מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ה
חמץ שנתערב וכו'. שם דף ל' ובדברי הר"ן שהביא מרן ז"ל נפל ט"ס וכצ"ל ואע"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דמדאורייתא לר' שמעון דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר"ש וכן הוא בדברי הר"ן עיין עליו. ומ"ש עוד מרן ממותר לא היה צ"ל מותר לא יהיה. ועל מה שתירץ מרן לקושיית הר"ן דרבינו פירש דנפקא ליה איסור שלא במינו מקרא דכל מחמצת וכו' ע"כ. משמע לכאורה דהכוונה בדעת רבינו דסמכו חז"ל להחמיר בשאינו מינה מכח רבויא דכל. ואם כן אכתי קשה דאימא דקרא לא אתא אלא למין במינו דהא מדרבנן מיהא כשהוא בעין אסור אף לאחר הפסח ואם כן לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואהני לן לאחמורי עליה במין במינו מיהא [דלענין זה מקרי דבר שיש לו מתירים] אבל להחמיר עליו גם במין בשאינו מינו אין לומר כיון דהוו תרי דרבנן כקושית הר"ן ז"ל. אם לא שנאמר בקצת דוחק דהכוונה דרבויא דכל מחמצת אהני לן לאחמורי בין במינו בין בשלא במינו לאפוקי דעת הר"ן ז"ל והיא דעת הלכות גדולות ושאלתות דרב אחאי גאון ור"ת שהביאו התוס' פ' כל שעה דס"ל דבין במינו בין שלא במינו לא הוי אלא בנותן טעם עיי"ש ואין להקשות דרבינו כתב בדין שאחר זה דמקרא דכל מחמצת נפקא לן דאפילו על ידי תערובת חייב דיש לומר מדהוה ליה לומר כל חמץ. ומ"ש הרב לח"מ דמנא ליה לרבינו לומר דטעם איסור החמץ במשהו היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ובגמרא לא מוכח כן וכו' ותירץ על נכון יעו"ש אלא דנראה דרבינו לא היה גורס במשהו כרב כנראה מהלכות שהזכיר הרב המגיד ז"ל ונראה דהכי סבירא ליה גם בדעת רבינו וכן גורס הרא"ש ז"ל עיי"ש.
וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכו' אם נתערב וכו'. הלשון מגומגם דמדכתב שעבר עליו הפסח ונתערב משמע דבנתערב אחר הפסח דוקא קאמר דשרי וזה אינו דבפרק ט"ו דמאכלות אסורות דין ט' כתב להדיא דשרי אף שנתערב בתוך הפסח וקראו דבר שיש לו מתירים וכמ"ש הרב המגיד ז"ל ואף אם נדחוק דלשון שעבר עליו הפסח ר"ל על החמץ בין בעיניה בין על ידי תערובת אכתי לשון יתר הוא כשסיים הרי זה אסור בכל שהוא הוה ליה לומר ואחר הפסח מותר שלא קנסו וכו' ומינה דכל שכן בנתערב אחר הפסח דאין כאן עוד גוף האיסור בעין וי"ל דהוכרח רבינו לכתוב שעבר עליו הפסח משום דאם לא עבר עליו הפסח מחייב לבערו תכף ומיד ולהכי כתב שאם כבר עבר עליו הפסח כגון שלא ידע בתערובת או שעבר ושיהה אותו אחר הפסח שרי מטעם שלא קנסו וכו'.