מעשה רקח על הלכות שגגות· רבי מסעוד חי רקח
פרק יא · הלכה ט
ועל זדון טומאת מקדש וכו'. הקשה הרב לח"מ וז"ל תימה דמשמע דעל השוגג דכהנים שעיר הנעשה בפנים מכפר ובגמרא בסוף פ"ק דשבועות לא משמע הכי אלא דבין על השוגג ובין על המזיד מכפר על הכהנים הפר ולא השעיר דאשר לעם כתיב ולא לכהנים ע"כ ונראה דלא חש רבינו שנטעה בדבר זה שהרי לשון המשנה ועל זדון טומאת מקדש וכו' ויליף בגמרא פשעים אלו מרדים חטאות אלו שגגות מוכח דכי מכפר על הזדונות מכל שכן על השוגג שהרי במתני' לא נקט אלא זדון מעתה כשכתב רבינו זדון דכהנים כל שכן השוגג וכדין השעיר ממש אלא דזה לעם וזה לכהנים. שוב ראיתי להר"ח אבולעפיה ז"ל פרשת בהעלותך דף פ' שהקשה ממ"ש שם בשלמא לר' שמעון איצטריכו ב' וידויים ודם הפר חד כנגד שעיר הנעשה בפנים וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ וחד שעיר המשתלח אלא לר' יהודה ב' וידוים ודם הפר למה לי בחד וידוי ודמו סגי אחד לו אחד לביתו כדתנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב ע"כ וקשה דהרי לכו"ע אין לכהנים כפרה בפנימי ולא בחיצון ולמה כתב רבינו זדון דכהנים לחוד והו"ל להרב לח"מ להקשות גם משעיר החיצון וצ"ע ע"כ. ולא זכיתי להבין קושייא זו דהא כוונת התלמוד דאין לומר וידוי דשעיר חיצון לדעת ר' יהודה דהוי חייב ומוטב שהוידוי של הפר יכפר גם על הכהנים דיבוא זכאי דהיינו וידוי ופר שמתודה תחילה עליו ועל ביתו ולאחר שיעשה זכאי אז יתודה וידוי שני על אחיו הכהנים וכמ"ש רש"י ז"ל והם דברי רבינו כאן ופ"ד דהל' עבודת יוה"כ וכדדייקי קראי אליבא דר' יהודה: