מעשה רקח על הלכות עבודת כוכבים· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה י
כיצד כוס של ע"ז וכו' פירש כוס אחד וכו'. כתב מרן ז"ל דבתערובת שניה יש ספק ספיקא ושכ"כ התוספות וכו' ע"כ ואיכא למידק דלפי דברי התוספות דוקא בזה אחר זה שרי אבל בבת אחת אסור ורבינו היה לו לפרש דדוקא בכי הא שרי אבל בבת אחת אסור ותו דהתוספות שם לתערובת שלישי דוקא קרו ליה ספק ספיקא אבל השני לא מקרי אלא ספק אחד ולא קשיא דפשיטא דכי שרי רבינו מכח ס"ס על כרחך דבזה אחר זה דוקא קאמר דאי בבת אחת תו לא מקרי ס"ס דספק אחד הוא ומ"ש התוס' דתערובת שני מקרי ספק אחד ושלישי ספק ספיקא היינו כשמתהני בבת אחת דוקא דאז בתערובת שני ליכא אלא חדא ספיקא שמא אותו שנתערב כאן הוא של איסור שמא אינו וליכא תו את"ל וכו' אבל בשלשה אף בבת אחת שייך ס"ס והוא פשוט.
אכן מדברי רש"י משמע קצת דהשני לא מקרי ספק ספיקא כלל שהרי הצריך שיתערב מן השני אל השלישי דוקא כדי להתיר השני מכח ס"ס. ועמ"ש מרן מההיא דפט"ז דמאכלות אסורות ותירץ דברימוני בדן החמירו להצריכם שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירים אם יתפרדו הרימונים ולרבינו חשיב בהכי דבר שיש לו מתירים ע"כ ראיתי להפר"ח והר"ח אבולעפיה שהקשה ע"ז ממ"ש הרב המגיד פ"א מהל' יו"ט הל' כ' גבי ביצה שנולדה ביו"ט דאפילו נתערבה באלף כולם אסורות וכתב הרה"מ שם דספק ספיקא בדבר שיש לו מתירים שרי כגון תערובת שני לדעת קצת פוסקים ויש מי שאסר ולדעת המתירים הסכים הרשב"א וכן נראה מדברי רבינו ע"כ והיינו משום דרבינו לא אסר אלא תערובת ראשון דוקא והיכי כתב מרן דלדעת רבינו דבר שיש לו מתירים לא שרי בספק ספיקא יעו"ש.
ומה שנראה לענ"ד דכוונת מרן אינה דדבר שיש לו מתירין כלומר דאין איסורו אלא מחמת שיש לו מתירים ליתסר ספק ספיקא דידיה דזה לא עלה על דעת מרן בכוונת רבינו אלא כוונתו דברימוני בדן כיון שמלבד שהוא דבר חשוב דאפילו באלף לא בטיל כמ"ש רבינו שם נוסף גם דבר שיש לו מתירים דגם הוא חמור מצד עצמו דאפי' באלף לא בטיל החמירו חז"ל בזה דוקא בהצטרפות ב' האיסורים והיינו טעמא דברייתא דקתני ג' תערובות ברימוני בדן דוקא אבל בההיא דביצה שנולדה ביו"ט שאין איסורה אלא מחמת שיש לה מתירים ואפילו דבר שבמנין לא אסיר לדעת רבינו כמ"ש מרן שם בתחילת הפרק דרבינו לא חשיב אלא דבר חשוב להכי בביצה דליכא אלא חד איסורא סגי בספק ספיקא כן נראה כוונת רבינו דאל"כ הוה קשה טובא דחידושים כי הך הו"ל לאשמועינן רבינו בפירוש בדין דבר שיש לו מתירים ומה שהצריכו עיון היינו אעיקרא דדינא א"נ משום דהוה ליה לפרשו רבינו שם ברימוני בדן:
טבעת של ע"ז שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהם בים הגדול הותרו כולן שאני אומר וכו'. התוס' ז"ל כתבו שם זבחים דף ע"ד דדוקא נפלו ממילא אבל אם הפילם ביד לא שרו דקנסינן ליה אטו מזיד ע"כ ולפ"ז אם קודם שנודע התערובת הפיל אחת מהם אפי' בידו שרי שהרי לא שייך קנס כיון שעדיין לא נודע התערובת וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' ק"י בשם הרא"ש ז"ל. וכתב מרן ז"ל דרבינו מפרש שנים דקאמר ר' אלעזר דהיינו שהקריב ב' מהמעורבין וכו' ולפ"ז מאי דקאמר רב אנא תרתי קאמינא ר"ל שנפלו שתיהם וקצת קשה דפשט דברי רב נחמן משמע יותר דהנשארים שרו למוכרם שניהם ביחד כי היכי דנימא בכל חד מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא וכמ"ש רש"י ז"ל דאי לפירוש רבינו דכל הקפידה היא לאותם שנפלו לים מה לי אחת מה לי ב' ותו דלישנא דאנא תרתי קאמינא לא משמע הכי דאיהו אחת קאמר וחדא בתרתי לא מחלף ותו קשה לפ"ז לישנא דר"א דקאמר לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא כפל לשון למה לי ולפי' רש"י ניחא טפי.
ותו קשה טובא מסוגיא דהתם דף ע"ז אמתני' דר"א ורבנן דקאמר אמר ר' אלעזר לא התיר ר' אליעזר וכו' מיתבי ר' ירמיה וחכמים אומרים אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה א"ל ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד ע"כ ובשלמא לפי' רש"י ניחא דפריך ליה מרבנן דאסרי אפילו אם נשאר אחד מכלל דלר"א אפי' אחד אחד שרי אבל לפי' רבינו מאי פריך ותו דטפי הו"ל לאקשויי מר"א גופיה דהוא קאמר להדיא אם קרב ראש אחד וכו' וי"ל דרבינו מפרש דה"ק ר"י דמלתא דחיקא היא דאחד דקאמר ת"ק דר"ל תרי ואחד דקאמרי רבנן בדוקא ומי דחקך לשנות פשט הלשון וה"ק וחכמים אומרים וכו' ואם תפרש דאחד דקאמר ר"א לאו דוקא גם בדרבנן אימא לאו דוקא ומדרבנן לא מצינן למימר לאו דוקא דהא יצא קתני ולא קתני יצאו גם בר"א על כרחך דוקא קאמר ומתרץ דאיהו ס"ל דאחד בין דר"א בין דרבנן היינו זוג אחד ולהכי קתני יצא והיינו לומר דלר"א כיון שנקרבו ב' מהם תו לא חיישינן לאחריני כלל ורבנן פליגי עליה ואמרי דאפי' קרבו כולם חוץ מזוג אחד דהוה אמינא כיון שכבר קרבו כולם וגם נשארו ב' דעכ"פ איכא התירה גם בהנך תרי אפ"ה ישרף ומכ"ש אחד ממש וכלפי דברי ר"א אמרו כן ושנים שנים דקאמר י"ל דר"ל אראש ואכרעיים דמתני' וכו' ואפשר דהזקיקו לזה לרבינו ממאי דפריך לרב נחמן מהך דר"א דכיון דר"נ לא פירש בנשארים מה יעשה ואיך אלא באותו שנפל לים פי' דבאחד סגי לא שייך להקשות לו במה שהוא לא גילה דעתו ומה גם דמשמע דשאר הקושיות שהקשה בתחילה קיימי אנפל אחת מהם לים דוקא תדע דמתרץ ליה רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו כל הראשים כולם וההא פריך מר"א דלא התיר ר"א אלא שנים שנים ורב חדא קאמר ומתרץ אנא תרתי קאמינא ר"ל זוג אחד כי התם. שוב ראיתי להרב לח"מ שנרגש מזה וששתי כעל כל הון והוא ז"ל תירץ באופן אחר יעו"ש.
שוב כתב מרן דקשה על רבינו מפט"ו דתרומות שהתיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו ב' וכו' ובסוף דבריו תירץ דטעמא הוי משום דמנכר נפילתה ובב' תאנים נמי שרי וכן ב' טבעות וכו' ע"כ והקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דאי הכי אמאי הוצרכו לעשות צריכותא מר' נחמן לריש לקיש והלא ר"נ דמיירי בטבעות בעי שנים ור"ל דמיירי בחבית די באחת. עוד קשיא דב' מימרות הללו נלמדות מהך דר"א אם קרב ראש אחד מהם וגם באבר גדול כראש דמנכר בעי ב' ולמה לא הצריך בחבית ב' עכ"ד. לקושיא ראשונה כבר כתב מרן הקדוש ז"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אם יהיו שוים צריכי ולקושיא שניה י"ל דאה"נ דנלמדות מר"א אבל לאו מטעמיה דאיהו מתיר מכח ספק כמ"ש רבינו בפירוש המשנה ואינהו מכח דמנכר נפילתה ורבינו לא פסק כוותיה מהנהו טעמי תריצי שכתב מרן ז"ל וק"ל.
נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר ונפלו לטבעות אחרות וכו'. איכא למידק אם נפלו חמשים למקום אחד ומאה למקום אחר מה דינם דכיון דעכ"פ איסורא איתיה י"ל דכולן אסורות או דילמא כיון דבכל חד איכא ספק ספיקא ולא שייך איסורא ברובה איתיה לאסור כדאמרינן בשישים למקום אחד הכא שרו ודבר זה נסתפק אצלי עד שמצאתי להרב ב"י יו"ד סימן ק"י שהביא בשם הרשב"א דשרו מכח ספק ספיקא יעו"ש ומינה נ"ל דאם נפלו מ"ט למקום אחד ונ"א למקום אחר ה"ה והוא הטעם כמו השישים והארבעים ודו"ק.