מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי מסעוד חי רקח
פרק יא · הלכה יד
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'. כל זה שם משנה וגמרא וכתב מרן דסובר רבינו דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעיולי מעלינן ואין לוקחים בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא"א לעיולי יקחו בדמיו ספר תורה אחר וכו' ואין הכי נמי דבשוים נמי אסור ע"כ אף דמרן ז"ל כתב דהכי סובר רבינו נראה שהוא מוכרח מהש"ס שהרי שם דף כ"ז איבעיא לן מהו למכור ס"ת ישן ליקח ס"ת חדש ולא איפשיטא ומוכח משם דבדיעבד שפיר דמי כיון דא"א לעיולי ואי שוה בשוה אף בשאר דברים שפיר דמי מאי קמבעיא ליה גבי ס"ת הא מכל שכן הוא דאפילו שאר דברים דאפשר לעיולינהו שפיר דמי אלא ודאי דדבר השוה לעולם אסור ומעתה קשה לכאורה לרבינו שכתב לקמן בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהם או לבנות בדמיה בית הכנסת אחר וכו' ע"כ דמשמע דמצו לקנות שוה בשוה וכן הקשה הרב תוס' יו"ט ז"ל ודחה דברי מרן לגמרי וכתב דלעולם שוה בשוה שרי לגמרי והביא ראיה לדבריו מדברי הטור שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא דמשמע דוקא הורדה אסור אבל שוה בשוה שפיר דמי ושכן כתב הרב בית יוסף בשם מהר"י אבוהב ז"ל יעו"ש ולדידי קשה טובא מבעיית הגמרא דמשמע מינה דשוה בשוה אסור כנז"ל. והיה נראה דכוונת רבינו דהתנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על זה ומשום הכי דוקא שרי לקנות שוה בשוה מדאמר רבא התם דאפילו למשתי ביה שכרא שפיר דמי ופי' רש"י ולקנות בדמים שכר לשתות.
אלא דאכתי איכא לעיוני דלא מצינו לרבינו שהזכיר דין זה להדיא דאי ממ"ש כאן דאם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר לא כתב כן אלא במקום עצמו דמצו להתנות כיון דחל הקדושה על הדמים פקעה קדושת בית הכנסת בהכי אבל לעולם דבדמים לא מהני תנאה תדע שהרי כתב לקמן וז"ל וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהו חולין הרי הם חולין ע"כ הראת לדעת שלא התיר בשבעה טובי העיר אלא במותר הדמים דוקא והיינו טעמא כמ"ש ואף דהתוספות ז"ל כתבו שם אהך מימרא דרבא דנקט והותירו לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי וכו' אין במשמע דברי רבינו כן דלא הו"ל לכתוב כן אלא היה לו לומר ולפרש עיקר הדין ושוב היה לו לומר דאף במותר הדמים בעי תנאי לא כן עתה שכתב הדין בדרך חידוש להמותר דוקא ומהיכא תיתי לן דאף בעיקר הדמים סגי תנאה והדבר קשה אצלי הרבה דלמה לא פסק רבינו כן כיון שהיא מימרת רבא סתמית ולא מצינו מי שחולק עליו. וממ"ש מרן ז"ל לקמן נראה דרבינו ס"ל דמימרת רבא לא קאי אדמים אלא אמקום בית הכנסת גופיה ומסתייע סברתו משום שהוא היה גורס למשתי ביה שכרא ולמשטח ביה פירי דמשמע להדיא דקאי אקרקע ביהכנ"ס גופיה ולאפוקי אדמים דלא כפירוש רש"י ז"ל וא"כ קשה להלום לא שנו דקאמר רבא אהיכא קאי דבשלמא לפירוש רש"י קאי שפיר אמתניתין דקתני דבאותם הדמים אין לקנות אלא דבר שקדושתו יותר חמורה אבל לפי פירוש זה דרבא קאי אבית הכנסת דוקא אהיכא קאי רבא דמתניתין לא קתני דבית הכנסת שנמכר אין להשתמש בו חול כדי שיאמר רבא לא שנו ואדרבא מסתמיות דמתניתין יש לומר דאף בתשמיש חול גמור אימא דשרי כיון דפקעא כל קדושתה באותם הדמים שנתן הלוקח.
וראיתי להרב ב"י או"ח סי' קנ"ג שכתב בפשיטות דרבינו ס"ל דדוקא במותר הדמים מצו להתנות ולהוציאם לחולין אבל בעיקר הדמים אין מועיל שום תנאי וזה מההיא מימרא אחריתי דרבא לא שנו אלא שמכרו והותירו וכו' אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדוכססיא נמי מותר וההיא דרבא למשתי ביה שכרא שפיר דמי לא לענין הדמים קאמר אלא לענין שהלוקח רשאי להשתמש בבית הכנסת כל תשמיש שירצה ואפילו אם תמצא לומר דקאי אדמים איכא למימר דלא קאי אלא אמותר לבד וכעין אוקמתא דההיא ברייתא ע"כ והוא תירוץ נכון אלא דקצת קשה למה כתב כן בלשון ואפילו אם תמצי לומר דמוכרח בהכרח לומר כן והתירוץ הראשון נראה דא"א כמ"ש. ומעתה מ"ש הרב ב"י לעיל שם ד"ה והא דאמרינן שהמעות נשארים בקדושתן וכו' וכן דעת הרמב"ם לא קאי אלא אהוא הדין שכתב ודו"ק. ולפי זה אכתי הדרא קושיין קמייתא לדוכתא דהיכי כתב רבינו דבני כפר מצו למכור בית הכנסת לקנות בו ביהכנ"ס אחר. ואפשר דכוונת רבינו דהכא במאי עסקינן בחזו ביה תיוהא דשרו לסותרו ולבנותו מיד וה"ה לקנות בו ביהכנ"ס אחר שרי הא לאו הכי אסור וכן מצאתי להר"ח אבולעפיה נר"ו. אף דאני הצעיר חוכך בזה דהתם בחזו ביה תיוהא איכא למימר דהיינו דוקא לסותרו ולבנותו אחר כך באותם העצים והאבנים עצמם דלא פקעא קדושתם אבל למכרו דמפקע הקדושה לגמרי אפשר דאסור וצ"ע.