מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק יג · הלכה א
ובהמתו רובצת וכו'. בהמתו רובצת שרבינו נקט ודבר בהווה דדרך המנהיג לילך אחר בהמתו, ולכך נקט מי שפגע בחבירו, אבל אה"נ דאף אם ראה הבהמה לבדה ואין הבעלים עמה חייב לפרוק המשא מעליה, חדא, דכי תראה חמור כתיב, ועוד כיון דמשום צער בעלי חיים הוא, ורבינו פוסק שהוא דאורייתא כרבנן דר' יוסי הגלילי, מה לי הבעלים עמה מה לי היא לבדה, וכן כתב רבינו לקמן הל' ח' להדיא, ודע דבספר המצוות לאוין ר"ע כתב רבינו, הזהירנו מהניח הנבוך במשאו וכו', אם על גבו אם על בהמתו וכו', ע"כ. הרי שציין עיקר הלאו בחבירו, מפני שהדבר נלמד בקל וחומר, אם על הבהמה חסה תורה כל שכן וקל וחומר על האדם, וזו היא כוונתו ג"כ כאן שהזכיר הבהמה שהוא העשה המפורש בפסוק וכל שכן חברו, ואפשר קצת שרמזו במה שכתב מי שפגע בחבירו, עוד נתבאר בדברי רבינו בספר המצוות עשין ר"ג, שגם על הטעינה נצטוינו להטעין את חבירו כמו בפריקה, הגם דלא שייך בה טעמא דצער בעלי חיים, וזו לא נתבאר בדברי רבינו כאן, אך נוכל לומר דהוא הדין והוא הטעם, דצוותה תורה לטעון לחוש על ממון חברנו, שוב ראיתי להכנסת הגדולה חו"מ סי' ער"ב שדקדק בדברי רבינו והטור ז"ל דמריהטא דלישנייהו משמע דאין מצות פריקה וטעינה אלא בבהמה לא באדם, וכן דעת השואל בשו"ת הרשב"א סי' רכ"ו רכ"ז עיי"ש, ואילו היו רואים דברי רבינו בספר המצוות הנ"ל היה הדבר פשוט ואין ספק דמעשה דרבי ישמעאל בר' יוסי במציעא דף ל' מוכח הכי עיי"ש.