מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ג · הלכה יא
כיצד ביעור חמץ וכו'. משנה וגמ' דף כ"ח ורבה חילק בין ים המלח לשאר נהרות ורב יוסף חילק בין חיטי לנהמא ופי' רש"י חיטים שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם על פני המים שלא יוכל אדם ללקטן וכו' ע"כ. והנה פשטן של דברי רבינו מוכחי דפסק כרב יוסף מדכתב ואם היה החמץ קשה וכו' דאילו לרבה אין לחלק בזה אלא בין ים המלח לשאר נהרות [אף דהרב ב"י סי' תמ"ה כתב דאפשר דפסק כרבה עיין עליו] ומרן ז"ל אחר שהכריח דפסק כרב יוסף הקשה עליו בסוף לשונו דקי"ל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ"ע ע"כ. [וזה הוא מה שהכריחו בב"י לתת פנים דפסק כרבה] ולקושיא זו י"ל דלא נאמר כלל זה אלא בדפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא פליגי בדעת זולתן וכמ"ש בעלי הכללים ז"ל וכן מצאתי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו.
ומבואר עוד דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י שפירש דחיטי בעי פירור שלא יתנם בשק וכו' משום דקשיא ליה דא"כ בחמץ גמור דהיינו נהמא שרי ליתנו בשק ולזורקו למים דאל"כ ליפלוג בהא ודבר זה קשה להבינו כמבואר ותו דתיבת פירור דתנו רבנן הכוונה בגופו של דבר ולדעת רש"י פיזור הו"ל לומר וכבר הרגיש רש"י ז"ל בזה וכתב כלומר וכו' ומדכתב רבינו ואם היה החמץ קשה הרי זה מפררו משמע דבנהמא קאמר כאמור וזו היא דעת מרן ז"ל ודלא כהרב המגיד שהבין בדברי רבינו דחמץ קשה היינו חיטי ונהמא לא בעי פירור אף דהאמת יורה דרכו דאפשר ג"כ שזו היא דעת רבינו דהא עכ"פ לא הזכיר בכל דין זה חיטי גופייהו. ודברי מרן הקדוש בזה הם קשים להולמם הרבה חדא דאחר שהביא דברי הטור וכו' כתב הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו חיטי דרב יוסף וכו' וזה הוא היפך מ"ש תחילה דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור וכו' ותו במ"ש אחר זה ולמה לי פירור לר' יהודה בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה דמי זה אמר דר"י בעי פירור בכל חמץ הא במתני' קתני אין ביעור חמץ אלא שרפה וגם במ"ש אח"ז יש לגמגם ואם נאמר שיש ט"ס בדבריו ירבו הטעיות כמבואר אכן לפי חומר הנושא שלא להניחו חלק אפשר דמ"ש דהיינו חיטי דרב יוסף אין הכונה לומר דחיטי בעי פירור דא"כ דרב יוסף הוא מיותר אלא כונתו לדברי רב יוסף שחלק בין חיטי לנהמא וכיון שכל עצמו לא בא אלא לומר דא"א להבין דרבינו פוסק כרבה כפשט לשון הטור לא חש לדקדק בדבריו מאחר שכבר כתב מתחילה כוונתו בדברי רבינו ומדוקדק ג"כ שסיים אבל שאר חמץ לא בעי פירור ואם איתא דחיטי דרב יוסף דקאמר קאי אחמץ קשה שכתב רבינו הכי הו"ל לומר אבל נהמא לא בעי פירור כמשפט הלשון ולאידך שכתב דלמה לי פירור לרבי יהודה וכו' אין כונתו דוקא פירור אלא כלפי דבעי למימר לרבנן דאמאי בעו פירור נקט בדר"י נמי הך לישנא ומשום דשריפה דר"י היינו פירור דרבנן קיצר במובן ולא חש לשנטעה ותדע דעל כרחך להבין כן דהא עיקר קושייתו אתיא עכ"פ בין מפירור בין משריפה והיכי תיסק אדעתין שיניח דברי ר"י המפורשים במשנה ויכתוב לשון אחר ואף את"ל שנוכל לכוין דבריו דדוקא פירור קאמר לעולם תקשי לן הא וע"פ זה הנה מקום גם לשאר דברי מרן ז"ל ומ"מ הדבר צריך תלמוד. ומ"ש בספרי רבינו ואין הים מחתכו בנוסח אחר כת"י כתוב שאין הים מחתכו.
חמץ שנפלה עליו מפולת. משנה וגמרא דף ל"א ונראה דדוקא בנפלה מעצמה אבל להפילה בידים אין זה ביעורו וכ"כ הפר"ח ז"ל בדין העושה ביתו אוצר והכי מסתברא.
ואם שרפו וכו'. כדרבא דף כי אם ובפירוש המשנה שם לא התיר רבינו ליהנות בעפרו כי אם אחר הפסח והוא דבר תמוה כמבואר ואפשר שט"ס הוא עיי"ש.
ואם בישל וכו'. דבר פשוט הוא ועיין להרב המגיד. ומ"ש בדברי מרן הקדוש ודוקא כנגדו חסרון הניכר יש בדבריו וצ"ל ודוקא באבוקה כנגדו ועיין להפר"ח ז"ל והרח"א נר"ו שהוכיחו דאפי' בלא אבוקה כנגדו אסור וכנ"ל בדעת רבינו מכ"ש שאסר הפחמין ג"כ דהיינו גחלים וק"ל.