מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ט · הלכה ה
או לעיר שיש בה עכו"ם וכו'. לשון המשנה או לעיר שרובה כותים, והסמ"ג עשין ע"ה כתב כדברי רבינו, וכן העתיק הרב קרית ספר, ובפירוש המשנה כתב רבינו וכשיהיה קרוב לעיירות הנכרים השכנים לנו והם הנקראים ספר, הרי הוא כאילו המציא עצמו למיתה ע"כ, והכנסת הגדולה בספרו דינא דחיי הגיה בדברי הסמ"ג ורבינו שצריך לומר או לעיר שרובה כותים, ודוחק גדול הוא להגיה בשניהם, מכל שכן שהקרית ספר העתיקו ג"כ, ויותר נראה לומר דעיר שיש בה כותים הכוונה שכל יושביה כותים, דומיא דסמוכה לספר, והכי מוכח מדלא ביארה רבינו בפירוש המשנה, ואם רובה כותים הלא הלכה רווחת דרובו ככולו, ולכך כתבו סתם, גם מדברי רבינו לקמן שכתב שמנין הרוב שבה וכו', משמע שמפרש על האנשים אשר בה כאילו אמר הריבוי, משמע שגם כאן הבין כן, ונפקא מינה דאי איכא מיעוט ישתנה הדין. והנה להטעם שנתן רבינו שהרי זה בחזקת שהרגוהו כותים כתב הרב כסף משנה דאמרינן בגמרא כי ימצא פרט למצוי, ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו, וכן משמע בירושלמי ע"כ, אמנם בפירוש המשנה כתב כאילו המציא עצמו למיתה כנ"ל, והרב באר שבע ז"ל הגיה בדברי הגמרא דצריך לומר פרט לממציא עצמו, וזה מכח ההיא דהנחנקין דף פ"ו [ע"א], דדריש כי ימצא איש גונב נפש פרט למצוי דהיינו בנו, ופריך מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל, ומתרץ דמונמצא בידו קאמר, ופירש רש"י ז"ל והתוס' דמיתורא קאמר עיי"ש, והכא דלא הוי יתורא אי אפשר לדרוש פרט למצוי, משא"כ אי דרשינן פרט לממציא עצמו אין שייך להקשות מכי ימצא איש שוכב, דהא לא סגי בלאו הכי שהוא ממציא עצמו לזנות עמה וכו', ולפי הגהתו לא מקשו התוס' שם מידי מההיא דעגלה ערופה, ועוד דלמה העלים תחת קולמסו ז"ל דברי רבינו והכסף משנה מהירושלמי, וגם הסמ"ג ז"ל שכתב כן, ובספר תורת חיים ז"ל מצאתי שכתב דפרט לנמצא בידו דקאי אגנב, משמע שפיר ונמצא פרט למצוי, אבל מכי ימצא ליכא למילף מידי, דעל כרחך אגופא דעובדא קאי כאילו כתיב כי יהיה איש שוכב וכו', והשתא ניחא דבסוטה דרשינן כי ימצא פרט למצוי דכי ימצא אחלל קאי, וכן ומצא כדי גאולתו וכו' ע"כ, מעתה אין צריך להגיה לא בגמרא ולא בדברי רבינו. ומה שכתב בפירוש המשנה וכן מה שכתב הרע"ב ז"ל פרט לממציא עצמו הכוונה לפי האמת שכך הוא הדין, והדרשה תדרש ודו"ק.