מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה ז
וכל אחת מהן אין בה כדי להמית וכו'. דף ע"ח [ע"א], תני תנא קמיה דרב ששת, ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, אין בו כדי להמית פשיטא, אלא יש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא כר' יהודה בן בתירה ע"כ, ולכאורה קשה על רבינו קושית הש"ס פשיטא, אך הדבר מבואר דבגמרא הקשו כן באיש אחד לחודיה שהכה, באין בו כדי להמית, אמנם רבינו נתחכם וכתב זרקו בו עשרה, באין בו כדי להמית דבכי הא אין להקשות אין בהם כדי להמית פשיטא, דריבוי המכות אף שאין בכל אחת כדי להמית מחליש הגוף עד שבקל ימות בהכאה אחרת, והו"א דכולם פטורים קמ"ל, וכבר ידוע דרבינו לא פסק כר"י בן בתירה, וכמו שכתבתי לעיל פ"ב דין ז'.
רוצח שנגמר דינו ונתערב וכו'. קשה, דעל הא מקשה בגמרא פשיטא, דמה נתחייבו האחרים, ואם נדייק דרבינו לא כתב באחרים כשרים כמו שאיתא בגמרא, ומשמע דאחרים כיוצא בו קאמר, דנגמר דינן אלא שאינן רוצחים, אכתי למה כולן פטורים הרי כתב אח"כ דאם נתערב אפילו בלא נגמר דינו אוסרים את כולן, ואפשר דאחרים כשרים קאמר, ומאי דהקשה בגמרא פשיטא אינו כל כך קושיא, הלעיטהו לרשע כתיב, ואקושיא אחרת סמיך דמקשה, ועוד בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה, ומה שכתב רבינו ואוסרין את כולן הכוונה עד שיתברר מי הוא.