מעשה רקח על הלכות עבודת כוכבים· רבי מסעוד חי רקח
פרק ט · הלכה ט
עיר שיש בה ע"ז מותר לילך חוצה לה וכו'. מדנקט רבינו לשון הליכה משמע דר"ל אף בלא משא ומתן והיינו להלך שם ולהשהות שם לאיזה ענין ואז אסור אפילו שאין הדרך מיוחד לאותה ע"ז וכשהולך ממקום למקום ובאמצע הדרך עובר באותה העיר אז יש לחלק בין כשהדרך מיוחד לע"ז לאינו מיוחד ועיקר הטעם היינו משום שנהנה מאותה ע"ז ודלא כפי' רש"י ז"ל דף י"א שפירש ברישא דר"ל לשאת ולתת ובסיפא מפני הרואים שיאמרו שהולך לעובדה וקשה לפי' רש"י ז"ל דכיון דרישא מיירי באיסור משא ומתן מה מקום יש לשאול מהו לילך לשם כיון דמתניתין לא אסר אלא מקח וממכר דוקא אבל הליכה בעלמא מהיכא תיסק אדעתין לאסור ואף דכח הדוחה יאמר דרש"י פירש כן לפי האמת מ"מ י"ל באופן אחר משום דנפקא מינה לענין דינא וכוונתו דמתניתין אסר ברישא לשאת ולתת אף בלא הליכה לשם וכגון ע"י סרסור ההולך לשם א"נ ע"י כתב ואפ"ה אסור דהא יום חג הוא ואסור ואף על זה כשנקבע המקח כדינו הרי הגוי אזיל ומודה על מה שמובטח להרויח בעסק זה ואף דאכתי לא מטא לידיה מ"מ כיון שסופו על כורחו לבא השתא מיהא הוא שמח והרי אמרינן בדף ו' דאצטריך מתניתין לחלוקא דליפרע מהם משום דאי הוה תנא ללוות מהם לחוד הו"א דאסיר משום דקאמר בעל כרחו מיפרענא והשתא מיהא אזיל ומודה אבל ליפרע מהם דתו לא הדרי זוזי אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא ע"כ הרי דבכל גווני אסרו בדאיכא קצת שמחה ומכ"ש במשא ומתן דלפעמים איכא הרווחא טובא ופשיטא דאזיל ומודה והרואה בדברי רש"י ז"ל יראה דלא הזכיר בחלוקא זו ענין הליכה כלל והה"נ דחוצה לה כשהע"ז בתוכה אף הליכה גמורה שריא משום דלית להו יום חג כלל וכן להפך והשתא אתי שפיר דבעי מתניתין כיון דמשא ומתן אסיר אף בלא הליכה מכל מקום אכתי איכא לספוקי בהליכה גרידא בלא משא ומתן ותירץ דבהליכה גרידא נמי איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שהוא הולך שם לעובדה ולזה כשהדרך מיוחד לאותו מקום אסור ודין זה נראה דאף רבינו יודה בו מן הטעם האמור דעכ"פ אזיל ומודה. ומה גם דמתניתין דלפני אדיהם והעתיקה רבינו סתמא אסר וכל היכא דשייך אזיל ומודה במשא ומתן וכיוצא יש לאסור אלא דרש"י ז"ל נראה דנפקא ליה מהך מתניתין לפי האמור ודו"ק: