מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה טז
אדם ושור שדחפו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל בשם הרשב"א ז"ל, דהך דינא בשדחף האדם שלא בכוונה, דאי בכוונה איך יתחייב בעל הבור וכו', ע"כ, ואכתי קשה דאי שלא בכוונה איך יתחייב האדם בבושת, כמו שכתב רבינו בפרק א' דין י' דאין המבייש חייב עד שיתכוין, וראיתי להרשב"א ז"ל שנרגש מזה, וכתב דבארבעה דברים שאמרו אפיק מהם בושת, ועייל נזק ע"כ, וקשה קצת ונזק כבר הוזכר דקתני לענין נזיקין כולן חייבין, לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב, דמשמע דהארבעה דברים חוץ מן הנזק קאמר, והתוס' שם כתבו דיש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ב ע"כ, וגם לתירוץ זה קשה דנתהפך אף דתחילתו היה בלא כוונה מכל מקום הרי עשה מעשה בידים להזיק, וכמו שכתב רבינו לעיל פרק א' דין י"ב, שכל המתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש חייב בבושת עיין עליו, משא"כ הכא דמעיקרא לא נתכוון להזיק ומאי אהני ידיעתו לחייבו, גם הרש"ל ז"ל בים של שלמה שם חלק על התוס' וכתב ז"ל, דלעולם בכוונה איירי והא דחייבי כולהו היינו משום שלא התחיל האדם בדחיפה, אלא בתחילה דחף השור ובא האדם ג"כ והוסיף עליו, ותדע מדקאמר תלמודא שור ואדם ולא אמר אדם ושור וכו' ע"כ, ואחרי המחילה דברים דחוקים הם הרבה חדא, דאי בכוונה קאמר איך יתחייב בעל הבור כלל, דאף דהשור התחיל הרי האדם סייעו אח"כ, ותו דעיקר דיוקו ליתיה שהרי רבינו והטור חו"מ סי' ת"י הקדימו אדם לשור, לכן נראה יותר בכוונת רבינו כדברי הרשב"א, וכן נראה שהבין הרב המגיד ז"ל שהרי ראה דבריו, דלפי התוס' הוי ליה לרבינו לבאר, שוב ראיתי להתוס' עצמן שם דף ו' [ע"א] ד"ה לאתויי בור וכו', שכתבו כדברי הרשב"א ז"ל.