מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה כא
כל יבמה וכו'. פלוגתא דרבנן ורשב"ג פ' החולץ ופר"א דמילה והרמ"ה ז"ל כתב דאם נתייבמה לא תצא וחלק עליו הטור סי' קפ"ד וגם הרב"י ז"ל כתב עליו כיון דספיקא הוי הוה לן למיזל הכא לחומרא והכא לחומרא וצ"ע ע"כ והרב"ג הביא שם כמה פוסקים ע"ד הרמ"ה ז"ל ע"ש והרב"ח ז"ל כתב דדעת הרמ"ה ז"ל דגבי אשת ישראל מצי למימר קים לי כרבנן ולגבי יבם מצי למימר קים לי כרשב"ג כיון דלא אפסיקא הלכתא לא כמר ולא כמר ע"כ ודעת רבינו נראית מבוארת דס"ל דתצא ממ"ש פ"א דין ה' ודין כ"ב:
גרשה הכהן ומת וכו'. כתב ה"ה ז"ל ודברים נראים הם שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגרשה ומת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה עכ"ל ועדיין יש לגמגם בדבר דהתינח גבי גירשה דנאסרה לכהן מצי חליץ לה היבם כיון שכבר נפסלה אבל אם מת הבעל הכהן שאלמנה לא נאסרה לכהן הדיוט למה נאסור אותה עתה ע"י חליצה כיון שהיתה בחזקת מותרת ועומדת לכל כהן וכן מצאתי להרי"ז בש"הג פ' החולץ הביאו הרב כנ"הג והמש"ל והרב"ש ז"ל דאם מת הכהן לא תחלוץ עוד כיון שהותרה התורה ע"כ ומ"מ אין בידינו להכריע: