מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק יג · הלכה יד
השונא שנאמר בתורה וכו'. כבר ידוע מה שתמה הרב כסף משנה על רבינו, דמאחר שהוא פוסק כרבנן ור' שמעון דסבירא להו צער בעלי חיים דאורייתא, מעתה על כרחך דשונא הנאמר בתורה, בין שונא ישראל בין שונא אומות העולם הוא, ובראשונה נדחק דמה שכתב רבינו לא מאומות העולם הוא, אלא מישראל, הכוונה לא מאומות העולם הוא בלבד, אלא אף מישראל, ועוד נדחק עם מה שכתבו התוס' (דהני מילי) [דהוי מצי] לשנויי ישראל בחנם, כותי בשכר עיי"ש, והדוחק מבואר שהתירוץ הראשון הוא רחוק מפשט הלשון, וגם השני הרי רבינו לא חילק בין גוי לישראל בחנם או בשכר, ועוד דמה יענה להרי"ף ז"ל דפסק דצער בעלי חיים דאורייתא, ואפ"ה פסק להך דשונא שאמרו וכו', ויותר נראה לענ"ד לומר עם מה שכתב הכסף משנה עצמו למעלה, דטעם טעינה ופריקה לחוד, ואיבה לחוד עיי"ש, הכי נמי נימא דלעולם בין שונא ישראל בין שונא אומות העולם חייב בפריקה, מטעם צער בעלי חיים, אלא דבשונא ישראל קפיד רחמנא טפי במצות עשה של פריקה וטעינה, כדי לכוף היצר הרע, דאף דמן הדין פריקה קודמת לטעינה, מטעם כדי לכוף, תקדום לטעינה ואח"כ יתעסק בפריקה, ותירוץ זה היה יכול התלמוד לתרץ כשהקשה מהברייתא, דשונא שאמרו וכו', אלא דלפי שיטתו השיבו סברת אשונא דקרא קאי וכו', וכעין מה שכתבו התוס' שם, דהוה מצי לשנויי באופן אחר, ונמצאו דברי רבינו מכוונים, ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
סוף הספר