מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה ב
או שדמע וכו' או עירב לו וכו'. משנה שם, המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, ובגמרא איתמר מנסך, רב אמר מנסך ממש, ושמואל אמר מערב, שקלו וטרו התם דלרב ילפינן קנס מקנסא וכל הני צריכי, ולשמואל לא ילפינן קנס מקנסא, ולכן איצטריכו דהני דווקא קאמר, ורבינו נראה לכאורה דפסק כשמואל דקיימא לן כוותיה בדיני, שהרי כתב דמנסך היינו שעירב טיפת יין נסך בתוך יינו, האמנם מדסיים ז"ל וכן כיוצא בזה, משמע דלאו דווקא הני, ואי פסק כשמואל הרי לדידיה הני דווקא קאמר, ומשום דקנסא מקנסא לא ילפינן, איצטריך מתניתין למתני כולהו, וכן דקדק בש"ך ז"ל חו"מ סי' שפ"ה, ונסתייע עוד מהסוגיא דפרק השוחט (חולין דף מ"א) [ע"א], דפריך מהך מתניתין למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרץ דאית ליה שותפות בגוויה, ומוכרח דסבר כרב דמנסך היינו מנסך ממש, ופסקה רבינו לקמן דין ו', וכתב שם הרב המגיד ז"ל, דפסק כרב וכו', ולפי זה הא דנקט הכא שעירב יין נסך בתוך יינו היינו משום דכו"ע מודו בה, אמנם ראיתי להרב רבי חיים אבואלעפיא ז"ל בספרו עץ החיים פרשת שלח לך דף פ"ג, שכתב על דברי הש"ך ז"ל וליתא, דאף דפוסק כשמואל דמנסך מערב יין נסך מכ"ש מנסך ממש, ומשעת הגבהה איחייב דבהא לית הלכתא כשמואל, ומהאי טעמא חייב מנסך, ולא משום דילפי קנסא מקנסא, ומה שכתב וכן כיוצא בזה, רצה לומר בכהנים שפגלו ועושה מלאכה במי חטאת, ומה שכתב המגיד משנה במנסך כרב, היינו טעמא דלשמואל קים ליה בדרבה מיניה וכו' עיי"ש, ודבריו מגומגמים דאיך הוי כל שכן, אי לשמואל אי אפשר דהא איהו סבירא ליה דאף דהגביהו תחילה קים ליה בדרבה מיניה, ואי לרב חיובו הוא משום דהגביהו, דמאותה [שעה] נתחייב משום גזילה, ועוד דבפירוש המשנה כתב רבינו דמנסך דמתניתין אפשר על אחד משני דרכים, או שיערב יין נסך ביין של חבירו, או שינסכו לעבודה זרה, וידע שהיין אסור בזה הניסוך ולא ידע שהוא חייב סקילה וכו' ע"כ, ודבריו נראין דכרב אתו, דלשמואל בכל גווני אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, וגם לומר דבהא פסק כשמואל ובהא לא, כמו שכתב ז"ל, הוא דוחק גמור, דנראה דהא בהא תליא ודוק.