מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה יט
ילקח בהן קרקע והן אוכלין וכו'. הראב"ד ז"ל השיג דאפילו מציאתם שלו היא ע"כ, ולא זכיתי להבין דבריו, דבגמרא חילקו להדיא בין מציאה לחבלה משום צערא דגופא, ועיין להרב לחם משנה ז"ל, ובעיקר דברי רבינו הדבר מבואר דפסק כרבה ב"ר הונא דקאמר מאי סגולה דיקלא דאכיל מיניה תמרי ולא כרב חסדא דקאמר ספר תורה, אמנם הרא"ש ז"ל פסק כרב חסדא משום דגדול ממנו היה, וכמו שכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' תכ"ד, אך קשה דבפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ב) [ע"א] גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן הקטנים, ואם קיבל יעשה מהם סגולה, ואיפליגו רב חסדא ורבה ב"ר הונא, חד אמר ספר תורה, וחד אמר דקל לפירותיו, ופסק רבינו פרק ז' דשאלה ופקדון כשתיהם, והשתא ממה נפשך אי סבירא ליה דפליגי אהדדי, איך פסק כשתיהם שם, ואי לא פליגי למה פסק כאן כחד מינייהו, וכן הקשה מהר"י הלוי סי' ע"ד, ואין לומר דרבינו מפרש דאם לא מצא זו יעשה באחרת, דהא בהלכות שאלה ופקדון הקדים ספר תורה, אם לא שנאמר דקדימת ספר תורה אינו מצד המעשה אלא מצד עדיפות הקדושה, ועוד אפשר כשנדייק דכאן כתב רבינו קרקע, ובהלכות שאלה ופקדון כתב דקל כלשון הגמרא, ונראה דסבירא ליה דגבי נזיקין ע"י שנצטער באותו דבר בעינן דבר קיים ופירות בטוחים, משא"כ גבי פקדון דלא ידעינן אם הוא שלו אם לאו, וגם לא בא ע"י צער הרשות נתונה לעשות איזה משתיהם.