מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה ה
העושה עיסה וכו'. נוסח אחר כת"י מן החטים ומן האורז כאחת ולמה שהשיג הראב"ד ז"ל עיין להפר"ח סימן תנ"ד והר"ש פ"ג דחלה כתב דמההיא מתניתין דייקינן בפ' כל הזבחים שנתערבו דנותן טעם ברוב דאורייתא וזה מורה כדברי רבינו. ודין עיסת הכלבים שם פ"א.
שאין זו משומרת וכו'. קצת קשהדרבינו פ"א דחלה פירש אהך מתניתין דאינו יוצא בה לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה וכאן נקט טעמא שאין זו משומרת לשם מצה דמשמע שאם היתה משומרת לשם מצה אדם יוצא בה ידי חובתו הא כיון שעשאה לכלבים היא פטורה מן החלה דבאכלכם מלחם הארץ כתיב כמ"ש רבינו שם וי"ל דהשני טעמים אמת והיא האי דשם דאיירי מתני' בחיוב החלה ג"כ ועיסת הכלבים היא פטורה משום דאינו עשוי למאכל אדם נקט טעמא דחיוב חלה דבאמת כן הוא גבי אותו דין ובכיוצא בו דוקא במיני דגן דבלא"ה כגון במיני קטניות הטעם הוא משום שאינו בא לידי חימוץ וכאן נקט טעמא דאין זו משומרת וכלומר משא"כ בשעשאה כדי שיאכלו גם כן הרועים וכו' ועיין בדברי רבינו הלכות חלה ומ"ש מרן שם דאפילו בסתם היא חייבת בחלה וא"כ קצת קשה עיי"ש.
מצה שלשה וכו'. דעת רבינו נראית דדוקא בתערובת מים קאמר ממ"ש לעיל פ"ה דביום ראשון אין ללוש ולקטף אלא במים בלבד א"כ כאן שכתב שיוצא עם מי פירות היינו נמי בתערובת מים וביין שמן דבש חלב אפילו עם תערובת מים אסור משום דאינו נקרא לחם עוני וזו היא סברת הי"א שהביא הרב המגיד ז"ל וכתב על זה דדבר נכון הוא ולא איתברר ליה להרב אם זו כוונת רבינו ג"כ יען יש לנו פנים לפרש דבלא מים קאמר ולעיל איירי בלכתחילה וכאן בדיעבד שכן משמעות הלשון עיין עליו והיא דעת מרן ז"ל ריש פ"ה עיי"ש. ועיין להרב לח"מ שהבין דברי הי"מ באופן אחר עד שהוקשה לו כמה קושיות ואין צורך עיי"ש שוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו עיין עליו.
אין יוצאין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ממתני' דחלה שאין המורסן והסובין חשובין פת ומ"ש יוצאין בפת הדראה ופי' הרי"ף פת סובין כבר כתב הרא"ה דר"ל שלא ניטל סובין וכו' ע"כ. אבל רש"י ז"ל פרק כל שעה (פסחים דף ל"ז) פירש פת הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר ע"כ. ומשמע דר"ל שניטל הדרה דהיינו הקמח נקי ולבן ונשאר השחור קצת דהיינו הקיבר דאין לומר דהיינו שלש העיסה בסובין ומורסן כדעת הרי"ף לפי פירוש הרא"ה דבכתובות דף קי"ב איתא תניא אמר ר' יוסי סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין סאה קמח סאה סולת סאה סובין סאה מורסן סאה קיבוריא ופירש רש"י סאה קיבוריא קמח שאינו יפה שעושים ממנו פת קיבר וקורין שאנדי"ר הרי להדיא דהוא מין קמח לבדו שיוצא מהקמח לבן אחר שמרקדין אותו שהרי סאה אחת היתה נחלקת לחמשה חלקים גם בגיטין דף נ"ו חיוורתא ליכא גושקרא איכא ופי' רש"י גושקרא פת קיבר שאונדיי"ר ע"כ. הרי דהיא היא ועיין עוד פ"ב דמכשירין ואם כן על כרחך אינו כפירוש רבינו לדעת הרה"מ ז"ל שהרי בלש הקמח בסובין ובמורסנו דמשמע שלא ריקדו כלל וכמ"ש רבינו פ"ו דבכורין פירש כאן הרה"מ ז"ל דהיינו פת הדראה ותו דסתם פת קיבר היינו שניטל ג"כ הסובין כדמוכח להדיא מההוא דכתובות דמחלק להו וסובין דהיינו הגס לדעת רש"י כמ"ש שם וכמ"ש הרב מג"א סי' תנ"ד וא"כ קשה תרתי חדא דלמה לא יצא בפת קיבר לדעת הרה"מ בדברי רבינו כיון דחזי שפיר למאכל אדם ותו דמאין הכריח ז"ל דהרי"ף ס"ל כדעת רבינו ופליג על פירוש רש"י אימא דסובין דקאמר הרי"ף ז"ל היינו היותר נקי שבסובין דהיינו הקיבר כפי' רש"י וכן הבין באמת הפר"ח שם.
אמנם האמת יורה דרכו דא"א להבין כן שהרי לדעת רש"י דס"ל דסובין היינו קליפה של החיטים הנושרת בשעת כתישה ומורסן הוא הנשאר בנפה והיינו דדרשינן כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפי' סובין משמע דסובין הוא היותר גס ועב שאינו ראוי כלל ואם כן על כרחין הדרינן לדברי הרא"ה ז"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל שפירוש פת הדראה פת סובין ר"ל שלש הקמח כמות שהוא ושמעורב בו ג"כ הסובין קאמר ולפי זה הפר"ח ז"ל שרצה להסכים פי' הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל הוא נדחה מעיקרו אחרי המחילה ואין צריך גם כן למה שנדחק הרב מג"א שם ובדברי הרי"ף עיין עליו. וכן נראה שהבין הרב המגיד מדלא הזכיר דברי רש"י כלל. ולמה שהקשינו עליו דלמה לא יצא בפת קיבר נראה לענ"ד דגם לשיטת רבינו יוצא הוא מדלא שלל אלא פת סובין ופת מורסן שאינם ראוים כלל למאכל אדם מכלל דפת קיבר שהוא ראוי ופוק חזי כמה בני אדם אוכלים אותו פשיטא דיוצא דלחם עוני כתיב והפשט לא יופסד ומסתברא ג"כ דחייב בחלה כיון דלחם גמור הוא. הגם דהפר"ח ז"ל הבין דאינו חייב בחלה ומחמת שהוקשה לו ממתניתין דחלה ניטל סובן ומורסנן וחזר לתוכן פטור מן החלה וכו' הוצרך לידחק דשאני הכא דרבי רחמנא לחם עוני וכו' על כרחך דזה לא הוקשה לו אלא מחמת שרצה להסכים פירוש הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל והאמת הוא דרחוקים הם כאמור נראה לענ"ד.