אור ברסלב

מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי מסעוד חי רקח

פרק טו · הלכה ב

הלכה א

המומין כיצד וכו'. רבינו העתיק לשון הגמרא ושם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופי' רש"י ז"ל עיניו זולגות דמעה ורבינו השמיטה כנראה שהוא מפרש דהיינו רירו יורד על זקנו וכבר הזכירו. וראיתי להרב מגן דוד שנתקשה עצמו לדעת אמאי לא יהיו המומין פוסלים בכהנים בברכה דהא חזינן דאיתקש לעבודה כדאיתא בפרק אלו נאמרים מדכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטעם זה פסול ביושב כמו שכתבו התוספות פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ח) וז"ל נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבודה הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן איתא בס' לחם חמודות בשתויי יין דפסול לדוכן וכתב הרמב"ם ז"ל דאיתקש לעבודה וא"כ הכי נמי בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו ונראה לתרץ וכו' כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושיא זו ופירוקה בשום מפרש קדמון ולא בתראי ע"כ דברי הרב מגן דוד ז"ל ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו יפה עשו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא העירו בזה ואישתמיטיה מעיני כבודו של הרב סוגיא ערוכה פ"ד דתענית דף כ"ו דאיתא התם דכו"ע מיהת שיכור אסור בנשיאות כפים מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף לה אבוה דרבי זירא ואמרי לה הושעיא בר זבדא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דמקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא ע"כ הרי מבואר מהך סוגיא דלהכי איתקש לנזיר כדי להתיר בעלי מומין לברכת כהנים ואדרבא הוה בעי תלמודא לאחמורי עליה טפי ממשרת ומסיק דכיון דאסמכתות נינהו לקולא מקשינן ולא אקשייה רחמנא לנזיר אלא לאורויי לן דכי היכי דנזיר אף בעל מום.
ה"ה כהן מברך אף בעל מום ומעתה לא קשיא ולא מידי מההיא דהתוספות פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ח) ד"ה הרי הוא אומר וכו' וכתבו דהואיל ואיתקש למשרת אם בירך שלא בעמידה צריך לחזור ולברך מעומד דהתם שאני דילפינן לה מקרא גופיה דכתיב לעמוד לשרת מוכח דגוף השירות היינו עמידה וכיון דאיתקש לשירות עיקר ההיקש היינו לעמידה ולהכי פסול ולכו"ע לא אהני לן היקשא דנזיר לאכשורי יושב דהכא גופיה דמשרת הוא כדכתיבנא. ואגב ראיתי להתוספות שם בתענית ד"ה אי מה משרת וכו' וז"ל פירוש כיון דילפינן גזירה שוה ממשרת נימא כמו משרת דמה משרת בעל מום לא אף מברך וכו' ומשני הא איתקש לנזיר וכו' מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים וכו' ע"כ ואיכא למידק אמאי הוצרכו לפירוש זה דנראה דאין דברי הש"ס סובלים פירוש אחר ונראה דכוונתם להקשות למקשן שהקשה אי מה משרת בעל מום לא וכו' דמאיזה טעם הקשה כן כיון דאיתקש גם לנזיר ודקארי לה מאי קארי לה ומאיזה טעם בא להחמיר עליו לזה כתבו כיון דילפינן גזרה שוה ממשרת כלומר דכח המקשה דכיון דבמשרת איכא גזירה שוה דלשרתו ולברך בשמו הא עדיף טפי מהאסמכתא דנזיר והתרצן תירץ הא איתקש לנזיר כלומר דאם איתא למאי הלכתא אקשיה רחמנא לנזיר אלא ודאי דלאקולי עליה אתא ולאכשורי בעלי מומין ולפ"ז צ"ל דמאי דהדר פריך ומאי חזית כלומר אם איתא גם בחרצן ניקיש לנזיר ומשני וכו' ונמצא פשטן של דברים דשפיר אמרינן דכהן בעל מום נושא כפיו ובחנם הטריח עצמו הרב מגן דוד ז"ל אחרי המחילה ודו"ק. מעתה אבוא אעי'ר לדברי רבינו ז"ל שכתב בהל' ג' העבירה כיצד וכו' וכהן שעבד ע"ז בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנאמר אף לא יעלו כהני הבמות וכו' וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר אע"פ שחזר בו אינו נושא כפיו לעולם ושאר עבירות אין מונעים ע"כ. ולכאורה קשה טובא במה שהשוה כהן שעבד ע"ז לכהן משרת דנראה מהסוגיא שזכרנו דהיקשא דמשרת הוא לקולא דוקא ולא לחומרא דלהכי איתקש נמי לנזיר ותו קשה דבהל' ב' פסק דכהן בעל מום אם היה דש בעירו יכול לישא את כפיו ואמאי הא איתקש למשרת ופסול לעולם כמבואר בדבריו סוף הלכות ביאת מקדש וכבר נתעורר ע"ז הר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות ולא תירץ כלום ובאמת דקושיא חזקה היא וגם שם בסוף הלכות ביאת מקדש הזכיר כמה פסולין לכהן משרת וכאן לא הזכירם ותו דמנא ליה לרבינו דכהן שעבד עבודה זרה איתקש למשרת.
ומה שנראה לענ"ד להליץ בעד רבינו דמ"ש כהן שעבד ע"ז וכו' היינו טעמא משום דגרע מהורג את הנפש דילפינן מקרא דלא ישא את כפיו וכמ"ש התוספות פרק אלו נאמרין דף ט"ל ד"ה כי מהדר אפיה וכו' משם השאלתות פרשת ויקח קרח ועוד יש לומר דאינו מן הראוי דכהן בעל מום אינו נושא כפיו כשאינו דש בעירו וכהן שעבד ע"ז ישא את כפיו ואפשר נמי דהעם ירננו אחריו הרבה שאינם חפצים בברכתו ואין לך הסתכלות גדול מזה ולהכי כתב רבינו דפסול לנשיאות כפים ומ"ש וברכה כעבודה וכו' אינו ר"ל דאיתקש בהא לעבודה שהרי לא כתב וברכה הוקשה לעבודה כמ"ש בהל' ד' גבי כהן ששתה יין אלא כוונתו ז"ל לאסמוכי הך פיסול אקרא כיון דחזינן דאיתקש למילי אחריני ולאו דהוי היקש גמור אלא מסברא דנפשיה קאמר לה כאמור ומוכרח לומר כן דאם לא כן הא איכא כמה דינים בעבודה שלא הזכירם רבינו בנשיאות כפים והרי אמרו בגמרא נמי כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר וכו' ואם איתא נילף מעבודה ורבינו כתב דין זה בהל' ה' ואפילו הכי כתב שם כדרך שמקדשים לעבודה וכו' אלא ודאי לדוגמא בעלמא נקט הכי וכהן שהמיר לע"ז שהזכיר רבינו נראה דשורשו פתוח מדברי ספר הזהיר שהביאו התוספות פרקא בתרא דמנחות ד"ה לא ישמשו במקדש וכו' דמדאמר לשון המרה משמע ליה דבין עבד ממש בין המיר בעלמא ובזה מתורץ למה שהקשה הר"ש אלגאזי ז"ל דאיך ידחה רבינו ראיית התוספות ז"ל דרבינו הוציא דין זה מהספר הנזכר ז"ל ואם כדבריו תיפול זאת הקושיא עצמה להתוספות שם אמאי לא הקשו עליו דאיך ידחה ראיות אלו אלא ודאי הדבר מוכיח מצד עצמו דהא לא קשיא די"ל דדוקא ליטול חלק עם אחיהם הוקשו לבעלי מומין ולא לדבר אחר דאם לא כן אבל נוטלין חלק עם אחיהם למה לי לימא הרי הם כבעלי מומין ומסתברא דבכהן שהמיר (דהיינו שלא עבד ע"ז אלא שהלך להשתמד וכמ"ש המפרשים ז"ל) אם נאנס ע"ז לא מפסיל לברכת כהנים דהכי דייקי דברי רבינו שכתב וכן וכו' ולא הזכירו לעיל בהדי כהן שעבד ע"ז ומשמע דס"ל דאף שמדברי ספר הזהיר משמע דהם שוים מסתברא טפי לחלק ביניהם וספר הזהיר ז"ל עיקר דינא קתני ומ"ש מרן בזה דצ"ע מנא ליה אפשר דקאי אאע"פ שחזר בו שכתב רבינו. ובזה מתורץ מה שהקשה הפרי חדש על הרב ב"י שכתב דאפשר דלרבינו בנאנס מודה דכשר דהקשה עליו דבדברי רבינו מבואר בהיפך די"ל דכוונת הרב ב"י על הך חלוקא דהמיר דוקא וכ"כ הרב ב"ח ז"ל יעו"ש אף שהוא קצת דחוק. ובכל מקום שכתוב ספר הזוהר הוא ט"ס כי לא נתגלה בזמן התוספות וצ"ל ספר הזהיר וכן הגיה מהרמ"ע מפאנו ז"ל ובפרק העור והרוטב דף ק"ו ד"ה אמר רב הזכירו ז"ל ס' הבהיר ושניהם אינם ספר הזוהר כלל ודו"ק.
וראיתי להר"ח אבולעפיה שעמד הרבה בדברי רבינו ותחילת דברי פיו נר"ו הקשה עליו במ"ש כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכיון דלעבודה כשר שהרי לא מנאו סוף הלכות ביאת מקדש בהדי פסולי עבודה משום דקי"ל פ"ב דיומא מעם מזבחי ולא מעל ופסקו רבינו פ"ה דרוצח וא"כ קשה אמאי לא עבדינן גזירה שוה דלשרתו ולברך בשמו דמאחר דפסול לברכה פסול לעבודה וכו' ובתוספות דיבמות דף ז' תירץ דגם בנשיאות כפים לא הוי רק חומרא אי נמי נשיאות כפים שאני שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור ע"כ ואף דקי"ל בעלמא אין קטיגור נעשה סניגור היינו דוקא בפנים י"ל עם מ"ש הרא"ם פרשת חוקת דמאחר דהוא עצמו חטא גם בחוץ שייך לומר כן יעו"ש ע"כ ואפשר עוד לומר לעיקר קושייתו דבשלמא שתויי יין ובעלי מומין וכיוצא עבדינן היקשא משום דכתיבי בתורה משא"כ כהן שהרג דאינו אלא דברי קבלה דכתיב ובפרישכם כפיכם וכו' הא קי"ל בעלמא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ועוד דהוא גופיה אסמכתא בעלמא הוא דפשטיה דקרא אכל ישראל קאי ולענין תפילה.
עוד הקשה הרב נר"ו דלמה לא מנה רבינו דשכור משאר משכרים לא ישא את כפיו כמ"ש רבינו יונה ופסקו רבינו פ"א דביאת מקדש והוקשה ברכה לעבודה וכו' ע"כ ונראה לענ"ד דהא לא קשיא דאי הכי אמאי איצטריך רחמנא לאסמוכי פרשת כהן מברך לנזיר לענין יין וכדאמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כיון דסוף סוף ממשרת ילפינן לכולהו אלא ודאי דרחמנא קפיד דלא מתסר אלא ביין דוקא דומיא דנזיר ומאי דאקשייה למשרת היינו לאקולי עליה דלא מחייב עד רביעית וכמסקנא דגמרא דאסמכתא נינהו ולקולא וכיון דאיתקש למשרת לקולא דין הוא למיתב ליה קולת אם הפסיק בשתייתו או נתן בו מים כיון דחזינן דמהדר רחמנא לקולא וכל זה מלבד מה שכתב לעיל בהבנת מ"ש רבינו וברכה כעבודה דנראה לענ"ד דהוא האמת. עוד הקשה הרב נר"ו אמ"ש התוספות בהך סוגיא וז"ל מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים מדקחזינן דהש"ס רוצה ללמד מברך ממשרת ולבעל מום ודחינן ליה וכו' ע"כ וקשה דמתניתין תנן פרק הקורא עומד (מגילה דף כ"ד) כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו תנא מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו ומה חידוש למדו התוספות מכאן וצ"ע ע"כ. ואפשר דבמתניתין ליכא טעמא אמאי נושא כפיו אף דאיתקש למשרת ואית לן לאקשויי עלה הכי ולהכי הכריחו התוספות דין זה מהך סוגיא דשקלינן וטרינן ואסיקנן דילפינן ליה מנזיר משום דאסמכתא דרבנן נינהו ולקולא ודו"ק.

תוכן העניינים

מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה