מעשה רקח על הלכות מגילה וחנוכה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה ה
הקורא את המגילה בלא כוונה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ואולי שהכל מודים במגילה ע"כ. נראה דכוונתו דכיון דאשכחן דחמירא מגילה משום פרסומי ניסא להכי בעי כוונה לכו"ע תדע דבקריאת שמע פסק רבינו דאם לא השמיע לאזנו יצא וגבי מגילה פ"א פסק דאם היה הקורא חרש לא יצא לפי הגרסא האחרת שהביא הרה"מ והרב ב"י סי' תרפ"ט ונקוט מיהא דחילוק יש בזה וא"כ גבי כוונה לכו"ע אמרינן הכי וראיתי להרב לח"מ שהקשה על זה ממ"ש בר"ה דף כ"ח דהקשו לרבא דאמר מצות אינם צריכות כוונה מההיא דהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואמרו מאי לאו אם כיון לבו לצאת לא לקרות [וט"ס הוא וצ"ל לשמוע] וא"כ משמע דבמגילה נמי למ"ד מצות א"צ כוונה לא בעי כוונה לצאת דהא תרווייהו תני בברייתא ואיך כתב דהכל מודים במגילה וכו' ע"כ. וי"ל דהתם לא פריך ממגילה כלל תדע דקאמר התם לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא והך סברא לא שייכא גבי קריאת מגילה כלל דבשלמא בשופר שתוקע תשר"ת איכא לאדמויי לפעיית החמור אבל בקריאת המגילה דבעי שיעור גדול וכי יש סברא לומר זה ומעתה על כרחך מתניתין לצדדין קתני ודלא כמ"ש הרב שהוא דוחק דמנין לו לומר כן כיון דיש לנו הכרח גדול במגילה משום פרסומי ניסא כאמור שוב זכיתי ומצאתי כדברי בהרב חיים אבואלעפיא נר"ו אלא שהוא לא הכריח הדבר ולענ"ד נראה ברור.
שוב אחר החיפוש מצאתי להפר"ח סי' תר"צ שכתב כן והקשה עליו הרח"א נר"ו שם דליתא דמאי דלא הקשו כן היינו משום דהתירוץ הוא ברור דמיירי בקורא להגיה כמ"ש שם לענין ק"ש וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה מלבד שהוא סותר את עצמו ממ"ש על הרמב"ם ז"ל כאמור אף גם זו דא"א לומר כן דבשלמא גבי ק"ש שהוא עצמו מגיה שייך לומר אם כיון לבו אבל בשומע מאחר אם קרא להגיה היכי יצא זה השומע בכוונת הלב הרי לא נתכוון משמיע להוציא דלהגיה דוקא קרא והלכה רווחת דבעינן שיתכוון שומע ומשמיע אלא ודאי דדברי הפר"ח עיקר וכן פסק הרב ב"י שם.