מעשה רקח על הלכות שאר אבות הטומאות· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה טו
השורף פרה וכו' אם נגעו באוכלין וכו'. מרן ז"ל ביאר דהך אם נגעו באוכלין קאי אפרה ושעירים הנשרפין עצמן. וקשה טובא חדא דלפ"ז מאי אפילו בשעת מעשיהן דקאמר רבינו דאי לאפוקי משנעשו אפר הלא הלכה רווחת היא דמשנעשו אפר אין בהם שום טומאה וכמ"ש פ"ה דפרה אדומה הל' ד' ותו דאם זה הוא פירושו רבינו סותר את עצמו להדיא שהרי בפ"ה דפרה אדומה הל' ז' פסק דהנוגע בפרים הנשרפין עצמן ובשעיר המשתלח בין אדם בין אוכלין בין משקין הכל טהור ומדכתב לשון טהרה משמע דאין בהם שום טומאה וכן משמע עוד מסיום לשונו שם ואיך כתב כאן דהם שני לטומאה, אלא ודאי דהדבר מבואר מעצמו דאשורף ואמשלח שהקדים קאי וכוונתו ע"פ מ"ש רבינו עצמו בפ"ה דזבים והביאו מרן גופיה לעיל פ"ג הל' ג' אמתני' דהנוגע בשרץ וכ"כ הרב שער אפרים סי' א' והרב צרור החיים ז"ל.
ולמה שנתקשה מרן ז"ל דאיך פסק כר' מאיר במקום חכמים יש לתמוה עליו ז"ל דהתם פ"א דפרה אדומה כתב דרבינו אינו פוסק לא כר"מ ולא כחכמים אלא כר' שמעון דתוספתא גם לעיל פ"ג הל' ג' גבי פרה אדומה ושעירים הנשרפים דצריכין הכשר שרץ כתב מרן דפסק כחכמים והוו מילי דמרפסן איגרי והנכון כמ"ש ז"ל דרבינו פוסק בכל מקום כחכמים ודייק טפי דבפ"ד לא הזכיר שעיר המשתלח דאינו מטמא מחיים כלל ופ"ה דפרה אדומה דייק יותר שמתחילה הזכיר פרים ושעירים הנשרפים שאינם מטמאים הנוגע בהם אפילו אוכלין ומשקים כלומר בלא הכשר שרץ כמ"ש פ"ג דשאר אבות הטומאות ושוב הזכיר שעיר המשתלח לבדו מפני שאין בו שום חילוק דמעולם אינו מטמא כיון שהוא חי וזו היא סברת חכמים ממש.
ודע דבפ"א דטומאת אוכלין הל' כ"ה פסק גבי איסורי הנאה דבשר פרה אדומה מתטמא טומאת אוכלין והכוונה עם מ"ש בפ"ה דפרה אדומה דבקבלה הכשר מטמא טומאת אוכלין אמנם מרן ז"ל שם כתב דפסק כר"ש דהטעם מפני שהיתה לה שעת הכושר כריש לקיש דאמר אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה עיי"ש והדבר תמוה דרבינו פ"א דפרה אדומה הל' ט' פסק דפרה שנשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיון עולמית וכבר נתעורר בקושיא זו הרב שער אפרים ז"ל ולענ"ד הדברים ברורים כשמש. ובשו"ת צבי אשכנזי סוף סי' ק"ז הגיה בדברי רבינו כאן שלא בשעת מעשיהן במקום אפילו ובשאר נוסחאות כתוב כנוסחתנו גם בהמבי"ט ז"ל בקרית ספר ראיתי כתוב אם נגעו באוכלין בשעת מעשיהן הרי הם שני לטומאה: