מעשה רקח על הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה ט
משיגביה וכו'. שם דף מ"ב אמתניתין דיו"ט שחל וכו' ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור וכו' קאמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפי' תימא שלא הפכו הכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי וכו' וכתבו התוס' דמדאיצטריך אביי לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות א"צ כוונה וכו' ותימה דבסוף ראוהו בי"ד דאמר רבא מצות א"צ כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קבלה מיניה ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל והרב תוס' יו"ט תמה על הרע"ב ורבינו דפסקו בכל מקום כמאן דאמר מצות צריכות כוונה ובמתניתין דהכא פירשו להני שינויי דאביי ורבא וצ"ע ע"כ. עוד כתב ז"ל דגם בפ"ב מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא וכו' כדי לצאת וכו' כלומר שעדיין לא יצא ולא התנה באופני ההוצאה ש"מ משום דלמאי דקי"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ע"כ .
ומאי דנראה לענ"ד בדעת רבינו דס"ל דלעולם ס"ל לאביי מצות צריכות כוונה וזה מדקמותיב לרבא בפ' ראוהו בי"ד וכו' ולא כסברת התוספות משום דדחיקא ליה מלתא לומר דאחר דפריך ליה כל כי האי קבלה מיניה וס"ל נמי דכי פריך הא מדאגבהיה וכו' היינו שבני הישיבה הקשו כן לאביי וכיון שראה אביי שהקשו לו כן הבין מתוך זה דלא ס"ל דמצות צריכות כוונה דאל"כ לא הוו מקשה מידי דפשיטא אף דאגבהיה אם לא נתכוון לצאת לא יצא וא"כ מה הקשו לו ומכח זה הוצרך לתרץ תירוץ מספיק ומוסכם ורבא דודאי ס"ל דמצות א"צ כוונה חידש לו דאפילו תימא שלא הפכו איכא לאוקומא שהוציאו בכלי וכו' אי נמי י"ל דלא רצה לתרץ בדבר שיש בו מחלוקת דעדיפא מינה מתרץ ליה תירוץ מרווח ומוסכם. והגם שמדברי רש"י ז"ל ד"ה ה"ג וכו' משמע קצת דדברי אביי עצמו הם וכ"כ הרב משה חגיז ז"ל י"ל דרבינו גריס כגירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי כי לא יצא בו אמאי פטור הא מדאגבהיה נפק ביה וא"כ דברי המקשה הוא וגם מצינן קצת לפרש גירסתינו על זה הסגנון וא"כ היינו יכולים לומר דמ"ש רבינו והרע"ב בפירוש המשנה היינו לרווחא דמלתא כאמור אלא דאחר ההתבוננות קשה לזה דרבינו כתב בתנאי וכו' דר"ל דוקא ועל כרחך לומר כמ"ש מוה"ר משה חגיז ז"ל והרח"א נר"ו שיש חילוק בין מצות שיש להם מעשה ללא עיי"ש.