא משכחת בהו טריפה כלל גם בחסרון דידהו לא איכפת לן מידי ומום נמי לא הו' דאין בגלוי' יעו"ש, ומעתה אומר הנה לקו' התורע"א באמת אין צריך לזה דאדרבה הרי מסקנת הסוגי' ג' כליות כשר למ"ד יש ברי' באחת והכי קיי"ל רק אני אומר להיפוך דדבר זה סלקא היטב למ"ד יש ברי' באחת דכשר זה רק למ"ד דלית לי' לקותא דרכיש דהיינו לעולא א"כ לא משכחת בכולי' שום טריפות ואפי' בניטל ע"י חולי כשר דהרי ניטל רק טריפה משום דהי' טריפה מקודם ע"י הלקותא כמבואר בב"י סי' מ"ד ולכן אף חסרון ל"ה בנברא כך כסברת התפארת ירושלים אבל להלכה דפסק רבינו לקותא דרכיש דטריפה א"כ גם בחסרון בנברא כך מיקרי דל"ה תמים כיון דחיותו תלוי' בו אלא דלפי"ז תקשה להיפוך לשיטת רבינו דפסק ביתיר אוזן ביש עצם בפ"ע פסול ואמאי הא חסרון בפנים לא הו' חסרון דל"ש בי' טריפות וליישב צריך לומר עכ"ח דלרבינו לא תליא בטריפות וסובר דשייך לפסול משום יתר כנטול אף דהו' בפנים והיינו משום דהו' לרבינו גי' מהופכת במשנה וברייתא דביש עצם פסול כמש"כ הכ"מ והתויו"ט וא"כ לפי"ז ניחא דפסק רבינו גם יתרת הכליות פסול דסובר דמשנה דיתיר אוזן פליג אברייתא דיתיר כשר ולמשנה באמת יתיר כליות פסול וכיון דיתיר כליות פסול ה"ה חסר כולי' אחת אם נברא פסול וא"ש.
עוד נראה ליישב דברי רבינו ממה שהקשה עליו הפלתי הנ"ל וכן קו' הפמ"ג בסי' מ"ד שהוסיף להקשות דרבינו כתב דג' כליות פסול ואמאי הא לשיטת רבינו בה' שחיטה הא דכל יתר כנטול דמי היינו כאלו נברא חסר לא כנחסר אח"כ וא"כ לפום שמעתין אי נברא חסר כשר גם יתיר כשר ואמאי פסק דפסול ונראה ליישב דהנה ביריעות שלמה הקשה לשיטת הפוסקי' דאי הקטינה ע"י חולי טריפה א"כ אף בניטל אח"כ אין טריפה חוזר להכשירו א"כ אמאי אי אין ברי' באחת פסול הא טריפה נמי הו' דעכ"ח ניטל אח"כ ולא נברא כך רק אח"כ ניטל ע"י חולי וטריפה נמי הו' דהרי קודם שניטלה כולה הקטינה מכשיעור ואין חוזר להכשירה ונראה ליישב דהנה רי"ו בבכורות מתרץ חדא לאחר שחיטה וברייתא דמכשיר לאחר קבלה ולפי"ז אני אומר לס"ד דידע ג"כ דאיירי בניטל אחר שנשחטה דמשום טריפות ליכא רק משום דל"ה תמים כיון דהו' קודם קבלה ורק רי"ו מחדש חדא לאחר קבלה אבל לס"ד כולה איירי בחדא גוונא בלאחר שחיטה דליכא משום טריפות לפי"ז יפורש כך מ"ד דיש ברי' באחת א"כ אפשר דנברא כך מרבה שפיר להתירא ומ"ד אין ברי' באחת ע"כ דנחסר או קודם שחיטה והו' אפי' טריפה או דנחסר לאחר שחיטה ול"ה תמים כיון דקודם קבלה איירי ולכן ס"ל דממעטי' מקרא דשתי כליות יסירנה ולא בעל כולי' אחת דא"א לרבות להתירא כיון דא"א שנברא כך א"כ הו' חסרון וע"כ נתמעט מקרא.
ואמנם יש ליישב בדרך אחר דהנה עוד הקשה היריעות שלמה דבשמעתין מוכח אי יש ברי' באחת לא הו' חסרון כלל ואמאי הא עכ"פ ל"ה תמים ועוד קשיא לי דהנה הכ"מ פ"י משחיטה הקשה שלא מנה רבינו חסר הוושט קנה והלב והעלה משום שלא משכחת שנברא חסר אלא דאין יכול לחיות ואין זה בריית נשמה כל עיקר משמע דרק אלו שחיותן תלוי בהן לא משכחת שנברא כך וכאן אמר דכולי' אינו נברא באחת אף דחסר כולי' כשר, א"כ לאותו מ"ד יהא עדיף כולי' משאר אברים דאפשר שיהא נברא כך יהי' ברי' בנברא חסר ואפ"ה טריפה הו' ובכולי' כשר, ולכן אומר דכונה אחרת בזה דהנה בחולין נ"ח גבי יתר מעי מבואר דהיכא דאמרו דכל הני חיווי ברייתא הכי אית להו אמרינן היכא דלא איתמר לא איתמר ומעתה הכונה כך יש ברי' באחת הכונה דכל הני ברייתא הכי אית להו וכיון שכן לא הו' חסר כלל ומ"ד דלית ברי' באחת הכונה דלא איתמר בהו דכל הני חיווי ברייתא הכי אית להו אבל פשיטא דמשכחת במיעוטא דלא שכיחא דאיכא דנבראת חסר כולי' כמו בכל שאר אברים המטריפין ותלוי בהן חיותן ואפ"ה יש מיעוטא דנבראין בחסרון אבר וכיון דל"ש בי' כל הני חיווי ברייתא הכי אית להו שפיר הו' חסר אפי' נברא כך ואיירי לעולם שניכר שלא נחסר אח"כ ולא שייך למיחוש שנתמעט ע"י חולי וליכא חשש טריפות רק חשש חסר דלא הו' תמים ומעתה ניחא דגם רבינו פסק לעולם אין ברי' באחת הכונה דלית לי' חיווי ברייתא הכי אית להו אבל אי אירע שנברא חסר כשר דיש מיעוט שנבראין חסר ולא הו' טרפה אבל כיון דלא שייך דכל הני ברייתא הכי אית להו עכ"פ לא הו' תמים כיון דרק מיעוטא דנבראין כך וכיון שכן שפיר פסק דאין ברי' באחת ושפיר ס"ל דממעטינן כולי' אחת דלא הו' תמים כברייתא דאית לה דאין ברי' באחת דליכא חיווי ברייתא דאית להו הכי.
וניחא נמי מה שהקשה הפמ"ג שלגבי כוליא כתב דנמצאת כוליא אחת ובטחול כתב ניטל הטחול משום דבעינן בכוליא שנודע שנברא כך ולא ניטל ע"י חולי אבל אי לא נודע יש חשש שניטל ע"י חולי טריפה דלא כשיטת מהרש"ל ולא אמרינן טריפה חוזר להכשירו דיש לומר דהא דפוסל יתרת משום דהא דס"ל דחסר כשר היינו משום דכל הני ברייתא הכי אית להו שאין להם אלא אחת אבל בשלש אין ברי' בשלשה דהיינו דל"ש דחיווי ברייתא ברייתא אית להו שלשה, והנה יש להוכיח כדברינו דהנה מתחילה תי' בגמרא כאן בחסר אח"כ כאן בשנברא חסר ופריך הגמרא דומיא דשלש משעת ברייתא ומשני אלא פליגי ביש ברי' באחת או אין ברי' באחת והקשה התוס' קו' עצומה א"כ קשיא דברייתא דפוסל סברי אין ברי' באחת א"כ דבניטל איירי אכתי לא הו' דומיא דשלש דנברא כך ולפמש"כ א"ש מאוד דהכונה אין ברי' באחת דלא הו' חיווי ברייתא הכי אבל משכחת שנברא כך שפיר הו' חסר מתחילת ברייתה, והנה עוד יש להקשות לפי פירש"י עכ"פ גם למ"ד יש ברי' באחת אי ניטל אח"כ הו' חסרון א"כ לא פליג אאידך מ"ד אלא היכא דנברא כך וא"כ במאי דאית לי' לאידך ברייתא דממעט בעל כוליא אחת משום דאין ברי' באחת וע"כ בניטל אח"כ והו' חסרון בזה לא פליג עלי' ועיקר הפלוגתא רק במציאות אי יש ברי' ולא פליגו במילתא דאיסורא ובשמעתין משמע דפליגי במילתא דאיסורא אלא דתלוי בפלוגתא אי יש ברי' באחת אולם לפמש"כ ניחא הכל דפלוגתתם במילתא חדא באי נברא בכוליא אחת מ"ד כל הני חיווי ברייתא הכי אית להו לא הו' חסרון וכשר ומ"ד דלית לי' לכל הני חיווי ברייתא הו' חסרון ופסול א"כ פליגי במילתא דאיסורא מה שזה מכשיר זה פוסל.
והנה מש"כ להקשות בשם הפמג"ד דרבינו ממעט כולי' אחת ופסק דחסר טריפה היינו בחסר אח"כ דאי בנברא חסר כשר כיון דפסק יש ברי' באחת א"כ יתרת כשר דהו' רק כחסר מברייתה לדעת רבינו בפ"ח מה' שחיטה דכל יתר היינו מתחילת ברייתה, ונראה דפמג"ד מפרש דרבינו ס"ל באמת כמ"ד דאין ברי' באחת ופסק כברייתא דמיסירנה מרבינן כוליא אחת בנברא כך ורבינו איירי מחסר אח"כ והא דממעט חסר אח"כ לא משום דסובר כברייתא דשתי כליות אלא מסברא דלא מיקרי תמים כדס"ד בעל איבעיא ושלש כליות נתמעט ג"כ מסברא דלא הו' תמים כיון דכל יתר כחסר אח"כ [כמש"כ לעיל וכאשר כתבתי בקונטרסי טרפה חי'] וע"ז שפיר הקשה הפמ"ג א"כ כיון דכל יתיר הו' כחסר לא כניטל ביד והא פסק דחסר כוליא כשר א"כ גם ביתר כוליא כשר אמנם הנה באמת רבינו בפ"ו משחיטה כתב דכל יתר כנטול דמי א"כ י"ל כנטול ביד אך הדבר ניחא דהנה בנוב"י סי' ה' הביא דעת הרשב"א דלא כל יתר כנטול רק לענין טריפות לא לענין נבילות דהיינו לענין אי יהא ניטל הירך וחלל שלה ויהא נבילה והנה מכאן לכאו' מוכח דגם לענין שאר מילי אמרינן דיתר כנטול דמי א"כ לכאו' יקשה יתרת רגל יהא כאילו ניטל ביד ויהא מטמא עכ"ח לומר דלא הו' רק כאילו נחסר מתחילת ברייתה ולכן לא מטמא בשלמא להרשב"א י"ל יתיר כוליא אין משום דניטל דלא נאמר כן לענין אחרינא אבל רבינו דכתב משום דיתר כחסר א"כ אי יתר היינו כניטל קשה אעכ"ח יתר כנטול דקאמר היינו כחסר מתחילת ברייתה ולכן אין מטמא.
ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה בס' לחם חמודות בבכורות דרש"י פי' שם יתר רגל היינו במקום דניטל ירך וחלל שלה והקשה דגמרא אמרינן דביתר רגל טרפה ולפירש"י ביתר הירך איירי א"כ נבילה הו' להנ"ל ניחא דכיון דלא הו' רק כניטל מתחילת ברייתה לא הו' נבילה ואין מטמא או דסובר כדעת רשב"א דלשאר מילי לא אמרינן כל יתר כנטול דמי רק לענין טרפה דהללממ"ס הוא לא לשאר מילי.
בהא נחתינן ובהא סלקינן כמוש"כ הנוב"י דלדעת רבינו כל יתר כנטול דמי אין אלא כחסר מתחילת ברייתה ולא טרפה רק במידי שאם נברא כך חסר טרפה וכן לענין פסול לגבוה חסר כוליא שפיר פסול וכן כתב גבי יתרת כוליא.
וכן משמעתין יש להוכיח דיתר כנטול דמי מתחילת ברייתה דקאמר חסר אחת דומיא דשלש מתחילת ברייתה מוכח דהו' כנטול מתחילת ברייתה וע"כ חסר ג"כ מתחילת ברייתה וא"כ הא דחסר פסול היינו תחילת ברייתה עכ"צ לפרש מ"ד כוליא אחת פסול וסובר אין ברי' באחת הכונה דמשכחת שנברא איירי אלא דאין אלא מיעוטא דכל הני חיווי ברייתא לית להו הני ודו"ק.
והנה הפ"ח סי' מ"א הקשה לאידך גיסא אמאי ממעטינן כלל בעל שלש כליות לשיטת הפוסקים דלא אמרינן יתר כחסר כשהיתר בפני עצמו אלא כשהוא יצא מתוך האחת אז אמרינן דהו' כנטול ביד א"כ לא הו' כחסר כוליא ושפיר מיקרי תמים ובפ"ת תי' דנתמעט מגזה"כ שתי כליות ולא בעלת שלש ופמג"ד סי' מ"ד דחה דבריו דא"כ איך נשמע מסוגיא דחסרון בפנים שמי' חסרון וע"כ מטעם חסר קאתינן עלה והדרא קו' לדוכתי' ולפמש"כ ניחא דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא לענין טריפות רק דרבינו חידש זאת דפסול משום כל יתר כנטול דמי משום דהוא לשיטתו דסובר יתר אבר בפ"ע ג"כ הו' הו' כחסר כל האבר וכן גם כאן לא הו' תמים אבל להני שיטות דסברו דאין הטעם כלל משום יתר דלא נאמר רק בטריפות וכמוש"כ הנוב"י בשם הרשב"א והא דממעט שלש כליות היינו מגזה"כ שתי כליות ולא שלשה ומה שהקשה פמג"ד דבשמעתין משמע משום דהו' חסרון ולא הו' תמים לא קשה מידי דבודאי הא דכתב שתי כליות אמרינן דהו' גזה"כ שייך לומר דגזה"כ למעט ג' אבל אחת לא נוכל למעט מגזה"כ כיון דאיכא למימר דגזה"כ אתי למעט שלשה ולכן צריך למעט חסר אחת מתמים אבל אי חסרון בפנים לא הו' א"כ לא נתמעט חסר אחת.
ובהא ניחא הא דכתב רבינו דהפסול ביתר משום שאין תמים ובשמעתין משמע משום דנתמעט מקרא דשתי הכליות לפמש"כ א"ש כיון דרבינו ס"ל ביתר אבר בפני עצמו ג"כ נחסר וסובר גם חסר מברייתה לא הו' תמים א"כ רק גלי קרא שתי הכליות דאי נברא כך אז יתרת פסול משום דלא הו' תמים ואי לאו קרא דשתי הכליות לא הו' ממעטינן מתמים רק ניטל אח"כ אבל לא בנברא כך ורק כיון דכתב שתי הכליות ידעינן למעט גם זה מתמים דלא כפ"ח ופלתי שכתבו דלמסקנא קרא דשתי הכליות הו' גזה"כ אבל תמים הו' והבן.
הנה כבר הבאתי קו' הפלתי על רבינו דפוסק בה' שחיטה נברא חסר כוליא אחת כשר הרי דיש ברי' באחת ורבינו כתב דחסר כוליא אחת פסל לגבוה דלא אתיא רק אי אין ברי' באחת ותי' דרבינו מפרש היפוך מפירש"י וסובר דהך ברייתא דשתי כליות סברי יש ברי' באחת וממעט אפי' נברא חסר דומיא דשלשה וקשה לי לדבריו אי טעמא של רבינו דפסק כברייתא דשתי כליות ולא כוליא אחת ולא שלשה כליות למה כתב רבינו הטעם משום דלא הו' תמימים וגם ביתר כתב דהו' כנטול ולא כתב מקרא דשתי כליות ולכן נראה דגם רבינו מפרש כפירש"י רק דלא פסק כלל כאותו ברייתא לכן לא הביא דרשא דשתי כליות רק ס"ל כאידך ברייתא הכליות יסירנה אפי' כוליא אחת דיש ברי' באחת וזהו כשר באמת ורק חסר אחת דהיינו שניטל אח"כ זהו פסול משום דלא הו' תמים ובעל שלשה דפסל ג"כ לא מאותה ברייתא דשתי כליות יליף אלא כמש"כ רבינו מטעם דכל יתר כנטול דמי דהוא הללמ"ס כמבואר ברשב"א סי' צ"ח, והא דקשה מנ"ל לרבינו דלהדיוט שרי דאי נברא חסר אחת שרי לגבוה כש"כ להדיוט ומדרבי דוקא נברא בכוליא אחת כשר לגבוה מכלל חסר אח"כ פסול לגבוה דלא הו' תמים א"כ נשמע דלהדיוט שרי אפי' ניטל אח"כ.
והנה במה שכ' רבינו דלא מיקרי תמים קשה לי ממנחות דף ה' דעביד קו"ח טרפה מבע"מ ודחי דבע"מ בגלוי וטרפה גם בסתר וקשה נילוף בקו"ח אכתי מחסרון בפנים דילפינן דפסול לגבוה משום דלא הו' תמים ונראה ליישב דא"כ לא נדע לפסול רק בטרפה ע"י חסרון בפנים שניטל אח"כ אבל אכתי לא נדע טרפה שנברא חסר בפנים דזהו תמים מיקרי לכן צריך קרא בן הבקר ואף דממעטינן מתמים גם נברא חסר כוליא אחת י"ל היינו לאחר שכבר ידעינן מבן הבקר דטרפה שנברא חסר פסול לגבוה אז הוא דאמרינן דגם נברא חסרון בפנים פסול משום דלא הו' תמים.
בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ז נשאל אם טריפות הסירכות שייך במוקדשין והעלה שם דל"מ בשלמים דיש חלק לבעלים פשיטא דאסור אלא אף במוקדשין דכולו כליל אסור טריפות הסירכות מה"ת אמנם בדיקת הראי' אינה אלא מדרבנן בזה י"ל במוקדשין אין צריך לבדוק הראי' ובשו"ת שו"מ מהד"ר סי' קמ"ז כתב לפי"ז י"ל בשלמים דיש חלק לבעלים שפיר צריך לבדוק בשביל הסירכות מדרבנן ג"כ ובהא העלה ליישב הא דנקיט בש"ס פסחים י"ט וחולין ל"ו כגון שהי' פרה של זבחים והעבירו בנהר ולא נקיט שאר קדשים (ועיין בקצות החושן סי' ת"י) דרק בשל שלמים ניחא להו משום סירכות כמוש"כ הריא"ף דעי"ז משכא הסירכות וצריך להעבירו בנהר אבל בשאר קדשים אין צריך לבדוק אחר הסירכות ע"כ אין צריך להעבירו בנהר אך דחה זה עכ"פ כיון דבעלים רק משולחן גבוה קזכי לא שייך ניחותא דבעלים ותקשה אכתי קו' הקצה"ח בסי' הנ"ל דאיך משכחת הכשר בקדשים דהא אין להם בעלים. ולכן כתב הנכון כפירש"י משום דהעור נעשה יפה, וכעת נדפס שו"ת שבט סופר ובסי' ס"ז הביא שם דברי התשב"ץ ופלפל עלי' בחכמה.
שוב ראיתי בשו"ת הריב"ש סי' קס"ד האריך בזה וז"ל אין ספק שמה שאנו בודקין בחולין לכתחילה מדרבנן לפי שיש לחוש לסירכות המצוי כך הי' בודקין לכתחילה בקרבנות מפני חשש הסירכות שהן מצויות כדי שלא יקרבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבנות יותר מחולין ואעפ"י שאין זה אלא לכתחילה מדרבנן ואמרו ז"ל אין שבות במקדש זהו בדברים שאסרו משום גזירה וכו' אבל במה שאין איסור משום גזירה אלא משום חשש איסור אם לחולין צריך להחמיר כש"כ במוקדשין את"ד.
על מה שכתב רבינו כאן נשחטה ונמצאת טריפה הרי זה תצא לבית השריפה ועיי' במל"מ שרמז למש"כ התוי"ט פי"ב לתמוה ארבינו דסותר עצמו למש"כ בפ"ג דבכורות ופי"ט מפסהמ"ק דרק עור בשריפה ובשר בקבורה וטריפה הו' מנקברין וכאן כתב רבינו דטריפה הו' מנשרפין ואפשר ליישב דהא דקאמר תצא לבית השריפה היינו באמת העור ושם דקאמר בשר בקבורה היינו אחר הפשטת העור ועיי' פ"א דפרה אדומה דפודין עבור העור והבשר בקבורה ועתו"ס שבועות דף י"א.
וראיתי דבר נכון על סתירת דברי רבינו הנ"ל בשו"ת מרי"א חיו"ד סי' שמ"ב וז"ל: לא מצאתי בשום מקום בש"ס לנקברים של קודש אי' איפוא קברוהו וסתמא דמילתא במקום ששרפו דבר הקדש הטעון שריפה באותו מקום עצמו קברו לנקברים ושפיר דייק רבינו בסוף ה' פסהמ"ק בנמצא העור ישרף משמע כונתו לשלול הבשר דבשר אינו בשריפה אבל כאן כתב רבינו נמצא טריפה הרי זה תצא לבית השריפה ושם באותו מקום העור ישרף והבשר יקבר ועדיפא בהא שיטת רבינו לפי דלדידי' לא פליגי סתמא דמשניות אהדדי שהרגיש התויו"ט דהכי דייקא יצא לבית השריפה והוא לפני הבירה חוץ לעזרה או חוץ לירושלים כמש"כ רבינו פ"ז ממעשה קרבנות ה"ד ושמה קברו את הראוי' לקבורה בבית הדשן וא"כ מדאורייתא העור בשריפה באמת אפרו מותר לכן לא הוצרך להקבורה ורש"י דס"ל דהעור טפילה לבשר וגרר אחריו דלא מיקרי פסולי בקודש בנמצא טריפה ובהקבורה הוא אפי' נאכל הבשר כבר נמי מקום קבורתו מוכיח עליו וליכא שום תקלה יעש"ה.
ובשושן עדות להגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל בפ"ב דעדיות ראיתי שכתב על דברי רבינו הנ"ל דטעמו של רבינו למש"כ בעצמו בפ"ב משאר אבות הטומאה ה"ח וז"ל טרפה שנשחטה אפי' שהוא טהורה מן התורה אם נגע בה הקדש נטמא מדברי סופרים וזו מעלה יתירה שעשו בקודש [והוא מגמרא דחולין דף ע"ג דאמר שמואל טריפה ששחטה מטמא במוקדשין] דכל בהמה אפי' של חולין הוא מטמא את הקדשים מדרבנן והיינו דרבנן עשו להך טריפה כאילו לא נשחטה כלל וכאלו מתה מאלי' והרי הוא כנבילה לענין קדשים ממילא הוא מטמא את אחרים מכ"ש שיש בה עצמה טומאה דהיינו אם הוא בהמת קדשים ונטרפה אעפ"י שנשחטה הרי הוא נבילה מדרבנן וירדה לה טומאה והרי הוא כאילו נטמא במקדש שהרי בעודה בחיותה לא היתה טמאה אעפ"י שאנו יודעין שהוא טריפה רק לאחר שחיטה ואילך הוא נעשית נבילה ומטמא וא"כ כל בהמת קדשים שנמצאת טריפה לאחר שחיטה הרי פסולה בקודש ושנטמאת אחר שחיטה ולכן שפיר פסק רבינו דתצא לבית השריפה אלא דלכאו' יקשה כיון דנשרפין אפרן מותר וכל הנקברין אפרן אסור רק שלזה יש לומר דיש כח ביד חכמים להפקיע ממונו של אדם שלא להיות כשלו באותה שעה שהקדיש דלא הקדיש אלא על דעת חכמים אך הא תינח בשאר קרבנות שתלוים בהקדיש בפה ובדעת המקדש אבל בבכור דמאליו קדוש כמוש"כ רבינו בריש הלכות בכורות ממילא גבי בכור שנמצא טריפה אי אפשר לשרפו אעפ"י שהבשר טמא מדרבנן דאיך אפשר ליהנות באפרו ולכן כתב רבינו שם דהבשר בקבורה, והנה כל זה יתכן למה שכתבתי לעיל (עי' בדף כ"ט ע"ג) דטריפה פסולה לקרבן דבאמת טריפה הו' כמתה כדאיתא בשבת קל"ז אף דחולין מטהר השחיטה דילפינן מקרא אבל בקדשים דהו' כמתה פסולה לקרבן וזה שכתב רבינו לעיל בהלכה י' דפסולה משום הקריבהו נא לפחתיך ואין צריך קרא דמן הבקר ודו"ק.
הנה אמש"כ רבינו כאן אם נמצא אחד מאבריו אעפ"י שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול וכו' הנה יש לתמוה דרבינו בפ"ו מביאת המקדש כתב דמומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתא של אדם או טחול שלו אעפ"י שנעשה טריפה וכו' הרי דכתב דנעשה טריפה וצ"ע.
בהך גמרא דשבת דטריפה הוא מתה ישבתי דברי רבינו דסובר סדא"ו מה"ת לקולא ותמהו הראשונים מסוגיא דרוב דיליף מרישא של עולה וקשה דילמא מטעם דספק דא"ו לקולא דשם בשבת קל"ו פליגי תנאי דתניא וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ר' יוסי ורבי יודא וראב"ש אומרים שחיטתו מטהרתו ומפרש דפליגי דר"י וראב"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמתה הוא שחיטתו מטהרתו הכא נמי ל"ש ורבנן לא דמיא לטריפה טריפה הו' לו שעת הכושר ולכאורה איך אמרו דמתה הוא דאנה מצאנו דטריפה הו' כמתה דאף דטריפה אינה חי' אבל לא שייך לומר דהו' כמתה [ואף דמפירש"י זבחים דף כ"ט משמע דחד מ"ד ס"ל דלמ"ד טריפה אינה חי' ירדה לה טומאה מחיים כבר תמהו ע"ז בתוס' שם] ולכן נראה לי דס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור מאיסור א"ז לאיסור טריפה והו' לענין זה כמתה דאסורה כמו אי לא נזבחתה רק דגלי קרא דטהורה מידי נבילה וכמוש"כ התב"ש בסי' ל"ג דאף דנקיבת הוושט נבילה היינו משום לאו דנבילה אבל אינה מטמא ה"נ יש לומר בכל טריפות דאסור משום עשה דאינה זבוח] א"כ להאי מ"ד שפיר י"ל דסדא"ו לחומרא משום דהו' בחזקת איסור אינה זבוח אבל לרבנן דסברי דשאני טרפה דהו' לו שעת הכושר לדידהו לא הו' כמתה דלית לי' מחזיקין מאיסור לאיסור אף לענין איסור עשה לבד והנה רבינו בפ"ב מאבות הטומאה כ' דטריפה אף שאסור באכילה שחיטתו מטהרתה אבל בן ח' אין שחיטתו מטהרתו א"כ לית לרבינו דטריפה הו' כמתה דלא מחזיקין מאיסור א"ז לאיסור טריפה דלא הו' כמתה לכן שפיר פסק רבינו בפ"ד ממא"ס דכל ספק טריפה לקולא חוץ מדרוסה וגמרא דמוכיח רוב מרישא של עולה וקשה דילמא מטעם דספק לקולא אזלא להך מ"ד דס"ל דהו' כמתה דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"כ ספק להחמיר וממילא ע"כ נשמע דאזלינן בתר רובא אבל רבינו פוסק כאידך מ"ד בש"ס הנ"ל ולשיטתו אזיל וא"ש ונכון.
אך ביישוב שיטת רש"י דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה נראה דהא בהמה בחיי' קיימ"ל לאו לאברים עומדת א"כ ע"כ הא דאמרינן דבחזקת אמה"ח עומדת היינו משום דעכ"פ כשבא לשחטה ע"ד לאכלה באותה שעה עומדת לאברים וחל שעה אחת קודם שחיטה איסור אמה"ח א"כ ע"י השחיטה חלה עליו איסור מה"ח א"כ בספק אי נשחטה נשאר באיסורה אשר ע"י השחיטה גופי' חלה עלי' והבן.
הנה בחולין י"ד א"ר פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהי' לו חולה מבעוד יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת א"ר דימי מנהרדעא הלכתא השוחט בשבת מותר לברי דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קשחיט המבשל לחולה בשבת אסור לברי גזירה שמא ירבה בשבילו ולכאו' קשה לי א"כ ביש לו בשר נבילה דכתב הרא"ש בסוף יומא דאפ"ה מותר לשחוט שלא להצטרך להאכילו נבילה ל"ש לומר שאדעתא דחולה קשחיט וא"ל סוף כל סוף הא א"א לכזית בשר בלא שחיטה אכתי נגזור שירבה בשבילו לשחוט כדי שישאר עבור עצמו דהיינו כדאמרינן בכתובות דף ה' אלא מעתה יוהכ"פ שחל בשני נגזור שמא ישחוט בן עוף כדי להרבות בסעודה ונראה לישב דהנה בח"ס הקשה הא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך ותי' דזה הו' זכות דידי' דמצוה קעביד והנה כל זה צריכין אי אמרינן דלכן שרי לשחוט כדי שלא יצטרך להאכילו נבילה שעובר על כל כזית אבל אי אמרינן הטעם משום דפנ"פ הותרה אצל שבת א"כ אין צריך לטעם זה ולא יקשה דהו' חטא בשביל שיזכה דלא משום לזכות חבירו עושה כן אלא דהותרה ומבואר ברא"ש שם הטעם דהותרה כמש"כ הראב"ד דניתן שבת לדחות לענין חבורה ופי' בח"ס דהיינו דאין לך שבת שאין צריך לדחות מלאכת חבורה למול בן ישראל א"כ ניחא דשפיר אדעתא דחולה קעביד אמנם במבשל לחולה בשבת בשר כשר ויש לו בשר תמותית שכבר נתבשל קודם שבת ובמבשל הא לא שייך דהותרה דהא לא ניתן לדחות וצריכין לטעם השני דמותר לבשל לחלל שבת מליתן לאכול כזית וכמה זתים נבילה א"כ הא דלא הו' חטא בשביל שיזכה משום דמצוה קעביד ואיהו זכי לעצמו א"כ ל"ש אדעתא דחולה קמבשיל לפי"ז י"ל היינו דמסיק דלבשל אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו כיון דמה שמבשל לחולה הוא ג"כ בשביל הבריא שלא יצטרך להאכילו נבילה שפיר איכא גזירה דירבה ג"כ בשביל עצמו ובהא ניחא קו' הברוך טעם אמש"כ התוס' בשמעתין דהי' לו חולה מבעוד יום והבריא ושכיח שיחזור לחוליו וקשה נימא הואיל וא"כ אפי' בשחט במזיד לעצמו נמי מותר דתוס' פסחים כתבו דלכך לא אמרינן הואיל ובטלת כל מלאכת שבת שחזי לחולה שיש בו סכנה משום דחולה שיש בו סכנה לא שכיח וכאן הא שכיח ולפמש"כ ניחא דהא משנתינו אייריא אפי' בהי' לו בשר טריפה מבושל אפ"ה מותר לשחוט ולבשל [אי לאו דרב דימי דגזרינן שמא ירבה בשבילו כמו שביארנו והנה הא דמותר באמת לשחוט ולבשל אף שיש לו בשר טריפה וקשה הא לא אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך והנה קושיא זו קשיא רק למ"ד ל"א הואיל אבל למ"ד הואיל א"כ מותר שפיר מטעם הואיל וא"כ לפי"ז הו' תרי הואיל דהיינו דשוב נאמר דאף שבישל לצורך עצמו ג"כ מותר וזה הו' תרי הואיל ובפסחים ל"ז אמרינן דתרי הואיל לא אמרינן כמש"כ התוס' שם.
לעיל בהלכה ב' כתב רבינו אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער עכ"מ ולח"מ שהקשו הא אין מומין בלובן ובב"י סי' ש"ט נדחק דרבינו גריס אין מום בשחור ולי נראה דהנה בודאי אם יש עצם ביבלת שבעין הו' מום אף בעין דלא גרע מגוף ולפי"ז י"ל דסובר דיש בו שער הו' כמו יש בה עצם והי' מום בלובן ומה דהכריח לרבינו לפרש כך משום דלפירש"י קשה מאי אידי ואידי כמוש"כ הלח"מ ולתי' דקאי אשחור קשיא לרבינו דאי בשחור הו' מום גמור אף בלא שער וכיון שכתב בפ"ז מביאת המקדש מי שיצא בשר יתר בעינו עד שחפה מעט מן השחור והיינו חלזון דקתני במשנה דף ל"ט וראב"ד שם השיגו דהיינו יבלת ולפמש"כ ניחא דיבלת הוא בלובן עם שיעור וחלזון היינו בשחור בלא שיעור וזה הכריחו לפרש יבלת בלובן דאי בשחור היינו חלזון וגם ל"ל שיער בלא שיער הו' מום [ועיי' כהא"ג בפ"ב מביאת המקדש בשומא יש בה חולק אי יש בה שער] אלא דאכתי קשה דא"כ לדבריו באין בו שער הו' מום עכ"פ לענין שאין נשחט במקדש אף בלובן בלבד ובגמרא פריך הא אין מומין אף לענין לשחוט במקדש ונראה דודאי למ"ד בלובן אף ביש בו שער לא הו' מום א"כ שפיר סובר באין בו שער ל"ה מום כלל אף לענין לשחוט עליו במדינה אבל כיון דמשני בלובן ויש בו שער הו' מום א"כ שפיר נוכל לומר באין בו שער עכ"פ הו' מום לענין שאין שוחטין ומטעם שכתב רבינו להלן דעכ"פ לא הו' מבחר נדריך וכ' שם אם הקרבו הורצו.
בהלכה ד' ניטל קרני' ולא נשבר כלום כ"כ רבינו בפ"ב מה' בכורות וב"י רצה לדקדק מדברי רש"י דבכור הו' מום אף באיגום איגומי עב"י ש"ט וכבר השיב עליו בחכ"צ סי' צ"ח.
שם נפגם עור הערוה ובגמרא איתא נטול הדרה בריא והקשה בכ"מ שלמה לא ביאר רבינו זאת ונראה תוס' דף ל"ז נסתפקו אי ניטל מהני אחר שכבר נפגם והנה אי מהני אחר שכבר נפגם בודאי הי' לרבינו לבאר זאת אבל אי לא מהני אחר שכבר נפגם י"ל דרבינו סמך עצמו דנדע דוקא נפגם מדלא כתב ניטל ג"כ וא"כ מוכח דרבינו סובר אחר שנפגם לא מהני ניטל דאינה חוזר להכשירו [ועיי' בקונטרס טריפה חי' מה ששייך כאן.]
והנה בענין אי פגימה בעור הו' מום או לאו ראיתי בספר המכריע כ' וז"ל ומה דמסתייע מר משהיית עור לענין מום בקדשים ואפי' מום עובר שיהי' צריך להמתין עד שיתרפא ויעבור מומין והרי כל המומין הן מנויין בבכורות ובכולן לא הזכיר פגומת העור והא דתנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ואמרינן בגמרא אי הכי אפי' מום עובר נמי ותנן ולא מן העור אלמא עור איקרי נמי מום עובר אין זה הוכחה דבודאי בפגימות אוזן שהוא בראש אבר חשובה מום התם אמרינן שאם נפגמה מן הסחוס חשובה מום קבוע ואם נפגמה מן העור חשובה מום עובר אכל בכל גוף הבהמה לא מצינו שפגימת עור חשובה מום כלל אפי' מום עובר וכן בהשוחט לע"ז בחוץ דמוקי בש"ס חולין דף מ' בחצי קנה פגום מוכח דחצי קנה פגום לא חשובה מום בקדשים דאי חשוב מום משום שחוטי חוץ לא לחייב דאינה ראוי' לפנים וכש"כ דחתיכת עור לא הו' מום עכ"ד.
ולדעתי תמוהא מאי דמייתא מחצי קנה פגום דלא איירי שהי' בגלוי דעור הצוואר מכסהו ורק אחר שחתך בו נמצא שהי' חצי קנה פגום ומה דנעשה מום בשעת שחיטה בודאי לא הו"ל כנפגם דדרך שחיטה בכך אבל עור שבגלוי שפיר י"ל דהו' מום עובר כדמוכח מזבחים דף כ"ד עיי"ש בשטמקב"צ.
וכן יש להוכיח מסוגיא דחולין י"א ור"מ היכא אכל בושרא פסח וקדשים מאי איכא למימר הא אפשר דקרע לעור הצוואר ועור הוושט החיצון ובדק פנימי ושחט שם במקום ההוא וע"כ דא"א לקרוע העור דנעשה בע"מ אך תוס' חולין דף כ"ח כתבו דאי אפשר לבדוק כיון דצריך להפריד הסימנים כדי לבדוק הו' מום משמע אבל משום קריעת העור לא נעשה מום עיי' בשמקב"צ שם אמנם יקשה לכאו' א"כ הא דיליף רוב משחיטה עצמה מאי קו' דילמא דקרע העור החיצון של הוושט ויבדק הפנימי ונראה דאין זה קושיא דבודאי קרא לא איירי בהכי דדרכי' דרכי נועם כתיב ולא ציותה התורה לצער הבע"ח ע"כ בשחיטה גופי' ניתרת ואין צריך בדיקה אחרת וגם בבע"ח אמרה התורה בריר לה מיתה יפה רק מר"מ קשיא שפיר כיון דהגמרא משני דא"א שאני דאלת"ה ר"מ איך אכיל בישרא ומעתה קשה כיון דרק משום א"א אתה מתיר לאכל ע"י שחיטה קשה מנ"ל דילמא באמת גם ר"מ לא אכיל ע"י אלא בדיקה שקרע העור דעכ"פ אפשר ולכן קשה רק מקושיות הש"ס אליבא דר"מ [ועיי' בשו"ת בית אפרים או"ח סי' כ"ג].
והנה כבר כתבתי דרבינו פסק דחרוץ במקום בשר הו' מום והנה בספר היראים בסי' ש"צ הקשה לר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף איסור שחוטי חוץ היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה כבר נעשה מום ומתרץ כיון דדרך הכשר שחיטה קעביד אין נקרא מום דכל מום קדשים מפיסח ועיור גמרינן שאינן דרך הכשר שחיטה הלכך כל כמה דמקריב סוף שחיטה לא מיקרי מום להדחות מפתח אוה"מ וכן כתב בספר הישר לר"ת בהא דמבעיא לי' בחולין שהה במיעוט סימנים מהו דמבעיא בשחט מיעוט עיי"ש שכ' כיון דדרך שחיטה קעביד כי היכי דלא הו' שהי' בעור לענין מום בקדשים הרי דפשיטא לי' דאי לאו דהו' דרך שחיטה חשוב השחיטה שעושה חיתוך בעור מום בקדשים.
והנה בס' המכריע תמה ע"ד ר"ת בזה וז"ל אנה מצאנו שפגימת עור חשוב מום בקדשים וכו' ובשלהי פרקין אמרינן השוחט חטאת בחוץ בשבת חייב חטאת משום שבת ומשום שחוטי חוץ ומוקמי התם בחטאת עוף ובחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו דכולהו בהדדי קאתי מוכח מכאן דחצי קנה פגום לא חשוב מום בקדשים דאי חשוב מום א"כ משום שחוטי חוץ לא לחייב דהא א"ר ראוי' לבוא לפנים וכש"כ דחתיכת עור לא הו' מום ופלא דפשיטא לי' דלא הו' מום משום דאל"כ לא מחייב אש"ח הא כבר עמד ע"ז בספר היראים דשפיר חשוב ראוי' לאוה"מ כיון דדרך שחיטה בכך ולזה כוון גם הר"ת בספר הישר דדרך שחיטה בכך הו' ראוי' לפתח אוה"מ ובפרט יש לתמוה עליו במה שהקשה מחטאת העוף והא בעוף קייל"ן דאין מום פוסל בה וכן נראה דעת רש"י חולין דתחילת שחיטה הו' מום וכן כתבו התוס' חולין כ"ח דאם מפריד העורות לבדוק אם יש נקב במקום שחיטה הו' מום [וגם בשיטה מקובצת זבחים כ"ה צדד לומר בקרע עור הצוואר הו' מום אבל הרב ר' אלחנן סבירא לי' דלא נעשה בזה מום.]
ונראה דתליא זה אי אמרינן חרוץ במקום בשר הי' מום א"כ גם חתיכת עור הצוואר הו' מום ובהכי ניחא דקשיא לדעת הראשונים הנ"ל מהא דפריך בחולין דף ל' הא חזי לפסח שני וקשה כיון דהתחיל לשחוט נעשה בע"מ ואין חזי להמתין עד פסח שני דבזה הא לא שייך דרך שחיטה בכך כיון שפסק מלשחוט כדי להמתין עד פסח שני אמנם לפמש"כ דתליא בפלוגתא אי חרוץ במקום בשר הו' מום ניחא די"ל דשם קאי למ"ד דבעינן חרוץ במקום עצם ע"כ לא מום כלל וכדעת הס' המכריע וא"ש.
הנה הרמב"ן פ' אמור על פסוק נדבה תעשה אותו כתב שם וז"ל, והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט לבד שהן מומין ביצירה מן הבטן וכש"כ מומי המקרה הקטנים עורות או שבור אשר בו עורין בשכהתה עינו והשבור ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת ויתכן כי הכתוב דבק עורת או שבור או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה לכל אחד מאלה ולנדר לא ירצה אחד מהן שאפי' עלו ירדו עכ"ל הרי דיש סברא לחלק בין מומין הנולדים עמו למומין שבא במקרה וזהו שאמרו בע"מ מעיקרא דוקלא בעלמא הוא דבנולד כך מסברא גרוע כי לא הי' נראה מעולם להיות ראוי' למזבח.