מעשה רקח על הלכות סוטה· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה יד
האשה וכו' עם זה שקנא לה עמו. מדדייק לכתוב כן משמע דאם העיד שזינת' עם אחר אף שקדם לה הקינוי גם עמו (דהא מצי לקנאות לה מכמה בני אדם כמ"ש בדין ג') אינו נאמן כיון שאין כאן עדי סתירה ומ"מ לא אתבריר בדברי רבינו אם מה שהעיד זה העד שנטמאת היינו בסתירה או אפי' אחר הסתירה (דאילו קודם הסתירה ע"א אינו נאמן) והנה מרן ז"ל הביא ע"ד רבינו פי' רש"י ז"ל שכתב אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה וכו' משמע שהבין שדעת רבינו כפי' רש"י וכ"כ בב"י סי' קע"ח. ואין בדברי רבינו הכרח דהוא לא הקפיד אלא שנבעלה בפניו עם זה וכו' אבל אם היה זה באותה סתירה או אח"כ לא הקפיד וכ"כ המש"ל ז"ל ע"ע. אך לעד"ן דעיקר כוונת מרן ז"ל להשוות דעת רבינו עם פי' רש"י הוא למ"ש עם זה וכו' שהרי ממ"ש רש"י באותה סתירה מוכרח שהוא עם זה דוקא ועוד אפשר דרש"י ז"ל דיבר בהווה שאין דרך שאחר שנסתרה ועדים מעידין עליה והיא צריכה לשתות שתפקיר עצמה להדיא ודו"ק:
אפילו היה עד טומאה וכו' שנאמר ועד אין בה. נראה דכוונתו עמ"ש בגמ' והביאו רבינו למעלה בדין ד' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"ע קינוי וסתירה וה"נ כיון שקדם הקינוי והסתירה אפי' ע"א נאמן לאוסרה והרב"י ז"ל סי' קע"ח כתב דהכי מסתברא ולא ידעתי למה לא הכריחו מהגמ':