מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה ח
ואפילו עני וכו'. מסיים במשנה ואפילו מן התמחוי ורבינו השמיטו דנכלל בעני המתפרנס מן הצדקה שכתב.
אבל תלמיד וכו'. הנה מרן ז"ל כתב דה"ה לשוליא דנגרי ובגמרא מוכח להיפך דקתני התם תלמיד אצל רבו אינו מיסב ופריך מיתיבי עם הכל אדם מיסב ואפילו תלמיד אצל רבו כי תניא ההיא בשוליא דנגרי ופי' רש"י ורשב"ם ז"ל תלמידו של נגר המלמדו אומנות ע"כ. משמע להדיא דשוליא דנגרי בעי הסיבה וראיתי להמפרשים ז"ל שהניחוהו בצ"ע או דודאי ט"ס הוא במרן ז"ל והן אמת דבב"י כתב ז"ל דשוליא דנגרי בעי הסיבה ואם נאמר כן גם בדברי מרן אכתי תקשה דלמה לא ביארו רבינו אשר עפ"ז הוה אפשר בדוחק דס"ל ז"ל דהך תירוצא דש"ס לא קיימא אליבא דהלכתא מכח דקיימא לן דאשה אינה צריכה הסיבה והיינו טעמא משום אימת בעלה שהיא כפופה לו וא"כ מכ"ש שוליא דנגרי שהוא כפוף תחת רבו יותר מהאשה תחת בעלה דעכ"פ חייבתו תורה בשאר כסות ועונה מה שאין כן בתלמיד של אומנות דאדרבא חיי התלמיד תלוים ביד רבו שאם לא ילמדנו הרי הוא מת ברעב ועכ"פ הוא כפוף תחתיו הרבה בשביל דבר האומנות ולהכי לא הוצרך רבינו לבאר מכיון שכתב דתלמיד אצל רבו אינו מיסב וסתם תלמיד קאמר וזה הכריחו למרן ז"ל להבין בדברי רבינו דמדלא הזכיר שוליא דנגרי ש"מ דס"ל דדינו כדין תלמיד אצל רבו ולהכי לא הוצרך לבאר וכל מין תלמיד קאמר אך שיטת הפוסקים ז"ל אינה כן עיין עליהם ובספר יד אהרן נר"ו ראיתי שהגיה בדברי מרן והשמש צריך הסיבה וה"ה לשוליא דנגרי.
ואימתי צריכים הסיבה וכו'. ולעיל כתב לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב וכו' והשתא מפרש איך הוא עיקר החיוב ואה"נ דאי מיסב בכל הסעודה הרי זה משובח כמ"ש אחר זה כאן ודו"ק.