מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ט · הלכה ג
ועורפין אותה שם וכו'. תיבת שם אינה שנויה במשנה, ומכל מקום ראוים הדברים למי שאמרן, וכן עשה ז"ל בהבאת העגלה לעיל משל אנשי העיר, והרב כנסת הגדולה כתב בשם הרד"א בשם הרב פלטוי ז"ל דמברכין על עריפתה עיי"ש, ולא ידעתי מאי איריא מצות עשה זה משאר מצוות עשה.
כל זקניה אפילו הם וכו'. במשנה קתני סתמא, זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם, ובברייתא תנו רבנן, וכל זקני העיר ההיא וכו', ולהרב באר [שבע] ז"ל ראיתי שנתעצם להקשות על רבינו, דמדקתני במתניתין זקני סתמא משמע דכל לאו דוקא, דאל"כ הוי ליה למיתני כל כי היכא דלא נטעה דליהוי כדין הבאת העגלה דלא בעינן כולם, ואיך שבק מתניתין ופסק כהספרי דקתני אפילו הם מאה, ועוד הקשה מההיא דהוריות דף ג' דקאמר ר' יונתן, מאה שישבו להורות אין חייבים עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וכו', ואותיב עליה רב משרשיא דכל לאו דוקא, אלא רובא ככולה, ופסק פרק י"ג דשגגות כוותיה, אע"ג דבספרא שנינו כדר' יונתן וצ"ע, ע"כ. והרואה יראה דהקושיא הראשונה היא חלושה, ולא הקשה אותה הרב ז"ל אלא מפני שסמך לה הקושיא השניה, דהא מדמייתי אמתניתין הברייתא דתני בה כל זקני, ודאי דהיינו מתניתין, דאי סלקא דעתך דפליגא לירמי מתניתין וברייתא אהדדי, אלא ודאי דכל דוקא, וזו כחו מדכתיב כל ברחיצה ולא כתיב במדידה ולא בהבאת העגלה, והספרי ג"כ מסייעו דקאמר, וכל זקני אפילו הן מאה, ולקושיא השנית ג"כ יש לומר דאם איתא תקשי לרבינו התם מיניה וביה, שהרי בסוף פרק י"ב כתב שם הל' ב', דבית דין אינן חייבים אלא א"כ טעו כולן או רובן, ובפרק י"ג הל' א' כתב דאם ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועין אתם בית דין פטורים, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין, הרי דנראה כסותר דברי עצמו, אך הדבר מבואר דלענין חיוב הקרבן לבית דין רובן ככולן, ובלבד שתהא ההוראה שוה, לאפוקי אם אמר לו אחד טועים אתם, שהרי אין ההוראה שוה, אז אף דאיכא רובו לא מהני דבעינן כולן דוקא, ולזה מודה רב משרשיא כמו שאיתא שם להדיא, וכוותיה פסק רבינו ג"כ בפרק ב' דממרים הל' ה', וכעין זה מצאתי להשיירי כנסת הגדולה ז"ל בלשונות רבינו.
והכהנים אומרים וכו'. בספר עבודת ישראל ז"ל דף ק"א הקשה, דהוי ליה למימר דהכהנים אומרים אנא כפר וכו', שהרי ביומא דף ל"ז [ע"א, איתא] וידוי יוה"כ מנין שבאנא, נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב במעשה העגל כפרה, מה להלן באנא אף כאן באנא, ומנין שבשם, נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה, מה להלן בשם דכתיב אשר פדית ד' אף כאן בשם, ופריך בעגלה ערופה נמי תיליף מחורב וניבעי אנא, וכי תימא הכי נמי והתנן הכהנים אומרים כפר קשיא ע"כ, ובקשיא במידי דרבנן אזלינן לקולא ובדאורייתא לחומרא, כמו שכתב הכסף משנה ז"ל פרק י' [הלכה] ח' דברכות, דאמרינן בפרק הרואה, גבי ד' צריכין להודות באפי עשרה ותרי מינייהו רבנן, דכתיב וירוממוהו בקהל עם במושב זקנים יהללוהו, ופריך, ואימא בי עשרה משאר עמא, ותרי אחרינא רבנן, קשיא, ופסק רבינו לקולא משום דהוי דרבנן, א"כ הכא דהוי דאורייתא הוי ליה לפסוק לחומרא וניבעי אנא, ותירץ ז"ל דצריך לומר דכיון דילפינן לה מגזירה שוה הוי ליה במידי דרבנן וכו', ע"כ. ואחרי המחילה מעיקרא קושיא ליתא, דההיא דאנא לא נסתפקו בעיקר הדין דכו"ע מודו ואזלי דלא בעי אנא, משא"כ בההיא דד' צריכין להודות שהספק הוא בעיקר הדין בהבנת הפסוק וק"ל.