מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה יג
חוץ ממחזיר גרושתו וכו'. הנה מרן הקדוש נתקשה הרבה בדברי ה"ה ז"ל במ"ש בדין אלמנה מן הנישואין וכו' דמדמדמי לה לאלמנה לכ"ג משמע דמחזיר גרושתו אית ביה עשה ול"ת וזה א"א דהרי אין בה אלא לאו בלבד וכו' ע"כ. ולעד"ן המדקדק בדברי רבינו יראה דאין במחזיר גרושתו מן הנישואין שום לאו לגבי היבם שהרי כתב שאם לא היתה אסורה על היבם לא משום לאו ולא משום עשה וכו' ה"ז מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו כלומר דאף דאין בה לאו מפורש לגבי היבם ה"ז חולצת ולא מתייבמת דאם איתא שיש בה לאו לא הול"ל חוץ וכו' אלא הול"ל לפיכך וכו' אלא ודאי דכוונתו דאין בה שום לאו והטעם שאינה מתייבמת מכח הק"ו שאמרו בגמ' אם במותר לה דהיינו בעלה נאסר לה באסור לה דהיינו יבם לכ"ש וכפי דברי רש"י ז"ל בסוטה דף ו' ד"ה באסור לה וכו' נראה שאיסור היבם היינו מכח קרא דלא יוכל בעלה וכו' ומבואר הדבר שאין כאן לאו גמור לגבי היבם דעיקרו של לאו זה לא נאמר אלא לגבי הבעל עצמו והרי היבם כשאר בני אדם שכולן מותרים ליקח אשה זאת ואף אם היינו אומרים דאיסור היבם היינו מכח שנאסרה לו ע"י גירושי אחיו שאז ודאי היתה אסורה לו מכח אשת אחיו שלא במקום מצוה מ"מ כשאחיו החזירה אף שעבר הלאו דלא יוכל בעלה וכו' מ"מ כיון דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין הרי נתחייב היבם ליבמה כמבואר בפ"ז דין י"ב וכיון שכן בהכרח שאין שום לאו מבואר במחזיר גרושתו לגבי היבם אלא דרך דרשא או אסמכתא מכח הק"ו הנאמר בגמ' וזו היא כוונת רבינו. מעתה מ"ש ה"ה דרצתה נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לא נחית לומר שיש בזו שום לאו ולא עשה דזה מבואר גמור אלא בא לומר דכי היכי דבאלמנה לכ"ג אם עבר ובא עליה באיסור אין ביאה זו פוטרת צרתה ה"נ זאת כיון שיש איסור בביאתה אינה פוטרת צרתה זה הוא הנלע"ד ועיין להרב"ח ז"ל שחלק על מרן ז"ל והרב"ש ז"ל חלק על הרב"ח ולעד"ן כמ"ש פשוט. ולאידך תמיהא שתמה מרן ז"ל על ה"ה ז"ל מההיא שכתב רבינו פ"ז דין י' וכו' נמשך עמ"ש לעיל שיש לאו במחזיר גרושתו לגבי יבם וכבר הוכחנו שאין בה שום לאו מפורש ודברי רבינו הם לקוחים מדברי הגמ' שם דף י"ב דמסיק דהיא חולצת לבד וצרתה או חולצת או מתייבמת ועמ"ש פ"ח דין ט' בדברי ה"ה ז"ל דנראה סותר דברי עצמו:
וכן יבמה שהיא ספק ערוה על היבם או ספק ערוה על בעלה וכו'. האי או ספק ערוה על בעלה הוא מגומגם חדא שבלפיכך שביאר אח"ך כל עיקרו אינו אלא מפני היותה ספק ערוה על היבם ואין לנו שום נפקותא להיותה ספק על הבעל ועוד שכיון שכתב לשון או משמע שהיא חלוקה אחרת מופרדת והי"ל לבארה כמו שביאר ספקה של יבמה על היבם והנה ידוע מ"ש מרן ז"ל לקו' הטור ע"ד רבינו כתב בסוף דבריו שמ"ש בס"ר או ספק ערוה על בעלה הוא ט"ס א"נ שהאל"ף היא יתירה וצ"ל וספק ערוה על בעלה דהב"ע שהיתה ג"כ ספק ערוה וכו' ע"כ. והמש"ל ז"ל אחר שהביא דבריהם ז"ל הסכים דקושטא דמלתא היא דהדין שכתב רבינו לעיל שממנו נמשך גם דין זה דספק ערוה על בעלה שכתב רבינו היינו כגון שקדש אחת משתי אחיות ולא ידע איזה מהם קדש וכו' וכשמת ונפלו קמי יבם לא מצי לייבומי לשום חדא מנייהו משום ספק אחות זקוקתו אלא חולץ לשתיהם והכי מוקי לה בתלמודא בפ' החולץ וכו' ולפ"ז דברי הטור ומהריק"א ז"ל מרפסן איגרי וצ"ע ע"כ. גם למעלה כתב שדבריהם תמוהים הרבה כשגגה היוצאה מלפני השליט וצ"ע ע"כ. ומי הרואה דברים אלו על שני גדולי הדור שכל בית ישראל סומכין על דבריהם ולא יחוש לכבודם שנעלם מעיני כבודם בקיאות זה דפ' החולץ (יבמות דף מ"א) דאמאי דמייתי מדר"י דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' מתיב רב חנינא הספיקות חולצות ולא מתייבמות מאי ספיקות אילימא ספק קדושין אמאי לא מתייבמות תתייבם ואין בכך כלום (אלו הן דברי הטור ז"ל דממ"נ וכו') אלא לאו ספק שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קדש וקתני חולצת ומתרץ ליה הכי השתא וכו' ע"כ. נמצא דלא מתניא הכי להדיא וגם לאו סתם תלמודא קאמר לה אלא ר"ח מפרש לה הכי לאותובי מינה ונ"מ דאפשר דאין כן כוונת הבריית' ואף דמתרץ ליה הכי השתא וכו' י"ל דלפי שיטתו השיב לו והתוס' שם כתבו דה"מ למפרך מההיא דפ' כיצד דף כ"ג דתנן מי שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קדש וכו' מת ולו אח אחד חולץ לשתיהם וכו' ע"כ ודין זה ביארו רבינו ברפ"ח להדיא ע"ע. מעתה מבואר הדבר שלא רצו הטור והרב"י לפרש דברי הרמב"ם כן מכח שכבר ביאר דין זה להדייא בפ"ח ומה לו לכתבו כאן פעם שנית ובדרך סתום ועוד דלעיל דין ד' כתב רבינו הספיקות וכו' כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו ובאותה אפשר לפרש כן וזה לא ינגדו הטור והרב"י ז"ל אך קפידתן היא בזו שכתב רבינו כאן דלמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה חלוקא זו כאן אין לה מובן דאי איירי בקדש אחת משתי אחיות כבר הוא מבואר ממ"ש בפ"ח ומכ"ש אם נפרש שזו היא כוונתו ג"כ לעיל בהספיקות שביאר כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו דהיינו הבעל וגם אם נפרש דההיא דהספיקות ביבם איירי וכאילו כתב כגון שהיא ספק ערוה על אחיו ואיבם קאי מ"מ הכא הוא יתור נפיש ועוד דהו"ל לפרש. וגם לדברי המש"ל ז"ל דהך ספק ערוה על הבעל הוי כגון שקדש אחת משתי אחיות סוף כל סוף הו"ל לרבינו לפרש המציאות איך הוא כי היכי דפירש לנו מציאות הספק של היבם ועוד דבשלמא בההיא דלעיל שכתב רבינו הספיקות וכו' שהוא כלשון התוספתא אפשר לומר שזו היא כוונת רבינו אבל כאן שלא כתב לשון הברייתא רחוק הדבר לפרשו כן מכ"ש דאכתי הוא יתור נפיש מאחר שכבר כתבו לעיל לפי פי' המש"ל ז"ל ולא עוד אלא דיותר מפורש המציאות ממ"ש לעיל בהספיקות וכו' ממ"ש כאן שכאן סתם לגמרי ואין זו דרכו של רבינו זלה"ה. והן אמת שכל הדרכים בחזקת סכנה מ"מ הרוחנו מיהא דהטור ומהריק"א ז"ל כל יקר ראתה עינם ולא מפני שהוצרכו לידחק בדברי רבינו נאמר ששגו ברואה וכו' חלילה והוא הנלע"ד החלושה והקלושה וזכותם יעמד לימיני כי"ר ומ"ש בס"ר לפיכך וכו' או שהיה נושא אחותה ע"כ האי או הוא ט"ס מפורסם וצ"ל אחיו שהיה נושא אחותה וכ"ה בנ"א ופשוט הוא: