אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק כא

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק כא

חלק מעשי אבות - פרק כ

והאלהים נסה את אברהם. פירש הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות אדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא נסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד, ודע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו, והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה, עד כאן לשונו בפרשה העקידה. ובפרשת בשלח כתב, וזה לשונו למען אנסנו הילך בתורתי (שמות טז, ד), אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט לשון רש"י, ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (דברים ח, טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא יהיה לאדם מזון ולא יראו להם עצה במדבר, רק המן שלא ידעו מתחילה ולא שמעו מאבותם ויורד להם דבר יום ביומו וירעבו, ועכ"ז שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד (דברים ח, ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב, ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה שיאמינו בו לעולם, וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם, והרב אמר במורה הנבוכים (חלק ג פרק כ"ד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא, ואם כן היה ראוי שיאמר למען ינסה לדעת, עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל פרשת בשלח. ובפרשת ראה בפסוק (דברים יג, ד) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם, פירש וזה לשונו וטעם כי מנסה ה' אלהיכם אתכם, לומר כי ענין המופת אשר בא והראהו השם לזה בחלומו או בכיהונו, רצון האלהים היה בו לנסותכם באהבתו, וכבר פירשתי כי הנסיון יקרא כן מצד המנוסה, ואמר לדעת, שיודע בפועל מה שהוא בכח וגלוי לפניו, עכ"ל:

הנה הבאתי לך כל מה שפירש הרמב"ן ז"ל בענין הנסיון, לפי היות שקשה בעיניו שהיאך יתכן לומר שהקב"ה מנסה אדם אחד או עם אחד אם יעשה או לא יעשה, והרי הכל גלוי וידוע לפניו. ומהר"י אברבנאל כתב שאומרו נסה, רצה לומר שעשה את אברהם לנס ואינו לשון נסיון. ובאמת דבריו הם עומדים לנס, ולדעתי יש מקום ליישב כאשר אבאר. אבל לפי דבריו של הרמב"ן ז"ל שכתב שאין הקדוש ברוך הוא מנסה זולתי הצדיק, הן תפס בדרכו זה לשון האגדה בבראשית רבה (לד, ב) פרשה וידבר אלהים אל נח (בראשית ח, טו), אבל לא ידעתי מה יאמר במה שנאמר בשופטים (ב, כא-כב) גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימות. למען נסות בם את ישראל השומרים הם דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם לא וגו', שם (ג, ה-ו) ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני וגו', ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם ויעבדו את אלהיהם וגו', שהרי נאמר שנסה אותם והיו רשעים, אבל ודאי דברי דרש ואגדה הם, והדרשה תידרש עם היות הענין בלתי כולל ידרש על הרוב. ובאותה פרשה עצמה בב"ר (לד, י) מצאתי על מה שנאמר (בראשית ח, כא) ויאמר ה' אל לבו, הרשעים הם ברשות לבם, אמר נבל בלבו (תהלים יד, א), ויאמר עשו בלבו (בראשית כז, מא), ויאמר ירבעם בלבו (מלכים א יב, כו), ויאמר המן בלבו (אסתר ו, ו), אבל הצדיקים לבם ברשותם, וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א א, יג), ויאמר דוד אל לבו (שמואל א כז, א), והנה באברהם נאמר (בראשית יז, יז) ויאמר בלבו הלבן מאה שנה, ושלמה אמר (קהלת ב, א) אמרתי אני בלבי, ולא בשביל זה נמנעו מלדרוש כן:

ורלב"ג פירש בענין הנסיון ואלו הן דבריו, כי השם יתברך הסיר זאת הממשלה מידו ומסרה לאדם בעצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דבריו של זה, והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא יתברך בכח המזלות, אלא שנתן בו השכל להיות מחזקו לצאת מתחת המזל, והוא הכח הנתון באדם להיות טוב או רע, והשם יתברך יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו מידו אם לאו, וזאת הידיעה אינה גזירה, עכ"ל:

והריב"ש כתב וזה לשונו בתשובותיו סימן קי"ח מה שכתבו רלב"ג והראב"ד וכתב ההפרש שביניהם, והריב"ש בעצמו הביא דעתו בזה, וזה לשונו, אבל מה שנראה לי להשיב בשאלה זו הוא, שעל כרחנו יש לנו להאמין שהאדם יש לו בחירה על מעשיו כדי לקיים מצוות התורה ותגמוליה, וכמו שהוא מבואר בתורה (דברים ל, טו יט) ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים, וכן יש לנו להאמין שידיעת השם יתברך מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם יצא הדבר ההיא לפועל, כי אין לתת שום חסרון בידיעתו חלילה, ואין ידיעה זו מכרחת כלל, כי אחרי הוכיח שהאדם יש לו בחירה והיה אפשר לו לעשות ההיפך, הנה כשידע ה' שהוא יעשה פועל פלוני, ידע שיעשה זה בבחירתו, ושהיה איפשר לו לעשות הפכו, ואם כן אין ידיעה זו מכרחת, שהרי הידיעה היא שיעשה הפועל ההוא בבחירה, ואם היתה מכרחת הנה יהיה בידיעה ההיא קיבוץ האמת והשקר יחד מה שהוא נמנע, ולזה נאמר שאין מעשה האדם נמשך לידיעת ה' אותו מעשה טרם יצא לפועל, אבל ידיעתו נמשכת למעשה ההוא הנעשה בבחירה ובאפשרות לעשות הפכו, ואם ידענו השם טרם יצא לפועל, ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת השם יתברך שלימה בלי שום חסרון ובלתי הוצאת את האדם מבחירתו, עכ"ל הריב"ש ז"ל: ולא נעלם מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים חלק ג' פרק עשרים בענין הידיעה, ובאומרו (בראשית כב, יב) עתה ידעתי, שהוא כאילו אמר הודעתי לבני אדם (מורה נבוכים חלק ג פרק כד), לא אאריך להביא דבריו כי מפורסמים הם, אבל לענין הידיעה תכלית דבריו הם, שאין ידיעתו כידיעתנו ושאין אפשרות בידיעתנו להשכיל ידיעתו, והביא לו ראיה ממה שנאמר (ישעיהו נה, ח) לא דרכיכם דרכי וגו': ובאמת הדברים מבוארים לפני כל משכיל, שאין מדעו כמדענו, כי מדעו הוא עצמו, ואנחנו מדענו הוא מקרה אלינו, והיאך נשיג על ידי מדענו המקריי את מדעו אשר הוא עצמו, אבל לא מפני זה נניח מלחקור מה שיקשה הציור בנפש בתורתנו, שאם ידיעתו מכרחת, הרי אין כאן בחירה ורצון, והתורה מכרזת ובחרת בחיים, ואם אין ידיעתו מכרחת הרי הטלת חסרון בחוק ידיעתו, ואם אתה אומר שאין לנו לחקור דבר זה, אם כן מנעת החקירה מכל השלימיות המחויבות אליו יתברך, והכתוב שהביא ראיה לומר לא דרכיכם דרכי, אינו לומר שלא נחקור בדרכיו, ואדרבה נאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו, ונאמר (תהלים קכח, א) אשרי ההולך בדרכיו, אבל אומר ולא דרכיכם דרכי, זה דבר פשוט הוא מהדברים שם, שהכוונה לומר שלא בן אדם הוא ויתנחם (לשה"כ במדבר כג, יט), שכן השלים שם הדיבור באומרו (ישעיהו נה, י) כי כאשר ירד הגשם וגו' כן יהיה דברי לא ישוב אלי ריקם, ועל דרך זה אמר גם כן (שם ח) לא מחשבותי מחשבותיכם, כמו שנאמר (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אבל ודאי יש לנו לחקור מתוך דרכנו דרכיו, עם היות שאין להם ערך ודמיון, והתורה אמרה (דברים) וידעת את ה' אלהיך, אם כן התבאר שנתן לנו השם יתברך ידיעה לדעתה. והנה בשגם אין ערך לידיעתנו עם ידיעתו, הלא ידענו ע"י ידיעתנו שאין ידיעתו כידיעתנו, וכאשר השגנו ע"י ידיעתנו שאין ידיעתו כידיעתנו, יתכן שנחקור להשיג אם היא מכרחת ומבטלת הבחירה, היאך בא הציווי בתורה ובחרת בחיים, ואם כן אין חקירתנו לדעת מהות ידיעתו יתברך, אבל חקירתנו היא לדעת המצוה שציוה לנו לבחור בחיים והיאך נבחור, שאם יעלה חס ושלום במחשבה לומר שאין ידיעתו מכרחת הרי ידיעתנו שלימה ממנה, שלא יקרא ידיעה אלינו מה שאין בה אמיתות, על אחת כמה וכמה ידיעתו יתברך שהיא ידיעת האמת מחוייבת, ואם אתה אומר לבלתי חקור על ענין זה מפני שאין ידיעתנו כידיעתו, הרי גרמת לעצמך מבוכה רבה בתורה, ועוד שגם אין לחקור בהשגחתו וביכולתו ובכל השלימיות המחוייבים אליו כיון שאין שלימיותיו דומין לשלימיותנו, והרמב"ם בעצמו כתב במורה נבוכים חלק ג' פרק י"ז בהשגחה, שלא יאמין היותו משגיח בעכביש שיטרוף הזבוב, אבל אין ספק שראוי ונאות לנו לחקור כפי ידיעתנו שנתן הוא לנו ליישב כל מה שאפשר לנו, ובזה ישתבח שמו הגדול שהוא מהולל במלאכי מעלה ובחר בקבוצי מטה, ואין ראוי להימנע מן החקירות כלל בכל האלהיות בהווה, אמנם יש להמנע מהם במה שהיה לפנים קודם בריאת העולם, ועל זה נאמר (שמות לג, כג) ופני לא יראו, ודרשו רבותינו ז"ל במסכת חגיגה פרק אין דורשין (חגיגה יא, ב) מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וכבר הסוף נתגלה למשה שעליו נאמר וראית את אחורי, כמו שיבא במקומו בס"ד בחלק ד' מן מאמרנו זה:

והנה הבאתי לך כל מה שנאמר בידיעתו יתברך ובישוב המבוכה הזאת, והנה תזכור ותעורר נפשך עם מה שכתב הרמב"ם בספר המורה נבוכים חלק א' פרק נ', וזה לשונו דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצויר, ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתותם אצלך כשתספרם במאמר, מבלתי שתציירם בנפש ותאמין בהם, כל שכן כשתבקש מהם האמת הוא קל מאד, עכ"ל. והנה היה דיבורו של הרמב"ם בזה נכון מאד, שאין ענין האמונה מה שנאמר בפה, וכן נראה שאמר דוד (תהלים קטז, י-יא) האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, כי אחר שאמר (שם ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, שהיא האמונה בשכר הנצחי, אמר עוד האמנתי כי אדבר, רצה לומר כי כן הוא בשאר האדם שיאמרו בפה אני מאמין כך ויחשבו שבאמירה זאת נכללת האמונה, שאני איני כן אבל אאמין כי אדבר, רצה לומר שכשהוא מדבר כבר קדמה לו ציור האמונה בנפש, אבל כל האדם כוזב, שאומרים שמאמינים אמונה אחת וחושבים שבמאמרם בפה נכללת האמונה ההיא, והוא כזב שאין הדברים כן: ועוד אתה המשכיל תתבונן דבר שאומר לך בפסוק זה, עמוק ההבנה מאד ואמיתותו פשוט פשיטות מוחלט, והוא בכל עניני השלימיות הנמצאים בבורא יתברך ובהשגחה פרטית וביכולת ובעשיית המשפט במין האישיי, ובידיעת הנסתרות והעתידות וכל השלימיות הדומים לאלה, שקצתם הם עיקרים ויסודי התורה, וקצתם שלימיות שיצטרך ליחסם אליו יתברך, על כולם אמרו היותם אמונות שלימות שכל מאמין יתחייב להאמינם: וכבר תראה שהריטב"א ז"ל שפירש ספר המדע שחיבר הרמב"ם ז"ל, שם כתב שמציאות ה' והאחדות ושאינו גוף זכרו להם הפילוסופים ראיות ברורות, והעיקר הרביעי שהוא חידוש העולם נחלקו בו ולא נמצאו עליו מופתים, לפיכך ראוי שנאמין בו מדרך הקבלה, וכתב שידיעת המופתים על השלשה עיקרים צריך הקדמות רבות וזמן ארוך, ושם הביא הוא ז"ל קצת מופתים, באופן שלפי דבריו ז"ל חידוש העולם ושאר השלימיות המיוחסות אליו יתברך ראוי להאמינם, ואני לא כן אחשוב שהוא מהאמונה לבד, רק שכולם מחוייבים אליו יתברך, וכבר ידעת שהאמונה אינה ידיעה, כי לא יפול לומר אני מאמין שהגלגל סובב כיון שהוא דבר הנראה, וכן כל מה שיבא עליו מופת לא יפול לומר עליו אמונה, כי אם יאמר האומר אני מאמין שהשם יתברך הוא נמצא, לא לחכמה יחשב לו, אבל צריך שיאמר אני יודע שהשם יתברך הוא נמצא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' יסודי התורה פ"א ה"א) שהוא יסוד היסודות לידע, ולא אמר להאמין, גם התורה לא אמרה והאמנת בה' אלהיך אבל אמרה () וידעת את ה' אלהיך, ומה שנאמר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, היה שבח טרם הגיע אליהם ידיעה, ומה שנאמר (במדבר יד, יא) ועד אנה לא יאמינו בי, אין הכוונה שלא יאמינו ליכולתו, אבל הכוונה לומר שלא יאמינו שארצה לעשות בעבורם, כמו שנתבאר באומרם (דברים א, כז) בשנאת ה' אותנו, וכן מה שנאמר (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, אין הכוונה שחס ושלום לא האמינו ביכולתו אבל הכוונה לומר שלא האמינו שיתרצה הקב"ה להוציא מים מאותו הסלע, כאשר נתבאר חלק ד' פרק כ"ח, וכן מה שנאמר (דברים א, לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים, רצה לומר שאינם מאמינים שיהיה בעזרם, עם היות שראו כל האותות שעשה להם, כמו שהשלים הכתוב שם (לג) ההולך לפניכם בדרך וגו', באופן שנתבאר היות הרצון האלהים בידיעה, לא באמונה בלתי ידיעה רק מההמוניים אשר אינם משתדלים בהשגות לקוצר שכלם:

ועל כן אומר לך, שאחרי נתבאר במופת היותו סיבה ראשונה לכל הנמצאים, אם כן יתבאר גם כן במופת שכלי שכל מה שהוא שלימות ואינו מהנמנעות הכל ימצא בו יתברך, שמאחרי שהמציא האדם אשר הוא בן דעת וישיג מה הוא שלימות בחוקו ומה הוא חסרון, אם כן יחוייב שמי שנתן לו אותה ההשכלה וההבחנה יהיו לו כל השלימיות, שהיאך יתן השכלה והבחנה לאיש שיבחין מה שהוא שלימות, אם לא שנמצא אותו השלימות במציאות, כי מאחר שהוא יתברך חידש אותה הבחינה באדם שיכיר מה יקרא שלימות, א"כ יחוייב שיהיה מציאות אל השלימות, ואם אינו בו יתברך הרי אינו נמצא כלל, וזה אמר דוד במלות קצרות (תהלים צד, ט-י) הנוטע אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט וגו', המלמד אדם דעת, שכאן ביאר בפירוש הענין אשר אמרנו, שמאחרי שהקדוש ברוך הוא מלמד לאדם דעת, אם כן כל מה שישיג דעתו של אדם שהוא שלימות בחוקו ודאי נמצא בו יתברך, והוא לימדו לאדם, וכל מה שישיג בדעתו שהוא חסרון הנה מחוייב היותו יתברך מסולק מן החסרון ההוא, שהוא לימדו היותו חסרון, כי המשל בזה, כשהאב ילמד את הבן מהות השלימות, ודאי לא ילמדהו שלימות שאין לו מציאות, והיה אומרו המלמד אדם דעת, כן להשיב לאפיקורוס, שיאמר אם כן הנוטע פה הלא יאכל, לכן אמר שלמד לאדם דעת להבחין בין מה שהוא שלימות בחוקו ובין מה שהוא חסרון, הרי נתבאר לך מאד, שכל מה שהוא שלימות בחוקו יתברך הכל נמצא בו, ולא דרך אמונה אבל דרך ידיעה, וכן דרך ידיעת הנסתרות וכן העתידות והדומה לזה, שאם אין מציאות אל ידיעת העתידות מי נתן לאדם דעת שיחשוב לשלימות ידיעת העתידות, הרי לך בבירור שכל מה שאפשר לאדם לחשוב שהוא שלימות יחוייב שימצא בו יתברך, וידענו זה בדרך ידיעה שכלית לא בדרך אמונה בלתי ידיעה כאשר חשבו קצת, והבאתי לך בני כל זה שתצייר הענינים בכל הפירושים הללו בנפש, ואם לא יגיע לך מהם ידיעה אמיתית מצויירת בנפש, לא תונה עצמך בשיספיקו לך הדברים לבד: ועתה אומר לך מה שהיה אפשר לומר בזה, כפי מה שאומר לך במילות קצרות מאד ואתה תציירם בנפשך, והוא שכאשר אמרנו שהקדוש ברוך הוא לא יוכל לעשות אחר כמוהו ושאר הנמנעות, ולא יחשב חסרון בחוק יכלתו יתברך, לפי שאין הנמנעות מכלל היכולת, כמו כן לא יחשב חסרון בידיעתו יתברך כאשר נאמר שאחרי שברא את האדם וידע שיהיה בחיריי לא תקיף ידיעתו במה שלא יצא לפועל, שאם היתה מקפת הרי ידיעתו זאת סותרת ידיעתו ראשונה שידע בעת בריאתו האדם שיהיה בחיריי במוחלט. ולדעתי שכוונת הריב"ש ז"ל הוא על דרך זה, בשגם לא אמר הדברים בסדור נוסח זה: האמנם כי כן עוד לא שבעה לה נפשי ציור שלם ע"פ כל הדברים הללו, אבל נראה על נכון אחרי השקפת עיון בזה וציור שכלי שלם בנפש, שהמבוכה הזאת אשר נתחבטו בו אחרונים וקדמונים אחזו שער, תסתלק באופן נאות, וטרם כל נקדים מה שיחוייב להקדים, שכבר נתבאר לכל משכיל ידוע אמונת אומן שהבורא יתברך הוא מסולק מן החסרונות ושלם בכל השלימיות אשר בחוק האפשר, גם אין ספק שהידיעה שלימות ליודע, וא"כ לא היה ראוי לנו לחסר כלל בידיעתו יתברך, שכבר נראה שהמחסר מידיעתו מחסר חס ושלום שלימות ממנו יתברך:

עוד יתבאר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ח"ג ממאמר מורה הנבוכים פרק כ', וזה לשונו ענין מוסכם עליו שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידעהו קודם:

עוד נקדים שכבר ידוע מה שראוי לכל מאמין אמונת אמת להאמין לענין השגחתו יתברך, כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ג' פרק י"ז, וזה לשונו ואשר אאמינהו אני בזאת הפינה, רצוני לומר בהשגחה האלהית, הוא מה שאספר לך, ואיני נסמך בזאת האמונה אשר אספרה למה שהביאני אליו המופת, אבל אסמוך בה למה שהתבאר אצלי שהוא כוונת תורת ה' וספרי הנביאים, וזה הדעת אשר אאמינהו הוא יותר מעט ההרחקות מן הדעות הקודמים ויותר קרוב אל ההיקש השכלי, והוא שאני אאמין שההשגחה האלהית אמנם בזה העולם התחתון, רצוני לומר מתחת גלגל הירח, באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שנאמר (דברים) כי כל דרכיו משפט, אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהן דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת ה' ורצונו, עכ"ל:

כי אתה המשכיל תבין שבמה שלא תתפשט ההשגחה לא תתפשט הידיעה לעתיד, וכבר הרמב"ם ז"ל האריך שם בענין זה הרבה, אבל זהו מה שיספיק לנו למה שאנו צריכים, וזכור שכבר נתבאר שלפי דברי חז"ל הלקוחים מדברי הנביאים, נראה בפירוש שהסיבה התכליתית לכל מעשה שמים וארץ ומה שביניהם היתה מציאות מין האדם לבדו, כמו שביארתי במאמרי זה חלק א' פרק י"ג:

עוד דע לך, שזה מבואר שההיקש השכלי לא יחייב כלל שהשם יתברך ישגיח בפרטי המין האנושי, אחרי היותו שפל מחומר קרוץ וסופו לעפר, אם לא שעינינו ראו את גדלו ואת ידו החזקה בבואו לקחת לו גוי מקרב גוי במסות (דברים ד, לג), ועל פי תורתנו תמימה המכרזת ואומרת (ויקרא כ, ה) ושמתי פני באיש ההוא, שהרי משגיח בפרטים, וכן ראינו מה שהשגיח על שלשת האבות ועל בניהם, ואנחנו צאן מרעיתו שהיינו מושגחים השגחה פרטית, ומזה נתאמת אצלנו על נכון היותו משגיח בפרטים, שכן גזרה חכמתו יתברך, כי לפי רוב גדולתו והפלגת שפלותנו אין אנו ראויים לכך, רק בחסדו ורוב טובו גזרה כן חכמתו יתברך, שכן אמר דוד (תהלים קמד, ג) מה אדם ותדעהו ובן אנוש ותחשבהו:

גם זכור מה שכתב הרמב"ם בספר המורה נבוכים חלק א' פרק י', וזה לשונו וכבר ידעת רוב עשותם ז"ל מעלין בקדש ואין מורידין, ועל זה הצד עוד יעשה בירידת העיון והיות האיש פונה במחשבתו אל ענין פחות מאד יאמר שירד, וכן כשיפנה מחשבתו אל ענין מעולה ונכבד יאמר שעלה, וכאשר היינו המון האנשים למטה שבתחתיים במקום ובמעלת המציאה בערך לסובב, והוא יתברך במעלה שבעליונים לפי אמיתת מציאות וגדולה ועצומה לא עליונית מקום, ורצה יתברך במה שרצה, הגיע חכמה ממנו והשפעת נבואה על קצתנו, קרא שרות הנבואה על הנביא או שכון השכינה במקום ירידה, וקרא העלות ענין הנבואה ההיא מן האיש או סור השכינה מן המקום עלייה, וכל ירידה ועלייה שתמצאם מיוחסות לשם יתברך, אמנם הרצון בהם, זה הענין, עכ"ל. הרי לך בהדיא שהרמב"ם ז"ל, רצה לומל שפנות השם יתברך על דבר שפל יקרא ירידה: אם כן אחרי התאמת שהוא מסולק מן החסרונות, אין ראוי לנו שנייחס אליו ירידה, דהיינו פנייה לשפלים, רק לענין מה שהוא נגלה אלינו בתורתנו, שגזרה חכמתו, ורצה בקיום הקיבוץ מדיני במשפט, שכבר ראינו דור המבול שנענשו ונתחייבו כליה על החמס וכן דור הפלגה, ואמנם רצה השם יתברך כל זה כפי מה שנתבאר בחיבור זה חלק א' פרק י"ג, שכל מה שברא היה כדי שתתהוה נפש השלם ותשיג הנצחיות, כי אי אפשר לעסוק בהשגות אם לא בקיום הקיבוץ המדיני, ורבי חנינא [בן זומא] על ענין זה היה אומר ברוך שברא כל אלה לשמשני (ברכות נח, א), וכן אמר הנביא (ירמיהו טו, יט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, לומר שכל כוונת הבורא יתברך הוא, לעשות מן האין יש, ולא עוד שעשאו יש, אלא גם כן רצה שמן הדבר ההוה ונפסד שהם ארבעה יסודות והגשם חמישי, יתהוה דבר נצחי, והיא נפש השלם, זה הוא התכלית הנבחר והנכבד:

ובהיות מבואר שכל מה שנאמר בו ירידה, הוא לסיבת היותו פונה לדברים השפלים, וגם ידענוה שכל פנותו אל השפלים הוא אל התכלית הנכבד ההוא שיתהווה השלם שישיג נצחיות לנפשו, אם כן לא יאות שתתיחס אליו ירידה, רק במה שהוא צורך אל התכלית הנכבד הזה אשר אמרנו שתתהוה נפש השלם:

וכבר ידענו זה שהשכר או העונש אשר ימשך מאתו יתברך למין האנושי להעמידם על המשפט, לא ינתן רק על המעשה אחר שיצא לפועל אם רע ואם טוב, ואל יונה אותך מאמרם ז"ל (קידושין מ, א) שאמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עד שתחשוב אמת שהאדם כאשר יגיע לחשוב בעשיית הטובה, כמו נתינת הצדקה וקיום שאר המצוות, עם היות שלא עשה המעשה בפועל, שהקב"ה יתן לו שכר כאילו עשה צדקה או קיים המצוה, שאין הדברים כן ולא יתכן כלל, אבל מה שאמרו רבותינו ז"ל הקב"ה מצרפה למעשה, רצה לומר שאחר שעשה המעשה יתן לו הקב"ה שכר גם על המחשבה כאילו עשה שני מעשים, וכמו שאמרו רז"ל (יומא כט, א) על ה מ ח שבה ה רעה ה רה ורי עבירה קשים מעבירה, שיקבל עונש על ההרהור ועל המעשה, כמו כן היה על הטוב, הרי נתבאר שאין ענין המשפט האלהי רק אחר המעשה, כמו שדרשו רז"ל (ראש השנה טז, ב, ראה גם בר"ר נג, יד) גם כן ממה שנאמר (בראשית כא, יז) וישמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, אמנם כי כן כאשר יחשוב האדם מחשבה טובה לעבודת השם יתברך ואין המניעה ממנו, שמתוך מעשיו יתפרסם שרצונו לעשות ותהיה לו מניעה מאתו יתברך, כפי מה שהיה בענין העקידה, שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, או אונס מה שיהיה, הנה ודאי בזה שכרו כאילו עשה המעשה, אבל אם הוא ברצונו חשב לעשות עבודת השם, וברצונו נמנע מלעשותה, לא יתכן כלל שיהיה לו שכר:

ואם כן נתבאר שידיעת המעשה באדם טרם עשותו אותו, אינו ענין צריך כלל לענין עשיית המשפט והדין אשר הוא צורך להשגת התכלית הנכבד אשר אמרנו, ואחרי היות הדברים כן אין לנו לייחס להשי"ת ירידה ופנייה לדעת מעשה האדם, רק אחר צאת מעשה בפועל אם טוב ואם רע, שאם אמרת שהשם יתברך יודע מה שעתיד האדם לעשות, הרי כינית אליו ירידה וחסרון בחוקו יתברך, שיפנה לדעת הדברים שאינם צריכים לענין התכלית הנכבד אשר אמרנו:

ועוד הבן זה, שאין ספק במה שכתב הרמב"ם לענין ההשגחה, שאין זה חסרון לו יתברך שנאמר אנחנו שאינו משגיח על הזבוב אשר טרף אותו העכביש, אבל אדרבה יחשב חסרון בחוקו יתברך שהוא ישגיח בזבוב ההוא ופונה אליו בפרטות, וכתב הרמב"ם שהגיעו לומר כן ממה שהתבאר לו מן התורה ומן הנביאים, ועתה כאשר נשאל לדעתי ז"ל אם הקב"ה יודע שהעכביש יטרוף אותו הזבוב או לא קודם שיטרפנו, אין ספק שיאות להשיב שלא פנה ידיעתו אל הענין השפל ההוא, אשר אין צריך בו לענין התכלית, שכבר הניחו תחת המקרה:

והנה אתה המשכיל התבונן מאד, כי דברי הרמב"ם ז"ל בזה נכונים, אמנם כי כן לדעתי שמהירות הקולמוס השיאו להביא המשל הזה מן העכביש שיטרוף הזבוב, כי לדעתי אין ספק שהוא משגיח לתת לעכביש טרף, והעדים הנאמנים על זה מה שנאמר (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, וכן הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם (תהלים קד, כא), שרצה לומר שעם היות טורפים שאר בעלי חיים, שבהשגחתו יתברך וברצונו יטרופו, אחרי היות גזירתו כן שקצת בעלי חיים יהיו מאכל לקצתם, וכן אחרי אומרו במזמור ההוא (שם כה) שם רמש ואין מספר, אמר (שם כז-כח) כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו תתן להם ילקוטון, ובזה אין ספק לכל בעל דעת שהוא זן ומפרנס עד שלשול קטן שבטבור הארץ, אם כן גם העכביש הטורף הזבוב ודאי יהיה בהשגחתו יתברך לתת לו מאכלו, אבל המשל השני שכתב הרמב"ם ז"ל שלא יאמין שזה העלה נפל בהשגחה בו נאות מאד:

ואחשוב שאלו השני משלים אמרום כן חכמי המחקר, והרמב"ם ז"ל העתיקם כמו שמצאם בדבריהם, ולא סר מפני זה היות הענין על נכון שאין לנו לומר שהוא משגיח בדבר השפל אשר איננו מאכל ומזון וקיום לבריותיו, כי כל מה שברא לא בראו רק לתועלת למין האנושי, ובעודם בחיים יתן להם מזונותם, אבל אנחנו נניח המשל באופן שיהיה צודק, והוא שלא ישגיח אם העכביש יבנה ביתו או לא יבנה והזבוב אם יעוף לצד מזרח או לצד מערב, וכן כל שאר הבעלי חיים שאין בהם השכלה, ולא יצדק בהם עשיית המשפט כפי מעשיהם:

ועתה אזכירך, שאין הבדל בין ידיעת מעשה האדם טרם עשותו אותו ובין ידיעת מעשה העכביש או הזבוב ההוא, שגם זה לעומת זה אינם כלל ענין לענין התכלית הנכבד אשר אמרנו, כיון שאינו שופט את האדם לתת לו שכר או עונש רק אחר המעשה, אבל מה שכבר עשה האדם הוא ענין צריך אל התכלית אשר לו ברא כל הנבראים. ואין לומר שענין ידיעת מעשה הזבוב או העכביש הוא דבר שפל מאד, מה שאין כן ידיעת מעשה האדם טרם עשותו כל כך במדרגת השפלות, שלערכו יתברך אין בין האדם הגדול בענקים והזבוב הבדל כלל, וכבר נאמר (תהלים כב, ז) אנכי תולעת וגו', ולכך יאות אלינו לומר שכמו שהוא אינו פונה לדעת אם העכביש יבנה הבית שלו או הזבוב יעוף לצד מזרח, ושזה יהיה תחת המקרה, כמו כן אינו פונה לדעת מעשה האדם טרם עשותו, ולפי זה ישאר תחת הבחירה:

ועוד אין לך לומר שהוא לא יפנה לדעת מעשה העכביש או הזבוב, אבל אם ירצה לדעת אותו היכולת בידו, שאחר שביארנו שזה חסרון בחקו יתברך, אין זה מכלל היכולת, שתאמר שהוא יכול לעשות עצמו שלא יהיה מסולק מן החסרונות, כי החסרון בו הוא מן הנמנעות, וכמו שלא תוכל לומר שהקב"ה יכול לעשות עצמו גוף, או שיעשה אחר כמוהו שזה מכת הנמנעות, כמו כן לא תוכל לומר שאם ירצה לדעת מעשה הזבוב שיכול לעשות כן, אחרי שביארנו שידיעה זאת חסרון וירידה בחקו יתברך. וכבר נפלא דוד על פניית ידיעתו יתברך אל מעשה האדם אפילו אחרי עשותו, כמו שנאמר מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו, וכן אמר (תהלים קיג, ה-ו) המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ, שפירושו על פי דרכנו זה שאמר דוד כשרצה לספר עוצם גדולתו ורוממותו יתברך, שהוא כל כך מגביהי לשבת עד שיקרא היותו משפילי, רצה לומר ירידה אפילו בהיותו פונה אל שמים וארץ:

עוד יתבאר היות ענין כמו שאמרנו, שאין הקב"ה פונה ידיעתו לדעת מעשה האדם טרם עשותו, ממה שאמר דוד (תהלים קלט, כג) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי, שכבר ביאר בזה היות כוונת תפילתו של דוד שיחקור השם יתברך וידע מה שהוא עתיד לעשות, ואם היתה ידיעתו יתברך מקפת בכל מעשה שעתיד כל אדם לעשותו, כבר היתה תפילתו זאת בלתי צריכה לו, כי למה יגרע הוא מכל המין האנושי, ואין לך להיפלא ולומר שהיאך יתפלל דוד שהקב"ה יפנה ידיעתו לדעת מה שהוא עתיד לעשות, ואנחנו אמנם אמרנו שזה חסרון בחוקו יתברך, כי כבר ידוע שכאשר יהיה צדיק גמור נאהב לו יתברך, שאז ודאי מתוך עוצם אהבתו אותו יפנה לדעת מה שהוא עתיד לעשות גם כן: ובזה תבין מה שאמרו רבותינו ז"ל שמות רבה פרשה ט' (א) רבי פנחס הכהן ב"ר חמא פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיהו מו, י), כל הקורא פסוק זה סבור שמא פלונקיא יש למעלה, ומה וכל חפצי אעשה, שהוא חפץ להצדיק בריותיו שנאמר (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו, עד כאן נוסח המאמר. כי האמנם פשוטו של מקרא יראה היותו רוצה להודיע ידיעתו העתידות, ואם כן מה ענין אומרו שהוא חפץ להצדיק בריותיו אצל ידיעתו יתברך העתידות, ולמה הוציא הכתוב מפשוטו, שנראה היותו כולל כל העתידות, ויעמיד הכתוב שאינו מדבר רק בפרט אחד מן העתידות ומן החפצים, עד שאמר שהוא יחפץ להצדיק בריותיו:

אבל יאות מאד במה שאמרנו שהקב"ה חוקר מתוך מעשה הצדיק שהוא עושה בהווה מה שהוא עתיד לעשות, ואם ישפוט שעתיד להיכשל יזהירנו כדי שישוב, כמו שאמר דוד (תהלים קלט, כג-כד) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי. וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, כי אין צורך לבאר דברי דוד ע"ה שהם מבוארים מאד היותם על הכוונה אשר אמרנו, שבפירוש אמר שיראה אם הוא עתיד לעשות רע שיישיר אותו. ואחר היות הדברים כן, יובנו היטב דברי בעל המאמר, שאמנם השלם הזה ראה שהכתוב אומר מגיד מראשית אחרית, והיה ראוי שיאמר מגיד בראשית אחרית, לכן ביאר היות כל כוונת הכתוב לדבר בידיעת השם יתברך מעשה האיש שהוא עתיד לעשות, מתוך מה שהוא עושה בהווה, וזה כדי להצדיקו ולהיישירו, ועל כן אמר מגיד מראשית אחרית, כאילו יאמר שמתוך הראשית הוא מגיד האחרית, כדי להצדיק בריותיו, כי ה' צדיק יבחן כאשר יתבאר, ותהיה הפנייה ההיא על ידי פנותו אל המעשים אשר הוא עושה בהווה ועשה לשעבר, שמתוך המעשים ההם ישפוט על מה שהוא עתיד לעשות, כי המעשה שנעשה כבר אפילו היה מעשה החטא במחשבת הלב לבד, ודאי שהכל גלוי לפניו, לפי שזה ענין מחוייב אל נתינת השכר והעונש, שמתוך השכר והעונש תשיג נפש השלם הנצחיות, אבל המעשה אשר הוא עתיד לעשות יידעהו לפי המעשים שעשה ושעושה בהווה, ומהם ישפוט על מה שיעשה לעתיד, ואם ימצא במשפטו שעתיד ליכשל, הנה יזהיר ויישיר אותו לשוב, ואם ישפוט שעתיד להיותו שלם, הנה אז כביכול ישמח במעשיו, כמו שאמר דוד (תהלים קד, לא) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, שהכוונה לדעתנו שאחרי שלא יאות לומר שהוא יתברך ישמח במעשיו, כי הדברים הללו חס ושלום נראים כאלו מחסרים בכבודו, שנראה שמתוך מעשיו נתוספה לו שמחה, לכך אמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כאילו אמר יהיה כבודו במקומו מונח, ויהיה כהתנצלות אל מה שרצה לומר שהשם יתברך ישמח במעשיו. ונשוב לעניננו שכאשר ימצא השם יתברך הצדיק ההוא אשר יבחן שלם, כביכול ישמח במעשיו, וכאשר ימצא במשפטו שעתיד ליכשל, יזהירנו ויישירנו, אמנם יהיה המשפט לפי המעשים שעשה ועושה בהווה: וכבר ידעתי כי בתחילת מחשבתך בדברי אלה, תפלא ותתבהל מיראתך, פן אין זה נכון לאומרו בחוק ידיעתו יתברך העתידות, שהוא על ידי המעשה בהווה, אבל שקוד וישקטו זממיך, כאשר תמצא דבר זה ברור בתורה שמכרזת כן בלשון יותר מבואר ממה שאוכל אני לאומרו, והוא שנאמר פרשת וילך (דברים לא, כא) כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, ואמר כן לנתינת טעם אל מה שהקדים לומר מעשיהם לעתיד, והוא שנאמר (שם טז) וקם העם הזה וזנה, שכמבאר ונותן טעם לידיעתו העתידה במעשיהם, אמר כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום:

והנה אזכירך שתעורר נפשך בשלש הנחות אשר הנחתי בענין זה, ראשונה שידיעתו העתיד תהיה על ידי החקירה בהווה. ושנית שלא יחקור זה במה שעתיד האדם לעשות אם לא אחר שהגיע האדם ההוא להיותו נאהב למקום. ושלישית שטעם החקירה בעתידות במעשה הנאהב הוא, שאם ישפוט מן ההווה שעתיד ליכשל, הנה ינחהו ויתמכהו בימין צדקו ויישירהו ויעזרהו להצילו מן המכשול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא לח, ב) בא לטהר מסייעין ליה:

ואחר אשר העירותיך על השלשה הנחות הללו, אעירך כי גם שלשתם אמר דוד ע"ה בלשון מבואר בהחלט היותם כן, עד שלא תוכל לבאר דבריו באופן אחר, ואין בדבריו דרך לנטות ימין או שמאל מן ההנחות השלשה אשר הזכרנו, כי גילה זה באומרו (תהלים כו, א) שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי ובה' בטחתי לא אמעד, והשלים לומר (שם ב) בחנני ה' ונסני, כי לא יתכן לומר שהכוונה באומרו שפטני שיעשה לו דין, ויאמר כי הלך בתומו, כלומר שלא חטא ושבעתיד לא ימעד, ועוד שכל תפילתו היתה (תהלים קמג, ב) ואל תבוא במשפט את עבדך, אבל ודאי הכוונה לומר שישפוט ממה שעבר שבתומו הלך ולעתיד לא ימעד, ועל דרך זה נאמר (תהלים ז, יב) אלהים שופט צדיק, וכן שפטני כצדקי (שם ט), ועוד אמר אל ההנחה הראשונה הזאת ועל השלישית יחד, חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע סרעפי. וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, שבפירוש אמר היות תועלת החקירה כדי להיישירו ולהנחותו בדרך ישרה, אם ימצא בידו דרך שעתיד ליכשל. ועל ההנחה השנית שהנחנו שלא יחקור ה' למעשה האדם שעתיד לעשות רק למי שהגיע להיותו נאהב לו, אמר בפירוש (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן, ומבואר מזה בירמיה (כ, יב) וה' צבאות בוחן צדיק, וכן נאמר (תהלים ז, י) ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק, ואחר שנתבארו השלש הנחות שהזכרנו והבאנו ראיה לאמיתותם מן הכתובים אשר הזכרנו, אם כן סרה מבוכה בענין ידיעתו יתברך: ובהיות שזכה אברהם והגיע אל היותו נקרא אהוב למקום, הנה נסה אותו ומצאו שלם, וכן להיות האומה ישראלית חביבה אליו יתברך נסה אותם שהניח הגוים ההם לנסותם, ואמנם נמצאו חוטאים עד שקבלו ענשם כאשר סופר שם בשופטים:

ויתכן גם כן מה שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, כי אמנם ידוע שיראת ה' נחלקת לשני מינים, אם ליראת העונש והפסד השכר, ואם להיותו מכיר ויודע גדולתו יתברך, הנה תימשך יראה עצומה מבלתי היותו מביט אל ענין השכר והעונש, ואשר תהיה יראתו מהעונש והפסד השכר, יקרא ירא את האלהים, אבל אשר תהיה יראתו מפני הכרת גדולתו לבד, הנה הוא יקרא ירא אלהים, כאשר ביארנו בחיבורינו זה חלק ד' פרק ב' שני המזמורים שאמר דוד, שבראשון אמר (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה', ובשני אמר (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה', עיין שם. והיה אם כן אומרו כאן עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, כאילו יאמר שאתה ירא אלהים ולא ירא את אלהים, שאם היתה יראתך מפני העונש לא היית זובח הבן היחיד, ואמר שידע זה על ידי המעשה שעשה בעקידה ישפוט אל העתיד:

וכבר ביארנו בחיבורינו זה חלק א' פרק כ"ז שמה שנאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח הוא, על דרך ענין זה, וכן בכל הקרבנות שנאמר (ויקרא א, ט ועוד) ריח ניחוח לה', לא נאמר כן לשבח ועליונית מעלה לקרבן, אבל אדרבה לגירעון, כאילו יאמר שאל יחשוב מביא הקרבן שכבר בהבאתו הקרבן נתכפר העון, כי על קרבנות כאלו אמר הקב"ה (ישעיהו א, יא) למה לי רוב זבחיכם, אבל הקרבן הוא מבשר אל התשובה שעתיד לעשות, ולכן נאמר היותו ריח ניחוח לה', לפי שכל מה שידעוהו היודע, טרם היותו בפועל, יושאל אל חוש הריח, כמו שנאמר (איוב לט, כה) מרחוק יריח מלחמה, ועל כן נאמר בקרבן שהוא ריח ניחוח, על מה שהוא עתיד לעשות: וכבר רמזו ז"ל קצת מזה במה שאמרו (בר"ר לד, ט) וירח ה' ריח, כבשן האש של אברהם, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאשר ישובו בתשובה תגדל מעלתם על הצדיק הגמור, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וזהו שנאמר (דברים ח, טז) ולמען נסותך להיטיבך באחריתך, רמז בו אל התשובה, כמו שנאמר (דברים ד, לד) באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך, ואם כן יהיה אומרו להיטיבך באחריתך, כאילו אמר להיטיבך בתשובתך שאתה עתיד לעשות: וכבר מבואר הטעם במעלת התשובה, אם כמו שאמרו קצת מפני שטעם טעם חטא, ואם מטעם שרצה הקדוש ברוך הוא לפתוח שער לשבים, שאם היו שוים לצדיקים גמורים במעלה, כבר היה נשאר בו רושם מז החסרון שחטא, אמנם אחרי שהגדיל מעלתו על הצדיק גמור, נתאמת אצל הבעל תשובה שלא ישאר עליו מן החטא רושם לפניו יתברך. עוד יתכן לומר טעם נכון מזה, אחר שנקדים היות ידוע שענין התשובה הוא עזיבת החטא, ווידוי שיודה על החטא וחרטה, ואחר שנתבאר היות החרטה עיקר התשובה, אם כן החרטה צריכה שתהיה לעולם לא תסור, שאם תסור הרי הוא שב על קיאו, ואם כן גם אחר היות נפשו באותה המעלה המופלגת דבק ונהנה מזיו השכינה, צריך שתהיה עמו החרטה על ענין החטאים שעשה, הרי אם כן הוא נכסף אל מעלת הצדיק הגמור עם היותה פחותה ממעלתו: ומזה נמשך חילוק הדעות שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות לד, ב) שכל מה שנתנבאו כל הנביאים לא נתנבאו רק לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיהו סד, ג), ופליגא דרבי אבהו שאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. שהחולקים על רבי אבהו תאות סברתם, כי עם היות שמעלת בעל תשובה גדולה מאד, הנה מאחר שהבעל תשובה הוא לעולם בחרטה, והוא נכסף אל מעלת הצדיק גמור, אם כן מעלת הצדיק טובה הימנה, שהוא אינו נכסף למעלה אחרת זולתה, ולכך אמרו עין לא ראתה אלהים זולתך, ורבי אבהו לא אמר רק גדולת מעלת בעל תשובה בדביקותו לשכינה יותר מן הצדיק גמור, לפי שהבעל תשובה גם בהיותו באותו הדביקות הוא עושה מעשה החרטה, וזהו שנאמר ושבת עד ה' אלהיך, רצה לומר שאפילו באותו הדביקות לא תסור ממנו התשובה, וגם זה אומרם (יומא פו, א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שרצונם לומר שאפילו בהיותו בכסא הכבוד נהנה מזיו השכינה, לא נשלמה פעולתו והנה הוא עסוק בתשובה על ידי החרטה, משא"כ הצדיק גמור כי נשלמה פעולתו בעולם המעשה ואין שם רק עולם התגמול, ובזה יאותו דברי רבי אבהו מזאת הבחינה, ויאותו דברי החולק מן הבחינה האחרת אשר הזכרנו: ומתוך ענין זה יובן מה שאמר דוד (תהלים קג, יא-יב) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כי בתחילת ההשקפה יראו דברי הכתובים הללו כדברים שאין בהם טעם, כי מה הכוונה לתת שיעור מקום להרחקת הפשעים ולתגבורת חסדיו יתברך. אבל יתכן מאד אומרו ז"ל, שהקב"ה כאשר יקבל האדם לתשובה, צריך שירחיק הפשעים מאתו יתברך, כי אומרו הרחיק ממנו, שב אל השם יתברך, משל למה הדבר דומה, למי שהוא אהובו של מלך שהיו עליו בגדים צואים יגיע סרחונם אל המלך שהוא רחוק ממנו עשרה מיל, הנה כאשר ירצה המלך להסיר מעליו הבגדים הצואים וירצה להלבישו מחלצות, יצוה להוציא הבגדים הצואים מעליו ולהרחיקם עשרה מיל מן אותו האהוב כדי שלא יגיע סרחונם אל האהוב ההוא, נמצא שהבגדים הצואים רחוקים מן המלך עשרים מיל, כן אמר דוד למשל נאה שהקב"ה כאשר ירצה להגביר עלינו חסד ממקום כסאו שהוא השמים, ירחיק הפשעים ממנו כפליים, דהיינו ממזרח למערב, שהוא כפל השעור שמן השמים לארץ, ולא נעלם ממך שלא יתכן לומר בענין החטא ריחוק מקום, אבל הוא כינוי אל שלא יזכרו החטאים, וכן בירמיה נאמר (נא, נ) זכרו את ה' מרחוק, שיורה על שהריחוק סיבה לשכחה, וכן נאמר במיכה (ז, יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם, וסדרי התפילות סידרו לומר על זה במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו, ומלבד כל זה טבע הענין הוא שע"י ריחוק מקום תימשך השכחה, ולכן נאמר כינוי לשכחת החטאים ושלא יזכרו, שהרחיק אותם כרחוק מזרח ממערב:

והנה עוד אזכירך במה שאמר דוד פרק נא (ב) בבוא אליו נתן הנביא, שכל מבוקשו היה שם שהקב"ה יצוה למחות החטא ההוא שנכתב בספר שימחק ושלא יזכר, וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד, ב) לא היה ראוי דוד לאותו מעשה, אלא מפני יחיד שחטא יאמרו לו כלך אצל יחיד שחטא ושב בתשובה. וכיון דאתא לידן אבאר לך כל המשך במזמור ההוא, כי בתחילת דבריו התחיל ואמר (שם ג) חנני אלהים כחסדך, כרצותו לומר באותו החסד, שנאמר (תהלים קג, יא) גבר חסדו על יראיו, להרחיק פשעיו ממנו שלא יזכרו שכן גם כן חטאו שימחוק אותו מן הספר, והוא אומרו חנני אלהים כחסדך, והשלים (שם) כרוב רחמיך מחה פשעי, ואמר עוד שכשיזכור החטא נראה שלא נמחל, ועל כן שימחוק אותו ויטהרו ויכבסהו ממנו מכל וכל, ואחרי שאמר כז פרסם התרעומת בנתינת טעם לדבריו, שבכל עוד שהחטא כתוב בספר הוא ידענו והוא נגדו תמיד ולא ישכח אותו, ואמנם חסד ה' הוא להרחיק הפשע מן הפושע כרחוק מזרח, רצה לומר שממנו יתברך ירחיקהו כפליים, אבל יתרחק גם מן הפושע שגם הוא ישכח פשעיו כדי שלא יצטער בזכרו אותם, וזאת היתה תלונתו שהוא לעולם מצטער שבהיות חטאו כתוב בספר הרי הוא נגדו תמיד:

עוד יתכן לומר פירוש הלציי, עם מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קז, א) שראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה, שזה אמר כי כבר ידע שחטאתו שהיא בת שבע היתה ראויה לו, וזה אומרו (תהלים נא, ה) נגדי תמיד, על דרך שנאמר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו, וכן אמרו רז"ל בגמרא (קידושין ו, א) על האומר הרי את נגדתי:

ואמר עוד על סגנון זה לומר שראוי למחוק חטאו מן הספר, כי החטא שלו היה נסתר ולא היה חילול ה' בגלוי, עד שנפרע ממנו בגלוי שנכתב בספר, ונתן טעם שראוי למחקו שכיון שהוא יתברך ציוה בתורתו (ויקרא כה, יז) לא תונו איש את עמיתו, שבכלל אונאת דברים שאין לומר לאדם זכור מעשיך הראשונים (בבא מציעא נח, ב), אמר אם כן ראוי שימחק החטא מן הספר, למען יצדק בדברו בתורה לא תונו, ויזכה בשפטו להעניש למי שיאמר לעמיתו זכור מעשיך, שאם הוא עושה כן להזכיר לאדם חטאו אחר שנמחל, אם כן למה יעניש האומר לעמיתו זכור מעשיך:

ואחר שאמר דוד כל זה, ביקש עוד להקל ענין החטא ההוא, ואמר שאם היה חטאו שחטא כמו שחטא שאול שעבר מצותו, הנה היה החטא גדול, אבל הוא לא חטא רק בתאות המשגל, כי זה הוא נמשך לאדם מטבעו, שאין הוויית האדם רק על ידי תאות המשגל, ולולא היתה תאות המשגל גוברת באביו ובאמו לא היה בא לעולם, אם כן אין להפלא שהאדם יחטא בחטא זה, לכן אמר (שם ז) הן בעוון חוללתי, כאילו יאמר הן חטאתי בעוון שחוללתי ובחטא שיחמתני אמי לא בחטא אחר:

ואמר עוד שאם אינו רוצה למחוק החטא ההוא מן הספר, הנה יראה שלא נמחל מכל וכל, וירצה כן מפני שיחיד שחטא ישוב בתשובה שלפחות בסתר יודיעהו שכבר נמחל מכל וכל, וזה אומרו (שם ח) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני שמחלת: וזה היה אומרו (שם י) תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות דכית, כאומר אם לא היית שולח נתן הנביא להודיעני כעסך עלי, לא היה לי מקום לבקש שתודיעני שסלחת, אמנם אחר שהודעת הכעס ודכית עצמותי, יאות שתודיעני הסליחה כדי שתגלנה, והיה בטוח שסלח, אבל כל בקשת דוד היתה שיודיעהו שסלח, וכבר אמר זה דוד במליצות מתוקות וקצרות פרק ק"ל שאמר שם (ג-ה) אם עוונות תשמור יה אדני מי יעמוד. כי עמך הסליחה למען תורא. קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי, כי היתה כוונת דוד ע"ה לומר שאין ספק שהקב"ה מוחל וסולח, שאם ישמור עון מי יעמוד, כאומר (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א"כ ודאי סולח הוא, אבל אינו מודיע שסולח כדי שייראו החוטאים ממנו, ומפני זה אמר איני שואל ממך שתסלח רק שתודיעני שסלחת, וזה אומרו כי עמך הסליחה, רצה לומר אתה מסתיר עמך הסליחה ואינך מודיע שסלחת למען תורא, אבל קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי, כאילו יאמר לא הוחלתי שתסלח כי ודאי סלחת, אבל הוחלתי לדברו שיודיעני שסלח: והמשיך לומר (שם ט) תחטאני באזוב וגו', ואמר עוד שלפחות חטאים אחרים שיסתיר פניו וימחה אותם, ולכן אמר (שם יא) הסתר פניך מחטאי, לשון רבים כי קודם לא אמר רק כבסני מעוני, על חטא בת שבע ביחוד, והוסיף להתפלל ואמר (שם יב-יד) לב טהור וגו' עד תסמכני, ואח"כ כמתרצה שישאר החטא כתוב, כיון שימשך מזה פתחון פה לשבים, ויחיד שחטא ישוב, לכן אמר (שם טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, כאומר אני מרוצה שישאר חטא בת שבע כתוב כדי שילמדו פושעים דרכיך: ואחר שביקש שיודיעו שחטא בת שבע נמחל מכל וכל, ואמר נתינת טעם לזה שלא היה רק חטא בענין טבעי לאדם שהוא תאות המשגל, ואמר שהוא מרוצה שיהיה כתוב כדי שילמדו פושעים לשוב, אבל נתיירא פן יחשב לו עון מיתת אוריה (ראה שמואל ב יא), לכן אמר (שם טז) הצילני מדמים:

ונשוב אל אמרינו שאמר הצילני מדמים על הילד, שהמזמור הזה סידר אותו כשבא אליו נתן הנביא, ואמר לו שהבן שנולד לו מבת שבע ימות בחטא אוריה (ראה שמואל ב יב, יד), לכך היה מתפלל שיצילהו מעונש הדמים ושלא ימות הילד, אבל אחר שמת הבן סידר מזמור פרק ט'. וכבר ידעת מה שנחלקו המפרשים במה שנאמר (שם א) למנצח על מות לבן, שיש שפירשוהו שהוא שם מלך שנקרא כך, ויש שפירשוהו היותו מילה אחת, והוא כלי שיר כמו עלמות שיר (תהלים מו, א), והרב אברהם אבן עזרא כתב שהוא טעות, ויש שפירשוהו כי לבן היה שם המשורר, והראב"ע כתב שאינו נכון, ויש שפירשוהו שלבן הוא נבל הפוך, ורש"י הביא שפירושו על מות לבן, על מות בנו אבשלום ושאין לו עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון, ורש"י ז"ל פירש בשם עצמו שלבן, רצה לומר כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל. ואחר שהבאתי לך כל אלו הדעות אשר לא קרב זה אל זה, אומר כי לדעתי הדברים מבוארים מאד שסידר המזמור הזה על מה שנגזרה מיתה לבן הילוד מבת שבע לסיבת החטא, ויש עדות ברורה וזכרון מופלג במזמור לאמץ את הפתרון הזה, שהרי נאמר (תהלים ט, ה) כי עשית משפטי ודיני, כי זה היה העונש והמשפט שנעשה לו, וראה שלהיות שבחיי הילד היה בוכה ואחר מיתתו נמנע מן הבכיה (שמואל ב, יב, טז-כ), לכך אמר שכשם שמברכין על הטובה מברכין על הרעה (ברכות פ"ט מ"ה), ואומר (תהלים ט, ב) אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך, ואח"כ אמר (שם ג) אשמחה ואעלצה, כלומר שלא יבכה עוד אבל אדרבה ישמח, שמאחר שכבר קיבל ענשו הרי ישוב אויביו אחור, ואמר כן לפי שבני עמון גברו כאשר הרגו את אוריה. ונתן טעם לזה לפי שכבר קבל דינו, וזהו אומרו כי עשית משפטי ודיני וגו':

ועוד סידר במזמור ל' (ב) ארוממך ה', וביאר היות כוונתו כן, באומרו (שם יב) פתחת שקי ותאזרי שמחה, וכן אמר (שם ו) בערב ילין בכי ולבוקר רינה, והשלים הביאור שהוא שמח בעונש וביסורין ושרצונו בעונש ולא בהסתרת פנים עם היות שלא יריע לו, וזה אומרו (שם) כי רגע באפו חיים ברצונו, כאילו יאמר את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג, יב), ועל כן אמר (תהלים שם ח) הסתרת פניך הייתי נבהל, ואמר דבר נאה ומתקבל שאין הסתרת פנים באה רק אחרי שיחשוב האדם שהטובה הבאה אליו לא ה' פעל כל זאת רק עוצם ידו, ולזה אמרתי בשלוי בל אמוט וגו' הסתרת פניך (שם ז-ח), כאילו יאמר תיכף שחשבתי שלא אמוט, כי בטחתי על שלוי ועוצם ידי, תיכף הסתרת פניך. ובענין זה יובן מה שנאמר (דברים ז, יז-יח) כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו' לא תירא מהם, שפירושו שאם יאמר בלבבו שהם מעטים ושהוא יכול להם, אז יש לו לירא מהם לפי שהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו, אבל אם יאמר רבים הגוים לא אוכל להם במלחמה טבעית, אז לא תירא מהם כי ה' ילחם להם: ונשוב אל אמרינו בדברי דוד ע"ה שהיתה כוונתו לומר היותו שמח ביסורין, ועל זה אמר לשבח להשם יתברך שלא יחפוץ זבח (תהלים נא, יח), כי אין הזבח והקרבן בא רק על השוגג, אבל שיקבל רוח נשברה (שם יט), והביא ראיה שרוח נשברה הוא טוב מן הקרבן, שהרי בענין הקרבן ציוה לבלתי הביא בעל מום, כמו שנאמר (ויקרא כב, כב) עורת או שבור, לפי שהוא נבזה, אבל לב שבור לא יבזה:

אחר כל זאת התפלל (שם כ-כא) על בנין ירושלים ועל טובו על ציון, כי אז יחפוץ זבחי צדק, כלומר אז אביא זבחי צדק, רצה לומר זבחי נדבה, שלא רצה להתפלל שיביאו אשמות שאם כן היה מתפלל שיחטאו, ואחר שהתפלל שייטיב ברצונו את ציון, כלומר שישפיע עליהם טובה, אמר שאז לא יהיה קרבן עולה ויורד, שכאשר לא תשיג ידו יביא סולת לבד, כי כולם תהיה עליהם השפעת הטוב עד שכולם תשיג ידם ולא יביאו רק פרים, או יהיו דבריו על הדרך שאמרנו, שמה שנאמר לקרבן היותו לריח ניחוח איננו לשבח אבל גירעון מעלה, שזה אמר דוד כי לא תחפוץ זבח, רק התשובה הבאה אחר הקרבן, אמנם כי כן דוד ע"ה היה לדעתי משבח הצדיק גמור, וזה להיותו הוא בעל תשובה:

ובזה יתבאר לך המזמור ראשון שבתהלים, ואומר לך הספיקות שיש להתעורר במזמור ההוא. פק ראשון, אומרו (שם א) אשר לא הלך ועמד וישב כולם בלשון עבר: ספק שני, כי נראים דברי מותר, ומה חידש בזה לא ידע היות טוב מי שיעסוק יומם ולילה בתורה ולא יעשה שום רשע ולא חיבור עם הרשעים:

ספק שלישי, אומרו (שם ג) והיה כעץ שתול אשר פריו יתן בעתו לעתיד, והיה לו לומר כעץ מלא פירות כיון שהוא מלא מעשים טובים:

ספק רביעי, אומרו (שם ד) לא כן הרשעים, שההבדל הוא רב כרחוק מזרח ממערב, והוא אומרו לא כן, כאילו יש קצת הפרש לבד ביניהם:

ספק חמישי, אומרו (שם ה) על כן לא יקומו רשעים במשפט, כאילו הוציא תולדה מחודשת מאד:

ספק ששי, אומרו (שם ו) דרך רשעים תאבד, והיה לו לומר ורשעים יאבדו, ומה ענין אומרו דרך רשעים תאבד:

לכן נראה שכאשר ראה דוד יתרון מעלת הבעל תשובה על הצדיק גמור, אמר שעם כל זה טוב להיות צדיק גמור, וזה אומרו אשרי האיש שמעולם לא ח טא ולא הלך בדרך רשעים כלל וזהו חידושו, ואמר טעם לזה כי מעלת הצדיק ראויה לו כמו העץ השתול על פלגי מים שראוי שיתן פריו בעתו, אבל הרשעים שחזרו בתשובה עם היות מעלתם גדולה אינה כן כמו הצדיקים, אבל היא כמוץ אשר תדפנו רוח, כי המוץ מקומו המיועד לו הוא תחת כפות רגלים למרמס, אבל הרוח מרים אותו נגד הראוי ומוליכו באויר, כמו כן היא המעלה שנותנים לבעל תשובה שכדי לפתוח דלת נותנים לו המעלה ההיא, וזה אומרו על כן לא יקומו רשעים במשפט, רצה לומר כי על פי הדין לא יאות להם המעלה ההיא, ונתז עוד טעם לזה ואמר שאם היה ענין בעל התשובה טוב מן הצדיק הגמור, אם כן למה מנע הקדוש ברוך הוא הדרך ההיא מן הבוחר באותה מעלה, עד שאמרו (יומא פ"ח מ"ט) שמי שיאמר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, באופן שמי שיבחר במעלת בעל תשובה לא יוכל להגיע אליה, אם כן ודאי אינה משובחת, שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה (פסחים קיח, א), וזה אומרו לראיה לדבריו כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, רצה לומר שהדרך שבו השיגו בעלי תשובה אותה מעלה תאבד, כי מי שירצה ויאמר אחטא ואשוב כדי להשיגה אין מספיקין בידו: ונשוב אל הפרק שלפי זה נאמר בקרבן ריח ניחוח, כלומר שיש לשפוט שישוב בתשובה, כמו שנתבאר במעשה בראשית פרק כ"ז עיין שם. אולם עוד נשאר לנו לבאר שאמנם אנחנו הקדמנו לומר אמונת אומן שלא יתכן לומר שתתחדש לו ידיעה, ולפי השקפה ראשונה בדברינו אלה יראה חס ושלום שאחר מעשה האדם נתחדשה לו ידיעה שקודם לא ידעה, והנה אומר לך שראוי לך לראות שגם אם יעלה על הדעת לומר שקודם שהאדם יעשה המעשה ההוא ידע הוא יתברך שעתיד לעשותו, אפילו הכי יש לטעון גם כן שהידיעה לעתיד שיעשה, אין זו ידיעה שעשה, כי שתי ידיעות הנה, ויראה שהידיעה שעשה מחודשת, וכבר הרמב"ם בפרק ההוא תיקן זה באומרו שאין זו ידיעה מחודשת, אבל היא תוספת ידיעה, שידע שעשה מה שכבר ידע שיעשה, ולדעתי לא היה צריך לזה כלל, כי לדעת שעשה כבר ועדיין לא עשה הוא מן הנמנעות, שכמו שמה שנעשה כבר אתמול אינו בכלל היכולת לומר שיוכל לעשות, שאותו הדבר לא יהיה עשוי מאחר שכבר נעשה, כמו כן היאך אפשר לומר שידע שעשה מה שלא נעשה, אבל ודאי שמה שאנחנו נטעון לומר שהיאך יתכן שתתחדש אליו ידיעה, נראה שאין כאן טענה כלל, שאחר שיעשה האדם המעשה ההוא לא תפול בו לשון ידיעה, כי הנסתרות לה' אלהינו והוא רואה הכל, וא"כ לא יפול לומר שידע את המעשה שנתחדש, רק שראה אותו, ואין כאן לא ידיעה ולא תוספת ידיעה ולא חידוש ידיעה:

ואל יונה אותך עיונך לומר שהראיה והידיעה הם דבר אחד, שהלא באמונתך שהקב"ה חידש העולם, הרי האמנה שראה את העולם נברא אחר שבראו לא קודם, אבל ודאי ידע קודם שנברא שעתיד להבראות, ואין ראוי שנרחיק ממנו רק שלא נאמר שנעלם ממנו ואחר כך ידע, אבל שנאמר שראה מה שלא ראה קודם אין זה חסרון בחוקו, שלא תפול ראיה על מה שעדיין לא היה, וכמו שאין הנמנעות מכלל היכולת כמו כן מה שלא היה אינו בכלל הראיה, והבן זה מאד בציור בנפשך ציור אמיתי:

ועוד אומר לך שאפילו נניח שהראיה והידיעה אחת, אין מקום לטענה זו, שאחר שביארנו שהוא מסולק החסרונות והחסרון הוא מן הנמנע אליו, וביארנו עוד שהידיעה בענין שלא נעשה עדיין, כיון שאינו דבר צריך אל התכלית הנכבד ההוא, הנה יחשב חסרון בחוקו יתברך, אם כן כאשר נעשה המעשה שידע אותו לא יחשב זה התחדשות ידיעה, אחר שכל ידיעה שהיא שלימות בחוקו לא תחסר ממנו יתברך כלל, כי הידיעה במעשה שעתיד האדם לעשות אינה שלימות, אבל חסרון וירידה ופנייה בשפל, כיון שאין משפטו על העתיד, כמו שנאמר באשר הוא שם, שכל הענינים העתידים להיות זולת מעשה האדם והדומה לזה מן הדברים השפלים שידיעתם חסרון בחוקו, אין גם אחד שיהיה בלתי רצונו וגזירתו, וידיעתו בהם היא גזירתו, שכאשר ידע מה שיהיה כבר מחוייב הדבר להיותו כן. וזה אמר בלעם לבלק כאשר רצה להודיע כל מה שיקרה לו עם ישראל, אמר שהוא יודע דעת עליון (במדבר כד, טז), שודאי אומרו כן היה כאילו אמר הוא ידע גזירת עליון, באופן שכבר ביאר בזה שידיעתו יתברך מכרחת, והיא גזירה קיימת להיות כן לא תזוז:

ואחר שביארתי לך מה שיאות להאמין בענין ידיעתו יתברך, אזכירך את מה שאמרו שעצמו מדעו ומדעו עצמו, ואתה ידעת מה שאמרו על זה כי אם כן הוא, בהשתנות הידיעה ישתנה העצמות, אכן אמרתי שאל יתבהלו רעיונך מפני קושייתם זאת, לפי שגם ההשתנות בכלל הידיעה מראש ועד סוף, וזהו בכלל מה שנאמר (ישעיהו מו, י) מגיד מראשית אחרית, והתבונן שאם חס ושלום יעלה על הדעת שאין המדע עצמו, אם כן יחוייב היות המדע מקרה לו חס ושלום, ושימצא עצמו נפרד מן המדע וחלילה לו, וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים) חלק ג' פרק ב' שאין לייחס לו יתברך תואר חוץ מעצמותו, ושהמדע עצמו ועצמו מדעו, ושיש מופת על זה, תראנו משם. ובהיות מדענו מקרה אלינו ומדעו הוא עצמותו, אם כן אין מדעו כמדענו, כי אין לו דמיון למדע המקריי עם המדע העצמיי, וזהו שאמר דוד (דברים הימים א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה, לומר שאין לתאר בו שום תואר חוץ ממנו כי כולם הם עצמו: נתבאר שמה שנאמר פה והאלהים נסה את אברהם, יורה על עוצם אהבתו אותו שלא נסה אותו עד שקראו אל עולם, ולכך נאמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה, וקרא אותו אברהם, שעד כאן לא קרא אותו בשם, עד שקראו הוא להקדוש ברוך הוא אל עולם עתה קראו והזכיר בשם אברהם. כמו שנאמר ויאמר אליו אברהם, שבכל המראות לא נאמר רק ויאמר ה' אל אברהם, ולא קראו בשם רק סיפרה התורה שאמר כן לאברהם:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה