מעשה רקח על הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה ו
מי שבירך להניח תפילין וכו'. ואם סח הרי זו עבירה וכו'. קצת קשה דאמאי הוצרך לומר הרי זו עבירה כיון שכבר הזכיר שאסור לספר ואם רבינו היה פוסק כרבי יוסי הגלילי הוה ניחא דאשמועינן דחוזר עליה מעורכי המלחמה אבל כיון שרבינו פסק בהלכות מלכים כרבי עקיבא דהירא ורך הלבב כמשמעו לא מצינן למימר הכי וי"ל דבא לאפוקי מפי' רש"י שם דף מ"ד שפירש דעבירה היא אם לא בירך שוב על של ראש ובמנחות דף ל"ו כתבו התוספות כפירושו וכתבו עוד דמשמע מדבריו דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא ושכר ברכה יעו"ש ולזה כיון רבינו לשלול דעת זו דעבירה היא מכל מקום אף אם יחזור לברך דגרם ברכה שלא היתה צריכה וכן היא מסקנת הפוסקים וכמ"ש הרב ב"י סימן כ"ה. ומ"ש הרב כסף משנה וכתב הרא"ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה ע"כ. קשה דהרא"ש ז"ל כתב להיפך ועיין בהרב ב"י או"ח סימן כ"ה ואפשר דט"ס הוא וצ"ל דאין מפסיק וכו'. ועיי"ש בהרב ב"י שהביא דברי האגור שכתב משם הרשב"א דשרי להפסיק לגמרי וקשה דדברי הרשב"א שהביא שם מורה להיפך דאין להפסיק אלא שאם הפסיק צריך לברך על של ראש ואדרבה כתב שטוב וישר הוא להפסיק בשתיקה ויכוין אל הקדושה ותעלה לו כאילו ענה ותו דכאן לא גילה דעתו אם צריך לברך שוב והאגור ז"ל נראה מדבריו דחידושו של הרשב"א היינו לענין הברכה בהפסיק בשתיקה. ואחרי המחילה הראויה כל מה שייחס להרשב"א ז"ל הוא להפך עיי"ש.