מעשה רקח על הלכות יום טוב· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ד
כל מלאכה שחייבים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבים עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאע"פ שאינם לצורך אכילה אינו לוקה ואפילו עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה ואם כן היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך ונראה טעם לשני אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף על פי שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביום טוב שרי וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת איירי לעיל מניה וכו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה וההריסה והאריגה והבנין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה ושאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה עכ"ד ודברים אלו לכאורה הם קשים להולמם חדא במ"ש ואם כן היה מן הדין וכו' אלא שמתוך וכו' דכיון דקשיא ליה אעיקרא דדינא אפילו לצורך היכי כתב שוב אלא שמתוך וכו' ותו דכתיבה ואריגה אפילו לצורך לא הותרו והיכי שייך מתוך לתרץ הקושיא ותו דכיון דמכח מתוך הותר לגמרי אמאי איצטריך לטעמא לשני אלו הרי כבר תירץ ומה מאד קשה דמתחילה כתב שהותרו מכח מתוך בין בהוצאה בין בהבערה ושוב הביא קרא דוביום השבת להתיר ואם מיתורא דקרא הותר לגמרי תו לא בעינן מתוך.
והנראה לענ"ד בכוונת דבריו כך היא דכיון דאנן קי"ל מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וכו' דהתורה התירה לגמרי אותם מלאכות שהם מוכרחים וצריכים לצורך אכילה מינה ילפינן שפיר ההוצאה וההבערה ואהא לא קשיא מידי ומאי דקשיא ליה הוא בהיתר שלא לצורך דכיון שהוא שלא לצורך מאי שנא מכתיבה ואריגה וכיוצא ואהא תירץ אלא שמתוך וכו' ומאי דקשיא ליה אכתי דאיך אפשר דשאר מלאכות אפילו לצורך לא הותרו והוצאה והבערה נתיר אפילו שלא לצורך תסגי לן לצורך כיון דהתורה התירתם אהא מתרץ ונראה טעם לשני אלו וכו' כלומר ובזה יתורץ גם כן למה שאר מלאכות לא הותרו אפילו לצורך והוצאה והבערה התירו לגמרי ולשניהם בא לתרץ וקאמר דבהוצאה לפי שהיא באוכל ומשקה ממש מה שאין כן שאר מלאכות כגון כתיבה ואריגה שאינם באוכל ומשקה אלא איזה הכשר בעלמא ואין בגופן לעולם אוכל ומשקה ולהכי נאסרו אפילו לצורך כיון שהם מלאכות גמורות [משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא כמ"ש התוס' בביצה ובריש שבת ומהך טעמא נמי הותר גם שלא לצורך] והבערה אף שאינה באוכל ומשקה ממש והו"ל למימר תסגי לן שהותרו לצורך כיון דסתם אכילה ועיקרה היא בבשול שאי אפשר לה בלא הבערה דהתורה לא היתה מתרת אוכל נפש לאוכלו חי דאין שמחה אלא בבשר ועל כרחו צריך לבשלה ומכיון שיש בהבערה גריעות אחר שאין גופה באוכלין ומשקין אין ראוי להתיר גם שלא לצורך במלאכה גמורה לזה הוכרח להביא קרא דוביום השבת דמהך קרא ילפינן שפיר היתר ההבערה שלא לצורך דאלו לצורך לא אצטריך כדאמרן דמאך אשר יאכל נפקא ונמצא דמהך קרא תוסיף תת כחה דמתוך אף שאינה באוכל ומשקה דאם לא כן לא היינו יכולים להתיר שלא לצורך כיון שהיא מלאכה גמורה ובשני יסודות אלו שייסד הרב מגיד משנה ז"ל יתורץ הכל וניחא טפי גם כן מה שלא הותרה כתיבה ואריגה וכיוצא אפילו לצורך משום דאינם באוכל ומשקה דומיא דהוצאה וגם אינם הכרחים דומיא דהבערה ודו"ק היטב דבהכי ניחא גם כן לסוגיא דביצה דמוכח מינה דגם בהבערה איכא מתוך. ומעתה אבוא אעי'ר למ"ש הרב לח"מ שהקשה על הרב המגיד כמה קושיות ומקצתם הניח בצ"ע ולענ"ד הקצרה נראה שאם נפרש דברי הרה"מ כדאמרן תתורץ קושיא ראשונה ושלישית ורביעית ולקושיא שניה תירץ בטוב וכיוונתי לדעתו הרמה ת"ל. וראיתי להרח"א נר"ו שהקשה על תירוץ זה וז"ל ולא האירו דבריו דאימא דכוליה קרא למעוטי יו"ט אתא ולא אפשר למכתב ביום השבת אי לא הוה כתיב לא תבערו וללאו ולחלק מנ"ל ע"כ. ונראה דזה לא קשיא ולא מידי דכיון דמצינן למילף תרתי מהך קרא בלא שום דוחק אמאי לא ילפינן ותו דכיון דעיקר קרא בשבת קאי אית לן למדרש ילפותא לענין שבת תחילה דדבר הלמד מעניינו הוא וכיון שכן על כרחין מייתר לן ביום השבת ודרשינן ליה לענין יום טוב ומכל שכן דאין זה אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש בכוונת דברי הרה"מ ז"ל.
ולשני הקושיות שהקשה הרב לח"מ שהם הקושיא חמשית וששית והניחם בצ"ע והראשונה היא למ"ש ושאר מלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה וכו' דמשמע שמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך ואם כן תימה שרבינו ז"ל כתב לקמן דין ט"ו שאם בישל ביום טוב לעכו"ם וכו' אינו לוקה שאם באו לו אורחים וכו' ולדברי הרב המגיד ז"ל תיפוק ליה מטעם דמתוך ע"כ. ולענ"ד נראה שאין זו כוונת הרה"מ ז"ל תדע מדכתב אינו לוקה דמשמע דאיסורא מיהא איכא והכי מוכח נמי ממה שהביא ראיה מהך דינא גופיה דלקמן והתם ודאי דלכתחילה אסור מקרא דלכם וכו' והואיל דאמרינן היינו לפוטרו ממלקות וה"ק אה"נ דשלא לצורך ליתי באיסורא דלא תעשה כל מלאכה לעולם אמנם מכח קרא דלכם על כרחך אסר רחמנא לבשל ביום טוב לגוים או לכלבים וחול נמי משום דקטרח לצורך חול ביו"ט ובהני מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא אמנם בשלא לצורך יו"ט סתם כגון דבר שאינו הכרח שרי לגמרי מכח מתוך דיותר יש להחמיר בתיקון מלאכה או אכילה לצורך גוים או כלבים ממה שהוא שלא לצורך סתם וטעמא דמסתבר הוא ומה גם דלא אמעוט מלכם אלא גוים וכלבים ובהא לא איירי הרה"מ ז"ל שהרי לא הזכיר מתוך בשחיטה ואפיה אלא שאנו נאמר מסברא דמדלא אסר רבינו אלא לצורך גוים וכלבים וחול משמע דשלא לצורך כלל ליכא איסורא ואיך שיהיה זאת הקושיא היא מתורצת.
אמנם הקושיא אחרונה היא חזקה ומרפסא איגרי שהקשה על דברי מרן שכתב בדעת רבינו דההוצאה היא מותרת לגמרי אף לצורך גוים וכלבים [וכן מבואר עוד בדבריו דין ט'] דאמאי דהרי שחיטה ואפיה דיש לנו טעם בהיתר יותר מהוצאה כמו שנראה מדבריו נאסר לגוים ולכלבים וכו' וכ"ש הוצאה שלא לצורך דהא היתר הוצאה גופה לצורך אכילה לא נפקא לן אלא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וכו' והרי שם מיעט לכם ולא לגוים ולכלבים ואיך יש לנו להתיר הוצאה שלא לצורך ע"כ. ותמהתי שראיתי להרח"א נר"ו שכתב על השני קושיות אחרונות האלה וז"ל והנך קושיות לאו כלום הם שכוונת הרב המגיד לאו מטעמא דמתוך כתב דאינו לוקה בשחיטה ואפיה דאי הכי אפילו לכתחילה נמי כהוצאה והבערה אלא מטעמא דהואיל וזה אומרו כמו שיתבאר בפרקין דהיינו טעמא דהואיל ואהני האי טעמא למלקות ואיסור מלכם נפיק מה שאין כן לשני אלו דאפילו לכתחילה שרו מטעמא שכתב הרה"מ ולא קשיא מידי דוק ותשכח עכ"ד ובאמת שבדקתי עד מקום שחולשת ידי מגעת ולא מצאתי לי נחת רוח בתירוץ זה שלא הבנתי תירוצו נר"ו אלא לענין קושיא ראשונה אבל לקושיא אחרונה שהקשה הרב לח"מ ז"ל דאיך אפשר להתיר הוצאה לצורך גוים וכלבים כיון דנפקא לן נמי מקרא דלכם וקיים דבר זה הרח"א נר"ו גופיה לעיל שם אם כן איך תירץ קושיא זו ואחרי המחילה רבה שגבו ממני דבריו נר"ו.
ואלולי דברי הרב המגיד ז"ל הוה אתי שפיר דברי רבינו דהוה אמינא דסבירא ליה דגם הוצאה לצורך גוים או כלבים אסור מקרא דלכם וכסברת המרדכי פ"ק דביצה והתוספות פ"ק דכתובות והרשב"א ז"ל שהביא הרב ב"י סימן תקי"ח ובסימן תקי"ב הביא דברי הרה"מ דלקמן ולא סיים לשונו כמ"ש דלדעת רבינו הוא מותר גמור ובין לצורך גוים בין לצורך כלבים ובשלחנו הטהור סי' תקי"ח פסק הרב דלצורך גוים אסור להוציא ואי הוה סבירא ליה כדעת הרה"מ בדברי רבינו לא היה פוסק להחמיר אלא מוכח דלא היתה בגרסתו סיום לשון הרה"מ הנ"ל וכן בהגהה סי' תקי"ב לא הזכיר שהוא דעת רבינו אלא סיים הרה"מ וכו'. אמנם על כל פנים קושיית הרב לח"מ בתקפה עומדת להרה"מ ומאי דאפשר בדוחק דכיון דהוצאה גופה מלאכה גרועה היא כדאמרן וראו חז"ל דקרא שרי לן מתוך במלאכה גמורה דהיינו ההבערה מקרא דוביום השבת ילפו מהתם להקל במלאכה שאינה מלאכה ממש דהיינו ההוצאה ולא רצו שתהיה נכללת בלכם דכתיב בקרא מה שאין כן בשאר מלאכות גמורות דעל כרחם נכללו. שוב ראיתי להרב מטה יוסף ח"ב סי' כ' שעמד בכל זה עיין עליו.