מעשה רקח על הלכות רוצח ושמירת הנפש· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ב
מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית וכו'. כתב הכסף משנה ז"ל, בפרק נגמר הדין ובספרי פן ירדוף וכו' ע"כ, בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) [ע"ב], תניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם, ומנין שאין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל, שנאמר בפגעו בו מכל מקום, ופירש רש"י, הגואל הדם הוא ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו וכו', ע"כ. ופירושו תמוה, דקרא בהורג במזיד הוא דכתיב, או באיבה הכהו בידו וכו', גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו, ותו דקרא משמע דהוי מזיד מדכתיב מות יומת, ותו דמנא ליה דהך קרא ביוצא חוץ לתחום מקלטו, הא קרא סתמא קאמר, ויוצא חוץ לתחום נתבאר שם בפסוק אחר, ואם יצא יצא הרוצח וכו', ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, ותו, בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י"א) [ע"ב], תנן רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם, רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבים עליו, ובגמרא תנו רבנן, ורצח גואל הדם את הרוצח וכו', מאי טעמא דר"י הגלילי, מי כתיב אם רצח, ור' עקיבא מי כתיב ירצח וכו', ולפירוש רש"י דקרא דגואל הדם ימית את הרוצח, ביוצא חוץ לתחום קאי, הרי היא מצוה מבוארת, ותקשי בין לר"י הגלילי בין לר' עקיבא, דגם לר"י הגלילי אמאי איצטריך להכריח מדלא כתיב אם רצח, תיפוק ליה דפסוק מפורש, והוא, גואל הדם ימית את הרוצח, דהוי ציווי גמור.
וראיתי להרב דינא דחיי ז"ל עשין ע"ה דף פ"ה, שגם הוא הקשה קצת ממה שהקשינו על רש"י ז"ל, ותירץ דסבירא ליה דתרי פעמים כתיב בפרשת גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו, אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג וכו', עיי"ש, ואחרי המחילה הראויה מלבד שעדיין קשה כל מה שהקשינו, איך יאמרו הסמ"ג ורש"י ז"ל אם אינו ענין שלא הוזכר בתלמוד, ותו דכיון שהפסוק הראשון כתוב בסתמא, ואם בכלי ברזל וכו', ואם באבן יד וכו', או בכלי עץ יד וכו', גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו, הרי שלא נתבאר בפסוק אם במזיד אם בשוגג, ושוב כתיב ואם בשנאה יהדפנו וכו', או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה, רוצח הוא, גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו, ומדכתיב ואם בשנאה או באיבה, משמע ודאי דמזיד גמור קאמר, ואיך נאמר דאם אינו ענין וכו', ותו דיתכן זדון בלא שנאה ואיבה כידוע, אבל שנאה ואיבה מוכרח שהוא זדון.
ועוד במה שנתקשה הרב שם בדברי הסמ"ג בלאוין קס"ה, שכתב, רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו בעדים עד שיבואו לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו', ע"כ. ודקדק עליו שלא הזכיר שכשדנוהו למיתה, שמצוה ביד גואל הדם להרגו, מפני שרצה להבין בדברי רבינו שכתב מצוה ביד גואל הדם וכו', דכוונתו דאע"ג דבשאר חייבי מיתות העדים ממיתים אותם, כדכתיב יד העדים וגו', מכל מקום ברוצח מצוה ביד גואל הדם וכו', והרואה יראה שזה דבר חדש שלא נמצא בכל התורה כולה, ולא נתבאר בפסוק ולא בגמרא, וכל כי האי הוי ליה לבארו להדיא, גם בהלכות סנהדרין כשכתב רבינו דין יד העדים וכו', הוי ליה לכתוב חוץ מרוצח, ואדרבה מצינו בדברי רבינו פרק י"ג דהלכות סנהדרין שכתב בכל חייבי מיתה, ועדיו הם ההורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בה, ורוצח שלא הרגוהו עדיו חייבים להמיתו ביד כל אדם ע"כ, וכן כתב שם פרק י"ד דין ח' עיי"ש, הרי שלא הזכיר גואל הדם כלל מפני שהיתר ההריגה לגואל הדם אינו אלא בלא נתחייב מיתת בית דין, כגון בזדון ואין שם עדים, או אפילו בעדים ואין שם התראה בכל פרטיה בעדים והתראות וקודם שבא לבית דין כפשטיה דקרא, ובהא כו"ע מודו דמצוה ביד גואל הדם, ולזה נתכוון גם הכסף משנה ז"ל, שהביא מהספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף, דהיינו בלא נתחייב מיתה בבית דין, ופלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור' עקיבא אינה אלא ביצא חוץ לתחום עיר מקלטו, דהיינו אחר שיצא מבי"ד לחיוב גלות, ופלוגתייהו בלישנא דקרא ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח וכו', ופסק רבינו כר' עקיבא לקמן פרק ה' דין י' דאם יצא חוץ לתחום בזדון הרי התיר עצמו למיתה, ורשות לגואל הדם להרגו.
ומעתה מאי דתנן במתניתין וברייתא התם ופסקו רבינו שם בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי המקלט, ובית דין מביאין אותו משם ודנין אותו שנאמר ושלחו זקני עירו וכו', מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו שנאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם, מי שנפטר פוטרין אותו שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו', מה שכתב מי שנתחייב מיתה הכוונה שהרג במזיד בראיה ברורה דלא רמיא על הבית דין להמיתו ע"י גואל הדם, דאילו היו שם עדים והתראה כדינו אין שייך ערי מקלט ולא גואל הדם דהבית דין ימיתוהו ע"י העדים, כדכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו', ומי שנפטר דהיינו שההריגה היתה באונס, כדכתיב בקרא ונדחה ידו בגרזן וכו', פוטרין אותו וצריך להצילו מיד גואל הדם ולהשיבו לערי מקלט מחמתו, ואם הרג בשוגג אז נתחייב גלות ומחזירין אותו לעיר מקלטו, דאין לומר בהרג בזדון דגולה דהרי בראש אותו פרק כתב רבינו, כל ההורג בשגגה גולה וכו', דמשמע דוקא בשגגה ולא בזדון, וכן נראה האמת שהרי כמה פסוקים נאמרו ברוצחים, ומכה איש ומת מות יומת, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת וכו', והתם ודאי היינו ע"י עדים והתראה, ויד העדים וכו', משא"כ ענין גואל הדם כי יחם לבבו, מחלקינן בין שוגג למזיד, ותו לא, אכן יש לגמגם בזה מדין הכיפה דתנן פרק אלו הן הנשרפין, ופסקו רבינו לקמן פרק ד' דין ח', ההורג בפני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות מכניסין אותם לכיפה וכו', וכן כתב פרק י"ח דהלכות סנהדרין דין ד', דמשמע דאין מוסרין אותו ביד גואל הדם אלא א"כ נתחייב מיתת בית דין בעדים והתראה, וכיון שכן חזרנו לדברי הרב דינא דחיי ז"ל, וההיא דפרק י"ג דהלכות סנהדרין צריך לומר דבאין שם גואל הדם היא או שלא רצה להרגו, וצ"ע.