מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה טו
יבמה שנדרה וכו'. כתב ה"ה ז"ל ביבמות פ' ב"ש משנה הנודרת הנאה מיבמה וכו' ופירש"י ז"ל בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימינו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להן כעס זה עם זה עכ"ל. פי' לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ וכו' ע"כ ומבואר הדבר שהלשון הוא מגומגם דנראה שהבין שפי' רש"י קאי אסיפא דמתני' ואם נתכוונה לכך וכו' וא"נ כלל דדברי רש"י לא קיימי אלא ארישא דמתניתין דקתני הנודרת הנאה בחיי בעלה וכו' וכ"ה התי"ט ז"ל ובאמת לפ"ז קשה עוד שהוא ציין על דברי רבינו יבמה שנדרה וכו' שהוא רישא דמתני' ועלה מייתי פי' רש"י ושוב פי' כוונת רש"י אסיפא וכ"כ המש"ל ז"ל ע"ע. אמנם אני הצעיר מצאתי בדפוס מג"ע שכתוב בדברי ה"ה שכל שלא היה שם כעס חוששין וכו' ולפ"ז ארישא קאי אלא דאכתי קשה ממה שסיים ז"ל ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא אסקא אדעתא דמיית בעל ע"כ. ולא הול"ל הכי אלא כמ"ש מפי' רש"י דכיון שלא נדרה אלא מחמת הכעס אין היבום בכלל: