מעשה רקח על הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה ד
המתעסק וכו'. שם דף ל"ב. ומ"ש נתכוון שומע וכו'. שם דף כ"ח וכבר האריך הרב המגיד ז"ל ונתקשה בדברי רבינו דפסק כאן כר' זירא דמצות צריכות כוונה ובפ"ו דחמץ ומצה פוסק דא"צ כוונה וכתב ז"ל דלא מצא בזה תירוץ נאות ובסוף תירץ דרבינו סובר דכיון דבתקיעה ליכא מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה משא"כ באכילת מצה ורבא הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא מצות א"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה וכו' וסיים ז"ל ולא ראיתי מי שחלק בדין הכוונה ע"כ. הרבה דרכים נאמרו בקושיא זו וכדלקמן בע"ה. והנה בדרך זה של הרה"מ ז"ל יש לעמוד בו ממ"ש בגמ' על דברי רבא פשיטא היינו הך מהו דתימא וכו' קמ"ל ואם איתא שיש לחלק בין מצוה דאית בה מעשה ללא היכי פריך תלמודא פשיטא אדרבא יש חילוק גדול ביניהם לפי דעת רבינו וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ותירץ דאע"ג דהגמ' מעיקרא היה משוה אותם כשתירץ לו המתרץ מהו דתימא תפס לו אותה הסברא עיקר וכו' וסיים מכח קושיא אחרת דאפשר דהרה"מ לא היה בגירסתו פשיטא מהו דתימא וכו' אלא אמר רבא זאת אומרת וכו' אלמא קסבר רבא וכו' ע"כ. וכדי שלא לשבש הגירסא נראה דאפשר לפרש כוונת הפשיטא דה"ק פשיטא דאין כאן כוונה ולא נחית לענין דינא אי יצא או לא [והכי דייקי קצת דברי רש"י ז"ל] אלא להקשות לדברי רבא דקאמר זאת אומרת וכו' והמתרץ תירץ לו דזה פשיטא גמור הוא ורבא איצטריך לענין דינא משום דס"ד דלא יצא משום וכו' וכיון שנגלה להתלמוד דעיקר דברי רבא לענין זה ודהכי ס"ל גלי לן דלא קי"ל הכי ולכך קאמר השתא אלמא קסבר רבא וכו' ובהכי ניחא קצת.
שוב הקשה ז"ל לדברי הרב המגיד שנסתפק בנוסחת רבינו בההיא דכפאוהו אם הוא יצא או לא יצא דאין כאן ספק דהרי כתב שם דנכפה לא יצא מפני שבאותה שעה היה פטור מכל המצות ואם איתא לימא מפני שאכל בלא כוונה ותירץ דכי מצרכינן כוונה למאן דמצי לכוין דעתו אבל השוטה שאינו יכול לכוין ודאי שהיה יוצא בכך לכך הוצרך לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מן המצות ע"כ. והרח"א נר"ו הקשה עליו דליתא דקי"ל דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו עיי"ש ונראה לענ"ד דלא קשה מידי דא"כ בשאר בני אדם נימא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ויצא. ומאי דקשיא להרה"מ מההיא דפ' ערבי פסחים אמתניתין דהביאו לפניו וכו' אע"פ שאין חרוסת מצוה ודייק מינה ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה וקאמר התם ואכתי ממאי דילמא קסבר ר' יוחנן מצות א"צ כוונה וכו' ומתרץ א"כ מאי מצוה ע"כ. הרי דריש לקיש ור"י ס"ל דאף באכילה בעינן כוונה ור' זירא דהכא מוקמינן ליה כר"י א"כ לכו"ע גם באכילה בעי כוונה ולזה אפשר עמ"ש התוס' דמצוה משום הכירא עיין עליו.
ותו קשה לי בדברי הפר"ח סי' תע"ה והרב לח"מ ז"ל שרצו להליץ בעד הרה"מ דמדלא הביאו בפרק ראוהו בי"ד הך דאכלן בלא מתכוין ש"מ דס"ל לסתם תלמודא דיש לחלק בין מידי דאית ביה מעשה ללא ונסתייע הפר"ח מדברי התוס' ז"ל ד"ה מתקיף לה רב חסדא וכו' ואחרי המחילה משם ראיה להיפך שהרי כתבו התוס' להדיא דלית הלכתא כאבוה דשמואל דכפאוהו פרסיים יצא אלא לא יצא ומ"מ מאי דלא הביאו התם הך דערבי פסחים משום דבאכילה לא בעי כוונה כולי האי כמו בתפילה ותקיעה עיי"ש אמנם לרבינו שפסק כההיא דאבוה דשמואל דיצא הרי נפל כל הבנין הגם דנראה דלא נעלם כל זה מעיני הרב ז"ל עיין עליו ומ"מ אכתי קשה לי הא לדעת הרה"מ בדעת רבינו דאף שנחלק בין אכילה לתקיעה אינו אלא דבאכילה לא בעינן כ"כ כוונה ודלא כאבוה דשמואל וכו' אמנם בלא כוונה כלל הא ליתא דריש לקיש ורבי יוחנן גופיה דאתי רבי זירא כוותיה ס"ל דבעי קצת כוונה גם באכילה וכעין קושיא זו הקשה הרח"א נר"ו עיי"ש.
והרדב"ז ז"ל סי' כ' הביא דברי הרב המגיד ז"ל וכתב חילוק אחר דלעולם בעינן כוונה גמורה וההיא דכפאוהו פרסיים ר"ל שהוא היה יודע שהלילה פסח ושזו מצה ושהוא חייב באכילת מצה ואנסוהו מפני שהוא לא היה רוצה לאכול כלל וכיון שאנסוהו לאכול מכוין הוא לצאת ומ"ש רבינו אכל מצה בלא כוונה כלומר בלא כוונה לאכול וכו' עיי"ש וישר בעיני פירוש זה אלא דקשה מדברי רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך עלה פשיטא וכו' והא לא דמי דבכפאוהו הרי מכוין לצאת ובתוקע לשיר אין כאן כוונה לצאת כלל דהרי אין כאן שום אונס כדי שנאמר שהוא לא היה רוצה לתקוע כההוא דכפאוהו פרסיים וכו'. שוב ראיתי להרב שמות בארץ שבמ"ש שם יתורץ זה וכדלקמן בע"ה. והנה ה"ר יונה בס"פ היה קורא כתב בשם רבינו שמואל וז"ל ור"ש סובר דאף על פי דמצות א"צ כוונה ויצא בדיעבד זהו כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת ודאי אינו יוצא והכא מהאי טעמא לא איפשיטא משום דקסבר חמרא הוא ופתח בדחמרא ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל אלא מחמרא וכו' ע"כ. ועיין במ"ש בזה בס' גופי הלכות בכללי הבית דף י"ט ע"ב דהשוה דעת זה לדברי הרה"מ ז"ל אלא שהקשה על הך דהר"ש מההיא דכפאוהו פרסיים שידע שהיא פסח ומכוין שלא לצאת אמאי יצא והניחו בצ"ע עיי"ש [כלומר דהתם אינו רוצה לאכול מצה] ואי הוה מצינן לאוקומה על פי דברי הרדב"ז ז"ל ניחא ואם נרצה למלט מהקושיא שהקשינו עליו מדברי רבא אכתי נימא דאכל סתם כי נבעת מהכפיה ובסתם הרי כתב ר"ש דיצא.
ועוד ראיתי להפר"ח סי' תקפ"ט שהקשה לסברת רבינו יונה שם דס"ל דאפי' למ"ד א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל מצוה שתלויה באמירא בלבד ודאי בעי כוונה ותמה עליו מההיא דפריך תלמודא לרבא בפרק ראוהו בי"ד ממתני' דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא וכו' ומתני' דשמע קול שופר או קול מגילה הא התם ליכא מעשה כלל ע"כ. ובאמת קושיא עצומה היא אם לא שנאמר דלא כתב הרב כן אלא לפום האיך סוגיא וכיוצא. וסברת הר"ן ז"ל היא מבוארת בדברי מרן ז"ל עיין עליו והרב שמות בארץ ז"ל תירץ דברי הרמב"ם בסברא מחודשת וזה דבירר והודיע דגוים בני עשויי נינהו כמו הישראלים וא"כ פשיטא דיצא אף ע"י כפיה דומיא דכפאוהו ליתן גט וכיוצא דשפיר דמי ומאי דאמר רבא זאת אומרת וכו' רבא הוא דחשב דטעמיה דאבוה דשמואל משום דמצות א"צ כוונה אמנם אנן דקי"ל צריכות כוונה מפרשינן טעמיה משום דגוים בני עשויי נינהו וחשיב כאילו כיון לצאת ע"כ. ולפי זה תשובה מוצאת להליץ ג"כ בעד הרדב"ז ז"ל דרבא הוא דסבר הכי אבל אנן לא מפרשינן לה הכי ודו"ק. אף דבדברי הרמב"ם האלה היה נראה שיש לגמגם עדיין דאפשר דגבי גט שאני שע"י ישראל הויא הך כפיה כלומר שהישראלים הם סיבה ודו"ק.