מעשה רקח על הלכות שמיטה ויובל· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה א
מצות עשה [וכו'] שנאמר בחריש ובקציר תשבות. לא ידעתי למה הזכיר רבינו פסוק זה אי לאשמועינן דגם עבודת האילן נאסרה דמקרא דושבתה הארץ לא משמע אלא עבודת הארץ גופה א"כ ס"ל דפסוק זה לענין שביעית אתמר ופסק כר' עקיבא בר"ה דף ט' דאסר החרישה אפילו בתוספת שביעית מכח פסוק זה ודלא כרבי ישמעאל דס"ל דלענין שבת קאי וכיון שכן איך פסק לקמיה דאינו לוקה מן התורה אלא על הד' דמשמע דחרישה שריא וכן מתבאר עוד ממ"ש בהל' י' שכולן מדבריהם חוץ מהשני אבות ושני תולדות ולא אסר החרישה אלא מדבריהם כמ"ש בהל' ד' וי"ג והיינו כרבא דס"ל דכולהו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדאיתא במועד קטן דף ג' והיותר קשה דממ"ש בפ"ג מתבאר להדיא דהחרישה אסורה מה"ת עיי"ש. וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב דס"ל לרבינו דמלקות ליכא אבל איסורא מה"ת איכא ונסתייע מדברי הר"ש ז"ל והתוס' ז"ל בע"ז דף נ' ד"ה ומשקין וכו' עיי"ש. ומדברי התוס' שם איני רואה הכרח שהרי לא כתבו כן אלא כלפי דברי רש"י ז"ל אמנם בר"ה דף ט' ד"ה שהרי כבר וכו' נתבאר להדיא דאפילו לרבא דס"ל דדוקא שני אבות ושני תולדות הוא דאסר רחמנא מ"מ חרישה כתובה בהדיא ואיך שיהיה משמע דחרישה שאסרה תורה היא בהחלט דומיא דאינך ורבינו כתב כאן דהויא מדבריהם כנזכר וא"כ אף לפי דרך הפר"ח ז"ל קשיא לכך נראה כמ"ש הרדב"ז ז"ל דשלשה מיני חרישה יש לדעת רבינו חדא מדבריהם ושתים מה"ת לחפות את הזרעים ולגדול האילנות הוו מה"ת ולצורך הקרקע הוי מדבריהם עיי"ש סי' קצ"ו ע"כ ובהכי ניחא כל מ"ש רבינו בדינים האמורים אף שהרב לא הזכירם עיין עליו: