מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ב
החמץ בפסח וכו'. כחזקיה בפסחים דף כ"א ואף דרבינו פסק בפ"ח דמאכלות אסורות כרבי אבהו מ"מ נקט הכא האי קרא משום דכו"ע מודו ביה וכ"כ מרן. ועיין מ"ש בדין ז' לקושיות מרן ז"ל שם ועיין להרב לח"מ ז"ל.
והמניח חמץ ברשותו וכו'. כתב מרן ז"ל דלא חשיב ג' לאוין דהא איכא נמי לא יראה לך חמץ משום דחמץ ושאור היינו דבר אחד כדאמרינן בריש יו"ט דף ז' פתח בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור וכו' ע"כ. נכתב בצידו התם יליף לה רבי זירא הכי מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ פתח בשאור וסיים בחמץ לומר לך היינו שאור היינו חמץ וכן פירש רש"י וא"כ בדברי מרן יש ט"ס וכצ"ל פתח בשאור וסיים בחמץ. תו עביד התם צריכותא אליבא דבית הלל וכתבו שם התוס' דאיצטריכו תרוייהו לענין הכרת דלא כתיב בשאור יעו"ש ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל והרב חיים אבואלעפיא נר"ו ודע שיש נוסח אחר כת"י שכתוב בדברי רבינו עובר בשני לאוין שנאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך וכו'.
ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם וכו' הקשה הרב לח"מ וז"ל וא"ת לדעת הראב"ד דיש חילוק בין שאור לחמץ וכו' א"כ אמאי איצטריך בגמרא בפ"ק דיו"ט למצרך קראי בשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב לבער ולהכי כתב תרווייהו כדי שיהא הדין מחולק ביניהם וכו' עכ"ל ונראה דלא קשה מידי דהיכי הוה סלקא דעתין לומר דחמץ ליהוי דומיא דשאור הא שאור גופיה לא הוי טעמא אלא משום דראוי לשוחקו ולחמץ בו עיסות אחרות אבל חמץ דכשנפסל גם מאכילת הכלב אינו ראוי אפי' לשחקו וכו' וכמו שנראה מדברי הראב"ד וכן כתב מרן ז"ל אם כן הוי כעפרא בעלמא ואין סברא כלל לומר כן. ומה שתירץ הרב לח"מ דהראב"ד מדרבנן איירי לא ידעתי מנא ליה הא כיון דדבריו קיימי על דברי רבינו דמן התורה קעסיק ומרן ז"ל רצה להגיה בדברי הראב"ד דדוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש וכו' ואחר המחילה אין נראה דממה שהקשה מההיא דריש יו"ט לא קשה דהתם בעיקר איסור החמץ [איירי] כמ"ש ואי אשמועינן חמץ משום דראוי לאכילה. ומ"ש דכיון שנפסל מאכילת הכלב פשיטא דפטור על שניהם אחרי המחילה הראויה ליתא דכיון דהראב"ד ס"ל דראוי לשוחקו ולחמץ בו מנ"ל הך פשיטא. גם מ"ש דאין לומר וכו' דהא בכל חד מנייהו איכא צד קולא וחומרא וכו' התם בעיקר איסור החמץ איירי תדע דהנך צדדי לא שייכי בנדון דידן. ומ"ש עוד דבלא נפסל חייב ואם נפסל פטור מדנקט לישנא דחייב משמע דהיינו כדין חמץ גמור והקשה הרח"א נר"ו מנבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וילפינן לכל איסורין שבתורה דבנפסל מאוכל אדם פטור וכו' ע"כ. ואין נראה דודאי שאני חמץ דהא שאור אינו ראוי לאכילה כלל ואפ"ה חייב רחמנא עליה כרת כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ואם כן אף דנפסל מאוכל אדם כלומר דחמץ בכי האי גוונא נפסל לאדם אפ"ה חייב דזיל בתר טעמא וק"ל.
ומ"ש הרב המגיד והעלו הגאונים ז"ל הא נפסל וכו' כתב הרב לח"מ וז"ל וא"ת מנ"ל הכי דילמא דמאי דנקט והכלב יכול לאכלה לאשמועינן דאפילו הכי נשרפת עם הטמאה בפסח אבל הוא הדין דאפילו נפסלה מלאכול לכלב דחייב לבער ועוד דדילמא נקט הכי משום דדווקא היכא שהכלב יכול לאכלה מטמאה אבל אי לאו הכי לא מטמאה עכ"ל. ונראה דלא קשה מידי דהתם בסיפא דהך ברייתא קתני משום רבי נתן אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב כמאן דלא כרבי נתן ע"כ. ועד כאן לא פליגי אלא בראוי לאכול לכלב אבל אם אינו ראוי לאכול לכלב כולי עלמא מודו דהא חשיב כעפר אם כן ברייתא דקתני והכלב יכול לאכלה לענין טומאה לא צריך כלל כיון דקתני ונפסלה מלאכול אדם אלא ודאי דמאי דקתני והכלב יכול לאוכלה היינו לענין סיפא דקתני ונשרפת עם הטמאה דדוקא בכי הא חייב לבער דאי לא תימא הכי לא הוה צריך למתני והכלב יכול לאוכלה דאי לאשמועינן חדושא דאף שהכלב אוכלה נשרפת עם הטמאה הא אף בלא זה שפיר מצינן לומר כן דדוקא בטומאת אוכלין על כרחין לפרש דוקא מה שאין כן לענין שריפה דלא ידעינן דתלוי באוכל ודו"ק ואין זה מנגד למאי דתריצנא לעיל דהתם מן התורה.