מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה ט
והוא שיהרוג בפני בי"ד וכו'. מימרא דרבא פרק הנשרפין כדברי רבינו, אך איכא לעיוני בהך מלתא אי ע"י התראה כדינה קאמר דבפני בית דין יהרג, או אף בלא התראה קאמר, דאם נאמר דע"י התראה קאמר איך אפשר שאותו בית דין ידונוהו, הרי בדאורייתא אין עד נעשה דיין, וכמו שפסק רבינו סוף פרק ה' דהלכות עדות, והטעם כתבו התוס' ז"ל פרק החובל (בבא קמא דף צ'), משום דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ע"כ, ואי ע"י בית דין אחר וכדברי ר' עקיבא פרק ב' דמכות, מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר, תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בבית דין אחר, א"כ חזרנו לעדות שאי אתה יכול להזימה, דהא זה הבית דין צריכין הם להעיד לפני בית דין האחר, ואי בלא התראה קאמר וכדמשמע מפשט הכתוב דובערת הרע, כדי שלא יתלמדו העם להרוג את הנפש, גם את זה לא יתכן, חדא, דא"כ אדמפליג בין בית דין לעדים, ליפלוג וליתני בדידהו בין התרו בין לא התרו, ותו, דאיך יתכן שיהרג בלא התראה, הרי יתכן שיהא שוגג או אנוס, דאפילו בבריא הוא פטור גמור, ואיך יתכן להחמיר על הטריפה יותר מהבריא.
ועוד דתימה על עצמך הרי מדהוצרכו חז"ל לרבות מיתתו מקרא דובערת הרע, משמע דאי לאו קרא היינו פוטרים אותו, וכיון שכן איך נחייביהו אפילו בלא התראה וכו', וממה שכתב הכסף משנה ז"ל בסוף פרק ה' דהלכות עדות דרבינו פוסק כר' טרפון ולא כר' עקיבא משום דרביה הוה בההיא דפרק החובל בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דמקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים עיי"ש, משמע מינה דאין צריך לבית דין אחר כדברי ר' עקיבא בההיא דמכות, והיינו טעמא דרבינו דפסק לעיל פרק א' דין ה' דרוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים עד שיבא לבית דין, והרואים דקאמר היינו הבית דין שהיא מימרת ר' עקיבא דמכות, אך לא פסק שידינוהו בית דין אחר מפני שהוא פוסק כר' טרפון, דמקצתן נעשים עדים ומקצתם דיינים, ואם נאמר דבדין זה ג"כ יעשו כן יקשה כנ"ל, על כן נראה דלעולם ע"י התראה קאמר, ואין צריך להעיד אלא כיון שראו דנין ע"פ ראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, וכמו שכתבו התוס' שם בראש הדיבור עיי"ש, אף שלא נמצא דין זה בפירוש בדברי רבינו.