מעשה רקח על הלכות טומאת מת· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ב
ויראה לי וכו'. לא ידעתי למאי איצטריך האי ויראה לי דנראה דהלימוד מנבלה לימוד נכון הוא, ואפשר משום דבנבלה אין מטמא המשא אלא טומאת ערב ודיו לבא מן הדין וכו' אי נמי משום דאיכא למיפרך דבנבלה אסר המגע והמשא להדיא משא"כ במת דלא אסר אלא המגע ואם איתא למה אסר המגע יאסור האהל והייתי דן כ"ש למשא ומגע ואדרבה מדאסר המגע והאהל י"ל דלא הקפיד על המשא דגזרת הכתוב היא, לכך הוצרך לאתויי ההיא דאיסור בת הבת ובשר בחלב דהוי גילוי מילתא בעלמא וגם מפני שהקדים דטומאת משא הוי דין תורה אף שאינו מבואר בפסוק כי היכי דלא תקשי דהא אין עונשין מן הדין, לכך ביאר דהוי כמו בת הבת ובשר בחלב דהוי גילוי מילתא בעלמא כמ"ש בסנהדרין אלא שדברי מרן ז"ל מגומגמים הרבה כמבואר למעיין וכבר ישבם קצת המל"מ ז"ל עיין עליו.
וראיתי לשיירי כנסת הגדולה בנימוקיו על רבינו שהרבה להקשות קושיות אחרות בדברי מרן ז"ל הללו אך מה שהקשה שם למ"ש מרן בטומאת משא ובתו ובשר בחלב דהוי גילוי מילתא דזה לא נאמר אלא לאביי אבל לרבא דקי"ל כוותיה אפילו בגילוי מילתא אין מזהירין עיי"ש, אחרי המחילה הראויה מרן ז"ל לא קאי אלא על דברי רבינו ורבינו כתב כן להדיא כאן ופ"ב דאיסורי ביאה הל' ו' ופ"ט דמאכלות אסורות הל' ב' להדיא א"כ אין מזה תפיסה על מרן ז"ל ואם בא להקשות יקשה כן על רבינו כאן ושם ועל הרב המגיד ז"ל שם, אך האמת נראה דאין דרכו של רבינו להקפיד בדבר שאין בו נפקותא לענין דינא ולכך פסק כאביי דניחא ליה טעמיה ועוד דסתם מדרש בויקרא רבה כוותיה כמ"ש מרן ז"ל שם, גם בכנה"ג יו"ד סי' פ"ז הקשא קושיא זו על רבינו ותירץ דלא כתב רבינו כן גבי בשר בחלב אלא לתשובת המינין אך בק"ו דבתו גם רבא מודה וזו היא כוונת רבינו כאן עיי"ש שהם דברים דחוקים אחרי המחילה רבה והנראה לענ"ד כתבתי. שוב מצאתי למהר"א יצחקי ז"ל בשו"ת זרע אברהם חו"מ דף קכ"ב שהעמיק הרחיב בדברי רבינו ומרן ז"ל וערבו לי דבריו כי נעמו ושם הקשה על דברי מרן ז"ל עוד במ"ש מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל דהרי רבינו פי"ח דפסולי המוקדשין הל' ד' כתב בפי' דמפי השמועה למדו שאין פסוק זה מדבר אלא בפסולי המוקדשין והיא קושיא חזקה על מרן ז"ל אם לא שנאמר שלכוונה זו הוסיף האי נמי וכו' ועיין עוד לקמן סוף פ"ד מ"ש שם בע"ה: