אור ברסלב

מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי מסעוד חי רקח

פרק ו · הלכה ט

הלכה ח

אין המתפלל וכו'. משנה שם דף ל' ובגמרא דף ל"ב א"ר יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי אומות העולם פוסק וכו' ומשמע דאם אינו פוסק הרי הוא מתחייב בנפשו ומעשה דאותו חסיד שאני שהיה בטוח במעשיו הרבה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול.

היה עומד בתפילה וכו'. בגמרא איתא אנס או קרון והרא"ש גורס הגמון או אנס ואפשר שכך היתה גירסת רבינו. והרב בעל זהב שיבה הקשה דכיון דקי"ל מעשה רב והלכתא הכי משמע דאפילו למלך של אומות העולם אינו פוסק ואיך פסקינן כרב יוסף ולא כסתם מתניתין ותירץ דגם מהך ברייתא איכא לאוכוחי דלגוי אנס סברא הברייתא דפוסק מדאמר בסוף מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום דמה לנו לידע מה שאירע לאותו חסיד אחר שניצל ותו מילת אותו חסיד יתירה דביה משתעי ואזיל אלא דאתא לאשמועינן דדוקא לאותו חסיד נעשה לו נס זה אמנם אין הדין כן לאיש אחר שצריך שיפסוק ע"כ. ולענ"ד נראה די"ל נמי דאם איתא דכוונת הש"ס לפסוק כאותו מעשה לא הוה ליה לאתויי הברייתא בסתם אלא הוה ליה לאותובי ארב יוסף מכח האי עובדא אלא משמע דדוקא אותו חסיד שסמך על חסידותו נעשה לו נס זה אבל לדידן אין הדין כן ואין סומכים על הנס היכא דשכיח הזיקא.

וכן אם ראה נחשים ועקרבים וכו'. פרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג) אמתניתין דאפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק מתיבי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידים עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי אמר רב יצחק ראה שוורים פוסק דתני רב אושעיה מרחיקים משור תם חמשים אמה ומשור מועד מלא עיניו וכו' ורבינו השמיט הא דרבי יצחק ולא ידעתי למה והרב ב"י או"ח הביאו סי' ק"ד אם לא שנאמר בדוחק דסמך אדין נחשים ועקרבים וס"ל דהיינו הך ודברי רבינו תמוהים לכאורה דבגמרא מוכח דעקרב מועד לישוך יותר מנחש וכמ"ש רש"י ז"ל שם והוא מוכרח דאל"כ אדמפליג רב ששת בין נחש לעקרב ליפלוג בנחש גופיה בין דרכו להמית לאין דרכו להמית וה"ה לעקרב. והתוס' ז"ל כתבו שם וז"ל בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ע"כ וכן העתיק הרא"ש ז"ל. ולכאורה קשה דשם בירושלמי איתא דאינו פוסק דאמרינן התם רבי אילא אמר לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו ובלבד שלא יפסיק תפילתו ע"כ.
וראיתי להרב בעל זהב שיבה שתירץ דברי התוספות על נכון ובמסקנא עלה דהירושלמי פליג עם ש"ס דילן בתרתי חדא בהפסק הליכה דס"ל דהויא הפסקה והתוספות כתבו פוסק לפי הירושלמי וש"ס דילן ס"ל דלא הויא הפסקה וכמ"ש הרבינו יונה ז"ל ותו דבעקרב פוסק דוקא ארגל בהליכה וש"ס דילן ס"ל דאף בדיבור פוסק ולפ"ז הקשה על רבינו דלא פסק לא כהירושלמי ולא כש"ס דילן דבתרוייהו פלגינן בין נחש לעקרב והוא ז"ל השוה אותם. ועוד הקשה במ"ש אם היו באים כנגדו וכו' דדוקא בנחש אמרו ולא בעקרב וכתב ז"ל דרבינו כתב פוסק ובורח דר"ל פוסק לעקרב ובורח לנחש וסובר רבינו דכי אמרו בירושלמי דבעקרב פוסק היינו בדרכו להזיק באותו מקום וכו' ע"כ והרואה יראה דאכתי לא העלה ארוכה למה שהקשה דלמה כתב גם בעקרב אם היה בא כנגדו. ועוד הקשה הרב דאנה מצא רבינו חילוק מקומות דא"כ מאי פריך בגמ' מחפירה מלאה נחשים נימא התם שידע העד שאותה חפירה מועדים הנחשים שבאותו מקום להזיק ע"כ ולזה י"ל דלא מצי לשנויי הכי דעל כרחך מתניתין לאו בדרכם להזיק תלי דאין מועד להזיק יותר מאריות ואפילו הכי קתני אין מעידים עליו שמת ותו דרב ששת גופיה מחלק בין נחשים לעקרבים אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ולא פלטינן מינה דא"כ אדמפליג רב ששת בנחש לעקרב ליפלוג בין נחש לנחש.
ומה שנראה לענ"ד דרבינו ס"ל דמתניתין איירי במקום שאין דרך הנחשים ליזוק ועלה קאי רב ששת באותו מקום גופיה דבאותו מקום העקרב מועד לישוך טפי ורבינו הוליד דין זה מכח הסברה והמציאות שעינינו הרואות דכל אפיא שוים דבין נחש בין עקרב דרכם להמית לפעמים ומה גם לרבינו הקדוש והטהור דכל רז לא אניס ליה ומעתה כדפריך לר"ש ממתניתין דנפל לגוב אריות וכו' ולחפירה דנחשים ועקרבים וכו' כוונת הש"ס דפשט הברייתא לומר דבכל מקום שיארע מציאות זה הדין הוא כן תדע דבנפל לגוב אריות אין לחלק במקומות כלל ואפילו הכי אין מעידים עליו שמת ולהכי משני ליה דאגב איצצא וכו' שהיא תשובה כוללת לכל המקומות וכאמור ומתוך דברי רבינו נראה דפסק כש"ס דילן לגמרי כיון דפליג אירושלמי שהוא מוכרח ולפי דברי הרב ז"ל וכיון דבש"ס הזכירו דאפילו כרוך על עקיבו לא יפסיק ע"כ נחש זה אין דרכו להזיק כיון שכבר נדבק באדם כאזור ואפילו הכי לא הזיקו מינה דאם היה דרכו להזיק כיון שרואה שנתקרב אליו מצי לפסוק לגמרי בין בדיבור בין בהליכה וה"נ בעקרב כיון דאפילו כשרואה שנתקרב אליו מצי ליפסוק על כרחך בדרכו להזיק הוא ומינה דבאין דרכו להזיק לא יפסוק ומעתה צ"ל דמ"ש רבינו פוסק ובורח היינו לומר שיכול לעשות שתיהם דהא הליכה אף דלא הויא הפסק מ"מ לא הותרה לגמרי אלא בשעת הדחק וכמ"ש הרב ב"י והרמ"א ז"ל עיין עליהם.
והר"ח אבולעפיה נר"ו הקשה על רבינו ממ"ש פי"א מהל' שבת וז"ל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים צרעה שבננוה עקרב שבהדיב נחש שבארץ ישראל כלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם כשיראו ושאר המזיקין אם רצין אחריו מותר להורגם ואם יושבים או בורחים מלפניו אסור להורגם ע"כ הרי דאף דקי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א דשבת אעפ"כ מותר להורגם בשבת כשיראו ואלו הכא לענין תפילה לא התיר להפסיק רק כשבאים כנגדו והגיעו אליו וכו' ע"כ. ונראה לי דשאני תפילה דרחמי היא ועסיק במצוה הוא וקי"ל בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא ושלוחי מצוה אינם ניזוקים ולהכי אין להתיר להפסיק כשרואה אותם לבד ואף אם באו כנגדו דאפשר שינצחו בזכות המצות אמנם היכא דהם כבר הגיע אליו שהם קרוב לו אז שייך היזקא טפי וכדאמרינן בסוף חולין ופ"ק דקידושין התם סולם רעוע הוה והיכא דשכיח היזקא שאני משא"כ לענין שבת דהותר לגמרי סכנת נפשות ולאו עסיק במצוה איקרי דשב ואל תעשה הוא ואפשר שבקל יוזק ואמטו להכי בשאר מזיקין מקלינן מדין תפילה דברצין אחריו אף שעדיין לא הגיעו אליו שרי להורגם. ומתוך ריסי עיני הרב נר"ו נראה שגם הוא ס"ל דרבינו בדין זה של תפלה לא סמך על הירושלמי תדע שהרי חילק בין רצין לבאים והביא ראיה לרצין מהירושלמי דתפלה ורבינו בתפילה לא נקיט רצין יעויין עליו שיש ללמוד כן ממ"ש בסוף דבריו והיכא דפסק בשביל הנחש או העקרב או האנס ושהה כדי לגמור את כולה לא ביאר רבינו להיכן חוזר ובגמ' ג"כ אינו מבואר והתוס' ז"ל כתבו דלתחילת הברכה מיהא יחזור וכן הוא דעת הרב ב"י בשלחנו הטהור סי' ק"ד. אמנם הרשב"א ז"ל שם פליג על זה וס"ל דאינו חוזר אלא למקום שפסק כסברת הראב"ד ז"ל דהיכא דלאו גברא דחויה הוא חוזר למקום שטעה ורבינו פסק פי"א דברכות דהיכא דטעה חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ונראה דסמך אמ"ש שם וכדברי התוספות ז"ל ועיין להפרי חדש שם.

תוכן העניינים

מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה