מעשה רקח על הלכות ערכין וחרמין· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה יא
אין פודין וכו' לוקחים אותה הגזברין ושותקין. קצת קשה דמדהוסיף תיבת ושותקין משמע דאין להם שום תביעה עוד עליו וזה אינו דהא אכתי איכא החומש ואין לומר דכיון שהנתפס מיותר נמצא החומש מובלע בו חדא דכיון שאמר זה תחת זה אין משמעותו אלא על גוף ההקדש לחודיה ועוד דלפעמים יתכן שאין היתרון עולה לחומש ולא יתכן לפוטרו מהחומש שהוא מן התורה. לכך נראה דהך ושותקין שכתב רבינו אינו אלא כלפי גוף ההקדש דהחומש ידוע הוא עכ"פ אלא שיש להתיישב אם החומש שמוסיף הוא על שיווי הנתפס או על שיווי גוף ההקדש דממ"ש רבינו לקמיה בהתפיס בקיצבת דמים משמע דבדבר הנתפס קאמר אמנם י"ל דהתם דוקא מפני שקצב יש לנו עדיפות בקצב שאינו יכול לטעון הקדש בטעות הוה כמ"ש הרב בצלאל בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל אמנם האמת מוכיח מעצמו דכיון שאנו אומרים יד הקדש על העליונה וכדקתני בברייתא מעתה לכל ענין אמרינן כן וילמד סתום מן המפורש. ודע דבאותה שיטה כתוב בשם הר"ן דהראב"ד ז"ל היה גורס בהך רישא דברייתא הקדשו אינו פדוי ולפ"ז היה לו להשיג על רבינו כפי דרכו:
אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה וכו'. פי' לא מיבעיא אם אותה של הקדש שוה עשרים דאז ודאי יתן חומש גוף ההקדש דעליו נגזר החומש אלא אפילו בהפך וכו' ולפ"ז קשה דאמאי תני בברייתא בהך סיפא דיד הקדש על העליונה ומכח דקדוק זה פירשו התוס' ז"ל דהך סיפא בנתכוון לחלל שוה הרבה על דבר מועט הוא וכשמואל דס"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ע"כ. וגם ע"ד רש"י יש להקשות כן שכתב דהקדש פדוי והוא ישלים ע"כ ואמאי הא לא קתני דיד הקדש על העליונה כדקתני ברישא ואין לומר דגם בהך סיפא גריס לה רבינו דמדכתבו ברישא ולא בסיפא משמע דלא הוה גריס ליה אם לא שנאמר בדוחק לדעת רבינו ורש"י ז"ל דתני לה ברישא לגלויי אסיפא: